ביאור שטיינזלץ על יבמות ל״ו

1 שכל העולה הראוי ליבום — עולה לחליצה, וכל שאין עולה ליבום — אינו עולה לחליצה.

2 אלא אמר רבא: יש לדחות את מה שאמרנו, והכי קאמר וכך אמר, כך יש לתרץ את הברייתא לדעת ר' יוחנן: הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה, שמא יהא ולד בן קיימא. וביאת מעוברת שילדה ולד בן קיימא — לפי כולם לא שמה ביאה, וחליצת מעוברת לא שמה חליצה. שהרי התברר למפרע שלא היה מקום לא לייבום ולא לחליצה. ומאחר שהביאה והחליצה לא היו כשרות — לא נפטרה הצרה באלו, ואף אין הצרה נפטרת משום שיש ליבמה ולד במעיה כי הולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם.

3 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רבא במפורש: הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה, שמא יהא ולד בן קיימא, ואין ביאה וחליצה פוטרת אותה איפוא, אלא ולד פוטר. ואולם אינה נפטרת מיד, שהולד אין פוטרה עד שיצא לאויר העולם.

4 ומדייקים כאן: טעמא הטעם, דווקא שיש לחשוש שמא יהא ולד בן קיימא הוא, הא הרי אם לא הוי יהיה ולד בן קיימא — אפשר ללמוד מכאן כי מיפטר נפטרת צרתה, ואם כן לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא זאת קושיה חמורה לריש לקיש הסבור שביאת מעוברת אינה ביאה אפילו כשהפילה לבסוף!

5 ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך ריש לקיש: הכי קתני כך שנה, כך צריך לתקן בלשון ברייתא זו: הכונס יבמתו ונמצאת מעוברת — הרי זו לא תנשא צרתה, שמא לא יהא הולד בן קיימא, וחליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה.

6 ואם תאמר: תיפטר הצרה משום שהלך אחר רוב נשים, והלא רוב נשים ולד מעליא מעולה, שלם ובר קיימא ילדן יולדות, ונסמוך על כן להתיר את הצרה, על כך יש לומר שאינה נפטרת, כי ולד אין פוטר עד שיצא לאויר העולם.

7 אמר ר' אלעזר: אפשר איתא להא האם אפשר שיש בסיס לזו שאמר ריש לקיש ולא תנן לה שנינו אותה במתניתין במשנתנו? נפק יצא מבית המדרש כדי לעיין בדבר, דק ואשכח דקדק ומצא, דתנן ששנינו במשנה: האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים, ובאו ואמרו לה "מת בעליך" — הרי זו לא תנשא, מפני שהיא חייבת בייבום, ואף לא תתייבם, עד שתדע שמא מעוברת היא צרתה.

8 ומבררים: בשלמא יבומי נניח שייבום לא — שמא מעוברת הצרה ויהא ולד בן קיימא, ויפגע איפוא היבם באיסור אשת אח דאורייתא שמן התורה, ומחמת ספק זה אין מניחים לה להתייבם, אלא לא תחלוץ — אמאי מדוע? בשלמא נניח לגבי המקרה שתחלוץ בתוך תשעה חודשים למותו של בעלה ותנשא בתוך תשעה — לא תעשה זאת, היינו זהו מטעם ספק שאינה יודעת שמא תלד צרתה בן קיימא ואינה חליצה.

9 אלא מדוע לא תחלוץ בתוך תשעה, ותנשא לאחר תשעה, שמכל מקום יכולה להינשא. שאם ילדה צרתה בינתיים ולד בר קיימא — פטורה היא מייבום. ואם לאו — תצא משום החליצה. ומכאן ראיה שחליצה של יבמה מעוברת אינה חליצה, כריש לקיש.

10 ומקשים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך, שחליצת מעוברת אינה חליצה, הלא גם לפי זה יש לה דרך אחרת: תחלוץ האשה וגם תנשא לאחר תשעה ואז תיפטר לכל הדעות מזיקת הייבום!

11 אלא, בר מינה חוץ מזו מן המשנה ההיא שיש לה טעם אחר. שאביי בר אבא ורב חיננא בר אביי דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם שהטעם מדוע לא תינשא ולא תתייבם, הוא: לא תינשא לאחר חליצה מספק — שמא יהא ולד בן קיימא. ואם תחלוץ — הרי נמצא שלא היתה כאן חליצה כלל, ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה, כלומר, יהא צריך להודיע לכל שאף שחלצו לה — היא כשרה לכהונה.

12 ושואלים: ולצרכה ונצריך אותה כרוז, ונתיר אותה! ומשיבים: דלמא איכא איניש דהוי שמא יש אדם שהיה נוכח בזמן החליצה ולא הוי היה בזמן ההכרזה ואתי למימר ויבוא לומר: קשרי חליצה מותרת חלוצה לכהן.

13 אמר ליה לו אביי: אף מעצם הדברים אין ממשנה זו ראיה לריש לקיש: מידי וכי "לא תחלוץ ולא תתייבם" קתני שנה במשנה? הלא רק "לא תנשא ולא תתייבם" קתני שנה ויש להבין ש"לא תינשא" הוא בלא חליצה, אבל אי חליץ אם יחלוץ לה — הכי נמי דשריא כך גם כן יהיה שתהא מותרת, ואין מכאן איפוא ראיה לריש לקיש.

14 מכל מקום תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של ריש לקיש: החולץ למעוברת והפילה — צריכה חליצה מן האחין. והרי זו הוכחה ברורה שהחליצה הראשונה חליצה פסולה היתה.

15 אמר רבא: הלכתא כוותיה הלכה כשיטתו של ריש לקיש נגד ר' יוחנן בהני תלת בשלוש מחלוקות אלו: חדא אחת — הא דאמרן זו שאמרנו בענין חליצה. אידך האחרת, דתנן ששנינו במשנה: המחלק נכסיו על פיו, כלומר, מחלק בחייו את נכסיו בין צאצאיו, אם ריבה לאחד מן הבנים ומיעט לאחד מן הבנים וכן אם השוה להם, לשאר הבנים את הבכור ולא נתן לו פי שניים — דבריו קיימין. שכן בחייו יכול הוא לחלק את רכושו בכל אופן שירצה, שהוא כנותן מתנות.

16 ואם אמר שהוא עושה זאת משום ירושה — לא אמר כלום. שכן דבריו סותרים את דברי התורה בענין זה. ואם כתב שטר צוואה, והיה כתוב בו בין בתחלה בין בסוף בין באמצע ביטוי המתפרש שהוא מחלק את הנכסים הללו משום מתנה ולא בתור ירושה — דבריו קיימין. שהרי, כאמור, יכול הוא לתת בחייו מתנות כפי שירצה.

17 ואמר ריש לקיש בפירושה של משנה זו, שלא כדברי ר' יוחנן, שאם כתב בשטר צוואה נחלות שונות לאנשים אחדים, חלק במתנה וחלק בירושה — לעולם לא קנה המקבל עד שיאמר "פלוני ופלוני ירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה וירשום". שלשון מתנה צריכה להיות צמודה לכל לשון ירושה שנאמרה בצוואה זו.

18 ואידך ומחלוקת אחרת שנפסקה בה הלכה כריש לקיש, דתנן שכן שנינו במשנה: הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו. כלומר, שנתן את כל נכסיו לבנו מהיום, על מנת שיינתנו לו הנכסים בפועל לאחר מיתה, ובינתיים האב נהנה מהם, אבל הכל יינתן לבן לאחר מותו. האב אינו יכול למכור נכסים אלה לאחר — מפני שנתנן לבן, והבן אינו יכול למכור — מפני שהן עדיין ברשות האב. אם מכר האב את הנכסים — מכורין הם והלוקח נהנה מפירותיהם עד שימות הוא האב, אם מכר הבן את הנכסים בחיי האב — אין ללוקח כלום בהם עד שימות האב.

19 ואיתמר ונאמר שנחלקו אמוראים בשאלה זו: מכר הבן בחיי האב, ומת הבן בחיי האב, ואחר כך מת האב. ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח כלום, וריש לקיש אמר: קנה לוקח.

20 ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר: לא קנה לוקח, כי קנין פירות שיש לאב בשדה זה, זכות הנאה מן הפירות — כקנין הגוף דמי נחשב, נמצא שגופו של השדה לא היה שייך לבן כל עוד האב חי, ומכירתו אינה מכירה.

21 וריש לקיש אמר: קנה לוקח, כי קנין פירות לאו לא כקנין הגוף דמי הוא נחשב, אלא הוא קנין לעצמו. ולכן אף שלאב היה קנין פירות בשדה, כיון שגוף השדה היה קנוי לבן, לכך מה שמכר — מכר, והמכירה חלה במותו של האב.

22 א שנינו במשנה שמי שכנס את אשת אחיו והיתה מעוברת, ונתברר כי אין הולד של קיימא כו' — יקיים את האשה הזו כאשתו, על אף שתחילת קניינו לא היתה בהיתר. תנא שנה החכם בברייתא: משום ר' אליעזר אמרו שיטה אחרת, שאף על פי שנמצא לבסוף שהוולד אינו של קיימא והיתה איפוא מותרת לו — כיון שהיה לו לחשוש שמא יהיה הוולד של קיימא ולהמנע מלכונסה, לכך קנסוהו שיוציא בגט.

23 אמר רבא: ר' מאיר ור' אליעזר אמרו דבר אחד, כלומר: בשיטה אחת הם עומדים, שמי שנשא אשה באיסור, אף שאיסור זה בטל — עליו לגרשה משום קנס. שיטת ר' אליעזר — הא דאמרן זו שאמרנו.

24 שיטת ר' מאיר מהי — דתניא שכן שנינו בברייתא: לא ישא אדם מעוברת חבירו, כלומר, אשה שהיא הרה לאדם אחר, או מינקת חבירו שמניקה ילד שילדה לאחר. ואם נשא — יוציא ולא יחזיר עולמית, מפני שעבר על דברי חכמים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: יוציא אותה לפי שעה, וכשיגיע זמנו לכנוס, כלומר, לאחר שתגמול את בנה — יכנוס.

25 אמר ליה לו אביי: ממאי ממה אתה מסיק שיש פה שיטה אחת? דלמא שמא לא היא ויש הבדל ביניהם, כי עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' אליעזר הכא כאן אלא משום דקפגע שפוגע כשנושא אותה באיסור אשת אח שהוא איסור דאורייתא מן התורה אם יהיה הולד בן קיימא, אבל התם שם במינקת שהאיסור דרבנן מדברי סופרים הוא, שמא כרבנן סבירא ליה כדעת חכמים סבור הוא שאם עבר וכנסה איננו חייב לגרשה לעולם!

26 אי נמי או גם כן אפשר לומר להיפך: עד כאן לא שמענו כי קאמר אמר ר' מאיר התם שם שיוציא ולא יחזיר עולמית אלא משום שהדבר הוא דרבנן דברי סופרים, וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה, שאם לא יחזקו דבריהם — יבואו לזלזל בהם, אבל הכא כאן כיון שהוא איסור מדאורייתא מן התורה — מפרש פרשי מינה פורשים אנשים ממנה במקום שאסור, ואם עבר אדם עבירה זו בשגגה אין צורך לקנוס אותו.

27 אמר רבא: ולדברי חכמים בענין הנושא מעוברת חבירו, כשאמרו שעליו להוציאה, כוונתם: יוציאה בגט. כלומר, לא רק שיוציאה מביתו ואחר כך יחזור ויביאנה הביתה, אלא כוונתם שמגרש אותה בגט. אמר מר זוטרא: דיקא נמי מדוייק גם כן דבר זה מלשון הברייתא, דקתני ששנה שם: "יוציא", ולא קתני שנה "יפריש". ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שזה פירוש הדברים.

28 אמר ליה לו רב אשי לרב הושעיא בריה בנו של רב אידי: התם תנן שם במשנה שנינו: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל וולד ששהא לאחר לידתו, והוא וולד אדם, והזמן ששהה הוא שלשים יום ולא מת — הרי זה מוכיח שאינו נפל. ואפילו אם מת לאחר מכן — מחמת חולי מת, אבל ילד של קיימא היה. משמע הא הרי אם לא שהא זמן זה — ספיקא הוי ספק הוא, ולענין יבמה — חולצת ולא מתייבמת.

29 ואיתמר ונאמר שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: יבמה שנולד לה בן, ומת אותו בן בתוך שלשים יום ללידתו, ועמדה ונתקדשה לאדם אחר, משום שהיתה סבורה שהיא פטורה מן הייבום בגלל הבן, נחלקו בכך אמוראים,

30 רבינא משמיה משמו של רבא אמר: אם אשת ישראל היא — חולצת. שאין מחייבים אותה לצאת מזה שנתקדשה לו, אלא אומרים ליבם לחלוץ לה, כדי להוציאה מכלל ספק. שאם ילד זה היה נפל, והאשה לא הותרה לשוק בעצם לידתו — תחלוץ ותיפטר, וחליצה זו לא אסרה אותה לבעלה החדש, שהוא ישראל. אבל אם אשת כהן היא, שנתקדשה לכהן, ואם תחלוץ תיפסל לו — אינה חולצת, שלא הקפידו חכמים באופן כזה שאינו אלא ספק.

31 ואילו רב משרשיא משמיה משמו של רבא אמר: אחת זו ואחת זו חולצת, ואם אשת כהן היא — תיאסר לו.

32 אמר ליה לו רבינא לרב משרשיא: