ביאור שטיינזלץ על יבמות ס״א

1 קברי גויים אינן מטמאין בטומאת אהל, שנאמר: "ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם" יחזקאל לד, לא, ומכאן למד: אתם קרויין "אדם" ואין הגויים קרויין "אדם". וכיון שבטומאת אוהל נאמר "אדם כי ימות באהל" במדבר יט, יד — הרי דין זה חל רק על ישראל, ולא על גויים.

2 מיתיבי מקשים: והרי נאמר בשבויי מדין "ונפש אדם ששה עשר אלף" שם לא, מ, הרי שגם גויים קרויים "אדם"! משיבים: משום בהמה, שהרי נמנו שם גם בהמות השלל, וכדי להבחין בין סוגי השלל, נאמר שאלה הם אדם ואלה בהמה.

3 ומקשים עוד, הרי נאמר בנינוה: "אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ובהמה רבה" יונה ד, יא! ומשיבים: גם שם נאמר "אדם" משום בהמה.

4 ומקשים: הלא במלחמת מדין נאמר "כל הרג נפש וכל נגע בחלל תתחטאו" במדבר לא, יט, משמע שאף הגויים מטמאים! ומשיבים: דלמא איקטיל חד שמא נהרג אחד מישראל ונטמאו לו. ורבנן וחכמים המטמאים את קברי הגוים, הם משיבים על כך: הלא נאמר "לא נפקד ממנו איש" שם מט, כלומר, אף אחד מאיתנו לא נפל במלחמה, ואם כן כל המטמאים מן ההכרח שהיו גויים. ור' שמעון בן יוחי מפרש: "ולא נפקד ממנו איש" — כוונתו לעבירה, שאף איש לא חטא.

5 רבינא אמר: אין צורך בהסבר זה, נהי דמעטינהו קרא מאטמויי אמנם מיעטם הכתוב, את הגויים, מלטמא באהל, דכתיב שנאמר: "אדם כי ימות באהל" שם יט, יד, אולם מטומאת מגע ומשא מי מעטינהו קרא האם מיעטם הכתוב שלא יטמאו? וכיון שמטמאים הגויים בטומאת מת במגע ומשא, נטמאו גם האנשים שבאו ממלחמת מדין.

6 א משנה כהן הדיוט שאירס את האלמנה, ולאחר מכן נתמנה להיות כהן גדול — יכנוס ישא אותה. ומעשה ביהושע בן גמלא שקדש את מרתא בת ביתוס שהיתה אלמנה, ומנהו המלך להיות כהן גדול, ואחר כך כנסה. לעומת זאת, שומרת יבם שנפלה לפני כהן הדיוט, ונתמנה להיות כהן גדול, אף על פי שעשה בה מאמר בהיותו הדיוט — הרי זה לא יכנוס, שהרי כהן גדול אסור באלמנה.

7 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: מנין שאם אירס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול שיכנוס — תלמוד לומר: "יקח אשה" ויקרא כא, יד, שבא הכתוב לרבות, שלמרות האיסור הנאמר שם, בכל זאת יכול לקחתה לאשה. ושואלים: אי הכי אם כך שיש ריבוי כזה, שומרת יבם אף שהיא אלמנה, כיון שנפלה לפניו ליבום לפני שנתמנה להיות כהן גדול נמי גם כן יכנוס! ומשיבים: נאמר בכהן גדול "יקח אשה" ולא יבמה, שהיא מתחילה אינה אשה שלו אלא אשת אחיו.

8 מסופר במשנה מעשה ביהושע בן גמלא שאחר שקידש את האלמנה מינהו המלך להיות כהן גדול וכנסה. ומעירים על דיוק הלשון: מנהו המלך לבדו — אין כן, אבל אם נתמנה גם על ידי אחיו הכהנים והסנהדרין — לא נאמר שיכול לכונסה. אמר רב יוסף: קטיר קחזינא הכא קשר אני רואה כאן, כלומר, לא היה זה מינוי שנעשה כראוי על ידי הכהנים והסנהדרין, אלא מטעם השלטונות. שאמר רב אסי: תרקבא דדינרי עיילה ליה תרקב, כלי מלא דינרים הכניסה לו מרתא בת ביתוס לינאי מלכא המלך עד דמוקי ליה שהעמיד, מינה אותו, את יהושע בן גמלא בכהני רברבי לכהן גדול, משמע שבגלל שוחד הממון מינהו המלך, ולא משום שהחליטו הכהנים למנותו עליהם.

9 ג משנה כהן גדול שמת אחיו בלא בנים חולץ ולא מייבם, שהרי אלמנה היא ואסור באלמנה.

10 ד גמרא ומעירים: קא פסיק ותני פסק ושנה הלכה זו בלי שפירט, ללמדנו כי לא שנא אינו שונה אם היתה אלמנת אחיו מן האירוסין, ולא שנא ואינו שונה כשהיתה אלמנה מן הנשואין. ומעתה נברר: בשלמא נניח אם היתה אלמנה מן הנשואין אסור בה משום מצות עשה של "בתולה מעמיו יקח", וגם משום מצות לא תעשה של "אלמנה לא יקח" הוא, וכלל ההוא שאין עשה של ייבום דוחה את לא תעשה ועשה. אלא אם היתה אלמנה מן האירוסין, מדוע לא יבא עשה של ייבום, וידחה את לא תעשה של אלמנה, שהרי היא עדיין בתולה?!

11 ומשיבים: באמת היה ראוי שידחה, אלא גזרו גזירה אף באלמנה מן האירוסין בביאה ראשונה שבא עליה, שהיא אכן מצות עשה, אטו משום ביאה שניה. כי לאחר ביאה ראשונה הרי היא כבר כאשתו לכל דבר ופקעה מצות ייבום, ואם כן, בביאה שניה אין מצות עשה שתדחה את לא תעשה.

12 ה משנה כהן הדיוט לא ישא אילונית, כלומר, אשה שאיננה מסוגלת, מחמת מבנה גופה וטבעה, ללדת, שהרי הוא מצווה על הפריה ורביה כשאר ישראל, אלא אם כן יש לו אשה ובנים קודם לכן וכבר קיים את המצוה. ר' יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה ובנים לא ישא אילונית, שהיא זונה האמורה בתורה. שכיון שאיננה מסוגלת לפריה ורביה כלל, הרי בעילתה נחשבת כזנות. וחכמים אומרים: אין זונה האסורה לכהן אלא גיורת, וכן שפחה משוחררת, וכל אשה שנבעלה בעילת זנות, כלומר, למי שהיה אסור עליה.

13 ו גמרא אמר ליה לו ריש גלותא ראש הגולה לרב הונא: מאי טעמא מה הטעם של המשנה שכהן לא ישא איילונית — משום שהוא חייב לקיים מצות פריה ורביה, אולם וכי על מצות פריה ורביה כהנים הוא דמפקדי שנצטוו וישראל לא מפקדי נצטוו?! ומדוע אם כן אמרו איסור זה דווקא בכהן? אמר ליה לו רב הונא: באמת דין זה הוא כללי, אלא משום דקא בעי למיתני סיפא שרצה לשנות את סופה של משנתנו, ר' יהודה אומר: אף על פי שיש לו אשה

14 ויש לו בנים לא ישא אילונית, שהיא זונה האמורה בתורה. שעל הזונה כהנים הוא דמפקדי שנצטוו ואילו ישראל לא מפקדי נצטוו, משום הכי כך קתני שנה דין זה בראש המשנה העוסקת בכהן, ואולם באמת גם ישראל אסור באיילונית מטעם זה.

15 אמר רב הונא: מאי טעמא מה הטעם של ר' יהודה — דכתיב שנאמר: "ואכלו ולא ישבעו הזנו ולא יפרצו" הושע ד, י, והוא מדייק מן הכתוב ומפרש: כל ביאה שאין בה פירצה, כלומר, שאין בה תוספת, פריה ורביה — אינה אלא בעילת זנות.

16 א תניא שנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: כהן לא ישא את הקטנה. אמר ליה לו רב חסדא לרבה: פוק צא עיין בה בהלכה זו, כיון דלאורתא בעי לה שבערב ישאל אותך רב הונא מינך ממך את טעם הדבר. נפק יצא עיין בה והגיע למסקנה זו: ר' אליעזר סבר לה סבור הוא כשיטת ר' מאיר, וסבר לה וסבור הוא כשיטת ר' יהודה.

17 כיצד: סבר לה סבור הוא כשיטת ר' מאיר דחייש למיעוטא שחושש למיעוט ואינו סומך על הרוב, ולכן אף שהאיילוניות הן מיעוט, מכל מקום בכל קטנה יש חשש שמא היא מן המיעוט ואיילונית היא. וסבר לה וסבור הוא כשיטת ר' יהודה, שאמר: אילונית זונה הויא היא.

18 ושואלים: וכשיטת ר' מאיר מי סבר לה האם סבור הוא? והתניא והרי שנינו בברייתא: קטן וקטנה לא חולצין ולא מיבמין, אלו דברי ר' מאיר. אמרו לו לר' מאיר: יפה אמרת שאין חולצין, משום ש"איש" כתיב נאמר בפרשה של חליצה דברים כה, ז. ושם ט, ו"איש" פירושו גדול, ומקשינן ומקישים, משווים אנו אשה הנחלצת לאיש כפי המפורש שם שהכוונה לגדול. אלא מאי טעמא מה הטעם אין מיבמין?

19 אמר להם: קטן — שמא ימצא סריס, שאיננו יכול להקים זרע לאחיו, ואין בו מצות ייבום, וקטנה — שמא תמצא אילונית, שאף בה אין מצות ייבום, ונמצאו פוגעין בערוה לפי שהיתה זו ביאה אסורה שלא הותרה מפני המצוה. ותניא ושנינו בברייתא אחרת: קטנה — מתייבמת ואינה חולצת, אלו דברי ר' אליעזר, ומשמע שאין ר' אליעזר חושש למיעוט.

20 ועוד: וכשיטת ר' יהודה מי סבר לה האם סבור הוא? והתניא והרי שנינו בברייתא: "זונה" האמורה באיסורי כהונה — זונה היא כשמה, כלומר, אשת איש שזינתה תחת בעלה, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: "זונה" זו אשה מופקרת לכל, ואפילו היא פנויה, אבל אשה שנבעלה פעם אחת איננה נעשית משום כך זונה. ר' מתיא בן חרש אומר: אפילו שקינא לה בעלה ונסתרה והלך בעלה לבית הדין כדי להשקותה מים המרים, ובא עליה בדרך — עשאה זונה, אף שהוא בעלה, משום שהיתה אסורה עליו באותה שעה.

21 ר' יהודה אומר: זונה — זו אילונית. וחכמים אומרים: אין זונה אלא גיורת, ומשוחררת, ושנבעלה בעילת זנות. ר' אלעזר אומר: אפילו פנוי הבא על פנויה שלא לשם אישות אלא לשם הנאתו — עשאה על ידי כך זונה. ומכל מקום ברור מכאן שר' אליעזר איננו סבור כר' יהודה.

22 אלא אמר רב אדא בר אהבה: את ההלכה של ר' אליעזר שאסור לכהן לשאת קטנה, יש להסביר בדרך אחרת: הכא כאן בכהן גדול עסקינן עוסקים אנו, והטעם שקטנה אסורה לו, הוא, כי לאימת קני לה למתי יקנה אותה לו לאשה — רק לכי גדלה לכאשר תגדל, שהרי קנין הקטנה אינו נחשב, ומשגדלה הרי אז בעולה היא כבר, והרי כהן גדול מצווה על הבתולה.

23 אמר רבא: דברים אלה שאתה אומר הם מכלי לב חסרי לב, חסרי טעם כי, אי דקדשה אבוה אם שקידש אותה אביה גם כן מההיא שעתא מאותה שעה של הקידושין הוא דקני לה שקנה אותה, שקידושין על ידי האב בבתו הקטנה קונים קנין גמור מדברי תורה, ואי דקדשה נפשה ואם שקידשה הקטנה את עצמה, וכי הא זו שיטת ר' אליעזר היא ולא שיטת רבנן חכמים? והרי במקרה זה ודאי גם חכמים יודו שאינו רשאי לשאת קטנה שקידשה את עצמה.

24 אלא אמר רבא: לעולם יש לפרש את דברי ר' אליעזר גם בכהן הדיוט, וטעם האיסור — כי חיישינן חוששים אנו שמא תתפתה עליו, שאם נושא אשה קטנה יש לחשוש שמא היא תתפתה על ידי אחר. ומקשים: אי הכי אם כך בישראל נמי גם כן יש להם לחשוש לכך! ומשיבים: פתויי קטנה איננו נחשב כפיתוי, אלא כמו אונס הוא. ואונס בישראל מישרא שרי מותר, אבל בכהן, שגם אם נאנסה אשתו היא אסורה לו, אל לו להכניס עצמו לספק זה.

25 רב פפא אמר: כאן מדובר בכהן גדול, ושיטת האי תנא תנא זה הוא — דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "בתולה מעמיו יקח אשה" ויקרא כא, יד, "בתולה", ונברר: יכול דווקא קטנה — תלמוד לומר: "אשה", משמע גדולה, אי אם מה שנאמר "אשה", יכול הכוונה דווקא לבוגרת — תלמוד לומר: "בתולה", והבוגרת אינה נחשבת כבתולה שלימה ראה לעיל יבמות נט, א. הא כיצד, את מי ישא? ישא את זו שיצתה יצאה מכלל קטנות ולכלל בגרות עדיין לא באתה הגיעה, כלומר, נערה.

26 רב נחמן בר יצחק אמר: שיטת האי תנא תנא זה הוא — דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "בתולה", ואין "בתולה" אלא נערה. וכן הוא אומר כרמז לדבר: "והנער טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה" בראשית כד, טז.

27 שנינו באותה ברייתא שר' אלעזר אומר: פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות — עשאה זונה. אמר רב עמרם: אין הלכה כר' אלעזר.

28 ב משנה לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו כבר בנים. ובכמה ילדים יוצא ידי חובה? בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה, שנאמר: "זכר ונקבה בראם" שם ה, ב.

29 ג גמרא מדברי המשנה מדייקים: הא הרי אם יש לו כבר בנים — מפריה ורביה בטיל רשאי הוא להתבטל, אבל מאשה לא בטיל איננו בטל וצריך לשאת אשה, אלא שאינו צריך להקפיד שתהא מסוגלת ללדת. מסייעא ליה מסייע לו הדבר לשיטת רב נחמן שאמר בשם שמואל. שאמר: אף על פי שיש לו לאדם כמה בנים — אסור לעמוד בלא אשה, שנאמר: "לא טוב היות האדם לבדו" שם ב, יח.

30 ואיכא דאמרי ויש שאומרים בנוסח אחר את הדיוק מהמשנה: הא הרי אם יש לו בנים — בטיל בטל מפריה ורביה, ובטיל נמי ובטל גם כן מאשה, נימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא קושיה מכאן על דברי רב נחמן אמר שמואל! ודוחים: לא, הכוונה היא: אם אין לו בנים — נושא אשה בת בנים אשה המסוגלת ללדת בנים, ואם יש לו בנים — נושא אשה דלאו שאינה דווקא בת בנים. נפקא מינה יוצא מזה הלכה למעשה, אם חייב או אינו חייב לשאת אשה בת בנים לענין למכור ספר תורה, שאם אין לו בנים ונזקק לכסף כדי לשאת אשה צעירה המסוגלת ללדת בנים, יכול למכור ספר תורה לשם כך בשביל בנים, אולם אם יש לו כבר בנים, אסור לו למכור, אלא ישא עקרה או זקנה.

31 ד שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: קיום מצות פריה ורביה הוא בשני זכרים. ושואלים: מאי טעמייהו מה טעמם של בית שמאי? ומשיבים: ילפינן למדים אנו ממשה, דכתיב שנאמר: "בני משה גרשום ואליעזר" דברי הימים א' כג, טו, ומשנולדו לו אלה פרש מאשתו, משמע שבזה יצא ידי חובה. ובית הלל אומרים: ילפינן למדים אנו מברייתו של עולם שנבראו זכר ונקיבה. ושואלים: ובית שמאי לילפי שילמדו גם הם מברייתו של עולם? ומשיבים: לדעתם אין דנין אפשר