ביאור שטיינזלץ על יבמות ע״ו

1 ממולאי שאתם באים מאומללים ממשפחה אומללה, מבית עלי, אמריתו מילי מוליתא אומרים אתם דברים אומללים, ופגומים? במקומה — מבשלה מבשלת שכבת הזרע וגומרת להזריע, שלא במקומה — לא מבשלה מבשלת, וכיון שאינו יכול להוליד, הרי הוא כפצוע דכא ופסול.

2 אמר רב יהודה אמר שמואל: ניקב הגיד, ונסתם אחר כך בבשר, שהפצע הגליד, כל שאילו נקרי רואה קרי ואז נקרע שנית — פסול. ואי לאו ואם לא — כשר. הוי דן בה רבא: היכא היכן היה הנקב? אילימא אם תאמר שהיה למטה מעטרה בקצה האיבר, מדוע יפסול שם הנקב? אפילו נכרת כולו נמי גם כן כשר, אלא הכוונה היא במקום עטרה עצמה, כלומר, בנקודת המגע בין העטרה והגיד. איתמר נמי נאמר גם כן אמר רב מרי בר מר אמר מר עוקבא אמר שמואל: ניקב בעטרה עצמה ונסתם, כל שאילו נקרי רואה קרי ונקרע — פסול, ואי לאו ואם לא — כשר.

3 שלח ליה לו רבא בריה בנו של רבה לרב יוסף: ילמדנו רבינו, היכי עבדינן איך אנו עושים כדי לבדוק אם הנקב הזה סתום כראוי או לא? אמר ליה לו: מייתינן נהמא חמימא דשערי, ומנחינן ליה אבי פוקרי, ומקרי, וחזינן ליה מביאים אנו לחם חם של שעורים ומניחים אותו בבית פי הטבעת, ומחמת החום הוא רואה קרי, ואנו רואים אותו אם הנקב נשאר סתום.

4 אמר אביי: אטו כולי עלמא וכי כל העולם כמו יעקב אבינו הואי הוא? דכתיב ביה שנאמר בו "כחי וראשית אוני" בראשית מט, ג, שאמרו שלא ראה קרי מימיו, וראובן בכורו בא מטיפת זרע ראשונה "ראשית אוני" שיצאה ממנו. ובודאי אין צורך באמצעי זה כדי לגרום שאדם יראה קרי!

5 אלא, אמר אביי די באמצעי אחר: מעברינן קמיה מעבירים לפניו בגדי צבעונין של אשה, והוא מהרהר ורואה קרי. אמר רבא: אטו כולי עלמא וכי כל העולם ברזילי הגלעדי הוא שדרשו עליו שהיה שטוף בזימה, ובודאי לא כל אדם רואה קרי מהרהור כזה בלבד. אלא מחוורתא כדשנין מעיקרא מחוור, ברור, כמו שהסברנו מתחילה כיצד עושים, אף שלא כל אדם זקוק לכך.

6 תנו רבנן שנו חכמים: ניקב — פסול, מפני שהוא שותת ואין הזרע מקלח, נסתם אחר כך בבשר — כשר, מפני שהוא מוליד. וזהו פסול שחוזר להכשירו. ושואלים: ההדגשה במלה "זהו" למעוטי מאי למעט את מה? ומשיבים: למעוטי למעט בנושא אחר — קרום שעלה בנקב שנעשה מחמת מכה בריאה של בהמה, שאינו שאינו נחשב קרום ואינו מחזירה להכשירה.

7 שלח ליה לו רב אידי בר אבין לאביי: היכי עבדינן כיצד אנו עושים לרפואה, לסתום נקב כזה? אמר לו מייתינן שערתא מביאים שעורה שיש בה צד דק וחד, ומסרטינן ליה וסורטים אותו סביב הנקב, ומייתינן תרבא ומביאים חלב, ושייפינן ומורחים על המקום, ומייתינן שומשנא גמלא ומנכתינן ליה ומביאים נמלה גדולה וגורמים לה שתנשוך אותו ועל ידי נשיכתה יוצא דם מהמקום ונוצר גלד שבמשך הזמן מתרפא בשל בשר חדש הגדל במקום, ופסקינן ליה לרישיה וחותכים את ראשה של הנמלה ומשאירים אותו שם כדי שיישאר חיבור זה עד לריפוי המוחלט. ומעירים: ודוקא על ידי שערתא שעורה עושים זאת, אבל פרזלא מזרף זריף ברזל גורם לדלקת, ומעירים: והני מילי ודברים אלה אמורים בקטן בנקב קטן, אבל גדול — מיקפולי מיקפל מתקפל לבסוף ושוב נפתח.

8 אמר רבה בר רב הונא: המטיל מים משתי מקומות שנראה שיש נקב או פגם אחר באברו, פסול משום פצוע דכא. אמר רבא: בעניינים אלה לית הלכתא אין הלכה לא כברא כבן ולא כאבא כאב, ברא הבן — הא דאמרן זה שאמרנו לגבי דברי רבה בר רב הונא. ומה שאמר אבא האב — שאמר רב הונא: נשים המסוללות זו בזו שמתחככות זו בזו כדרך תשמיש, פסולות לכהונה, שלדעתו יש בכך משום זנות.

9 ועל כך אמר רבה שאין הלכה כמותו, ואפילו לדעת ר' אלעזר שאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, הני מילי דברים אלה אמורים בביאה של איש, אבל ביאה של אשה — פריצותא בעלמא פריצות סתם היא ואינה עושה אותה זונה בכך.

10 א משנה פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ומשוחררת, ואינן אסורין אלא מלבא בקהל של זרע ישראל בלבד, שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" דברים כג, ב.

11 ב גמרא בעו מיניה שאלו ממנו מרב ששת: פצוע דכא כהן מהו, האם מותר הוא בגיורת ומשוחררת? וצדדי השאלה: האם בקדושתיה קאי בקדושתו ככהן הוא עומד, שיש בו את כל קדושת כהונה ולכן אסיר ואסור כשאר כהן, או דלמא לאו בקדושתיה קאי ושרי שמא לא בקדושתו הוא עומד, ומותר בגיורת, כפצוע דכא ישראל?

12 אמר להו להם רב ששת: תניתוה שניתם אותה כבר, ששנינו: פצוע דכא ישראל מותר בנתינה. ואי סלקא דעתך בקדושתיה קאי ואם עולה בדעתך לומר שישראל זה בקדושתו הוא עומד שיש בו כל קדושת ישראל אקרי שיקרא כאן את איסור הקירבה בכנענים "ולא תתחתן בם" שם ז, ג, משמע שמצבו כפצוע דכא מוציא אותו מדרגת הקדושה שהיה בה. וכך זה גם בכהן.

13 אמר רבא: אין זו ראיה, אטו התם וכי שם איסור זה להתחתן בכנענים משום קדושה ולאו קדושה הוא? הלא שם טעם האיסור הוא דלמא מוליד שמא יוליד בן ואזיל פלח וילך ויעבוד לעבודה זרה, והני מילי ודברים אלה אמורים — בגויותן, בהיותם גוים, שדווקא אז יש לחשוש, אבל כי מגיירי כאשר הם מתגיירים כמו הנתינים, בישראל שרו הם מותרים, ורבנן הוא דגזרו בהו וחכמים הם שגזרו בהם אפילו לאחר גירות ואסרו אותם כממזרים, אבל לא מחמת איסור תורה, וכי וכאשר גזרו בהו רבנן בהם חכמים שלא להתחתן בהם — הרי זה דווקא בהנך באלה שהם בני אולודי הולדה, אבל האי דלאו בר אולודי זה שאינו בן הולדה לא גזרו ביה רבנן בו חכמים.

14 ומקשים על רבא: אלא מעתה לפי הסבר זה, ממזר שמוזהר על כל איסורים שבתורה ואסור לשאת גויה, דבר אולודי שבן הולדה הוא, הכי נמי דאסיר כך גם כן תאמר שאסור בנתינה מדברי סופרים? והא תנן והרי שנינו במשנה: ממזרים ונתינים מותרים לבא זה בזה! אלא יש לחזור מטעם זה ולומר טעם אחר: כי גזור רבנן כאשר גזרו חכמים שלא להתחתן בנתינים, גזרו רק בכשרים, שלא יתערבו בנתינים, אבל בפסולים לבוא בקהל לא גזור רבנן גזרו חכמים.

15 הדר חזר ואמר רבא עצמו, שמה שהעמיד את האיסור להתחתן בהם דווקא בעודם גויים, לאו מילתא היא לא דבר הוא, כלומר, אין ממש בדברים, שהאיסור שלא להתחתן בהם נאמר רק בהיותם גויים, כי בגויותן, בהיותם גוים, לית להו אין להם כלל ענין של חתנות בהם, נתגיירו — אית להו יש להם ענין של חתנות וחל עליהם איסור "לא תתחתן". ובכל זאת פצוע דכא מותר בהם.

16 מתיב מקשה על כך רב יוסף, הרי נאמר: "ויתחתן שלמה את בת פרעה מלך מצרים" מלכים א' ג, א, משמע שיש להם חתנות גם בהיותם גויים! ומשיבים: גייורי גיירה גייר אותה לפני כן, ומקשים: והא והרי לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה! ומשיבים: מידי הוא טעמא כלום מהו טעם הדבר שלא קיבלו גרים באותם הימים — משום שחששו שהגרים אינם מתגיירים לשם שמים אלא מתאווים לשולחן מלכים של דוד ושלמה,

17 הא לא צריכא ליה וזו, בת פרעה, אינה צריכה לו, שהרי היא עצמה בת מלך, ולכן אין לפקפק בגיורה.

18 ומקשים מצד אחר: ותיפוק ליה ותצא לו סיבה אחרת לאיסורה של בת פרעה — דהא שהרי מצרית ראשונה היא, שגם אם נתגיירה, דור ראשון של מצריים היא, ואסורה לבוא בקהל ה'! וכי תימא ואם תאמר: הנך אזלי לעלמא והני אחריני נינהו אלה שגזרה בהם התורה כבר הלכו להם לכל העולם, ואלה שנמצאים במצרים אחרים הם,

19 והא תניא והרי שנינו בברייתא, אמר ר' יהודה: מנימין גר מצרי, היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא, אמר: לאחר שהתגיירתי אני מצרי ראשון, ונשאתי גיורת שהיא מצרית ראשונה, אשיא לבני שהוא מצרי שני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל, משמע: אפילו בזמן המשנה המצריים אסורים!

20 אמר רב פפא: אנן אנו משלמה ליקו ונתיב נקום ונקשה? שלמה לא נסיב מידי נשא דבר, דכתיב ביה שנאמר בו: "מן הגוים אשר אמר ה' אל בני ישראל לא תבאו בהם והם לא יבאו בכם אכן יטו את לבבכם אחרי אלהיהם, בהם דבק שלמה לאהבה" מלכים א' יא, ב, וכיון שהיו לשלמה נשים אסורות אחרות אין להקשות בענין בת פרעה, ובאמת, לא היו אלה נישואים בעלי תוקף כלל. אלא קשיא קשה הלשון "ויתחתן" האמורה בבת פרעה!

21 ומשיבים: מתוך אהבה יתירה שאהבה, מעלה עליו הכתוב כאילו נתחתן בה בנישואים שתופסים, אבל באמת לא היו אלה כלל נישואים תקפים.

22 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: והא אנן תנן והרי אנו שנינו במשנה: פצוע דכא וכרות שפכה מותרים בגיורת ומשוחררת, ונדייק: הא הרי בנתינה — אסירי אסורים! אם כן יש כאן סתירה לברייתא המתירה פצוע דכא בנתינה!

23 אמר ליה לו: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאתה מדייק כך, אימא סיפא אמור את סופה של המשנה, ששנינו: ואינן אסורין אלא מלבא בקהל ונדייק להיפך: הא הרי בנתינה שרו מותר, שאינה נקראת "קהל ה'"! אלא מהא ליכא למשמע מינה ממשנה זו אין לשמוע, להסיק, ממנה בדרך דיוק, ואין לנו אלא הלכה שלמדנו במפורש.

24 א משנה עמוני ומואבי שנתגיירו — אסורים לבוא בקהל, ואיסורן איסור עולם לכל הדורות אחריהם, אבל נקבותיהם גם אם הן עצמן התגיירו — מותרות מיד.

25 מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות. ר' שמעון מתיר את הנקבות של מצרי ואדומי מיד. אמר ר' שמעון: קל וחומר הדברים; ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם בעמונים ומואבים — התיר את הנקבות מיד, מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות — אינו דין שנתיר את הנקבות מיד?

26 אמרו לו: אם הלכה אתה מוסר, ששמעת כך — נקבל ממך, ואם לדין, שאתה רוצה רק לדון מקל וחומר — יש תשובה לקל וחומר זה. אמר להם: לא כי, אף אם אני דן קל וחומר, אינני מסכים לטענתכם שיש לכם תשובה לפורכו, אבל מכל מקום הלכה אני אומר ולא קל וחומר.

27 ב גמרא מנא הני מילי מניין הדברים הללו שעמונית ומואבית מותרות? אמר ר' יוחנן: שאמר קרא הכתוב: "וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי" שמואל א', יז, נה, ויש לתמוה: וכי לא ידע, לא הכיר, ליה אותו? והכתיב והרי נאמר קודם לכן שדוד ניגן אצל שאול "ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים" שם טז, כא! אלא תאמר כי אאבוה קא משאיל על אביו של דוד היה שואל.

28 ומוסיפים לתמוה: וכי את אביו של דוד לא ידע, לא הכיר, ליה אותו? והכתיב והרי נאמר על ישי אבי דוד: "והאיש בימי שאול זקן בא באנשים" שם יז, יב ואמר רב ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת ר' אבא: זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא בקהל גדול ויצא באוכלוסא, שאיש גדול וחשוב היה, ובודאי ידעו הכל מי הוא!

29 אלא הכי קאמר כך אמר שאול, שרצה לברר את פרטי היחוס של דוד אי אם מבני פרץ אתי הוא בא אי אם מבני זרח אתי הוא בא. ומדוע חשובה ידיעה זו? — אי אם מבני פרץ אתי הוא בא — מלכא הוי מלך יהיה, לפי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו, ונרמז הדבר בשם "פרץ". ואי ואם מבני זרח אתי הוא בא — חשיבא בעלמא הוי איש חשוב בלבד יהיה אך לא מלך.

30 ומסבירים: מאי טעמא מה טעם אמר ליה לו שאול לאבנר שאל עליה עליו — דכתיב שנאמר: "וילבש שאול את דוד מדיו" שם יז, לח ומשמעו שהיו כמדתו של דוד. וכתיב ביה ונאמר בו בשאול "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" שם ט, ב וכיון שראה שדוד דומה לו, והבגדים מתאימים לו, התחיל לחשוש שמא הוא המיועד למלוכה, ולכן שאל. אמר ליה לו דואג האדומי: עד שאתה משאיל עליו שואל אודותיו אם הגון הוא למלכות אם לאו לא, שאל עליו אם בכלל ראוי הוא לבא בקהל אם לאו לא. מאי טעמא מה טעם לפקפוק זה? — דקאתי שהוא בא מרות המואביה, והמואבים פסולים מלבוא בקהל לעולם.

31 אמר ליה לו אבנר: תנינא הלא שנינו: עמוני — ולא עמונית, מואבי — ולא מואבית. אמר לו: אלא מעתה תפרש כמו כן שמה שנאמר "ממזר" הכוונה ולא ממזרת? אמר לו: "ממזר" כתיב נאמר, שאיננו שם עצם אלא שם תואר, וכוונתו מום זר, מי שיש בו מום הבא מחמת פריצת גדר ערוה, ולכן שם התואר הזה כולל זכרים ונקבות כאחד.

32 אמר לו: אם כן, תאמר גם: "מצרי" ולא מצרית! ענה לו: שאני הכא דמפרש טעמא דקרא שונה כאן שמפורש טעם הכתוב באיסור העמונים: "על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" דברים כג, ה, וכיון שדרכו של איש לצאת החוצה לקדם אורחים, ולא דרכה של אשה לקדם, משום כך לא היתה סיבה לאסור את הנשים. ענה לו: היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים! אישתיק שתק אבנר, שלא ידע מה להשיב לקושיה זו.

33 מיד: "ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם" שמואל א' יז, נו, ומעירים: התם קרי ליה שם בפסוק קודם קורא לו "נער", ואילו הכא קרי ליה כאן קורא לו "עלם" ושינוי הלשון בא לרמז — הכי קא אמר ליה כך אמר לו לדואג: הלכה נתעלמה "העלם" ממך ואין אתה יודע מה הדין — צא ושאל בבית המדרש. הלך לבית המדרש ושאל, אמרו ליה לו הלכה היא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.