ביאור שטיינזלץ על יבמות י״ג

1 ורב זביד אמר, כך צריך לומר: אין בנים בלא סימנים. שאם יש לאשה בנים — ודאי היו לה כבר סימנים. ושואלים: אם כן, ונבדוק אם יש סימנים ולא נזדקק לחזקה זו! ומשיבים: חיישינן שמא נשרו הסימנים השערות הללו. ומעירים: הניחא למאן זה נוח לשיטת מי שאמר כי חוששין שמא נשרו הסימנים, שיש מקרים שאנחנו חוששים שמא כבר גדולה היא, אלא שהסימנים — השערות — נשרו.

2 אלא למאן לשיטת מי שאמר כי אין חוששין ואם יש בה שערות ודאי יימצאו, ולא נשרו. מאי איכא למימר מה יש לומר? ומשיבים: אפילו למאן לשיטת מי שאמר שכרגיל אין חוששין שנשרו שערות אלה — משום צער הלידה וכל הכרוך בכך חיישינן חוששים אנו שנשרו, ואי אפשר לבדוק את הדבר היטב.

3 א וחוזרים לביאור משנתנו. שנינו במשנה: כיצד פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן. ושואלים: מנהני מילי מניין הדברים הללו שלא רק הצרה נפטרת אלא גם צרת צרה? אמר רב יהודה: שאמר קרא הכתוב: "ואשה אל אחותה לא תקח לצרר" ויקרא יח, יח, ולשון "לצרור" ולא "לצור" מלמדת על כך שהתורה ריבתה צרות הרבה. כלומר, לא רק את צרתה של האסורה משום ערוה אלא גם צרה של צרה.

4 רב אשי אמר: סברא היא זו, ואין צורך לכך בלימוד מן הכתוב, וכך יש לומר: צרה של ערוה מאי טעמא אסירא מה טעם אסורה — כיון שבמקום ערוה קיימא היא עומדת, שכיון שהערוה פטרה אותה מן הייבום ואף אסרה אותה על היבם, הרי גם היא נעשית ערוה באיסור אשת אח, ולכן צרת צרה נמי גם כן במקום ערוה קיימא היא עומדת, שאף היא כצרת ערוה, ונאסרת.

5 ב שנינו במשנה: כיצד, באיזה אופן, תהיינה צרות ערוה מותרות — אם מתו הן הקרובות, או אם מיאנו או אם נתגרשו, מאותה שעה ואילך שוב אין הצרה נחשבת כצרת ערוה. ומעירים: דין זה נאמר בהכללה, ואפילו במקרה כאשר כנס האח שמת את הצרה בעוד קרובת אחיו נשואה לו, ולבסוף גירש את הקרובה, שבמשך זמן מסויים היו שתי הנשים בפועל צרות זו לזו — גם במקרה זה בטל איסור צרת ערוה, ומותרת הצרה להתייבם.

6 ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו במשנה אחרת: שלשה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ואחד נשוי נכרית אשה זרה להן, גירש אחד מבעלי אחיות את אשתו, ומת הנשוי נכרית ואחר כך כנסה המגרש את הנכרית על ידי ייבום, ואחר כך מת גם הוא, ונופלת האשה שוב לייבום לפני האח הנותר, הנשוי לאחת האחיות, זו היא שאמרו: "שאם מתו או נתגרשו" — צרותיהן מותרות.

7 ונדייק: טעמא הטעם, דווקא משום שגירש אותו יבם קודם את האחות, ואחר כך כנס את הנכרית, ונמצא שנכרית זו מעולם לא היתה בפועל צרתה של האחות אף ששתיהן היו, בזמנים שונים, נשואות לאותו אדם, אבל אם כנס היבם את הנכרית ואחר כך גירש את האחות, ונמצא שבזמן מסויים היו הנכרית והאחות צרות — לא תהא ראויה לייבום, משום שהיתה במשך זמן מסויים צרת ערוה. והרי מזה סתירה למה שמובן ממשנתנו!

8 אמר ר' ירמיה: תברא שבורה, יש שבר, חוסר התאמה, בין המשניות, ויש לומר שמי ששנה משנה זו לא שנה משנה זו, שהמשנה שלנו והמשנה שציטטנו לגבי שלושה אחים אינן לפי אותה שיטה. וטעם ההבדל בשיטות הוא — כי האי תנא סבר תנא זה של משנתנו סבור כי מיתה מפלת, כלומר, הזמן הקובע לגבי קשר הייבום, הן לחיוב והן לפטור, הוא זמן מיתתו של האח בלא בנים. ובמקרה של משנתנו, כיון שבזמן מותו לא היתה אשתו צרתה של ערוה — ממילא לא חל עליה איסור אף שבזמן מסויים אכן היו הן צרות.

9 והאי תנא סבר ותנא זה של שלושה אחים סבור כי נשואין הראשונים מפילים, כלומר, זמן הנישואים — הוא היוצר את זיקת הייבום, וכיון שהאשה השניה היתה בזמן מסויים צרת ערוה, הרי נוצר אז פטור מהייבום.

10 רבא אמר: לעולם אפשר לומר כי שתי המשניות, שיטת חד תנא תנא אחד הוא, וסברה אחת היא. אלא שהתנא שבמשנה בסגנון של "זו ואין צריך לומר זו" קתני שנה אותה, כלומר, משנתנו מדברת במקרה של כנס ואחר כך גירש, ובמשנה של שלושה אחים, שזה המקרה הפשוט יותר "אין צריך לומר", מדובר כאשר גירש ואחר כך כנס, שהיא בודאי מותרת, ואין כאן סתירה, אלא סגנונות שונים.

11 ג שנינו במשנתנו: וכל יבמה שהיתה ערוה עליו והיא קטנה שיכולה למאן ולא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. ושואלים: ותמאן הקטנה השתא עכשיו לאחר מות הבעל ויופקע קשר הנישואין מעיקרו ותתייבם הצרה! וכיון שאין עושים כן לימא מסייעא ליה האם לומר שמסייע לו הדבר לר' אושעיא.

12 שאמר ר' אושעיא: ממאנת יבמה קטנה למאמרו קידושי כסף של היבם, שאם קידשה היבם יכולה היא לומר שאיננה רוצה בו, ועל ידי זה מופקע הקשר שביניהם, ואינה ממאנת לזיקתו, שכל עוד לא עשה בה מאמר, אין היבמה הקטנה יכולה לבטל את הקשר ביניהם במיאון, לפי שהקשר ביניהם איננו כקשר נישואין, ומיאון לא הותקן אלא לבטל קשר נישואין בלבד, ולכן איננה יכולה לבטלו. ולפי שיטה זו מובן מדוע היבמה, שהיא ערוה וקטנה, אינה יכולה למאן כדי שיוכלו לייבם את צרתה.

13 ודוחים: לא, אפשר לומר שיבמה יכולה למאן גם לזיקה, אלא צרת ערוה שאני שונה שאין מתירים אותה גם אם היתה יכולה הערוה למאן, ומדוע? דתני ששנה רמי בר יחזקאל ברייתא זו: אם מיאנה בבעל ועקרה על ידי כך את הנישואין — מותרת לאביו, שהרי הופקע קשר הנישואין מעיקרו, ואיננה נחשבת כלתו כלל. אבל אם מיאנה רק ביבם — אסורה לאביו.

14 וטעמו של דבר, אלמא מכאן, שמשעת נפילה נראית ככלתו. שמאותה שעה שבה נפלה לייבום נחשבת היא כקשורה בדרך זיקה לבן, ונראית בעיני הכל ככלתו של האב, ולכן אסרוה לאביו. הכא נמי כאן גם כן, בצרת ערוה, יש לומר: משעת נפילה נראית כצרת בתו, וכיון שהדבר נראה כך בעיני הבריות שוב לא התירו אותה חכמים על ידי מיאון שלאחר מעשה.

15 ד משנה שש עריות שלא נמנו במשנה הראשונה הן חמורות מאלו שמנינו כבר, מפני שנשואות לאחרים ולא לאחים, שהן בדרגת קירבה כזו שלעולם לא יתכן שתהיינה נשואות לאחד מן האחים מן האב. אלא שבעקבות חומרה זו באה גם הקלה, שכיון שאין דין ייבום חל עליהן כלל, משום כך צרותיהן מותרות. שאין צרת ערוה אסורה אלא במקום מצוה של ייבום, ושלא במקום מצוה לא חל כלל איסור צרת ערוה.

16 ואלו הן: אמו, שאסורה לא רק עליו, אלא גם על כל אחד מבני אביו אף שאינם בניה, ואשת אביו, ואחות אביו שאסורה לכל הבנים מאותה סיבה, וכן אחותו מאביו שהיא אחות מאב גם לשאר אחיו מן האב, ואשת אחי אביו, וכן אשת אחיו מאביו כשלאותו אח יש בנים, שאיסורן של כל אלה שווה לגבי כל האחים, ואין כאן דין ייבום, ולכן הצרה מותרת. עד כאן היתה במשנה ובגמרא ההנחה, שלא רק הערוה איננה יכולה להתייבם אלא גם צרתה פטורה מן הייבום.

17 ולאמיתו של דבר יש בכך מחלוקת קדומה, שבית שמאי מתירין הצרות לאחים. כיון שאינם דורשים כלל אותן דרשות שעל פיהן נאסרו הצרות. ובית הלל אוסרים, כפי ששנינו במשניות הקודמות, שהן לדעת בית הלל.

18 חלצו הצרות מן האחים — בית שמאי פוסלין מן הכהונה, כיון שלדעתם הצרות ראויות לייבום, ועל כן חליצתן היתה חליצה גמורה, וככל שאר החלוצות הרי הן פסולות לכהונה כגרושות. ובית הלל מכשירין, שלדעתם לא היתה כאן חליצה בעלת משמעות וכאילו לא נחלצו כלל. אם נתייבמו הצרות — בית שמאי מכשירין אותן לכהונה, שלדעתם הרי זה ייבום כדינו. ובית הלל פוסלין, משום ביאת איסור של צרת ערוה.

19 ומעירים: אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין — לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, אף על פי שלשיטת בית הלל, בני צרות ערוה שנתייבמו, ממזרים הם. ועוד: כל הטהרות והטמאות שנחלקו ביחס להם בית שמאי ובית הלל בהלכה, שהיו אלו מטהרין ואלו מטמאין — לא נמנעו מלהיות עושין טהרות אלו על גבי על ידי, בעזרת אלו, שהיו שואלים כלים אלו מאלו.

20 א גמרא אמר ר' שמעון בן פזי: מאי טעמא מה הטעם של בית שמאי — דכתיב שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" דברים כה, ה, וכיון שנאמר "חוצה", יש להבינה במשמעות: החיצונה, ולדייק: מכלל הדברים אתה למד דאיכא שיש גם אחת מנשי האח המת שהיא פנימית, כלומר, קרובת משפחה של היבם, שהיא מתוך משפחתו ואמר רחמנא ואמרה התורה "לא תהיה... לאיש זר". כלומר, שזו שהיא "חוצה" ליבם, שאינה מתוך משפחתו, חייבת בייבום.

21 ואילו בית הלל — מיבעי להו צריך להם כתוב זה לכ מו שאמר רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שלא חלצה, שאם קידש אותה אחר שאינו היבם שלה, אין הקידושין תופסים כלל — שנאמר: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", לומר: לא תהיה בה הויה לזר, שההויה, הקידושין, לא יחולו כלל כאשר מקדשה איש זר.

22 ובית שמאי טוענים כנגד זה: מי כתיב האם נאמר "לחוץ", שמשמעו לאיש זר? "חוצה" כתיב נאמר, והוא שם תואר שפירושו כמו חיצונה. ובית הלל סבורים: כיון דכתיב שנאמר "חוצה" הרי זה כמאן דכתיב כמו שנאמר "לחוץ" דמי הוא נחשב.

23 דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' נחמיה אומר כלל: כל תיבה מלה שצריכה להבנת משמעותה שתהיה האות למ"ד בתחלתה, לפעמים הטיל לה הכתוב במקום זה את האות ה"א בסופה, ומשמעותן שווה לגמרי. ותנא דבי ושנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: כגון המלה "אלים" שמות טז, א שנקט הכתוב מאוחר יותר בלשון "אילמה" שם טו, כז, וכן "מחנים" מלכים א' ב, ח — "מחנימה" שמואל ב' יז, כד, "מצרים" — "מצרימה" בראשית יב, י, "דבלתיים" — "דבלתימה" במדבר לג, מו, "ירושלים" — "ירושלימה" יחזקאל ח, ג, "מדבר" — "מדברה" יהושע יח, יב, שכל אלה מילים שה"א בסופן פירושן כאילו היתה למ"ד בתחילתן.

24 ושואלים: ובית שמאי, הלכה זו של רב יהודה אמר רב שאין קידושי זר תופסים ביבמה לפני שחלצה, מנא להו מניין להם? ומשיבים: מ"לאיש זר" נפקא יוצא הדבר, שמשמעות הדברים לשיטה זו, שאין הוויה של נישואין חלה לגבי איש זר, ומן המלה "החוצה" למדים הם דבר אחר.

25 ושואלים: אם כן, ובית הלל נמי תיפוק להו גם כן תצא להם הלכה זו מ"לאיש זר"? ומשיבים: אין הכי נמי כן הוא גם כן ואף הם למדים מכאן. אלא אם כן המלה "חוצה" למה לי, ולמה נאמרה — לרבות את הארוסה. שאף הארוסה שעדיין לא נישאה לאח שמת והיא עדיין מחוץ לביתו — גם היא חייבת בייבום.

26 ואידך והאחר, בית שמאי — למדים הם הלכה זו מייתור האות, ממה שנאמר במקום "חוצה" — "החוצה". ואידך והאחר, בית הלל — ההבדל בין "חוצה" ל"החוצה" לא משמע להו אינו משמיע, מלמד, להם, אינם סבורים שאפשר ללמוד מצורה לשונית זו.

27 רבא אמר: טעמייהו טעמם של בית שמאי אינו מן הכתוב, אלא על סמך הנחה הלכתית ידועה: שאין איסור חל על איסור, שכיון שאשה זו נאסרה על היבם עוד בחיי אחיו מדין אשת אח, לא יחול עליה עוד איסור אחות אשה או כל איסור ערוה אחר, ומתוך שאין כאן איסור ערוה, אין לפטור את צרתה.

28 ומקשים: תינח היכא נניח שדבר זה נכון במקום שנשא קודם האח המת אחות אחת, ואחר כך נשא האח החי את אחותה, שאז אפשר לומר כי לא אתי בא איסור אחות אשה וחייל וחל על איסור אשת אח. אלא כאשר נשא האח החי אחות אחת ואחר כך נשא זה שמת אחות אחרת, הלא איסור אחות אשה קדים קדם, הקדים! ואם כן יש בה רק איסור זה, ולא איסור אשת אח, ותפטור איפוא את צרתה?

29 ומשיבים: כיון שכך, שלא אתי בא איסור אשת אח וחייל וחל על איסור אחות אשה, יש לומר שלא חל עליה כלל דין אשת אחיו, ואינה נחשבת כלל כיבמתו, והויא לה והרי היא הצרה, לפי זה, צרת ערוה שלא במקום מצוה, וצרה כזו שריא מותרת לגמרי.

30 ב שנינו במשנה: חלצו — בית שמאי פוסלים אותן מלהנשא לכהן. ושואלים: פשיטא פשוט שהוא כך, שאם יש בצרות מצות ייבום, אם חלצו להן — דינן כשאר חלוצות!

31 ומשיבים, כי זה בא לאפוקי להוציא מדברי ר' יוחנן בן נורי, שאמר: בואו ונתקן להם לצרות של עריות שיהו חולצות ולא מתייבמות. שאם היו מתקנים תקנה קבועה כזו, היו צרות אלה נפסלות מגזירת חכמים אף לבית הלל כשאר חלוצות, ועל כן קא משמע לן השמיעה לנו המשנה שבית הלל מכשירים לגמרי, שלא תיקנו לשיטתם חליצה בצרות ערוה, ולכן אין להחשיב כלל חליצה כזו.

32 ג שנינו במשנה: אם נתייבמו — בית שמאי מכשירין ובית הלל פוסלין. ושואלים: הא תו זו עוד למה לי, שהרי אף דבר זה נובע ממה שאמרנו קודם לכן לגבי חליצה! ומשיבים: איידי דתנא מתוך ששנה במשנה מחלוקת בהלכה ביחס לחלצו, תנא נמי שנה גם כן ביחס לנתייבמו אף שאינו נחוץ ואפשר היה להבינו מן הענין.

33 ד מתוך שנגענו כאן במחלוקת בית שמאי ובית הלל, ואף הוספנו דברים כיצד היו נוהגים זה בזה, דנים בשאלת המחלוקת בכללה. תנן התם שנינו שם במשנה במסכת מגילה: מגילה נקראת באחד עשר, או בשנים עשר, או בשלשה עשר, או בארבעה עשר, או בחמשה עשר באדר בערים המוקפות חומה, לא פחות ולא יותר. בארבעה עשר ובחמישה עשר — הוא כפי שנאמר במפורש במגילת אסתר, ואת הימים הנוספים לקריאת המגילה תיקנו חכמים עבור אנשי הכפרים שאינם בקיאים בקריאת המגילה ובאים לעיר כדי לשומעה, וכיון שממילא באים הם לעיר בימי שני וחמישי כדי לעסוק בהספקת מים ומזון לבני הכרכים, לכך תיקנו שאם יצא אחד מן התאריכים הללו ביום שני או חמישי, שייצאו בקריאתה בו ביום, כדי שלא להטריחם לבוא לעיר פעם נוספת לצורך קריאת המגילה.

34 אמר ליה לו ריש לקיש לר' יוחנן: מדוע לא איקרי אקרא כאן, כלומר, לא אדון בענין זה את הכתוב "לא תתגדדו" דברים יד, א שפירשוהו: לא תעשו אגודות אגודות, אלא על כל ישראל להיות כיחידה אחת, ולא להיעשות חבורות חבורות הנוהגות בדרכים שונות. לפני בירור השאלה העיקרית, שואלים: הרי האי הכתוב הזה "לא תתגדדו" מיבעי ליה לגופיה נצרך הוא לו לגופו של מקרא, דאמר רחמנא שאמרה התורה כפשט הדברים במקרא: לא תעשו חבורה כאות אבילות על מת, שהוא איסור גדידה!

35 ומשיבים: אם כן שלזה בלבד היתה הכוונה, לימא קרא שיאמר הכתוב בלשון "לא תגדדו", מאי מהו לשון "לא תתגדדו" — שמע מינה להכי למד מכאן שלכך הוא דאתא שבא, ללמוד מכאן גם איסור עשיית אגודות אגודות. ושואלים: אם כך אנו מפרשים, ואימא כוליה להכי ואמור שפסוק זה כולו לכך הוא דאתא שבא ולא לאסור בעשיית חבורה! ומשיבים: אם כן, לימא קרא שיאמר הכתוב "לא תגודו", מאי מהו לשון "לא תתגדדו" — שמע מינה תרתי למד מכאן שני דברים, הן לעניינו כפשוטו, איסור עשיית חבורה על מת, והן לענין אגודות אגודות.

36 פירשנו בדרך אגב את הכתוב, אך עדיין עומדים אנו בשאלתו של ריש לקיש: מדוע אין אומרים שקריאת המגילה במקומות ובזמנים שונים יש בכך משום עשיית אגודות אגודות?! אמר ליה לו ר' יוחנן: וכי עד כאן לא שנית כי במקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות היום — עושין, מקום שנהגו שלא לעשות — אין עושין. משמע שיש מקום למנהגים שונים, ואין אומרים שיש בשינוי מנהג משום "לא תתגודדו".

37 אמר ליה לו: אמינא לך אנא איסורא אומר אני לך דבר שיש בו איסור, שאסור לבני הכפרים לקרוא ביום חמישה עשר ולברך, וזאת לפי מה שאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן, נאמר: "לקים את ימי הפרים האלה בזמניהם" אסתר ט, לא, לומר: זמנים הרבה תיקנו להם חכמים, וקבעו זאת כחובה, שאסור לסטות ממנה, שעל בני ארבעה עשר לקרוא ביומם ואינם יכולים לקרוא בחמישה עשר, ולהיפך — ואת אמרת לי מנהגא ואתה אומר, מוכיח לי ממנהג שאין בו איסור ממש, ובכן, איפוא, כיצד קובעים בדבר שיש בו משום איסור אגודות אגודות?!

38 אמר לך ר' יוחנן: והתם לאו איסורא הויא והאם שם בענין איסור עשיית מלאכה בערבי פסחים אין איסור? והתנן והרי שנינו במשנה: בלילה, כלומר, ליל ארבעה עשר בניסן, בית שמאי אוסרין לעשות בו מלאכה, ובית הלל מתירין. משמע שלשיטת בית שמאי זהו איסור גמור ובכל זאת יש העושים מלאכה ויש שאינם עושים, והרי יש בכך משום "לא תתגודדו"!

39 אמר ליה לו ריש לקיש: שם אין ניכר שעושים אגודות שונות, כי התם שם, הרואה שאדם איננו עושה מלאכה אומר: שזה שאינו עושה מלאכה בשעה זו, הרי זה משום שבדיוק מלאכה הוא דלית ליה שאין לו, ולכן ביטול המלאכה אינו נראה כעשיית אגודות אגודות. הקשה לו ר' יוחנן: והא והרי בית שמאי מתירין הצרות לאחים ובית הלל אוסרים, שיש כאן ענין של איסור גמור, ובכל זאת רואים שנהגו בשני מנהגים שונים, מנהג בית שמאי ומנהג בית הלל ומדוע לא חששו ל"לא תתגודדו"?