ביאור שטיינזלץ על יבמות פ׳

1 שלא ראה שעה אחת בכשרותו, אלא שנולד סריס. ושואלים: מנא ידעינן מניין יודעים אנו באדם שהוא סריס חמה ולא היה ראוי מימיו? אמר אביי: כל המטיל מים ואינו עושה כיפה כעין קשת בהטלת המים, אלא מי הרגליים שלו שותתים תחתיו — סריס הוא מתחילתו.

2 ואגב שואלים: ממאי הואי ממה הוא נעשה מום זה? ומשיבים: דאפיה אימיה בטיהרא ושתיא שיכרא מרקא שאופה אמו לחם בשעת הצהריים ושותה שיכר חריף בזמן ההריון, שמחמת חימום הגוף נוצר ליקוי זה בילד. אמר רב יוסף: היינו דשמענא לאמי דאמר הוא ששמעתי מר' אמי שהיה אומר ביטוי זה: "כל שממעי אמו לקוי", ולא ידענא מאי ניהו ידעתי מה הוא, מה מובנו ולאיזה ענין הוא נוגע, ועכשיו אני מבין שפירש מהו סריס חמה.

3 ושואלים: וליחוש ונחשוש שמא הבריא בינתים, במשך הזמן, בלא שנדע, והיתה לו שעת הכושר! ומשיבים: כיון שתחלתו וסופו לקוי — לא חיישינן אין אנו חוששים לכך.

4 מתיב מקשה רב מרי ממה ששנינו בהלכות בכורות, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: בודקין אותו את הבכור שנפל בו מום של סנוורים בעין שלש פעמים בתוך שמונים יום שמא הבריא. משמע שאין אנחנו סומכים על החזקה בזה, וחוששים שמא הבריא בינתים אף שבתחילה ובסוף היה חולה, וממילא היתה לו שעת הכושר!

5 ומשיבים: לחד אבר חיישינן לאבר אחד, כגון עין, חוששים אנו שמא הבריא ואחר כך חלה שוב, ואולם לכוליה גופא לא חיישינן לכל הגוף אין אנו חוששים, כי הסריס איננו לקוי באבר אחד בלבד, אלא יש בו פגם המשפיע על כל גופו, ואין לחשוש שנעשה בו שינוי כזה וחזר בינתיים שוב לבריאותו.

6 א שנינו במשנה: ר' אליעזר אומר לא כי אלא סריס חמה חולץ, ולא סריס אדם וכו'. ורמינהו ומשליכים, מראים סתירה ממה ששנינו: בן עשרים שנה ולא הביא שתי שערות שהם סימן בגרות — יביאו ראיה שהוא בן עשרים, והוא הסריס, ולענין ייבום — לא חולץ ולא מייבם. היתה אשה בת עשרים ולא הביאה שתי שערות — יביאו ראיה שהיא בת עשרים, והיא האילונית — לא חולצת ולא מתייבמת, אלו דברי בית הלל. ובית שמאי אומרים: זה וזה בני שמנה עשרה ולא בני עשרים.

7 ר' אליעזר אומר: הזכר כדברי בית הלל, ונקבה כדברי בית שמאי, מפני שהאשה ממהרת לבא לבגרות לפני האיש, ואם לא נראו בה הסימנים עד גיל שמונה עשרה מן הסתם איילונית היא. על כל פנים מובן מן הדברים שסריס כזה, שהוא סריס חמה, אינו חולץ ואינו מייבם, וגם ר' אליעזר מסכים לכך!

8 אמר רמי בר דיקולי אמר שמואל: חזר בו ר' אליעזר ושינה את דעתו. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים: מהי הדר ביה מאיזו חזר בו? האם חזר בו ממה שאמר במשנה שסריס חמה חולץ וחולצים לאשתו, או שמא במשנתנו מובאת דעתו האחרונה שחזר בו ממה שאמר במשנה אחרת. ומציעים: תא שמע בא ושמע, דתניא ששנויה ברייתא, ר' אליעזר אומר: סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו, שכן במינן מתרפאין באלכסנדריא של מצרים. משמע ממקור נוסף זה שלא חזר בו מן הדעה שאמר במשנתנו, אלא ממה שאמר כדברי בית הלל ובית שמאי ודעתו כפי שהיא מובאת במשנתנו, היא האחרונה.

9 ר' אלעזר אומר: לעולם לא הדר ביה חזר בו כלל ולא שינה דעתו. וכי תנן וכאשר שנינו את המשנה ההיא מה שאמר ר' אליעזר בדבר גילו של סריס — לענין עונשין נאמר, ממתי הוא נחשב כמבוגר ובן עונשין, ולא לענין חליצה וייבום.

10 ואכן איתמר נאמר: מי שאכל חלב, או עבר עבירה אחרת שחייבים עליה מלקות או כרת, כשהיה מבן שתים עשרה שנה ויום אחד עד בן שמנה עשרה, ונולדו בו סימני סריס המפורשים להלן, ולאחר מכאן הביא שתי שערות. רב אמר: נעשה סריס למפרע, כלומר, שערות אלה אינן נחשבות סימן בגרות מהרגע שבאו, אלא אנו דנים אותו כסריס מתחילתו, ולכן קובעים שהגיע לבגרותו בגיל שלוש עשרה, כשאר האנשים, ומתחייב על מה שעבר בינתיים. ושמואל אמר: לא, ודאי קטן היה באותה שעה, ושתי שערות שהביא הן סימן בגרותו, אלא שנתאחרה בגרותו.

11 מתקיף לה מקשה על כך רב יוסף: אם כן, לשיטת רב, האילונית לר' מאיר יהא לה קנס, שלשיטת ר' מאיר רק נערה שנאנסה משלמים לה קנס ולא קטנה, ואיילונית שנאנסה אין לה קנס, משום שהיא נחשבת קטנה שהרי לא הביאה סימני בגרות, והרי לדעת רב היא נעשית בוגרת למפרע!

12 אמר ליה לו אביי: יש לומר שהאיילונית מקטנותה יצתה לבגר. כלומר, היא איננה עוברת שלב של נערות, אלא, בזמן שהיא קטנה — קטנה היא, ומיד לאחר מכן הופכת היא להיות בוגרת, ואין בה שלב ביניים של נערה, ולבוגרת אין קנס.

13 אמר ליה לו רב יוסף שקיבל את דבריו, ונהנה מהם: יפה אמרת, כל כי הני מילי מעלייתא יתאמרו משמאי דברים מעולים כאלה הייתי רוצה שייאמרו בשמי. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין הסריס נידון כבן סורר ומורה — לפי שאין בן סורר ומורה נידון אלא בזמן חתימת זקן התחתון שער הערוה, כשהגיע לבגרות אבל עדיין אינו איש גמור והוא מקביל לנערה בנשים, והסריס אין לו סימנים אלה, ואין בו שלב ביניים בין קטנות לבגרות גמורה. ואין אילונית נידונית כנערה המאורסה — שמקטנותה יצתה לבגר, הרי ברייתא מפורשת כדבריך.

14 אמר ר' אבהו: סימני סריס, וכן סימני אילונית, וסימני ילד בן שמנה, כלומר, ילד שנולד לשמונה חודשים של הריון, שאין יודעים אם יחיה או לא יחיה — אין עושין בהן מעשה להחשיב את הסריס והאיילונית כמבוגרים, ולהחשיב ילד בן שמונה כבן קיימא — עד שיהו בן עשרים.

15 שואלים: ובן שמנה מי קחיי האם הוא חי? והתניא והרי שנינו בברייתא: ילד שנולד בן שמנה — הרי הוא כאבן לענין דין מוקצה, ולכן אסור לטלטלו בשבת, שאנחנו מניחים שאין בו חיוניות כלל, אבל אמו שוחה מתכופפת עליו ומניקתו

16 מפני הסכנה הן משום הסכנה של הילד שמא יחיה לבסוף, והן לגבי החלב שיש לה, שאם אינו יוצא גורם לה כאבים העשויים להביאה למיתה. ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כשגמרו סימניו ונראה שהוא וולד מושלם. דתניא שכן שנינו בברייתא: איזהו שנולד בן שמנה חודשים להריון? כל שלא כלו לו חדשיו, שנולד לפני הזמן הראוי. רבי אומר: סימנין מוכיחין עליו? שערו וצפרניו שלא גמרו. ומעתה, טעמא הטעם, דווקא שלא גמרו שערו וציפורניו, הא הרי אם גמרו, אמרינן אומרים אנו האי בר זה בן שבעה חודשים הוא, ואישתהויי ושהות הוא דאישתהי שהשתהה ברחם אמו, ולא נולד לשבעה, אבל כבר בסוף חודש שביעי היה ראוי ללידה.

17 ושואלים: אלא הא דעבד זה שעשה רבא תוספאה עובדא מעשה באשה שהלך בעלה למדינת הים ואישתהי והשתהה הוולד עד תריסר ירחי שתא שנים עשר חודשי שנה לאחר שנסע הבעל, ואכשריה והכשירו ואמר שיש לתלות את הוולד בבעל, ואיננו ממזר. כמאן כשיטת מי עשה כן — כרבי, שאמר שלא תמיד נולד הילד בזמנו אלא לפעמים משתהא משתהה הוא זמן מסויים. ואיך פסק כדעת רבי שהיא דעת יחיד!

18 ומשיבים: כיון דאיכא שישנו גם רבן שמעון בן גמליאל שאמר משתהי משתהה הוולד, אם כן כרבים עבד עשה רבא תוספאה, ואין דעת רבי דעת יחיד. דתניא שכן שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל ששהה שלשים יום באדם ונשאר חי — אינו נפל. משמע שגם אם לא כלו לו חודשיו אומרים שהוכח שאינו נפל, והטעם — שיכול להיות שהשתהה ונולד לאחר זמן.

19 א תנו רבנן שנו חכמים: איזהו סריס חמה? כל שהוא בן עשרים, ולא הביא עדיין שתי שערות. ואפילו הביא שערות לאחר מכאן — הרי הוא כסריס לכל דבריו דיניו. ואלו הן סימניו: כל שאין לו זקן, ושערו לקוי, שאין השיער דומה לשיער כל אדם, ובשרו מחליק שאיננו שעיר. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהודה בן יאיר: כל שאין מימיו מי רגליו מעלין רתיחות.

20 ויש אומרים: כל המטיל מים ואין עושה כיפה כעין קשת. ויש אומרים: כל ששכבת זרעו דוחה, שאיננה נקרשת כשכבת זרע של בריא. ויש אומרים: כל שאין מימי רגליו מחמיצין. אחרים אומרים: כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולו לקוי, ואין ניכר בו ההבדל בין איש לאשה.

21 ואיזו היא אילונית? כל שהיא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות, ואפילו הביאה שערות לאחר מכאן — הרי היא כאילונית לכל דבריה. ואלו הן סימניה: כל שאין לה דדים שדיים, ומתקשה בשעת תשמיש, שהתשמיש קשה ומכאיב לה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאין לה שיפולי מעים כנשים, שאין לה בשר תפוח מעל איבר המין שלה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל שקולה עבה, ואינה ניכרת בין אשה לאיש.

22 איתמר נאמר שחלקו חכמים בסימני סריס אלה. רב הונא אמר: עד שיהו כולם, שרק זה שמצויים בו כל הסימנים שנמנו — הוא הקרוי סריס. ר' יוחנן אמר: אפילו באחד מהן. ומעירים: היכא היכן, כאשר הביא שתי שערות בזקן — כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חולקים שעד שיהו בו הסימנים כולן, רק אז ייחשב כסריס למרות השערות. כי פליגי כאשר נחלקו — בשלא הביא שתי שערות.

23 ושואלים: אלא הא זה שאמר להו להם רבה בר אבוה לרבנן לחכמים: עיינו ביה הסתכלו בו ברב נחמן כשהולך לרחוץ, אי אם בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברת אתן לו את הבת שלי לאשה. כמאן כשיטת מי אמר זאת, האם לא כרב הונא שצריכים להיות בו כל הסימנים, שהרי מן הסתם ראה שאין לו זקן! ומשיבים: לא, רב נחמן סיכי דיקנא הויא ליה היו לו זיפי זקן ורצה לדעת אם יש בו סימני סריס אחרים.

24 ב שנינו במשנה: הסריס לא חולץ ולא מייבם, וכן אילונית וכו'. ומעירים: קתני שנה כאן סריס דומיא בדומה לאילונית ונלמד עוד מכאן: מה אילונית הוא דבר שבידי שמים — אף סריס הוא בידי שמים, וסתמא וסתמה של משנה זו הוא כדעת ר' עקיבא, שאמר: סריס בידי אדם — אין כן הוא נחשב ככל אדם וחולץ, ואילו סריס בידי שמים — לא חולץ .

25 ג שנינו במשנה שהסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה, ואם בעל אותה פסלה. ומדייקים: טעמא הטעם, דווקא שבעלה הוא משום שזו היא בעילת זנות, שהרי אינו בר הולדה ונמצא שהיא נבעלת לאחי בעלה שלא במקום מצוה. הא הרי אם היה בא עליה אדם אחר — לא היתה נפסלת,