1בריה בפני עצמה נינהו הם וזילזול הוא בקדשים שיינתנו לאנשים מוזרים שכאלה. עבד נמי גם כן — דלמא אתי לאסוקי שמא יבואו להעלותו מתרומה ליוחסין. ערל וטמא — משום דמאיסי שהם מאוסים שיש משום מאיסות בפסולים אלה, ואין זה נאה לתת להם קדשים בפרהסיא. נושא אשה שאינה הוגנת לו הטעם הוא — משום קנסא קנס שקנסוהו שלא ייהנה מזכויות כהונה כל עוד הוא עובר עבירה. אלא אשה מאי טעמא מה טעם לא יחלקו לה?2פליגי בה נחלקו בכך רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע. חד אחד מהם אמר: משום גרושה שאם היתה בת ישראל הנשואה לכהן, שמא תתגרש אותה אשה וימשיכו לתת לה, אף כשהיא זרה עכשיו, ולכן אין נותנים לאשה בעצמה. וחד ואחד מהם אמר: משום חשש יחוד, שאם תבוא אשה לגורן, עלולה היא להימצא ביחידות עם גבר.3ושואלים: מאי בינייהו מה ההבדל ביניהם הלכה למעשה? ומסבירים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לגבי בי דרי דמקרב למתא ולא שכיחי בהו אינשי בית הגרנות שקרוב לעיר אבל אין מצויים בו אנשים, שכיון שהוא קרוב לעיר, יודעים אם גרושה היא, אבל כיון שאין אנשים מצויים שם יש חשש ייחוד. אי נמי דמרחק ושכיחי בה אינשי או גם כן בגורן שהיא מרוחקת ומצויים בה אנשים שבמקום כזה יש חשש גרושה, ואין חשש ייחוד.4שנינו בברייתא: וכולן משגרין שולחים להם תרומה לבתיהן, חוץ מלטמא ולנושא אשה שאינה הוגנת לו. ומעירים: אבל ערל משגרינן ליה שולחים לו, מאי טעמא מה טעם הדבר, במה הוא שונה מטמא?5— משום דאניס שהוא אנוס. ותוהים: טמא נמי גם כן הא אניס הרי אנוס הוא ומדוע אין משגרים לו? ומשיבים: האי זה הערל נפיש אונסיה אונסו מרובה, שהרי הוא נשאר ערל בגלל הסכנה שיש לחייו אם נמול, והאי וזה הטמא לא נפיש אונסיה אין אונסו מרובה, שיכול אדם להיזהר מן הטומאה.6א תנו רבנן שנו חכמים: העבד והאשה אין חולקים להם תרומה בבית הגרנות. ובמקום שחולקין להם — נותנין לאשה תחלה ופוטרין אותה מיד. ושואלים: מאי קאמר מה אמר? שכיון שאמר תחילה שאין חולקים להם, איך זה אמר אחר כך "במקום שחולקים"!7ומסבירים, הכי קאמר כך אמר: לא לענין תרומה אלא במקום שחולקין מעשר עני בזמנים שמחלקים אותו לעניים בבית הנותן — נותנין לאשה תחלה. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם — משום זילותא זילזול, שלא תזדלזל האשה אם תימצא שוהה זמן מרובה בין הבריות.8אמר רבא: מרישא, כי הוו אתו גברא ואתתא לדינא קמאי מתחילה, כאשר היו באים איש ואשה לדין לפני, בשני דינים נפרדים, הוה שרינא תיגרא דגברא ברישא הייתי מתיר, פותר, את הסכסוך של הגבר בתחילה, והטעם — אמינא אמרתי: דמיחייב שהוא מחויב במצות, ולא אשהה אותו לבטל זמנו בהמתנה. כיון דשמענא להא ששמעתי את הברייתא הזו, שרינא תיגרא דאתתא ברישא הייתי מתיר, פותר, הסכסוך של האשה בתחילה. ומאי טעמא ומה טעם? משום זילותא זלזול, שלא תזדלזל בהמתנה.9ב שנינו במשנה שאם הגדילו התערובות ושיחררו זה את זה וכו'. ומדייקים: שיחררו, משמע בדיעבד אם שיחררו — כך הוא הדין. ומשמע: אי בעי אם רוצים — אין כן משחררים, אי אם לא בעי רוצים — לא, ואמאי ומדוע לא יכריחו אותם לשחרר? והלא כל אחד מהם לישא שפחה אינו יכול שמא כהן הוא, ולישא בת חורין אינו יכול שמא עבד הוא, ונמצא בטל ממצות פריה ורביה! אמר רבא: אימא אמור שכוונת המשנה לומר: כופין אותן, ומשחררין זה את זה.10ג שנינו במשנה כי נותנין עליהן חומרי כהנים וחומרי ישראל. ושואלים: למאי הלכתא למה, לאיזו הלכה נוספת נאמר כלל זה שהרי לכאורה מנינו את כל פרטי הדינים! ומשיבים: אמר רב פפא: למנחתם, לענין קרבן מנחה שהם מביאים, שהיא נקמצת כמנחת ישראל שכן מחמירים שמנחתם תיקמץ, שלא כמנחת כהנים שאינה נקמצת וכולה נשרפת, ומצד שני מנחתם אינה נאכלת — כמנחת כהנים. הא הרי כיצד עושים? הקומץ קרב ונשרף בעצמו, והשירים קריבין בעצמן.11ומקשים: איך אפשר לעשות כך? איקרי קרא כאן את ההלכה הנובעת מן המקרא: כל דבר שחלק ממנו קרב לאישים שעולה למזבח, כגון קומץ המנחה הרי הוא ב"בל תקטירו". שכל קרבן שמקריבים חלק ממנו כגון דם או קומץ למזבח — אסור להקטיר את השאר, ואיך, בענייננו, מקטירים את שיירי המנחה!12אמר ר' יהודה בריה בנו של ר' שמעון בן פזי: דמסיק להו שמעלה אותם את השיירים לשום לשם עצים, כלומר, לא בתורת קרבן אלא כחומר דלק סתם, וכשיטת ר' אלעזר. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אלעזר אומר: "לריח ניחוח" אי אתה מעלה שיירי מנחה, אבל אתה מעלה לשום עצים.13ושואלים: הניחא זה נוח לדעת ר' אלעזר. אלא לרבנן מאי איכא למימר לדעת חכמים מה יש לומר כיצד עושים? ומשיבים: דעביד לה שעושה בזה כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' אלעזר בר' שמעון אומר: הקומץ קרב לעצמו, והשירים אינם נקטרים אלא מתפזרין על בית הדשן עם האפר. ומעירים: אפילו רבנן חכמים לא פליגי עליה חלקו עליו על ר' אלעזר בר' שמעון ואמרו שהשיריים קרבים אלא במנחת חוטא של כהנים, שבת הקרבה היא, שהיא עשויה שיקריבו אותה, והשאלה היתה אם יש להקטיר את הנשאר או לא, אבל הכא כאן במקרה שלנו, אין ספק בדבר, שאין דרך אחרת לעשות, שאי אפשר להקטיר שמא הוא ישראל, אפילו רבנן מודו חכמים מודים שהשיריים מתפזרים.14ד משנה מי שלא שהתה אחר פרידתה מבעלה שלשה חדשים, ונשאת, וילדה ילד, ואין ידוע אם הוא בן תשעה חודשים מהריונה לבעלה הראשון, אם בן שבעה לאחרון, והיו לה בנים ודאיים מן הראשון, ובנים ודאיים מן השני. אם נשא אותו ספק אשה ומת בלא בנים, האחים, בין מן הבעל הראשון ובין מן השני, חולצין לה, שהרי הוא ספק אחיהם מן האב, ולא מייבמין שמא הוא רק אחיהם מן האם, ואשתו אסורה משום ערוה. וכן הוא להם, אם מת אחד מהם — חולץ ולא מייבם.15היו לו אחים מן הראשון ואחים מן השני, שלא מאותה האם אלא מאב אחד — הוא חולץ או מייבם לנשותיהם, שאם אחיו מן האב הוא — הריהו יבם, ואם לאו — הרי היא כאשת אדם זר ומותר לו לישא אותה. והם לגבי אשתו — אחד חולץ ואחד מייבם.16היה אחד מן הבעלים שכל אחד מהם ספק אביו ישראל ואחד כהן — נושא אשה ראויה לכהן בלבד, שמא כהן הוא, ואין מטמא למתים שמא כהן הוא. ואם נטמא — אינו סופג את הארבעים — שמא ישראל הוא. אינו אוכל בתרומה שמא הוא ישראל, ואם אכל — אינו משלם קרן וחומש כזר שאכל תרומה, שמא הוא כהן. ואינו חולק על הגורן לקבל תרומה, שמא הוא ישראל. ומוכר התרומה, שהוא מפריש מתרומתו ואף שאינו אוכל אותה — הדמים שלו, שהרי יתכן שהוא כהן ואי אפשר להוציא ממנו מספק כסף שהוא מוחזק בו.17ואינו חולק בקדשי הקדשים, שהרי לא ברור אם הוא כהן, ואין נותנין לו להקריב את את הקדשים, ואין מוציאין את שלו מידו, שעורות הקדשים ושאר חלקי הקרבן הניתנים כמתנה לכהן, כשהקרבן שלו — אין מוציאים אותם מידו. ופטור מן הזרוע והלחיים והקיבה שכל ישראל נותן מבהמות החולין לכהן. ובכורו בכור בהמה טהורה יהא רועה עד שיסתאב שיפול בו מום ודמיו יהיו לו. ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים.18היו שניהם שני הבעלים, שכל אחד מהם הוא ספק אביו כהנים — הוא אונן עליהם כשמתו, שמא אחד מהם הוא אביו, והם אוננים עליו, שמא הוא בנו של אחד מהם. הוא אינו מטמא להם — שהרי אחד מהם אינו קרובו, והם אינן מטמאים לו — שמא אינם קרוביו, הוא אינו יורש אותן, שיורשיו הוודאים של כל אחד מהם דוחים אותו, אבל הם יורשין אותו אם לא היו לו בנים, ומחלקים את ממונו ביניהם.19ופטור על מכתו ועל קללתו של זה ושל זה. שאף שמכה ומקלל אביו ואמו חייב מיתה, כיון שלא ברור מי הוא אביו, אי אפשר לדון אותו. ולענין זמן עבודתו במקדש, עולה במשמרו של זה ושל זה, שהרי ספק הוא, ושמא הוא שייך לכל אחד מהמשמרות הללו וחייב לעבוד עמהם, ואינו חולק עמהם בקרבנות הנאכלים, שכן בני כל משמר דוחים אותו למשמר האחר. אם היו שניהם, שני האנשים שכל אחד מהם הוא ספק אביו במשמר אחד — נוטל חלק אחד, שהרי מכל מקום שייך הוא למשמר זה.20א גמרא ומעירים: דוקא מיחלץ והדר יבומי לחלוץ ואחר כך לייבם, אבל יבומי ברישא לייבם בתחילה — לא, משום דקא פגע שהוא פוגע ביבמה לשוק, שהרי ייתכן שהיה הספק בן של השני, והיא יבמה של אחיו מהשני, וליבמה הזו לא חלצו.21אמר שמואל: היו עשרה כהנים עומדים במקום אחד, ופירש אחד מהם ואין יודעים מי הוא, ובעל אשה, ונולד ילד — הולד שתוקי. ושואלים: מאי מה פירוש "שתוקי" לענין זה? אילימא אם תאמר שמשתקים אותו מתביעה על חלק בנכסי אביו ואין נותנים לו חלק בנכסים — פשיטא פשוט, מובן מאליו הוא! מי ידעינן אבוה מנו האם יודעים אנו אביו מי הוא? אלא שמשתקין אותו גם מדין כהונה, ואין נוהגים בו ככהן גמור, אף שבוודאי אחד מן הכהנים הוא אביו.22ושואלים: מאי טעמא מה טעם הדבר? ומשיבים, אמר קרא הכתוב: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" במדבר כה, יג — "אחריו" בא ללמד כי בעינן צריכים אנו שיהיה זרעו מיוחס אחריו, וליכא ואין כאן, שהרי אין ידוע למי הוא מתייחס.23מתקיף לה מקשה על כך רב פפא: אלא מעתה גבי אצל אברהם, דכתיב שנאמר בו אותו ביטוי: "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" בראשית יז, ז, התם מאי קא מזהר ליה רחמנא שם מה מזהירה אותו התורה, האם הכוונה שמי שאינו מיוחס איננו חייב בעבודת ה' כישראלי? ומשיבים: הכי קאמר ליה כך אמר לו: לא תנסב תישא גויה ושפחה, שלא ליזיל ילך, יתייחס זרעך בתרה אחריה ויעזוב את עבודת ה'.24מיתיבי מקשים על דברי שמואל: שנינו בברייתא שכהן שייבם את אשת אחיו ונולד בן, ואין יודעים אם הוא בנו של הראשון שמת או של היבם — הבן הראשון שנולד מייבום זה ראוי להיות אפילו כהן גדול! ומקשים: והא בעינן והרי צריכים אנו שיהיה זרעו מיוחס אחריו וליכא ואין כאן, שהרי אין ידוע של מי הבן! ומשיבים: "זרעו מיוחס אחריו" הוא רק תקנה דרבנן מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא והכתוב שהבאנו רק סמך בלבד הוא, ולא מקור הלכתי אמיתי, וכי גזור רבנן וכאשר גזרו חכמים שלא לייחס ככהן מי שאינו יודע בוודאות מי אביו — הרי זה בזנות, ואילו בנשואין כאשר האשה נישאה כדין לא גזור רבנן גזרו חכמים.25ושואלים: ובזנות מי גזור רבנן האם גזרו חכמים? והתנן והרי שנינו במשנתנו את דין הנולד ממי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה.26ונברר מאי מה פירוש "אחר בעלה"? אילימא אם תאמר אחר מיתת בעלה — אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: הוא אונן עליהם על ספק אבותיו והם אוננים עליו. בשלמא נניח הוא אונן עליהם — משכחת לה יכול אתה למצוא זאת אפילו בנשואין שלה לשנית, כלומר, ספק־אביו מן הנישואין השניים של אמו מת, והוא אונן עליו מספק, ולגבי הראשון שמת לפני שנולד הבן — מדובר בליקוט עצמות דקמא של הראשון, שכאשר מלקטים עצמותיו של אדם לאחר שנקבר, כדי להעביר אותו למקום קבורת המשפחה — מתאבלים עליו שנית. אלא הם אוננים עליו היכי משכחת לה איך אתה יכול למצוא זאת? קמא הא מית ליה הראשון הרי מת לו!27ואלא חייב אתה לומר שמדובר בגרושה, ומאי ומה פירוש אחר בעלה — אחר גט בעלה. אם כן אימא סיפא אמור את סופה של המשנה: הוא אין מטמא להם והם אינן מטמאין לו. בשלמא נניח שהן אין מטמאין לו — לחומרא להחמיר שכל חד וחד אחד ואחד מהם ספק דלמא לאו בריה שמא לא בנו הוא, אלא הוא אין מטמא להם אמאי מדוע?28בשלמא נניח לשני לא ליטמי ליה אינו נטמא לו שהרי לא ברור שהוא בנו, ולכן אסור לו להיטמא לו, אלא לראשון ליטמי ליה שייטמא לו ממה נפשך, כיצד? — אי בריה אם בנו הוא שפיר קא מטמא ליה יפה, ראוי, שהוא מיטמא לו שהרי הבן, אף שהוא כהן, מיטמא לאביו, ואי בר בתרא ואם הבן של האחרון הוא שפיר קא יפה הוא מטמא ליה לו שהרי חלל הוא. שאם היתה אמו גרושה מבעלה, נמצא שהבעל הוא כהן שנשא גרושה, ובן כהן מגרושה — חלל הוא, ואין עליו קדושת כהונה.29אלא לאו האם לא מדובר כאן שלא נישאה כלל אלא שנבעלה בזנות בהיותה פנויה, גם לראשון וגם לשני. ומאי ומה פירוש "אחר בעלה" — לא בעלה ממש, אלא אחר בועלה. שכיון שלא היה הפסק בין בועל ראשון לשני, איננה יודעת ממי הילד. וקתני סיפא ושנינו בסופה של המשנה: עולה במשמר של זה ושל זה. משמע שיש לו דין כהן לכל דבר, למרות שנולד מזנות ולא ברור מי אביו, והרי זו תיובתא קושיה חמורה על דברי שמואל!30אמר רב שמעיא: מדובר פה בממאנת. כלומר, קטנה שהיתה יתומה מאב והשיאוה אחיה, ולפני שבגרה מיאנה בבעלה, וכיון שהמיאון מבטל את הנישואין מעיקרם — רשאית היא להינשא גם לכהן אחר, אלא שלא שהתה אחר המיאון בבעלה הראשון שלושה חדשים, ולכן איננה יודעת למי הילד.31ושואלים: ממאנת מי קא ילדה האם היא יולדת? והתני והרי שנה רב ביבי קמיה לפני רב נחמן: שלש נשים משמשות במוך כדי שלא תתעברנה: קטנה, מעוברת, ומניקה. קטנה — שמא תתעבר ותמות, שכיון שקטנה היא עלולה הלידה לסכן אותה, מעוברת — שמא תתעבר שנית ותעשה עוברה הקודם סנדל, שיתמעך כתוצאה מהעובר השני, מניקה — שמא תגמול את בנה בזמן ההריון וייפסק חלבה וימות הבן ברעב. ואיזו היא קטנה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד בת שתים עשרה שנה ויום אחד. פחות מיכן או יתר על כן — משמשת כדרכה והולכת, אלו דברי ר' מאיר.32וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא תתעבר. שנאמר: "שומר פתאים ה'" תהלים קטז, ו, ואם כן לא ייתכן שממאנת, שלפי הגדרתה היא פחות מבת שתים עשרה שנה, תהיה מעוברת ולא תמות!33ומשיבים: משכחת לה יכול אתה למצוא זאת בקידושי טעות, כגון שקידש אותה הראשון קידושין על תנאי, והתבטל התנאי, ונמצאו נישואיה הראשונים בטלים לגמרי, ובמקרה כזה רשאית להינשא לכהן. ואם לא המתינה שלושה חדשים אחר בעלה הראשון נוצר ספק של מי הילד, וכדברי רב יהודה אמר שמואל. שאמר רב יהודה אמר שמואל משום משמו של ר' ישמעאל, נאמר בסוטה: "והיא לא נתפשה" במדבר ה, יג, כלומר, הסוטה היא זו שלא נתפסה נאנסה, והיא אסורה לבעלה, הא הרי אם נתפשה נאנסה — מותרת לבעלה.34וההדגשה בלשון "היא" באה לומר כי יש לך אחרת, שאף על פי שלא נתפשה אלא נבעלה מרצון, מותרת, כיון שביאתה נחשבת כאונס. ואי זו — זו שקדושיה קידושי טעות, שאפילו בנה מורכב לה על כתפה ממאנת בבעלה והולכת לה. ואם זנתה בהיותה נשואה — אינה נאסרת והרי היא כפנויה ומותרת לו, ואם כן אפשר להסביר את המשנה במקרה זה בלי שתהא בה סתירה לדברי שמואל.
