ביאור שטיינזלץ על יבמות צ״ח

1 הא איסורא איכא הרי שאיסור מדברי סופרים יש וקשה לרב אחא! ודוחים: הוא הדין שאפילו איסורא נמי ליכא איסור גם כן אין, ואיידי דבעי למיתני סיפא ומתוך שרצה התנא לשנות בסוף "אבל חייבין", ולשון "חייב" מדוייקת שם, תנא נמי רישא שנה גם כן בתחילה בלשון "אין חייבין" שאינה מדוייקת, שהרי הם מותרים לגמרי.

2 א אמר רבא: הא דאמור רבנן זה שאמרו חכמים בתור כלל: אין ייחוס אב לגוי, לא תימא אל תאמר שהטעם הוא משום דשטופי ששטופים בזמה, שלא ידיע ידוע בוודאות שזה אביו, אבל אם ידיע ידוע בבירור שזה אביו חיישינן חוששים אנו גם למשפחת האב, אלא אפילו דידיע נמי לא חיישינן כשידוע גם כן איננו חוששים.

3 וראיה לדבר דהא שהרי שני אחין תאומים, שטפה אחת של זרע היה ונחלקה לשתים וממנה נוצרו התאומים תאומים זהים, וקתני סיפא ושנה בסוף המשנה גם באלה: לא חולצין ולא מייבמין, אף שבוודאי יש להם אב אחד, על כן, שמע מינה, אפקורי אפקריה רחמנא לזרעיה למד מכאן כי הפקירה התורה את זרעו שלא יתייחסו בניו אחריו, דכתיב שנאמר במצרים: "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" יחזקאל כג, כ.

4 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, לענין איסור אשת אח בגרים, שאמר ר' יוסי: מעשה בניפטיים הגר שנשא אשת אחיו מאמו, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: אין אישות לגר. על לשון זו תוהים: כיצד אפשר לומר כך? ואלא גר דקדיש שקידש אשה הכי נמי כך גם כן תאמר שלא תפסי תופסים בה הקדושין?! אלא יש לתקן את הלשון אימא ואמור: אין איסור אשת אח לגר. מאי לאו האם לא מדובר דנסבא שנשאה האח שמת את אשתו כשהוא גר! ומשמע שאין באחים גרים מן האם איסורי אשת אח!

5 ודוחים: לא, דנסבא שנשאה כשהוא גוי. ומקשים: אם מדובר שנשאה כשהוא גוי, מאי למימרא מה בא לומר, כלומר, מה החידוש בדבר? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: ליגזור שיגזרו חכמים במקרה שנשא האח אשה כשהוא גוי אטו משום המקרה הדומה אם ישא אותה כשהוא גר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין גוזרים.

6 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה, שאמר החכם בן יאסיין: כשהלכתי לכרכי הים מצאתי גר אחד שנשא אשת אחיו מאמו. אמרתי לו: בני, מי הרשך? אמר לי: הרי אשה שהותר לה הדבר לפני זמן רב מצויה כאן, היא ושבעה בניה, כשעל ספסל זה ישב ר' עקיבא ואמר שני דברים: גר נושא אשת אחיו מאמו, ואמר גם דבר אגדה: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר" יונה ג, א — שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו שכינה ולא זכה עוד לנבואה. קתני מיהת שנינו בכל אופן גר נושא אשת אחיו מאמו, מאי לאו דנסבא האם לא מדובר שנשאה אחיו כשהוא גר?

7 ודוחים: לא, דנסבא שנשאה כשהוא גוי. ושואלים: אם כן מאי למימרא מה בא לומר בזה, מה חידש לנו? ומסבירים: מהו דתימא שתאמר: נגזור כשהוא גוי אטו משום המקרה שישא כשהוא גר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין גוזרים.

8 לעצם המעשה הזה שואלים: ומי מהימן והאם נאמן האיש, אותו גר, שסיפר הלכה חדשה זו בשם ר' עקיבא, הלא הוא מספר על דבר הנוגע לעצמו, והאמר והרי אמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב: כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה הנוגע לו עצמו אמרה — שומעין לו, ואם לאו לא, שמורה הלכה זו רק בשעת מעשה כזה או לאחר מכן — אין שומעין לו!

9 ומשיבים: איבעית אימא אם תרצה אמור מורה ובא היה, שהיה מוסר הלכה זו עוד קודם שהגיע מעשה לידו. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: משום דקאמר שאמר הרי אשה ושבעה בניה, והרי זו עדות על מעשה שהיה זמן רב לפני שהתעוררה השאלה לגביו. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: שאני הכא, דקאמר שונה כאן, שאמר מעשה אחרינא בהדה אחר אתו, שכיון שאמר דבר אחר בשם ר' עקיבא שאותו אנו מקבלים, הרי אגב כך מקבלים גם הוראה זו.

10 אגב אותו ענין מביאים: אמר מר החכם, נאמר: "ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר", ואמר על כך ר' עקיבא: שנית דברה עמו שכינה, שלישית לא דברה עמו. ותוהים: והא כתיב והרי נאמר על ירבעם בן יואש: "הוא השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה כדבר ה' אלהי ישראל אשר דבר ביד עבדו יונה בן אמתי הנביא" מלכים ב' יד, כה, משמע שניבא יונה עוד נבואה אחת לפחות!

11 אמר רבינא: על עסקי נינוה קאמר אמר שלא ניבא נבואה שלישית על נינוה, אף שאכן נתנבא עוד בנושאים אחרים. רב נחמן בר יצחק אמר: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין את הפסוק: "כדבר ה' אשר דבר ביד עבדו הנביא" אינו תוכן הנבואה, אלא סימן הוא — כשם שנהפך בנבואת יונה לנינוה מרעה לטובה, כך בימי ירבעם בן יואש נהפך להם לישראל מרעה לטובה.

12 וחוזרים לבעיה העיקרית, תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת, ממה ששנינו: גר שהיה לידתו בקדושה והורתו שלא בקדושה — יש לו שאר האם, שקרוביו מצד האם נחשבים כקרובים ואין לו שאר האב. כיצד? נשא אחותו מן האם שנתגיירה יחד עם אמו — יוציא, שאם כי בעצם אינה נחשבת כקרובתו בהיותה בעצמה גיורת, בכל זאת גזרו חכמים בה, שלא יבוא לשאת את אחותו מאמו שנולדה לאחר שנתגיירה אמו. נשא את אחותו מן האב — יקיים. נשא אחות האב מן האם — יוציא,

13 מן האב — יקיים. אחות האם מן האם — יוציא, אחות האם מן האב — ר' מאיר אומר: יוציא, וחכמים אומרים: יקיים. שהיה ר' מאיר אומר: כל ערוה שהיא משום שאר האם — בין בקירבה של צד האב כגון אחות האב או מצד האם — יוציא, משום שאר האב — יקיים.

14 ומותר באשת אחיו מאמו, ובאשת אחי אביו, ושאר כל העריות מותרות לו כאשר נתגיירו. ובא משפט זה לאיתויי להביא, להוסיף אשת האב.

15 אם נשא אשה ובתה בגויותן ולאחר מכן נתגיירו עמו — כונס אחת, ומוציא אחת, לכתחלה לא יכנוס. מתה אשתו — מותר בחמותו אם נתגיירו שתיהן. ואיכא דתני ויש ששנה: אסור בחמותו.

16 קתני מיהת שנה על כל פנים: מותר באשת אחיו, מאי לאו האם לא דנסבה שנשאה אחיו כשהוא גר? ודוחים: לא, אפשר לומר דנסבה שנשאה כשהוא גוי. ותוהים: אם כן מאי למימרא מה בא לומר, לחדש בכך? שודאי אין זה נחשב לערוה מכיון שאף לנישואין אין תוקף לאחר שנתגיירה. ומשיבים: מהו דתימא שתאמר ליגזור שיש לגזור בנשא כשהוא גוי אטו משום הנושא כשהוא גר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא.

17 כיון שהבאנו ברייתא זו לענייננו, מבררים אותה לעצמה: אמר מר החכם נשא אשה ובתה — כונס אחת ומוציא אחת, לכתחלה לא יכנוס. ותוהים: השתא אפוקי מפיק הרי, עכשיו למדנו שמוציא את זו שנשא — שלא ישאנה לכתחלה מיבעיא נצרכה לומר?! ומשיבים: התם קאי שם, התנא עומד, מתייחס, כלומר, מילים אלה מתייחסות למה שקדם להן, והכי קאמר וכך אמר, כך יש להבין: הך דאמור רבנן זה שאמרו חכמים יקיים, שהם קרובים מן האב, בכל זאת לכתחלה לא יכנוס.

18 שנינו בברייתא: מתה אשתו — מותר בחמותו. ואיכא דתני ויש ששנה: אסור בחמותו. ומעירים: חדא ברייתא אחת כשיטת ר' ישמעאל, וחדא ואחת כשיטת ר' עקיבא.

19 מאן דאסר מי שאסר סבור כדעת ר' ישמעאל, שכיון שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו באיסורא קיימא באיסור תורה היא עומדת ולכן גם לגבי גר גזרו ביה רבנן בו חכמים, ומאן דשרי ומי שהתיר סבור כדעת ר' עקיבא, שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו קלש פחת ליה איסורא לו האיסור, ואין חייב עליה מיתה, ולכן לגבי גר לא גזרו ביה רבנן בו חכמים, משום איסור שאף בישראל איננו חמור כל כך.

20 א משנה חמש נשים שנתערבו ולדותיהן ואין יודעים מי הוא בנו של מי והיו לנשים אלה גם בנים אחרים, ידועים, והגדילו גדלו אותם ילדי התערובות ונשאו נשים, ומתו — ארבעה מן האחים הוודאיים חולצין לאחת מן הנשים הללו, שהרי ייתכן שהיא אשת אחיו של כל אחד מהם, ואחד מן האחים הוודאיים מייבם אותה אם רוצה, שאפילו אינה אשת אחיו, הרי חלצו לה האחרים ומותרת לו, שודאי הותרה לכול על ידי החליצה.

21 הוא, זה שייבם ושלשה אחרים חולצין לאחת הנשים האחרות ואחד מייבם אותה. וכך עושים לגבי כל הנשים הללו. נמצאו בסך הכל ארבע חליצות וייבום לכל אחת ואחת.

22 ב גמרא מדייקים: ודוקא מיחלץ והדר יבומי לחלוץ תחילה ואחר כך לייבם, אבל יבומי ברישא לייבם בתחילה — לא, שהרי יש ספק שמא קפגע פוגע הוא ביבמה לשוק. שהרי ייתכן שזו שייבם תחילה לא אשת אחיו היתה, ושמא היא יבמתו של אחר, ועדיין לא נחלצה.

23 ועוד מסבירים: מאי מה טעם נאמר במשנה הוא ושלשה חולצין לאחת, ומדוע שלא יחלצו אחרים והוא מייבם עוד אחת? — שלא תימא תאמר ליבמינהו חד לכולהו שייבם אחד את כולן, שכיון שכל האחרים חלצו, רשאי הוא לייבם את כולן, אלא כל חד וחד אחד ואחד מייבם חדא אחת, דלמא מתרמיא ליה דידיה שמא תזדמן לו שלו, שהרי ייתכן מקרה שכל אחד או חלק מהם ייבם את אשת אחיו, ואם ייבם אחד את כולם תתבטל ודאי מצות ייבום מחלק מהן.

24 ג שנינו בתוספתא בהמשך למקרה המתואר במשנה: מקצתן אחין ומקצתן שאין אינם אחין — האחין חולצין, ושאין אחין מייבמין. ושואלים: מאי קאמר מה אמרה ברייתא זו? אמר רב ספרא: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבינה: מקצתן אחין מן האב בלבד לאותם ולדות שנתערבו ומקצתן מלבד היותם אחים מן האב הם גם אחין מן האם. לחלק מן התערובות, אחין מן האם — חולצין, שהרי אפילו אם אחת הנשים אינה אשת אח מן האב, מכל מקום שמא היא רק אשת אחיו מאמו, ואסור בה לעולם שהרי אין מצות ייבום חלה עליה, ואחין מן האב מייבמין.

25 היו מקצתן כהנים ומקצתן שאינן כהנים — כהנים חולצין, ושאינן כהנים — מייבמין, שהרי חלוצה אסורה לכהן, ושמא היתה אחת החליצות חליצה ראויה ונאסרה לכהנים, ואין האח הכהן יכול לייבמה מפני הספק. מקצתן כהנים ומקצתן אחין מן האם — אלו ואלו חולצין ולא מייבמין.