ביאור שטיינזלץ על יבמות מ״ט

1 א משנה איזהו ממזר — כל הנולד משאר בשר מי שאסור משום קירבת משפחה שהוא ב"לא יבא", כלומר, שיש איסור לא תעשה על ביאה זו. אלו דברי ר' עקיבא. שמעון התימני אומר: כל שחייבים עליו כרת בידי שמים, הוולד הנולד מביאה כזו, הוא ממזר. והלכה כדבריו. ור' יהושע אומר: כל שחייבין עליו מיתת בית דין.

2 אמר ר' שמעון בן עזאי: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, והרי זה בא לקיים את דברי ר' יהושע שממזר הוא מאשת איש וכיוצא בה, שהוא איסור שיש בו מיתת בית דין. שאם לא כן — מפני מה פירשו מה טעם ממזר הוא.

3 ובדיני עריות: אשתו שמתה — מותר באחותה. גרשה ומתה — מותר באחותה. נשאת לאחר ומתה — מותר באחותה, אבל בחייה אסור בכל מקרה באחותה. יבמתו שמתה — מותר באחותה. חלץ לה ומתה — מותר באחותה. נשאת חלוצתו לאחר ומתה — מותר באחותה, אבל בחייה לא ישא את אחותה.

4 ב גמרא מאי טעמא מה הטעם של ר' עקיבא? — דכתיב שנאמר: "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו" דברים כג, א, וכוונתו: כנף שראה אביו באשה שבא עליה — לא יגלה הבן.

5 וסבר לה וסבור הוא בפירוש הכתוב כר' יהודה, שאמר: באנוסת אביו הכתוב מדבר ולא באשת אביו, דהויא לה שהריהי רק חייבי לאוין, שאף לדעת ר' יהודה אין איסור כרת אלא באשת אביו הנשואה לו,

6 וסמיך ליה וסמוך לו הפסוק "לא יבא ממזר בקהל ה'" שם ג אלמא מכאן כי הנולד מהני מאלה, מחייבי לאווין, הוי הריהו ממזר, ומכאן למד הלכה כללית, שממזר הוא זה שנולד מאיסור, כגון איסור אנוסת אביו, שהוא איסור לא תעשה.

7 ומבארים: ולר' סימאי, שמרבה ומוסיף על הממזרים גם את הנולדים לשאר חייבי לאוין, דלאו שאינן אסורות עליו דווקא מחמת קורבה שהוא איסור "שאר", אלא אפילו מחמת איסור אחר, שכל שיש בו לא תעשה — הוולד ממזר, וכגון מחזיר גרושתו לאחר שנישאה לאחר, או הנישאת לאחד משבעה עמים. וכן, לר' ישבב שמרבה לענין ממזרות אפילו את הנולדים מחייבי איסור עשה,

8 נפקא להו יוצא להם, הם לומדים את הדבר ממה שנאמר "ולא יגלה כנף אביו", ש־ו' יתירה זו באה ללמד, שלא רק במקרה זה, אלא גם בדומים לו הוולד ממזר.

9 ואילו שמעון התימני שסבור שממזר הוא רק מחייבי כריתות סבר לה כרבנן סבור הוא בפירוש הפסוק הזה כדעת חכמים דאמרי שאומרים בשומרת יבם של אביו הכתוב מדבר, שאף שאינה אשת אביו, מכל מקום אסורה על הבן, דהויא לה שהריהי חייבי כריתות מצד אחר, משום אשת דודו אחי אביו וסמיך ליה וסמוך לו "לא יבא ממזר". אלמא מכאן: שהנולד מחייבי כריתות הוי הריהו ממזר.

10 ור' יהושע הסובר שממזר הוא זה הנולד מחייבי מיתות בית דין, מה הוא אומר? — לכתוב רחמנא שתכתוב התורה "לא יגלה כנף אביו" בלבד, ומכל שכן שמאשת אביו הוולד ממזר — "לא יקח את אשת אביו" וכן "ולא יגלה", שניהם למה לי? אלא לאו הכי קאמר האם לא כך אמר: מ"לא יקח" עד "לא יגלה", כלומר, רק הבא על אשת אביו שהיא הכתובה בכתוב בין "לא יקח" ו"לא יגלה" "לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו" הוא שבנו מביאה זו הוי הריהו ממזר, אולם טפי יותר מזה, כלומר, הנולד מאיסורי ביאה אחרים שאינם חמורים כאיסור זה, שאין בהם חיוב מיתת בית דין — לא הוי איננו ממזר.

11 ג אמר אביי: הכל מודים בבא על הנדה

12 ועל הסוטה אשת איש שזנתה תחת בעלה ונאסרה עליו ובכל זאת בא בעלה עליה — שאין הולד הנולד מביאה כזו ממזר.

13 ומפרשים: נדה מהיכן אנו יודעים שהוולד אינו ממזר? דהא תפסי שהרי תופסים בה קידושין, שנאמר: "ותהי נדתה עליו" ויקרא טו, כד, לומר: אפילו בשעת נדתה תפסי תופסים בה קידושין, שלשון "ותהי" מתפרשת כלשון הויה=נישואין.

14 סוטה נמי גם כן לא יהא הנולד ממנה ממזר דהא תפסי שהרי תופסים בה קידושין, שהרי הקידושין הראשונים שקידש את האשה לא פקעו עם זנותה, והיא עדיין אשת איש לכל דבר.

15 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: הכל מודים בבא על הנדה, ועל הסוטה ועל שומרת יבם לפני שנחלצה, שאין הולד ממזר.

16 ומסבירים: ואביי, שלא מנה גם מקרה שלישי זה של שומרת יבם — מספקא ליה ספק היה לו בה איך לפסוק, אי אם כדעת רב שאין קידושי זר תופסים בה ולכן הוולד ממזר, אי אם כדעת שמואל שקידושין תופסים בה והוולד איננו ממזר.

17 א שנינו במשנה: אמר ר' שמעון בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים כו'. תני שנה בברייתא, שמעון בן עזאי אומר: מצאתי מגלת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש, וכתוב בה: משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי, כלומר מעטה היא, אבל כל מה שאמר, הוא כהלכה, ופוסקים כמותו בכל מקום. וכתוב בה עוד באותה מגילה: מנשה, מלך ישראל, הוא שהרג את ישעיה הנביא.

18 אמר רבא באותו ענין: מידן דייניה וקטליה דן אותו והרג אותו, כלומר, לא הרגו סתם אלא העמידו לדין שנראה כדין תורה, והרגו. אמר ליה לו, משה רבך אמר: "כי לא יראני האדם וחי" שמות לג, כ ואת ואתה אמרת: "ואראה את ה' ישב על כסא רם ונשא" ישעיהו ו, א. משה רבך אמר: "מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו" דברים ד, ז ואת ואתה אמרת: "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב" ישעיה נה, ו, משמע שלא בכל עת הוא נמצא. משה רבך אמר: "את מספר ימיך אמלא" שמות כג, כו, משמע שלכל אדם יש שיעור ימים מסויים, ואת ואתה אמרת: "והספתי על ימיך חמש עשרה שנה" מלכים ב' כ, ו!

19 אמר ישעיה: ידענא ביה דלא מקבל מה דאימא ליה יודע אני בו שלא יקבל את מה שאומר לו להסביר את דבריי, ואי אימא ליה אישוייה ואם אומר לו אעשה אותו מזיד, שלא יקבל דברי ונמצא יהרגני בלי הצדקה, אמר שם של קודש איבלע בארזא ונבלע בתוך עץ ארז, אתיוה לארזא ונסרוה הביאו את הארז הזה וניסרו אותו כדי להורגו שם, כי מטא להדי פומא כאשר הגיע המסור אל מול פיו נח נפשיה נחה נפשו, נפטר ישעיהו. ומדוע אירע לו הדבר כך בפיו — משום שאמר: "ובתוך עם טמא שפתים אנכי ישב" ישעיהו ו, ה, וכיון שקיטרג בפיו על ישראל — בכך נענש.

20 ושואלים: מכל מקום קשו קראי אהדדי הלא קשים הכתובים זה על זה ואיך באמת מבינים את הסתירות הללו?

21 ומפרשים; בענין מה שנאמר "ואראה את ה'" יש לפרש כדתניא כפי ששנינו בברייתא: כל הנביאים נסתכלו באספקלריא בכלי ראייה שאינה מאירה בהירה, ולכן היה נדמה להם שהם רואים, ואילו משה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה — וראה שאין רואים כלל.

22 ומה שנאמר "דרשו ה' בהמצאו" שעומד בסתירה למה שאמר "כה' אלוהינו בכל קראנו אליו" — הא זה שמובן מדברי ישעיה שלא בכל עת הוא נמצא, הרי זה ביחיד שיש זמנים מסויימים שתפילתו מתקבלת, הא זה שנאמר בתורה שה' נמצא "בכל קראנו אליו", הרי זה בצבור, שתפילת הציבור מתקבלת תמיד. ושואלים, ויחיד אימת מתי ה' נמצא לו? אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שהם ימי רצון ובהם תפילת כל אדם מתקבלת.

23 מה שאמר ישעיה "והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה", שהוא מנוגד למשמעות הכתוב "את מספר ימיך אמלא" שממנו משמע שימי האדם קצובים — תנאי מחלוקת תנאים היא בפירושו של פסוק זה, דתניא שכן שנינו בברייתא: מה שנאמר "את מספר ימיך אמלא",