1אמר ליה לו: תניתוה שניתם, למדתם, אותה כבר באותה ברייתא: היתה אחת כשרה ואחת פסולה, אם היה חולץ — חולץ לפסולה, ואם היה מייבם — מייבם לכשרה. ונברר: מאי מה פירוש "כשרה" ומאי ומה פירוש "פסולה"? אילימא אם תאמר "כשרה" — כשרה לעלמא לעולם, לכול, שכשרה גם לכהן, "פסולה" — פסולה לעלמא לעולם, לכול, אולם כיון דלדידיה חזיא שלו עצמו היא ראויה — מאי נפקא ליה מינה מה יוצא לו מזה? ומה איכפת לו?2אלא לאו האם לא הכוונה "כשרה" — שהיא כשרה ליה לו, "פסולה" — פסולה ליה לו. ומאי ניהו ומה הוא מקרה זה שתהא אחת הנשים פסולה לו בלבד — מחזיר גרושתו. וקתני ושנה: אם היה מייבם — מייבם לצרתה הכשרה, ואם כן נפתרה שאלתו של ר' יוחנן.3ודוחים: לא, הכוונה היא: כשרה — לעלמא לעולם, לכול, פסולה — לעלמא לעולם, לכול, כגון שהיתה גרושה או חללה. ודקאמרת ומה שאמרת כיון דלדידיה חזיא שלו עצמו היא ראויה, מאי נפקא ליה מינה מה יוצא לו מזה — יש ליישב את הדבר משום מה שאמר רב יוסף, שאמר רב יוסף: כאן שנה רבי ורמז בדברים: לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם.4תא שמע בוא ושמע ראיה מברייתא אחרת, ששנינו: המחזיר גרושתו משניסת משנישאת לאחר — היא וצרתה חולצת. וקודם נתקן את הלשון: היא וצרתה סלקא דעתך עולה על דעתך לומר? הלא ידוע וברור שאין חולצים לשתים! אלא אימא אמור: או היא או צרתה חולצת ולא מתייבמת, והרי זה פתרון לשאלת ר' יוחנן! ודוחים: ולאו תרוצי קא מתרצת לה וכי אין אתה מיישב ומתקן אותה? את לשון הברייתא? תריץ הכי ישב, תקן אותה כך: היא עצמה — חולצת, צרתה — או חולצת או מתייבמת. ובאופן כזה אין מכאן ראיה לפתור את בעייתו של ר' יוחנן בשלימות.5א ועוד בענין נשים הפטורות ואסורות בייבום. אמר רב לילי בר ממל, אמר מר עוקבא, אמר שמואל: צרת ממאנת אסורה. שאם היו לאח המת שתי נשים, ואחת מהן היתה יתומה שהשיאוה אימה ואחיה בעודה קטנה ומיאנה ביבם זה, לא רק שאותה עצמה אין מייבמים, אלא אף לא את צרתה. ושואלים: למאן למי היא אסורה? אילימא אם תאמר שהיא אסורה לשאר האחים בהם לא מיאנה, השתא היא גופה שריא עכשיו הרי, היא עצמה הממאנת הזו מותרת להם, שהרי אמר שמואל: יבמה קטנה שמיאנה ביבם זה — מותרת בזה, באח אחר של בעלה — אם כן צרתה מיבעיא נצרכה לומר שהיא מותרת?6אלא מה תאמר — שאסורה לדידיה לו, שכיון שמיאנה בו אסורה גם היא וגם צרתה, ונברר: ומאי שנא ובמה שונה הממאנת דשריא שהיא מותרת לאחין האחרים — משום שלא עבדא בהו עשתה בהם שום מעשה, שהרי לא בהם מיאנה ולא בטל ממנה הייבום — צרה נמי גם כן לא עבדא בהו עשתה בהם מעשה, ותהא מותרת לכולם!7ומשיבים: גזרה היא משום צרת בתו ממאנת, שנפלה בתו לפניו לייבום בעודה קטנה ומיאנה בו, ומכיון שצרתה אסורה משום צרת בתו, אסרו גם צרה אחרת של ממאנת. ותוהים: ובדין זה עצמו צרת בתו ממאנת מי אסירא האם היא אסורה? והתנן והרי שנינו במשנה: וכולן, אם מתו או מיאנו — צרותיהן מותרות!8ומעתה נברר: שמיאנה במאן במי אותה קטנה? אילימא אם תאמר שמיאנה בבעל, באח שמת, בעודו חי, היינו הרי הוא בדיוק כמו גרושה, והרי למדנו באותה משנה שאם מתו או מיאנו או נתגרשו קרובותיו שהן נשואות לאח שמת — אין עוד איסור על הצרה. ומה ההבדל איפוא בין מיאון וגירושין? אלא לאו האם לא הכוונה שמיאנה ביבם. ומכאן, שאם מיאנה ביבם בטל קשר זיקת הייבום, וצרתה אינה נחשבת כצרת ערוה ויכולה להתייבם, ונמצא שאין קיים כלל איסור של צרת בתו ממאנת!9ומשיבים: לא, לעולם תפרש שמיאנה בבעל, אלא ותרי גווני ושני מיני גירושין הזכירו כאן, האחד — גירושין מן התורה, והשני — מיאון שהוא מעין גירושין מדברי סופרים. ושואלים: ומאי שנא כי ומה שונה כאשר מיאנה בבעל — דעקרינהו שעוקרים בכך את הנשואין, שהרי המיאון איננו כגירושין שהם רק הפסקת הנישואין, אלא הוא עקירה וביטול גמור של הנישואין מתחילתם ולכן צרתה מותרת,10אם כן, כי כאשר מיאנה ביבם נמי גם כן נאמר כי הנשואין קמאי הראשונים קא עקרא היא עוקרת, שהרי אינה יכולה למאן ביבם ממש שעדיין לא נישאה לו, אלא יש לפרשו שהיא מבטלת את נישואיה הראשונים, וממילא בטל גם הקשר עם היבם, וכיון שכך, הרי זה כאילו לא היתה נשואה מעולם, ואין כאן צרה כלל!11ומסבירים: הטעם לדברי שמואל הוא משום אותו ענין דתני ששנה רמי בר בנו של יחזקאל ברייתא, ובה מתבאר הדבר. דתני ששנה רמי בר יחזקאל: אם מיאנה בבעל — מותרת להינשא אפילו לאביו, שכן המיאון עוקר לגמרי את הנישואין וכאילו לא היה כל קשר קודם ביניהם. אבל אם מיאנה ביבם ולא בבעל — אסורה לאביו.12ואנו מבינים אלמא מכאן, שמשעת נפילה, כאשר נזקקת לייבום, נראית ככלתו. שהרי בזמן שמת הבעל עדיין לא מיאנה, והיתה נראית בעיני הכל ככלתו של האב ואף שהנישואין הללו לא היו נישואין גמורים מן התורה, אבל כך נראים הדברים בעיני הבריות, ואסרו חכמים לזו שמיאנה ביבם שלא יבואו לזלזל באיסור ערוה.13הכא נמי כאן גם כן קיים טעם זה, שמשעת נפילה נראית כצרת בתו, ולכן אסרוה, אף שהיא מותרת מעיקר הדין. וזה שאמר שמואל שצרת ממאנת אסורה, גזירה משום צרת בתו שמיאנה.14ב ועוד בענין נשים האסורות לשיטות שונות. אמר רב אסי: צרת אילונית אסורה. כלומר, אם היתה אחת מן הנשים של האח שמת אילונית, אשה שאינה מסוגלת כלל ללדת, אין בה כלל דין ייבום, שנאמר ביבמה: "והיה הבכור אשר תלד" דברים כה, ו, וממשמעות הכתוב נלמד — פרט לאילונית שאינה יולדת. וכיון שהאילונית אינה בדין ייבום, נמצא שהיא אשת אח שאין לה היתר, האסורה משום ערוה, ולכן אף צרתה פטורה מן הייבום.15מתיב מקשה על כך רב ששת, ממה ששנינו במשנה: שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות נשים שאינן קרובות זו לזו ומת אחד מהם, ועשה בה האח השני מאמר, כלומר, קידש אותה לאשה. שקידושין שמקדש היבם את היבמה נקראים "מאמר", שאין להם תוקף קידושין גמורים משום שהקשר בין היבם ליבמתו איננו תלוי בקידושין, אלא הוא כעין המשך של קידושיה לבעלה, ואין נישואין גמורים חלים ביבמה אלא על ידי ביאה בלבד, אלא שתיקנו חכמים משום צניעות שיעשו קידושין גם ביבמה ולא יבוא עליה בלא קידושין.16ומת אח זה שעשה מאמר לפני שבא עליה — הרי אלו, גם היבמה אשת האח הראשון, וגם אשתו של האח השני — שתיהן חולצות ולא מתייבמות, שנאמר: "ומת אחד מהם יבמה יבא עליה" שם ה, ואנו למדים מכאן: מי שעליה זיקת יבם אחד, זו שחלה עליה חובת ייבום רק משום יבם אחד שמת, ולא זיקת שני יבמין. שהרי כל עוד לא נתייבמה כדין, לא פקעה ממנה זיקתה הראשונה ומכיון שנתקדשה לשני ומת, נוספה עליה בכך זיקה נוספת והרי זה כאילו שני יבמים שצריכים תיקון, ולכן אין מייבמים אותה ואת צרתה כלל.17וקתני עלה ושנינו עליה תוספת זו: אמר רב יוסף: זו היא דוגמה של צרת אשת אח מאב, כלומר, יבמה גמורה שמעיקר הדין יש בה את כל הצדדים של מצות ייבום, שאיסור נפילה גרם לה. שמה שגרם לה להיאסר איננו תלוי באיסור עצמי, אלא רק בזה שנפלה לייבום פעמיים מזיקה אחת, שלא מצינו בכל התורה כולה כגון זאת, שמפני שחלה עליה מצוה שאינה יכולה לבוא לידי קיום ויש איסור לא רק עליה אלא גם על צרתה, ואין זאת אלא מדברי סופרים.18ונדייק בדברי רב יוסף: "זו היא" ולא אחרת שאמר — למעוטי מאי למעט את מה, לאו האם לא למעוטי למעט צרת אילונית דשריא שהיא מותרת, שהרי גם האילונית כשלעצמה מותרת להינשא לכל אדם, אלא שאינה ראויה לייבום, ומדיוק הדברים נלמד שרק זו שיש עליה זיקות משני יבמים, היא שאוסרת צרתה, ואין עוד כיוצא בה.19ודוחים: לא, הכוונה במאמרו זה של רב יוסף היתה למעוטי למעט צרת אילונית דאסירא שהיא אסורה, ומאי ומה פירוש "זו היא" — כך יש לדייק: זו היא שאיסור נפילה בלבד הוא שגרם לה להיאסר ולכן צרתה בעיא צריכה על כל פנים חליצה ואיננה נפטרת לגמרי, מה שאין כן צרת אילונית, שאפילו חליצה לא בעיא אינה צריכה. מאי טעמא מה טעם ההבדל ביניהם — הא זו, האילונית פטורה מייבום דאורייתא מן התורה, הא זו שעשה בה אח אחר מאמר אסורה רק דרבנן מדברי סופרים ומשום כך חולצת.20ומנסים להביא ראיה אחרת, לסתור: תנן שנינו במשנתנו: וכולן, כל אותן עריות, אם מתו או מיאנו, או נתגרשו, או שנמצאו אילונית — צרותיהן מותרות. ולכאורה זה היפך דברי רב אסי שאמר שצרת האילונית אסורה! ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה: כאן, בדברי רב אסי, מדובר שהכיר בה בעלה כשנשא אותה וידע שהיא אילונית, וכיון שנשא אותה למרות זאת, היו נישואיה נישואין גמורים. והואיל שמצות ייבום לא חלה עליה משום שאינה מסוגלת ללדת — לכן גם צרתה פטורה.21וכאן במשנתנו מדובר שלא הכיר בה בשעת נישואין אלא נתברר לאחר מכן שהיא אילונית, ואפשר לומר שמתוך שאין אדם רוצה לשאת אשה אילונית, היו הקידושין איפוא קידושי טעות, ובטלים מעיקרם, לכן צרתה מותרת.22ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן לפרש כך מלשון המשנה, דקתני ששנה בה "שנמצאו אילונית", ולא קתני שנה "שהיו אילוניות", משמע שהדבר לא היה ידוע בשעת נישואין, אלא נודע לאחר מכן. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך צריך להבין את משנתנו. ומכל מקום אין כאן סתירה לדברי רב אסי. אמר רבא:23הלכתא הלכה היא: צרת אילונית מותרת, ואפילו הכיר בה בעלה הראשון לפני שנשאה שהיא אילונית וקידושיו היו קידושין גמורים, מכל מקום אין מצות ייבום באילונית, אבל על צרתה אין איסור. ואפילו צרת בתו אילונית שהכיר בה, ואין אנחנו חוששים כאן משום צרת ערוה.24ושואלים: ואלא הא דקתני זו ששנה "שנמצאו אילונית", ומכאן דייקנו שיש הבדל בין הכיר בה ובין לא הכיר בה — תני שנה ותקן "שהיו" ולא "שנמצאו". כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אחת צרת ממאנת, ואחת צרת אילונית, ואחת צרת מחזיר גרושתו — כולן מותרות ובניגוד לשיטות אלה שאסרו אותן.25א אגב הדיון במשנתנו במיאון, מביאים הלכה הנוגעת לענין זה מצד אחר. תני שנה רב ביבי קמיה לפני רב נחמן ברייתא זו: שלש נשים משמשות במוך אריג רך שהן מכניסות בצוואר הרחם, כדי שלא תתעברנה, ואף שבדרך כלל דבר זה אסור, התירו במקרים אלה, ואלו הן: קטנה, מעוברת, ומניקה. וטעמם של הדברים: קטנה — שמא תתעבר ושמא תמות בהריון או בלידה. מעוברת — שמא תגיע להריון שני ותעשה עוברה סנדל, שעובר אחד יפריע לשני וימעך אותו. מניקה — שמא תתעבר ואז ייפסק אצלה החלב, ותגמול את בנה מלינוק לפני זמנו, וימות.26ואיזו היא קטנה — מבת אחת עשרה שנה ויום אחד עד שתים עשרה שנה ויום אחד, שיש לחשוש שמא תתעבר ותסתכן. פחות מכאן מגיל זה ויתר על כן — משמשת כדרכה והולכת בלא מוך, שכן בפחות מגיל אחת עשרה ודאי לא תתעבר וביותר מגיל שתים עשרה אין בכך סיכון בריאותי, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו שלא יקרה אסון בדבר, משום שנאמר: "שמר פתאים ה'" תהלים קטז, ב.27ומדייקים בלשון, מדקאמר ממה שאמר בברייתא שמא תתעבר ושמא תמות, מכלל הדברים אתה למד דאיכא שיש קטנה דמיעברא שמתעברת ולא מתה אף שדבר זה אינו ברור, ויש חשש סכנה. ואם כן, כיון שיש אפשרות שקטנה תתעבר ותלד, מצינו חמותו ממאנת. שהרי אפשר שאשה תלד בת בקטנותה, ואביה יקדש את הבת הזאת לאחר בעודה תינוקת ובתוך כך תמאן האם בבעלה, וייתכן איפוא מצב של "חמות ממאנת",28ותנן והרי שנינו במשנתנו: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו, שכן ממאנת היא קטנה שאינה יכולה ללדת, ואם כן יש סתירה בין הברייתא למשנה! ומתרצים: אימא אמור כך: לא "שמא תתעבר ושמא תמות", שמלשון זו מובן לא ברור אם תמות כתוצאה מעיבורה, אלא: שמא תתעבר ותמות, שאמנם ספק אם תתעבר, אבל אם תתעבר ודאי תמות ואין איפוא במציאות קטנה יולדת.29שאמר רבה בר ליואי: גבול יש לה לילדה לענין הריון, קודם הזמן הזה לפני גיל אחת עשרה — אינה מתעברת כל עיקר, תוך הזמן הזה מגיל אחת עשרה עד שתים עשרה — היא מתה ועוברה מת, לאחר הזמן הזה משתים עשרה ומעלה — היא חיה ועוברה חי.30ומקשים: איני האמנם כן הוא? והא תני והרי שנה רבה בר שמואל: אי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ואם חמיו שנמצאו אילונית או שמיאנו — שכבר ילדו. משמע שקטנה מסוגלת ללדת, שאם לא כן לא היה צריך לומר "שכבר ילדו", אלא לומר "שכבר גדלו"! אלא לעולם יש לחזור לגירסת הברייתא המקורית: שמא תתעבר ושמא תמות. ואלא קשיא הך קשה זו משנתנו, שלכאורה משמע מלשונה שאין דבר כזה אפשרי!31אמר רב ספרא: צריך לומר, בנים הרי הם כסימנים. כלומר, אשה שכבר ילדה אי אפשר לדונה עוד כקטנה, שהרי הגדרת הבוגרת נקבעת בדרך כלל על פי "סימנים" שערות במקום הערוה, אבל אם ילדה בנים — הרי הם הוכחה לבגרות כמו הסימנים. ואית דאמרי ויש שאומרים: בנים עדיפי עדיפים מסימנים של בגרות. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מזה אם הם כמו סימנים או עדיפים מסימנים? ומשיבים: ההבדל הוא שאפילו לשיטת ר' יהודה שאמר שלא רק קטנה ממש ממאנת, אלא גם משהביאה שתי שערות, יש עוד זמן מסויים עד הזמן שירבו כל כך השערות, שירבה השער השחור על העור הלבן, מכל מקום בבנים מודה, שהם עדיפים מסימנים, ואם ילדה הריהי נחשבת גדולה, ואיננה יכולה עוד למאן.
