ביאור שטיינזלץ על יבמות ע״ה

1 והכתיב והרי נאמר שם בפרשת היולדת: "בכל קדש לא תגע" ויקרא יב, ד — לרבות התרומה שהיא נלמדת מן הריבוי "כל קודש". אלא קרא, מילי מילי קא חשיב הכתוב, דברים דברים מונה, כל אחד לעצמו ולא כולם מדברים בענין תרומה.

2 ושואלים: ותלתא קראי ושלושה כתובים בתרומה למה לי? ומשיבים: צריכי נצרכו כולם. דאי שאם מ"עד אשר יטהר" שם כב, ד בלבד, לא הוה ידענא במאי היינו יודעים במה צריכה להיות הטהרה, אם בטבילה בלבד או באופן אחר, ולכן כתב רחמנא אמרה התורה "ובא השמש וטהר" שם ז, לומר שצריך גם הערב שמש.

3 ואי כתב רחמנא ואילו אמרה התורה רק "ובא השמש", הייתי אומר: הני מילי דלאו בר דברים אלה אמורים במקרה שאינו בן כפרה, אבל דבר מי שהוא בן כפרה אימא אמור שאינו נטהר עד דמייתי שיביא כפרה — כתב רחמנא כתבה התורה: "עד מלאת ימי טהרה

4 "שם יב, ד, שעם מלאת הימים טהורה לתרומה, ואינה צריכה קרבן כפרה. ואי כתב רחמנא ואילו אמרה התורה רק "עד מלאת" הוה אמינא הייתי אומר שנטהרת מיד כאשר עברו ימי הטומאה אפילו בלא טבילה — כתב רחמנא כתבה התורה: "עד אשר יטהר".

5 ושואלים: ולהך תנא דפליג עליה דתנא דבי ולתנא זה החולק עליו, על התנא של בית מדרשו של ר' ישמעאל, שאמר כי בזב בעל שלש ראיות ובמצורע מוחלט הכתוב מדבר, שצריכים להביא קרבן כשנטהרים, ואם כן האי וזה הכתוב "עד אשר יטהר" יש איפוא לפרשו: עד דמייתי שיביא כפרה, ואם כן תרי קראי שני כתובים בקדשים שצריכים טהרה אף בקרבן למה לי?

6 ומשיבים: צריכי צריכים הם, דאי כתב רחמנא שאם היתה אומרת התורה רק ביולדת — הייתי אומר משום שמרובה טומאתה שנמשכת ימים רבים, אבל בזב אימא אמור שלא, ואי כתב רחמנא ואם היתה אומרת התורה בזב, הייתי אומר שזב חמור, מפני שלא הותר מכללו, שהרי טומאתו היא לכל ענין ואין לה צד היתר, אבל יולדת שמותרת וטהורה לבעלה בתוך הזמן הזה בימי טהרה, אימא אמור שלא, על כן צריכא צריך את שניהם.

7 ושואלים: אם כן, הכתוב האמור בדבר הנטמא בשרץ "במים יובא וטמא עד הערב וטהר" שם יא, לב למה לי? אמר ר' זירא: לנגיעה, שעד שלא היה הערב שמש לא רק שאסור באכילת תרומה, אלא גם מטמא אותה בנגיעה.

8 דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "וטמא" — יכול יהיה טמא עד הערב לכל, תלמוד לומר: "וטהר", משמע שכבר נטהר מקודם להערב שמש לאחר שטבל. אי אם "וטהר" — יכול לכל, תלמוד לומר: "וטמא". הא הרי כיצד ניישב את הסתירה? כאן — למעשר, שנטהר בטבילה בלבד, כאן — לתרומה, צריך הערב שמש.

9 ושואלים: ואיפוך אנא ואהפוך אני ואומר שיש להחמיר יותר במעשר! ומשיבים: מסתברא כי היכי דחמירא מסתבר כמו שחמורה אכילה של תרומה מאכילה של מעשר — הכי נמי כך גם כן חמירא חמורה הנגיעה בתרומה מנגיעה במעשר.

10 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור נגיעה בתרומה מהכא נפקא מכאן היא יוצאת, נלמדת, שנאמר: "בכל קדש לא תגע" שם יב, ד — הרי זו אזהרה לאוכל בטומאה. או אינו אלא לנוגע, כפשוטו?

11 תלמוד לומר: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא" שם, מקיש משווה הכתוב קדש למקדש, מה מקדש מדובר במקרה שעושה דבר שיש בו נטילת נשמה, כלומר, שענוש כרת על עבירה זו, אף קדש — דבר שיש בו נטילת נשמה, כגון אכילת קודש בטומאה, ובנגיעה בטומאה נטילת נשמה ליכא אין,

12 והאי דאפקיה וזה שהוציאו, שביטא הכתוב את הדבר בלשון נגיעה — הכי קאמר כך אמר: נגיעה דינה כאכילה, שגם היא אסורה לטמא עד הערב שמש, אבל עיקרו של הכתוב הוא באכילה בטומאה.

13 א שנינו במשנה שכהן שהוא פצוע דכא וכרות שפכה, שלא בא על אשתו, הרי היא אוכלת מכוחו בתרומה, ושואלים: מאן מי הוא התנא הסבור כי המשתמרת לביאה פסולה, כלומר, מקודשת לאדם שביאתו פוסלת אותה, דאורייתא מן התורה אכלה אוכלת בתרומה? אמר ר' אלעזר: במחלוקת שנויה הלכה זו ושיטת ר' אלעזר ור' שמעון היא לעיל יבמות נו, ב, שאמרו כעין זה באלמנה המאורסת לכהן גדול, שכל עוד לא בא עליה אוכלת בתרומה בגללו.

14 ר' יוחנן אמר: אפילו תימא תאמר שהיא כשיטת ר' מאיר שם, הפוסל באלמנה, ובכל זאת שאני הכא שונה כאן, שכבר אכלה בתרומה, לפני שנעשה פצוע דכא. וכיון שלא נעשה בה מעשה לפוסלה הריהי בחזקתה לאכילת תרומה.

15 ואילו ר' אלעזר סבור כי הנימוק שכבר אכלה — לא אמרינן אין אנו אומרים, דאי לא תימא הכי שאם אין אתה אומר כן שאין ממש בנימוק זה, בת ישראל שנשאת לכהן, ומת בעלה בלי להשאיר צאצאים תאכל בתרומה מכוחו מפני שכבר אכלה בחייו, והרי מפורש בכתוב שאינו כן. משמע, שהעובדה שכבר אכלה אינה מתירה אותה.

16 ור' יוחנן סבור שאין הדברים שווים: התם שם כשמת הבעל — פקע קנייניה קניינו של הבעל בה כשמת ולכך אינה יכולה לאכול עוד מכוחו, ואולם הכא כאן כשנעשה פצוע דכא — לא פקע קנייניה קניינו ואף שבעילתו אסורה, נישואיו לא בטלו.

17 ב שנינו במשנה איזהו פצוע דכא. תנו רבנן שנו חכמים: איזהו פצוע דכא — כל שנפצעו ביצים שלו, ואפילו אחת מהן. ולא רק נפצעו, אלא אפילו ניקבו, ואפילו נמוקו נרקבו מחמת מכה, ואפילו חסרו משהו מחמת סיבה אחרת. אמר ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה: שמעתי מפי חכמים בכרם ביבנה: כל שאין לו אלא ביצה אחת — אינו אלא סריס חמה, וכשר.

18 ותוהים על הלשון: סריס חמה סלקא דעתך עולה על דעתך?! הרי זה איננו סריס חמה, שהרי לא נולד כך אלא לאחר זמן נפגע! אלא כך יש לומר: הרי הוא כסריס חמה, וכשר.

19 ושואלים: וכי זה שניקב בביצים לא מוליד, ולכן נחשב כפצוע דכא? והא ההוא גברא דסליק לדיקלא והרי מעשה באדם אחד שעלה לדקל

20 וחרזיה סילוא ונקבו קוץ מן הדקל בביצים, ונפק מיניה ויצא ממנו כחוט דמוגלא של מוגלה, שבקע הקוץ עד לתוך האשך, ואוליד והוליד בנים! ומשיבים: הא הרי שלח שמואל מקרה זה לקמיה לפני רב ואמר ליה לו: צא חזר חפש על בניו מאין הם, שלא האמין שאיש זה מסוגל להוליד, והבנים האלה הם בניו, אלא ודאי זנתה אשתו, והבנים הם מאחר.

21 אמר רב יהודה אמר שמואל: פצוע דכא בידי שמים מחמת מחלה כשר. אמר רבא: היינו דקרינן זהו שאנו קוראים בכתוב "פצוע" ולא קרינן ואין אנו קוראים "הפצוע", ש"הפצוע" משמעו כל מי שיש בו מום זה מלידה, ואילו "פצוע דכא" משמעו רק המקרה המסויים של פציעה ממש.

22 במתניתא תנא בברייתא שנה מעין זה, נאמר: "לא יבא פצוע דכה" דברים כג, ב ונאמר סמוך לזה "לא יבא ממזר" שם ג, מה להלן בממזר — הרי הוא מום שנוצר בידי אדם הוריו שחטאו, אף כאן פצוע דכא הוא בידי אדם.

23 אמר רבא: פצוע הוא בכולן, הן בביצים הן בגיד, דך שנמעך — בכולן, כרות — הרי הוא בכולן. ומפרט: פצוע בכולן; בין שנפצע הגיד, בין שנפצעו ביצים, בין שנפצעו חוטי ביצים צינורות הזרע. וכן דך בכולן; בין שנידך הגיד, בין שנידכו ביצים, בין שנידכו חוטי ביצים. כרות בכולן — בין שנכרת הגיד, בין שנכרתו ביצים, בין שנכרתו חוטי ביצים.

24 א אמר ליה לו ההוא מרבנן אחד החכמים לרבא: ממאי דהאי ממה, מניין יודעים אנו, שזה פצוע דכא הוא באותו מקום, באבר המין? אימא אמור שפצוע מראשו? אמר ליה לו: מכיון שלא מנה ביה בו דורות, כמה דורות אסורים לבוא בקהל ממנו כמו שאמרה התורה בעמוני מואבי וממזר, שמע מינה למד מכאן כי המובן הוא באותו מקום, שזהו פגם הגורם שלא יהיה מסוגל להוליד ולכן אין לו דורות היוצאים ממנו.

25 ושואלים: ודלמא האי זה שלא מנה בו דורות הוא מטעם הלכתי: דאיהו שהוא הוא שאסור, ואולם בריה ובר בריה בנו ובן בנו כשר?

26 ומשיבים, שהלימוד בדרך אחרת: דומיא בדומה לכרות שפכה, מה כרות שפכה — באותו מקום, שממנו נשפך הזרע אף האי נמי אף זה, פצוע דכא, גם כן באותו מקום.

27 ושואלים: וכרות שפכה גופיה עצמו ממאי ממה יודע אתה שפגם באותו מקום הוא? אימא משפתיה אמור משפתיו שהרי גם משם נשפך רוק! ומשיבים: "שפכה" כתיב נאמר — במקום ששופך שותת ולא שיוצא בזריקה.

28 ומקשים: ואימא ואמור מחוטמו? ומשיבים: מי כתיב האם נאמר "בשפוך" במקום שלעיתים שופך בלי כריתה? "כרות שפכה" כתיב נאמר מי שעל ידי כריתה שופך, אבל שלא על ידי כריתה — אינו שופך אלא מקלח בזינוק, לאפוקי האי להוציא למעט את זה החוטם, דאידי ואידי שזה וזה בין כרות בין אינו כרות שופך הוא.

29 במתניתא תנא בברייתא שנה בענין זה, נאמר: "לא יבא פצוע דכה" שם ב ונאמר: "לא יבא ממזר" שם ד, מה להלן הממזרות שייכת באותו מקום, כלומר, בענין של מין, אף כאן באותו מקום השייך למין.

30 ב ודנים במקרה מסויים: ניקב באבר למטה מעטרה, וממשיך הנקב עד שכנגדו מולו, והצד האחר היה למעלה מעטרה, סבר ר' חייא בר אבא לאכשורי להכשירו שסבר שנקב במקום עטרה אוסר רק אם כולו במקום העטרה. אמר ליה לו ר' אסי: הכי כך אמר ר' יהושע בן לוי: עטרה כל שהיא ללא נקב מעכבת. כלומר, גבול ההיתר הוא רק כשהנקב במקום העטרה בלבד ולא כנגדו, ומכיון שעובר עד למעלה על כל אורכה של העטרה, ודאי שהוא מאבד את בכך כושר ההולדה.

31 ג שנינו במשנה: ואם נשתייר מעטרה כמלא חוט — כשר. יתיב ישב רבינא וקמיבעיא ליה ונסתפק לו בבעיה זו: מלא החוט שאמרו, על פני כולה או על פני רובה? אמר ליה לו רבא תוספאה בעל התוספתא לרבינא: מלא החוט שאמרו — הכוונה על פני רובה, וכלפי רישא, כלומר, דווקא בחלק שהוא כלפי ראשו, כלפי הגוף.

32 אמר רב הונא: אם נחתך הגיד כקולמוס שהוא מחודד מכל צד — כשרה, ואם נחתך כמרזב שחלקו מגולה — פסולה. והוא מסביר: האי זה כמרזב פסול — מפני ששליט בה אוירא שולט בו האויר ואיננו יכול להזריע, והאי וזה קולמוס כשירה — מפני שלא שליט בה אוירא שולט בו האויר. ורב חסדא אמר להיפך: כמרזב — כשרה, כקולמוס — פסולה! מדוע? האי זה שהוא כמרזב — גריד מתחכך בדופני הרחם ומתחמם המזריע, והאי וזה שהוא כקולמוס — לא גריד אינו מתחכך מפני שהוא דק ביותר.

33 אמר רבא: כוותיה כשיטתו של רב הונא מסתברא מסתבר לומר, שהאי לא שליט בה אוירא והאי שליט בה אוירא זה אין שולט בו האויר וזה שולט בו האויר, כי אי אם משום גרידותא החיכוך — מידי דהוה אברזא דחביתא כמו שהוא בברז החבית שקצה הברז הוא מחודד, ותוחבים אותו בנקב החבית עד שהוא נוגע בו, ואף כאן יכול המגע להיות בנקודה רחוקה יותר.

34 אמר ליה לו רבינא למרימר: הכי כך אמר מר זוטרא משמיה משמו של רב פפא: הלכתא הלכה בין כקולמוס בין כמרזב — כשרה. מיהו, מיבעיא ליה אבל, נשאלה לו: האם הכוונה היא למטה מעטרה, כלומר, במקום הגיד עצמו, או למעלה מעטרה? ומשיבים: פשיטא פשוט שמדובר למעלה מעטרה, דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שמדובר למטה מעטרה, כלומר, בעטרה עצמה — הרי אפילו נכרת הגיד עצמו לגמרי עם חלק מהעטרה נמי גם כן הוא כשר, ובלבד שישאר משהו מן העטרה עצמה. ומעירים: ורבינא רק לשבושי להטעות את מרימר הוא דבעי שרצה, שרצה לבחון אותו אם יבין את הדבר.

35 מסופר: ההוא עובדא דהוה אותו מעשה שהיה בעיר מתא מחסיא באדם שהעטרה שלו נעשתה כמרזב, שפייה גרר, חתך מר בר רב אשי את הבשר מכל צד עד שנעשה כקולמוס ואכשריה והכשיר אותו לבוא בקהל. ההוא עובדא דהוה אותו מעשה שהיה בעיר פומבדיתא שאיסתתים גובתא נסתם צינור של שכבת הזרע של אותו איש, ואפיק והוציא זרע במקום קטנים במקום יציאת מי רגלים. סבר רב ביבי בר אביי לאכשורי להכשירו שהרי איננו בגדר פצוע וכרות. אמר רב פפי: משום דאתו