ביאור שטיינזלץ על יבמות מ״א

1 הך דאזלא בהדה לבי דינא זו שהולכת איתה לבית הדין, כלומר, כיון שכאשר האשה החולצת הולכת לבית הדין מתלווית אליה אחותה, עשוי הרואה לחשוב שאחותה היא זו שחלצה ולכן גזרו בהו רבנן בהן חכמים ואסרוהו לישא את צרתה האחות, כדי שלא יבואו הרואים לומר שאת צרת חלוצתו נשא. ואולם האי דלא אזלא בהדה לבי דינא זו, הצרה, שאינה הולכת איתה לבית הדין כלומר, הצרה, שלא השתתפה בכל מעשה בית הדין של החליצה, שכאשר חולצת האחת אין צרתה נוכחת בדרך כלל בבית הדין ואין חשש שמא יחשבו הרואים שהצרה היא זו שחלצה ולכך קרובותיה אסורות לו, ולכן לא גזרו בהו רבנן בהן חכמים בקרובותיה של הצרה.

2 א משנה החולץ ליבמתו, ואחר כך נשא אחיו את אחותה, ומת אותו אח — האחות חולצת ולא מתיבמת, מפני שהיתה אסורה עליו עוד לפני נישואיה לאחיו משום אחות חלוצתו. וכן המגרש את אשתו, ונשא אחיו את אחותה ומת — אם אין להם אח אחר שיכול לייבמה, הרי זו פטורה מן החליצה ומן הייבום, שהרי היא אחות גרושתו, ואסורה עליו משום ערוה כל עוד גרושתו חיה.

3 שומרת יבם ממתינה לייבום, שקידש אחיו של אותו יבם את אחותה — משום בשם ר' יהודה בן בתירא אמרו: אומרים לו לאח המקדש: המתן ואל תשא את ארוסתך עד שיעשה אחיך היבם מעשה, שיכנוס או יחלוץ, כי כל עוד לא עשה היבם מעשה, הרי היא זקוקה לייבום לכל האחים, ובכלל זה גם לאח שקידש את אחותה ואסור לו לשאת את אחות זקוקתו.

4 חלץ לה אחיו ליבמה, או כנסה — יכנוס האח את אשתו. מתה היבמה — יכנוס את אשתו שהיא אחותה, שעכשיו אינה עוד אחות זקוקתו. אם מת יבם לפני שעשה מעשה באשה, נמצא אז שלפני האח יש שתי אחיות, אחת היא ארוסתו, ואחת זקוקה לו לייבום, ולכן יוציא את אשתו ארוסתו בגט, מפני שהיא נאסרת עליו משום שהיא אחות זקוקתו, ויוציא את אשת אחיו בחליצה, שהרי היא אסורה עליו משום אחות גרושתו.

5 ב גמרא לאחר שנשנה הדין הראשון שבמשנה בענין אחות חלוצתו, נאמר: וכן המגרש את אשתו. ושואלים: מאי מה פירוש הלשון "וכן"? שהרי אין דינים אלה דומים זה לזה! ומשיבים: אימא אמור במקום זה בלשון המתאימה: "אבל המגרש", שהרי במקרה הזה אין דינה שחולצת ולא מתייבמת, אלא היא פטורה לגמרי, משום אחות אשה.

6 אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי והסביר את היחס בין שני דינים אלה, שאחות גרושה אסורה מדברי תורה, ולכן פטורה לגמרי מן הייבום, ואילו אחות חלוצה אסורה רק מדברי סופרים, משום שדומה לגרושה, ואם נפלה לפניו, חולצת ולא מתייבמת.

7 ג שנינו במשנה ששומרת יבם שקידש אחיו את אחותה, לדעת ר' יהודה בן בתירא אומרים לו שימתין עד שיעשה אחיו מעשה. אמר שמואל: הלכה כדברי ר' יהודה בן בתירא.

8 איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים שאלה זו: אם מתה אשתו, מהו דינו ביבמתו? האם אסור בה כשם שאסור בה בעוד ארוסתו חיה משום אחות אשתו, או לא? רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: כיון שמתה אשתו — מותר ביבמתו, שבמות ארוסתו פקע איסור אחות אשתו, ומותרת לו. שמואל ורב אסי דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: אם מתה אשתו — אסור ביבמתו.

9 אמר רבא: מאי טעמא מה הטעם של רב — משום דהואי שהריהי זו יבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה לו לאחר מכן כשקידש את אחותה, וחזרה והותרה לו משמתה ארוסתו, ומכיון שכן תחזור להיתרה הראשון לגמרי. ואף שבמשך זמן מסויים היתה אסורה משום אחות אשתו כשהיתה זקוקה לו — לא נאסרה עליו לעולם.

10 מתיב מקשה על כך רב המנונא ממה ששנינו: היו שלשה אחין, שנים מהם נשואין שתי אחיות, ואחד מופנה רווק, מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה המופנה האח הרווק מאמר ביבמה זו, ואחר כך מת אחיו השני, ונפלה לפניו גם האחות השניה לייבום, ואז שתיהן אסורות עליו משום שהן אחיות הקשורות אליו בזיקה,

11 ואחר כך מתה אשתו של האח השני אחריו — הרי אותה יבמה שעשה בה מאמר חולצת ולא מתיבמת.

12 ואמאי ומדוע? תיהוי תהיה זו כיבמה שהותרה לו במות בעלה ונאסרה עליו משמת אחיו ונפלה לפניו גם אחותה ומשמתה אחותה חזרה והותרה, ואם כן תחזור להיתירה הראשון!

13 אישתיק שתק רבא, שלא מצא לכך תשובה מיד. לבתר דנפק לאחר שיצא רב המנונא אמר רבא כמדבר אל עצמו: אמאי מדוע לא אמרת ליה אמרת אמרתי לו שמשנה זו שהקשה ממנה, כשיטת ר' אלעזר היא, שאמר: כל יבמה כיון שעמדה עליו שעה אחת באיסור — נאסרה עליו עולמית? ואילו אני פסקתי כחכמים.

14 הדר חזר ואמר לעצמו: אימור אמור שאמר ר' אלעזר דבר זה — היכא דלא חזיא היכן, כאשר, שלא היתה ראויה לו כלל בשעת נפילה, אבל היכא דחזיא היכן, כאשר שהיתה ראויה בשעת נפילה, כגון במקרה שלנו, שכאשר מת האח הראשון היתה היבמה ראויה לו, ובמקרה כזה מי האם אמר שאם נאסרה אחר כך אין לה היתר?

15 הדר חזר ואמר: אין כן ר' אלעזר אוסר גם בזו, והתניא ואכן כן שנינו בברייתא שכאשר קידש אדם את אחות יבמתו ר' אלעזר אומר: מתה יבמתו — מותר באשתו זו שקידש, מתה אשתו — אותה יבמה חולצת ולא מתיבמת. הרי שר' אלעזר סבור שאם נאסרה היבמה עליו אפילו שעה אחת, בין בשעת נפילה בין לאחר מכן — הריהי אסורה לעולם.

16 ושואלים: לימא האם לומר כי שמואל ורב אסי דאמרי שאומרים שאינה מתייבמת, סבורים כר' אלעזר?

17 ודוחים: אפילו תימא תאמר שהם סבורים כרבנן כדעת חכמים, אלא, עד כאן לא שמענו כי קמיפלגי רבנן עליה חלוקים חכמים עליו על ר' אלעזר בענין זה שגירש אשה והחזירה, ואחר כך מת, ונפלה אשה זו לייבום, שר' אלעזר אוסרה ליבם משום שבעת שנתגרשה מבעלה היתה אסורה על האח, וחכמים סבורים שמותרת, אלא משום שמשעת הנפילה ואילך לא מיתסר עלייהו נאסרה עליהם על האחים, שהרי חזר ולקחה, והאיסור שחל על האשה בחיי אחיו אינו נחשב, אבל הכא דאיתסר כאן שנאסרה לאחר שנפלה לו לייבום, שהותרה ונאסרה — אפילו רבנן מודו חכמים מודים שהיא אסורה, ואם כן, אפשר לפרש את דבריהם גם לדעת החכמים.

18 ד משנה היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שיעברו שלשה חדשים מאז מות בעלה. וכן כל שאר הנשים, ולא רק יבמה, לא יתארסו, ולא ינשאו עד שיהו שיעבור להן זמן של שלשה חדשים לאחר שנפסק קשר האישות הקודם, כדי שתהא הבחנה בין ילדיו של הבעל הראשון ובעל שני. וכיון שתיקנו תקנה זו אמרו: אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד אם היו קודם לכן נשואות ואחד אם היו רק ארוסות, שבכל אלה גם כאשר סיבת הגזירה אינה קיימת גזרו שצריך להמתין שלושה חודשים מתום קשר הנישואין הקודם.

19 ר' יהודה אומר: אלה שהיו מקודם נשואות — יתארסו, שהרי באירוסין אין איסור, שעדיין אין ביניהם יחסי אישות, ואלה שהיו רק ארוסות ולכן לא היו להן יחסי אישות עם בעליהן — ינשאו. חוץ מן הארוסות שבארץ יהודה, מפני שלבו גס בה. משום שבארץ יהודה היו נוהגים שהארוס וארוסתו היו נפגשים ומתייחדים קודם לנישואיהם, וייתכן שהארוס בעל את ארוסתו, אבל בכל מקום אחר אין חוששים לכך.

20 ר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו בתוך שלושה חודשים, שלא גזר באירוסין משום נישואין, חוץ מן האלמנה, שהיא יכולה להתארס רק בתום שלושים יום למות בעלה, ולא משום הבחנה, אלא

21 מפני האיבול האבילות על בעלה שמת.

22 א גמרא שנינו במשנה שהיבמה אינה מתייבמת ואינה חולצת עד שיעברו שלושה חודשים ממות בעלה. ושואלים: בשלמא נניח שלא תתייבם — יש סיבה לדבר: שמא היא מעוברת, ויהיה הולד בן קיימא, וקא פגע ופוגע היבם באיסור אשת אח שיש לו בנים שהוא איסור דאורייתא מן התורה. אלא לא תחלוץ, אמאי מדוע? שאפילו אם נתברר שהיתה הרה, ותלד בן — נמצא שלא היתה זו חליצה כלל, שהרי בחליצה עצמה אין איסור!

23 ואם כן לימא תיהוי תיובתא האם נאמר שתהא זו קושיה חמורה על ר' יוחנן, שאמר: חליצת מעוברת שמה חליצה. שאם חלץ למעוברת והפילה אחר כך את הולד — הועילה חליצתה זו לפוטרה מן הזיקה. ובמשנתנו נאמר שאינה חולצת כלל, שיש לחשוש שמא היא מעוברת, ותפיל, ותסמוך על החליצה ותינשא ובאמת אין חליצת מעוברת פוטרת. ושואלים: ולאו מי אותביניה וכי לא הקשינו כבר עליו על ר' יוחנן חדא זמנא פעם אחת לעיל יבמות לה, ב וכבר נדחו דבריו?! ומשיבים: לימא מהא נמי תיהוי תיובתא האם נאמר שמזה גם כן תהיה קושיה! כיון שאין לנו טעם אחר לדברי המשנה שאינה חולצת.

24 ודוחים: לא, את הקושיה מכאן אפשר ליישב, הכא היינו טעמא כאן זהו הטעם: שמא יהא הולד בן קיימא, ונמצא שלא היתה חליצתה חליצה, ונמצאת אתה מצריכה כרוז מטעם בית הדין שיכריז שלמרות שחלצה עדיין ראויה היא להינשא לכהונה, וכדי למנוע זאת אוסרים עליה לחלוץ עד אחר שלושה חדשים.

25 ושואלים: ומה בכך? ונצרכה ונצריך אותה כרוז, ונכריז שהיא כשירה! ומשיבים: אין עושים דבר זה, דלמא איכא דהואי שמא יש אנשים שהיו בחליצה ולא הוי היו בהכרזה ומפסלוה ויפסלוה מן הכהונה.

26 ושואלים: תינח נניח שהיתה יבמה זו אלמנה בלבד מבעלה, שאז יש לחשוש לה שמא יאמרו שנפסלה מן הכהונה, אבל אם היתה היבמה הזו גרושה מנישואין קודמים, שבין כה וכה פסולה היא לכהן — מאי איכא למימר מה יש לומר? מדוע איפוא לא תחלוץ? הלא לפסול לכהונה אין לחשוש! ומשיבים: יש טעם אחר בדבר: משום שבחליצה זו הוא מפסיד לה מזונות, שכן כל שלושת החודשים הראשונים ניזונה האלמנה מנכסי בעלה שמת, ומיד כשחולץ לה אינה רשאית ליהנות עוד ממזונות אלה, וכיון שאינה רשאית להינשא — נמצא שאין לה מזונות כלל, ולכן תיקנו לטובתה שלא תחלוץ.

27 ושואלים: תינח נניח תירוץ זה לנשואה שיש לה מזונות מנכסי בעלה שמת, אולם אם היתה יבמה זו רק ארוסה, והיתה מקודם לכן גם גרושה, מאי איכא למימר מה יש לומר? שהרי מזונות מן הנפטר אין לה, ואין לחשוש לפוסלה לכהונה מכיון שהיא כבר פסולה בתור גרושה.

28 אלא משום הטעם שפירש ר' יוסי, דתניא שכן שנינו בברייתא: מעשה באדם אחד שבא לפני ר' יוסי. אמר לו: מהו לחלוץ בתוך שלשה חודשים למות האח? אמר לו: לא תחלוץ. שאל אותו: ותחלוץ, ומה בכך? שגם אם היא מעוברת הרי לא ייגרם בכך כל נזק!

29 קרא עליו, כלומר, הסביר לו את הדברים על פי מקרא זה: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" דברים כה, ז משמע: הא הרי אם חפץ — יבם. ומכאן אנחנו למדים: כל העולה לייבום, שהיבם רשאי ליבמה אם יחפוץ בכך — עולה גם לחליצה, אבל זו שאינה עולה לייבום, וכגון שהיא בתוך שלושה חודשים למות בעלה, שאינו רשאי ליבמה, אף אינו יכול לחלוץ לה.

30 מתיב מקשה על כך רב חיננא, הלא שנינו: יבמות הספקות — חולצות ולא מתיבמות.

31 ונברר תחילה מאי מה פירוש ספקות? אילימא אם תאמר ספק קדושין, שהיה ספק אם קידשה האח שמת וכגון שזרק לה כסף קידושין ספק קרוב לו, ספק קרוב לה — אמאי מדוע לא מתיבמות? תתייבם, ואין בכך כלום. שכן, אם תפסו הקידושין הראשונים — הרי היא יבמה ומותר לייבם אותה, ואם לא היה ממש בקידושין הראשונים, אם כן לא היתה כלל אשת האח, ומותרת להינשא מלכתחילה ליבם.

32 אלא לאו האם לא מדובר כגון שהיה כאן ספק שקידש אחיו אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, שבגלל ספק זה אין היבם רשאי לייבם אף אחת מהן, שמא היא אחות זקוקתו. ובכל זאת קתני שנה כאן: חולצות, משמע, שאף שאינו רשאי לייבם — יכול לחלוץ!

33 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה?! התם שם, בספק של מי שקידש אחת משתי אחיות, מקור הספק הוא בחוסר ידיעתנו, ולכן אם יבא אליהו ויאמר דהא שאת זו קידש — הרי בת חליצה וייבום היא, הרי שאין באשה זו איסור ייבום כשלעצמה, וכל הטעם שאינו מייבם הוא מחמת חוסר ידיעתנו,

34 מה שאין כן הכא כאן, אם יבא אליהו ויאמר דהא לא איעברה שזו איננה מעוברת — מי משגח ביה, ויבמינן לה האם משגיחים בו, מתייחסים לכך, ומייבמים אותה? וראיה שבמקרה זה אין האיסור נובע מחמת חוסר ידיעתנו — הא הרי הדוגמה של קטנה דלאו בת איעבורי שלא בת עיבור היא, ואפילו הכי כך צריכה להמתין שלשה חדשים. שכיון שגזרו חכמים גזירה — אין מבדילים בין מקרה למקרה, וחל עליה איפוא איסור גמור מדברי חכמים להתייבם ולא מחמת הספק, ולכן אינה עולה גם לחליצה.

35 ב תנו רבנן שנו חכמים: יבמה, כל שלשה חדשים הראשונים אחרי מות בעלה, כיון שאינה יכולה להינשא מחמת בעלה, הריהי נזונת משל בעל. מכאן ואילך — אינה נזונת לא משל בעל, מפני שמה שאינה נישאת אינו מחמת אלמנותה אלא משום שצריך לפטרה בייבום או בחליצה, ולא משל יבם, לפי שעדיין לא ייבם אותה.

36 עמד היבם בדין, ופסקו שחובתו לכנוס או לפטור אותה בחליצה, וברח ולא עשה בה מעשה כלל — נזונת משל יבם.

37 ושואלים: אם נפלה לפני יבם קטן מאי מה יהא דינה? שיבם זה, שהיא ממתינה לו, עדיין קטן הוא, וצריכה להמתין עד שיגדל. שהרי מזונות מיבם לית אין לה, שהרי אינו יכול לייבם אותה, וכיון שהמניעה אינה באשמתו, אי אפשר לקונסו שיתן לה מזונות. אולם כיון שהיא חייבת להמתין עד שיגדל היבם, שתמשיך ותזון משל הבעל מאי מה הדין, האם מותר לה, או לא?

38 פליגי בה נחלקו בכך רב אחא ורבינא, חד אחד מהם אמר: אית יש לה מזונות מנכסי בעלה, וחד ואחד מהם אמר: לית אין לה, והלכתא ההלכה היא: לית אין לה מזונות כלל, משמיא מן השמים קנסוה. כלומר, משמים אירע לה כך ואי אפשר לחייב את נכסי בעלה המת במזונותיה.

39 ג תנו רבנן שנו החכמים: יבמה שחלצו לה אחים בתוך שלשה חדשים למות האח — צריכה להמתין שלשה חדשים מיום המיתה.