ביאור שטיינזלץ על יבמות כ׳

1 שמגרשה את היבמה בגט ואינה צריכה חליצה, ומחזירה, שאם רוצה רשאי להחזירה לאחר גירושיה, ואין אומרים שלאחר שקיים בה את המצוה, שוב נאסרה עליו כאשת אח. ומדוע? התם נמי לימא שם גם כן נאמר "ויבמה" כפי שפירשנו: עדיין יבומין הראשונים עליה, ותיבעי ותצטרך חליצה!

2 ומשיבים: שאני התם שונה שם שאמר קרא הכתוב "ולקחה לו לאשה" דברים כה, ה, לומר לנו: כיון שלקחה — נעשית כאשתו לכל דבר. ומקשים: אי הכי הכא נמי אם כך כאן גם כן נאמר כך מכיון שנעשתה אשתו לכל דבר שוב לא תיאסר על האח שנולד לאחר הייבום! ומשיבים: הא כתב רחמנא הרי כתבה התורה "ויבמה", לומר שאף לאחר נישואיה עדיין נחשבת היא כיבמה ואסורה לו.

3 ושואלים: ומה ראית לחלק ולומר שאחר נישואין בטל דין יבמה לגמרי, ואיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו לא בטל אחר ייבום? ומשיבים: מסתברא, שדי היתירא אהיתירא ושדי איסורא אאיסורא מסתבר לומר כך, כי הטל היתר על היתר והטל איסור על איסור, כלומר, במקום שהותרה כבר האשה על ידי נישואין, נראה לומר שיהא היתר מוחלט, ובמקום שיש חשש איסור של אשת אחיו שלא בעולמו — מן הסתם בא הכתוב להחמיר ולצמצם.

4 ושואלים: ולשיטת ר' שמעון, שאמר בטעם שיטתו, הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, אלא מעתה, אם היתה אחותו מאמו שאיננה אחותו מאביו שנשאה אחיו מאביו שאיננו אחיו מאמו, ונשא איפוא בהיתר גמור ואחר כך נולד לו אח מאב ואם, ומת אותו שנשא את האשה, תתייבם האחות לזה שנולד מאותו טעם: הואיל ובא ומצאה בהיתר, שהרי כשנולד כבר היתה אשת אחיו!

5 על קושיה זו תוהים: איך אפשר לומר כך, שכן איסור אחותו להיכן אזל הלך?! הרי לגבי האח הנולד היא אחותו מאמו, ואסורה עליו! ומקשים: אם כן, הכא נמי כאן גם כן אפשר היה לומר: איסור אחיו שלא היה בעולם להיכן אזל הלך והרי אף כאן כבר חל איסור אשת אח על אשה זו מאחיו הראשון ולמה אומר ר' שמעון שבטל על ידי הנישואין? ודוחים: אין מקום להשוואה זו, כי האי איסורא דלית ליה היתירא זה, איסור אחותו, הוא איסור שאין לו היתר בשום מקרה ולא בטל, ואילו האי איסורא דאית ליה היתירא זה איסור אשת אח, הוא איסור שיש לו היתר כשיש מצות ייבום ולכן בטל.

6 א משנה כלל אמרו ביבמה: כל שהיא אסורה איסור ערוה על היבם — לא חולצת ולא מתייבמת ונפטרת לגמרי. ואם היתה אסורה עליו רק איסור מצוה או איסור קדושה כפי שיבואר להלן מה עניינם, כיון שלא בטל מיסודו חיוב הייבום — הרי זו חולצת כדי להשתחרר מן הזיקה, ואולם לא מתייבמת בגלל האיסור.

7 ועוד כלל אמרו: מי שנפלו לפניו לייבום שתי אחיות שהיו נשואות לשני אחיו שמתו, אלא שאחת מן האחיות היא קרובה לו ואסורה עליו איסור ערוה מצד אחר, וכגון שהיא חמותו או שהיתה כלתו — הרי זו פטורה מייבום, והאחרת, אחותה שהיא יבמתה גיסתה — חולצת או מתייבמת. ואין דינן כשתי אחיות שנפלו כאחת לייבום שהרי אחת מהן כלל לא נפלה לפניו — משום איסור ערוה.

8 ומסבירים: איסור מצוה הוא שניות מדברי סופרים, שחכמים גזרו איסור נישואין לגבי כמה נשים שאינן קרובות עד כדי שתהיינה אסורות מן התורה, ובכל זאת אסרו אותן כקרובות. איסור קדושה מהו — אלמנה לכהן גדול, גרושה או חלוצה לכהן הדיוט, ממזרת או נתינה בת מבנות הגבעונים לישראל, וכן בת ישראל לנתין וממזר.

9 ב גמרא שואלים: כלל זה שאמרו ביבמה — לאתויי מאי להביא, להוסיף, את מה? שהרי לכאורה כבר נמנו ונתפרטו בפרק ראשון כל המקרים של איסור ערוה. אמר רפרם בר פפא: לאתויי להביא, להוסיף צרת אילונית. כלומר, לא רק אילונית עצמה אינה מתייבמת מטעם אחר, לפי שאינה ראויה ללדת ואין בייבומה משום הקמת שם לאחיו, אלא גם צרתה פטורה, וכדרב אסי שאסר צרת אילונית, משום שהאילונית אסורה עליו כאשת אח שהרי לא הותרה בייבום ולכן צרתה היא צרת ערוה.

10 ואיכא דאמרי ויש שאומרים את דברי רפרם בר פפא אלה באופן אחר לגמרי: שנינו במשנה כי כל שאיסורה איסור ערוה לא חולצת ולא מתייבמת, ונדייק: דווקא זו הוא דאסירא היא שאסורה צרתה, הא הרי אם לא היה איסורה איסור ערוה אלא נאסרה מטעם אחר — צרתה לא אסירא אסורה, ולמעוטי מאי למעט את מה בא הדבר — אמר רפרם: למעוטי למעט צרת אילונית, ואם כן הרי זה שלא כשיטת רב אסי.

11 ג נאמר במשנה כי אחותה שהיא יבמתה חולצת או מתייבמת. ומבררים: אחותה דמאן של מי? אילימא אם תאמר אחותה של זו שהיא אסורה עליו איסור מצוה, אולם כיון דמדאורייתא רמיא קמיה שמן התורה היא מוטלת לפניו לייבום, שאין איסור מן התורה לייבם אותה שאיננה ערוה, ולפי התורה שתי האחיות נופלות לייבום כאחת, ושתיהן זקוקות לו לייבום, ונמצא שפגע באחות זקוקתו, וכבר אמרנו שאת אחות זקוקתו איננו יכול לייבם! אלא, יש לומר שהכוונה היא אחותה של זו שאסורה עליו איסור ערוה וכיון שאת הערוה לא יכול הוא לייבם, אין אחותה נחשבת לאחות זקוקתו, ויכול ליבמה.

12 ד שנינו במשנה כי "איסור מצוה" הכוונה לשניות. ושואלים: אמאי קרי ליה מדוע קורא לו "איסור מצוה", מה הטעם ללשון זו? אמר אביי: הכוונה היא משום שמצוה לשמוע דברי חכמים, ואלה אינן אסורות אלא מדברי חכמים.

13 ה שנינו במשנה כי "איסור קדושה" הוא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט. ושואלים: ואמאי קרי להו ומדוע קורא להם "איסור קדושה" — דכתיב שנאמר בענין זה: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אישי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קודש. אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו כי קדוש הוא לאלהיו" ויקרא כא, ו-ז.

14 תניא שנויה ברייתא: ר' יהודה מחליף את המונחים: "איסור מצוה" הוא אלמנה לכהן גדול, וכן גרושה או חלוצה לכהן הדיוט. ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לו "איסור מצוה" — דכתיב שנאמר בסוף ספר ויקרא בסיכום כל הדברים האמורים בו "אלה המצות" שם כז, לד.

15 ו"איסור קדושה" לדעתו אלה שניות האסורות מדברי סופרים, ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לזה "איסור קדושה"? אמר אביי: שכן כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. אמר ליה לו רבא: לשון זו אינה מדוייקת, משום שלפי זה יצא שכל שאינו מקיים דברי חכמים — קדוש הוא דלא מיקרי שאינו נקרא, רשע נמי לא מיקרי גם כן איננו נקרא, והרי אנו יודעים שהעובר על דברי חכמים נקרא רשע! אלא אמר רבא: הטעם שקוראים לזה "איסור קדושה" הוא משום ש"קדושה" משמעה הפרשה והבדלה, ולענין זה קדש עצמך והיזהר גם בדבר שמן התורה הוא מותר לך, כדי שלא תבוא להיכשל בסופו של דבר בערוה מן התורה.

16 ו שנינו במשנה בין השאר שאלמנה לכהן גדול שהיא לשיטת המשנה "איסור קדושה", חולצת ולא מתייבמת. ומעירים: קפסיק ותני פסק ושנה בהכללה, שאלמנה לכהן גדול אינה מתייבמת, לא שנא אינו שונה אם היתה אלמנה מן הנשואין ולא שנא ואינו שונה אם היתה אלמנה מן האירוסין בלבד.

17 ומעתה, בשלמא נניח כשהיא אלמנה מן הנשואין, הרי אסורה היא על הכהן הגדול גם משום מצות עשה של "והוא אשה בבתוליה יקח" שם כא, יג, ומצות לא תעשה של "אלמנה וגרושה... לא יקח" שם יד ואין עשה של ייבום דוחה את לא תעשה של אלמנה ועשה של בתולה. אלא, אם היתה אלמנה מן האירוסין, אם כן לא תעשה גרידא בלבד הוא, שעדיין בתולה היא, ומדוע לא נאמר כי יבא עשה של ייבום וידחה את לא תעשה של אלמנה!

18 אמר רב גידל אמר רב, אמר קרא הכתוב: "ועלתה יבמתו השערה" דברים כה, ז, שאין תלמוד לומר, שאין למדים דבר מן המלה "יבמתו", שהרי בה מדובר, ומה תלמוד לומר "יבמתו", להדגיש: יבמתו שלו, ולומר כי יש לך גם יבמה אחת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום, שבה אין הדבר תלוי בהחלטתו כלל, ואיזו זו — זו שהיא עליו חייבי לאוין. שהנשים שאסור לשאתן, משום שיש מצות לא תעשה על כך, כולן חולצות ואין בהן ייבום.

19 ושואלים: ואימא ואמור שמדובר כאן גם בחייבי כריתות, שאף אלה, עם שאינם רשאים לייבם אותן, אבל הם צריכים לחלוץ להן! ומשיבים: אמר קרא הכתוב: "ואם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו" שם, לומר: הא הרי אם חפץ — מייבם, כלומר כאשר הדבר תלוי ברצונו. ולפיכך, כל העולה לייבום כלומר שהיתה יכולה להגיע לידי ייבום — עולה גם לחליצה, וכל שאין עולה לייבום — גם אינו עולה לחליצה ואין צריך כלל לחלוץ לה, וכיון שחייבי כריתות אינם יכולים לייבם בשום מקרה, אף אינם צריכים לחלוץ.

20 ושואלים: אי הכי אם כך חייבי לאוין נמי גם כן נאמר שאין צריך לחלוץ להן כיון שאינו יכול לייבמן! ומשיבים: הא רבי רחמנא הרי רבתה התורה "יבמתו" לומר שיש יבמה כזו שעולה לחליצה בלבד ולא לייבום. ושואלים: ומה ראית לומר שהריבוי בא לחייבי לאווים ולא לחייבי כריתות?

21 מסתברא מסתבר לומר כך, כי חייבי לאוין תפסי בהו תופסים בהם קדושין, שאם מקדש אדם אשה שאסורה עליו באיסור לא תעשה בלבד, למרות שעבר עבירה — הקידושין תופסים ואינו יכול לפוטרה בלא גט, ולכן גם זקוקה לחליצה, ואילו חייבי כריתות לא תפסי בהו אין תופסים בהם קדושין כלל ולכן הופקעו לגמרי מדין ייבום וחליצה.

22 מתיב מקשה רבא על דברי רב: שנינו, איסור מצוה ואיסור קדושה, אם בא עליה או חלץ לה — נפטרה צרתה, אף שאסור לו לבא עליה. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כפי שאמר רב שחייבי לאוין מדאורייתא מדין תורה לחליצה רמיא היא מוטלת, ולייבום לא רמיא אינה מוטלת לפניו, אם כן, כי כאשר בא עליה — אמאי מדוע נפטרה צרתה? שהרי לפי זה ביאתה איננה מצוה מן התורה, וממילא איננה יכולה לפטור!

23 הוא עצמו, רבא, מותיב לה היה מקשה אותה, את הקושיה הזו והוא עצמו מפרק לה פתר אותה: לצדדין קתני, שמה שנאמר בברייתא איננו עוסק באותם מקרים, אלא יש בו צדדים שונים. בא עליה — כוונתו על איסור מצוה, שאם בא על יבמה שאסורה עליו רק משום איסור מצוה, כלומר, מדברי סופרים בלבד, כיון שמן התורה היה עליו גם לייבם אותה, לכן, אם בא עליה, אף שעבר על דברי חכמים, מכל מקום המצוה מן התורה נתקיימה בכך, ולכן נפטרה צרתה. ומה שנאמר חלץ לה — הוא על זו שאסורה איסור קדושה, שמן התורה בחייבי לאוין אין חובת ייבום עליו, רק חובת חליצה.

24 ומכל מקום מתיב מקשה רבא ממה ששנינו בתוספתא: פצוע דכא מי שנפצעו האשכים שלו, או כרות שפכה מי שנכרת חלק מאבר המין שלו, סריס אדם מי שסורס בידי אדם ואיננו סריס מיום היוולדו או מחמת מחלה, או הזקן, שכל אלה אינם יכולים להוליד — אחיהם, או חולצין או מייבמין, ועצם מצות הייבום חלה עליהם ולגביהם. כיצד? אם נישאו אלה ואחר כך מתו בלא בנים, ולהם אחים ולהם נשים, ועמדו אחין ועשו מאמר בנשותיהן של האחים שמתו, או נתנו להן גט, או חלצו להן — מה שעשו עשו. כלומר, המעשה שעשו יש לו תוקף, ושוב אינם יכולים לכונסן, לא הם עצמם ולא אחיהם. ואם בעלו את הנשים של אלה שלא יכלו להוליד — קנו האחים את הנשים בבעילה זו כדין ייבום,

25 וכן להיפך, אם מתו אחים שהיו אנשים המסוגלים להוליד, בלא בנים ועמדו הם, אותם שאינם יכולים להוליד, ועשו מאמר בנשותיהן של האחים הללו, או נתנו להן גט או שחלצו — מה שעשו עשו, שיש לכך תוקף. ואם בעלו אלה את הנשים — קנו בבעילה זו, ואולם אסור להם לקיימן ולחיות עמן, משום שנאמר: "לא יבא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'" דברים כג, ב, שאסורים לשאת אשה מישראל. ומעתה נשאל: ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כדברי רב, שחייבי לאוין מדאורייתא מן התורה לחליצה רמיא היא מוטלת, עומדת, לייבום לא רמיא אינה מוטלת, עומדת, אם כן, אם בעלו — אמאי מדוע קנו? שהרי אין בבעילתם צד מצוה!

26 אלא יש לדחות מה שאמר רב, ולכן אמר רבא: חייבי לאוין אכן עומדות לייבום ולכן אם בעלו, קנו, ומה שהוקשה לך באלמנה מן האירוסין שנפלה לפני כהן גדול שיבוא עשה וידחה את לא תעשה ותתייבם, ומדוע איננו מייבם — יש לומר שאלמנה מן האירוסין נמי גם כן עשה ולא תעשה הוא. והיכן נאמרה מצות עשה של קדושה לענין כל איסורי הכהונה — דכתיב שנאמר: "קדשים יהיו לאלהיהם" ויקרא כא, ו, הרי שבאיסורי הכהונה יש לא רק משום לא תעשה בלבד, אלא גם מצות עשה, וכאמור, אין עשה דוחה לא תעשה ועשה.

27 ושואלים: אמנם, דבר זה פותר את השאלה לגבי איסורי הכהנים, אולם ממזרת ונתינה שאסורות איסור קדושה לישראל — מאי איכא למימר מה יש לומר בהן? והרי גם הן אינן מתייבמות למרות שיש עשה של ייבום שהיה צריך לדחות את הלאו שבהן! ומשיבים: כתיב נאמר על כל המצוות "והתקדשתם והייתם קדושים" שם יא, מד, משמע שנוסף ללאו יש גם מצות עשה של קדושה.

28 ומקשים: אי הכי אם כך כל התורה כולה נמי גם כן כל מצוות לא תעשה שבתורה עשה ולא תעשה הוא, דכתיב שהרי נאמר "והתקדשתם" שם! אלא אמר רבא, יש לדחות טעם זה, והטעם הוא: מעיקר הדין באמת יש כאן מצות ייבום, אלא גזירה אלמנה מן האירוסין אטו משום אלמנה מן הנשואין.

29 ושואלים: ממזרת ונתינה מאי איכא למימר מה יש לומר, שהרי כאן אין מקום לגזירה משום אשה אחרת! ומשיבים: שם יש לומר שגזרו גזירה לאסור ביאת ממזרת במקום מצוה, אטו משום שלא במקום מצוה, שלא יבואו לומר שממזרת מותרת, שהרי פלוני ייבם ממזרת.

30 ושואלים: אלא מעתה שאנחנו אוסרים את הייבום שמא תתחלף באשה אחרת, אשת אחיו מאביו לא תתייבם למרות שהתורה התירה זאת, ונאמר שתחלוץ תמיד, גזירה משום אשת אחיו מאמו, שאשת אחיו מאמו אסורה משום אשת אח ואין לה היתר כלל! ומשיבים: ייבום בנחלה תלא רחמנא תלתה התורה ודבר זה מידע ידיע ידוע שהוא רק בקרובים מן האב ולא יטעו איפוא בכך.

31 ומקשים עוד: אשה שאין לה בנים, זו שמן הדין חל עליה מצות ייבום לא תתייבם, גזירה משום אשה אשת אח שיש לה בנים! ומשיבים: בבנים תלא רחמנא תלתה התורה ודבר זה מידע ידיע ידוע לרבים שמטרת הייבום הוא להקים שם לאחיו, ואין ייבום אלא כשאין בנים, ולא יבואו לטעות.

32 ומקשים עוד: אשת אחיו שהיה בעולמו לא תתייבם, גזירה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו! ומשיבים: בישיבה יחד של האחים, תלא רחמנא תלתה זאת התורה ודבר זה מידע ידיע ידוע משום שהוא מפורש בכתוב.

33 ומקשים עוד: כל הנשים לא תתייבמנה, גזירה משום אילונית, שכיון שאיילונית איננה מתייבמת, נגזור איפוא שלא לייבם גם נשים אחרות! ומשיבים: האיילונית לא שכיחא אינה מצויה ואין גוזרים גזירה משום דבר שאינו מצוי. ושואלים: אם כן, הלא ממזרת ונתינה נמי לא שכיחא גם כן אינה מצויה, ואף אם יתירו בממזרת במקום מצוה בייבום, אין לחשוש שבשל כך יבואו להתיר אף שלא במקום מצווה, כיון שאין הדבר מצוי כל כך!

34 אלא אמר רבא יש לדחות את התירוץ הקודם ולומר טעם אחר: גזירה ביאה ראשונה אטו משום ביאה שניה. שאמנם בפעם הראשונה הבא על היבמה ודאי יש בכך משום מצות עשה, ומצות עשה זו כשלעצמה היתה דוחה את לא תעשה, אולם לאחר מכן בטילה מצות העשה שבדבר, שכן המצוה עצמה התקיימה עם הביאה הראשונה, ומאז היא נחשבת כאשה רגילה, ואסור לו לבוא עליה, שאין כאן עוד מצות עשה, אבל מצות לא תעשה לא בטילה. ולכן משום איסור הביאה השניה גזרו גם שלא יבוא עליה ביאה ראשונה. ולעצם חובת הייבום יש תיקון בחליצה.

35 ומעירים, תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך שרומזת לפתרון זה: אם היבמים שאסור להם באיסור לאו לשאת את היבמות בעלו אותן — קנו בביאה ראשונה, ואסור לקיימן בביאה שניה.

36 הדר חזר ואמר רבא ואיתימא ויש אומרים שאמר זאת רב אשי: לאו מילתא היא דאמרי אין הוא דבר של ממש מה שאמרתי טעם זה של גזירה על ביאה ראשונה משום ביאה שניה, אלא הטעם הוא יותר פשוט, שאמר ריש לקיש לגבי אותו ענין: כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה לגבי אותו ענין, שמצד אחד יש מצות עשה לעשותו, ויש גם מצות לא תעשה, האוסרת לעשותו, אם אתה יכול למצוא דין המאפשר לקיים את שניהם יחד ולא לעבור על איסור — מוטב, ואם לאו, שאין אפשרות לקיים שניהם, יבא עשה וידחה את לא תעשה. הכא נמי כאן גם כן, בדין של ייבום, הרי אפשר בחליצה, שבכך הוא מקיים בה עשה של ייבום ולא עובר על לא תעשה של האיסור לשאת נשים אלה.

37 מיתיבי מקשים גם על דברי רבא האחרונים הללו, ממה ששנינו בברייתא: ואם בעלו — קנו, משמע, שגם במקום שאפשר לקיים המצוה על ידי חליצה, אם בכל זאת ייבם דחה העשה את לא תעשה, שהרי אומרים שנתקיימה בפועל "קנו" מצות ייבום. ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חזקה היא ונדחו דברי רבא אלה, ויש לקבל את תירוצו הקודם, שנאסר הדבר משום גזירה.

38 באותו ענין עצמו איתמר נאמר שנחלקו אמוראים בשאלה של ביאת כהן גדול באלמנה שהיתה יבמתו: ר' יוחנן ור' אלעזר, חד אחד מהם אמר: ביאה זו אינה פוטרת צרתה, כיון שביאה זו אינה ראויה, וחד ואחד מהם אמר: פוטרת צרתה, שאף שאסור היה לו לעשות זאת לכתחילה, מכל מקום יש למעשה תוקף של ייבום גמור, וממילא נפטרה על ידו הצרה.