ביאור שטיינזלץ על יבמות מ״ג

1 וכי רבי לא שנאה, ר' חייא תלמידו שערך את הברייתא מנין לו? כלומר, אין אנחנו מתחשבים בברייתא, אפילו זו שערך ר' חייא, משום שאם רבי לא שנה ולא סיכם הלכה זו במשנה, אין לסמוך על דברי ר' חייא שסתם אותה, אלא על המשנה שראתה בכך דעת יחיד.

2 אמר ליה לו: והא תנן והרי שנינו במשנה: מסרק של פשתן, שסורקים בו את הפשתן לאחר ניפוצו, כדי להכינו לטוויה, שניטלו שיניו, ונשתיירו בו שתים מהן, אם היה המסרק טמא — אף השיניים שנשתיירו בו טמאות, משום שמסרק זה ראוי עדיין לשמש ככלי, ואין טומאתו בטילה. ואם נשארה בו רק שן אחת, שאינו ראוי לשמש לסריקה כלל, טהורה. וכולן, כל השיניים הללו לעצמן, שניטלו אחת אחת בפני עצמן — טמאות, משום שהן ראויות לשמש ככלי בפני עצמו, כגון לכרוך עליהן חוט וכיוצא בזה.

3 מסרק של צמר שניטלו שיניו, אם היה זה באופן שניטלה אחת אחת מבינתים, כך שאין שתי שיניים סמוכות זו לזו — המסרק טהור, משום שאיננו יכול לשמש עוד לסריקת הצמר. נשתיירו בו שלש שיניים במקום אחד — טמא, שהרי אפשר לסרוק בו שם. אם היתה החיצונה שהיא המסגרת אחת מהן מאותן השיניים — טהור, משום ששן זו עבה יותר, ואין השיניים האחרות ראויות עוד לסירוק. ניטלו שנים מן השיניים ועשאן למלקט מלקחיים קטנות — טמאות. ניטלה אחת מן השיניים והתקינה לנר כדי לנקותו או למיתוח כעין יתד קטנה שימתחו עליה דברים — טמאה שהרי היא משמשת כלי לעצמו,

4 וקיימא לן ומוחזק לנו שאין הלכה כאותה משנה, והרי זה סותר את כללו של ר' יוחנן שהלכה כסתם משנה! אמר ליה לו: בר מינה חוץ ממנה, מן המשנה ההיא, שכן, ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: זו אינה משנה, כלומר, אין לסמוך על גירסת משנה זו ואין לקבלה כהלכה.

5 לגופו של הענין שואלים: מאי טעמא מה הטעם שאמרו שזו אינה משנה? אמר רב הונא בר מנוח משמיה משמו של רב אידי בריה בנו של רב איקא: משום דקשיא רישא לסיפא שקשה ראשה לסופה, ולכן נראה שנוסחתה משובשת. דקתני ששנה התנא שם: מסרק של צמר שניטלו שיניו אחת מבינתים — טהור. ונדייק: הא הרי אם נשתיירו בו שתים במקום אחד — משמע שהוא טמא, והדר תני וחזר ושנה נשתיירו בו שלש שיניים כאחת — טמא. ונדייק שלש — אין כן, שתים — לא, ואם כן יש סתירה בנוסח זה!

6 ודוחים: ומאי קושיא ומה הקושיה שבכך? דלמא הא בגווייתא שמא זו בשינים הפנימיות שהן באמצע במסרק ואפשר להשתמש בהן, ובאופן כזה עדיין הוא נחשב ככלי וטמא, והא בברייתא וזו בחיצוניות שסמוכות לצד המסרק ובשתיים כאלה אי אפשר לסרוק ושוב אינו נחשב ככלי, ועל ידי כך תיושב הסתירה שבדברים.

7 אלא מהכא מכאן הקושי, דקתני ששנה שם: וכולן שניטלו אחת אחת בפני עצמן טמאות. ונדייק: ואף על גב ואף על פי שלא התקינה, את השן הזו לשמש לצורך דבר אחר, טמאה היא. אימא סיפא אמור את סופה: ניטלה אחת מן השיניים והתקינה לנר או למיתוח — טמאה. משמע: התקינה — אין כן, לא התקינה — לא!

8 אמר אביי בדחיה: ומאי קושיא ומה הקושיה שבכך? דלמא הא בקתייהו שמא זה שניטלו השיניים בקתיהן, עם בסיסן ואז ראויות הן מיד לשימושים שונים, הא זה שניטלו בלא קתייהו קתיהן, ואם לא התקינן — אינן טמאות.

9 אמר רב פפא, אפשר לתרץ קושי זה באופן אחר: ומאי קושיא ומה הקושיה בזה? ודלמא הא בקטינתא הא באלימתא ושמא, זו, בדקות שאינן ראויות לשימוש וזו, בעבות, שכל אחת ראויה לשימוש בפני עצמה.

10 אלא, יש לדחות את הטעם שאמרנו שמשנה זו משובשת בנוסחה, והטעם מדוע אינה נחשבת סתם משנה הוא משום דמסיימי שמסיימים בה במשנה זו דווקני המדייקים בעלי המסורת: זו דברי ר' שמעון. כלומר, שהיא דעת יחיד בלבד ולא סתם משנה.

11 א לגופה של ההלכה במשנה שלח ר' חייא בר אבין מארץ ישראל: מארסין אבל לא נושאים אשה תוך שלשה חודשים למות בעלה, וכן עושים מעשה בפועל.

12 וכן היה ר' אלעזר מלמדנו משום ר' חנינא הגדול, שכך מונים: רובו של חודש ראשון ורובו של שלישי, וחודש אמצעי שלם, ואין צריך להמתין שלושה חודשים שלמים כדי להתארס.

13 אמימר שרא התיר ליארס ביום תשעים. אמר ליה לו רב אשי לאמימר: והא והרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: צריכה להמתין שלשה חדשים שלמים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו, משמע שביום תשעים שהוא בסוף שלושה חודשים אסור! אמר לו אמימר: ההוא, אותו דבר ששמעת חוץ מיום שמת ויום שנתארסה — לענין מינקת איתמר נאמר, שרב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: המינקת צריכה להמתין מלהתארס עד לאחר עשרים וארבעה חודש, חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

14 ומקשים: והא ההוא דעבד והרי מעשה באחד שעשה סעודת אירוסין ביום תשעים למות הבעל הראשון ואפסדיה והפסידו רבא לסעודתיה את סעודתו, שאסר על האשה להתארס ביום זה! ומשיבים: הסעודה ההיא, סעודת נשואין הואי היתה ולכן הפסיד את הסעודה, אבל אירוסין מותר.

15 ומסכמים: והלכתא וההלכה: מינקת צריכה להמתין עשרים וארבעה חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו. וזו שנתאלמנה או נתגרשה ואינה מינקת צריכה להמתין שלשה חדשים, חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו.

16 ב נאמר במשנה שר' יוסי התיר לכל הנשים להתארס תוך שלושה חודשים חוץ מן האלמנה מפני האבל. אמר רב חסדא בתמיהה: הלא קל וחומר הוא שנאמר להיפך: ומה במקום שאסור אפילו לכבס בגדים מפני האבל, אמרו חכמים כי מותר ליארס — מקום שמותר לכבס לאחר שבעה ימים של אבל אינו דין שמותר ליארס?!

17 ומסבירים: תחילה מאי מה היא ההלכה שרב חסדא רמז לה — דתנן שכן שנינו במשנה: שבת שבוע שחל תשעה באב בתוכה — אסור לספר ולכבס, אבל ביום חמישי בשבוע — מותר, מפני כבוד השבת. ותניא וכן שנינו בברייתא: קודם הזמן הזה והבינו — קודם תשעה באב — העם ממעטין בעסקיהם, מלישא ומליתן במסחר, מלבנות ולנטוע, ומארסין נשים אבל לא כונסין אותן, ואין עושין סעודת אירוסין. הרי שמותר לעשות אירוסין אפילו בזמן אבילות חמורה שאסור לכבס!

18 ומתרצים: כי תניא כאשר שנויה הברייתא ההיא שאירוסין מותרים, הרי זה קודם לקודם תניא שנויה, כלומר, לא קודם תשעה באב בשבוע שחל בו אלא קודם שבוע זה, מראש חודש אב שאז מותר לכבס.

19 אמר רבא: וקודם לקודם נמי גם כן יש להקשות באותה דרך: הרי קל וחומר הוא; ומה במקום שאסור לישא וליתן מראש חדש אב ואילך — מותר ליארס, מקום שמותר לישא וליתן — אינו דין שמותר ליארס?!

20 ומשום קושי זה לא תימא תאמר שר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו בתוך שלושה חודשים, אלא אימא אמור: כל הנשים ינשאו.

21 ושואלים: אם כך לכל הנשים, שר' יוסי מתיר להינשא מיד, ולית ליה וכי אין לו לר' יוסי טעם זה שצריכה להמתין כדי שיוכלו להבחין בין ילד של ראשון לשל שני, וכל הנוגע בו?

22 ומשיבים: אמנם לית ליה אין לו, אינו חושש לכך. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור באופן אחר: לעולם אפשר לפרש כי אית ליה יש לו, הוא מקבל הלכה זו, ואימא ואמור כך, ר' יוסי אומר: כל ארוסות אם היו גרושות ינשאו. שכיון שהיא ארוסה ואין חשש שהיא מעוברת — רשאית להינשא מיד.

23 ושואלים: אי הכי אם כך היינו הרי זו שיטת ר' יהודה, ומה איפוא ההבדל ביניהם? ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל לענין נשואה הבאה ליארס. ר' יהודה סבר: נשואה מותרת ליארס, כיון שאינה נישאת, אין איפוא חשש שמא תתעבר. ור' יוסי סבר: נשואה אסורה ליארס, שגזרו אירוסין משום נישואין.

24 ושואלים: האם סבר ר' יוסי כי נשואה אסורה ליארס? והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו, חוץ מן האלמנה מפני האיבול אבילות על בעלה, וכמה תמתין בשל האיבול שלה — שלשים יום. וכולן לא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים.

25 ושואלים: האי, מאי קושיא ברייתא זו, מה קושיה יש ממנה לענייננו? אילימא דקתני אם תאמר ממה ששנה בה שר' יוסי אומר: כל הנשים יתארסו, שכולל גם נשים נשואות — מי אלימא ממתניתין האם תקיפה וברורה היא יותר ממשנתנו שגם בה נאמר בלשון זו, דאוקימנא שהעמדנו את משמעות הלשון בארוסות גרושות שינשאו, ואם כן הכא נמי כאן בברייתא גם כן נפרש: כל ארוסות אם היו גרושות ינשאו, ואין כאן קושיה, שבנשואין כולם סבורים שמותר מיד.

26 אלא הקושי הוא מסיפא מן הסוף, דקתני ששנה בו: וכולן לא ינשאו עד שיהו להן שלשה חדשים. ונדייק מכאן: אינסובי להינשא הוא שלא, הא איתרוסי הרי להתארס — שפיר דמי יפה, מותר אפילו לנשואה!

27 אמר רבא: תריץ ואימא הכי תרץ ואמור כך, תקן את הגירסה, ר' יוסי אומר: כל ארוסות אם היו גרושות ינשאו, חוץ מן הארוסה האלמנה, מפני האיבול. וכמה זמן איבול שלה — שלשים יום. ונשואות לא יתארסו עד שיהא להן שלשה חדשים.

28 לגופה של הלכה זו שואלים: ואלמנה מן האירוסין מי אית האם יש לה איבול? והתני והרי שנה ר' חייא בר אמי ברייתא זו: מתה אשתו הארוסה לו — לא אונן אינו נוהג במנהגי אבילות שלפני הקבורה עליה, ולא מיטמא לה אם כהן הוא. וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו, שאינה מחוייבת להתעסק בקבורתו אם מת. מתה — אינו יורשה. מת הוא — גובה את כתובתה מנכסיו! ואם כן ודאי אין לומר שדיבר ר' יוסי בארוסות אלא בנשואות.

29 אלא יש לתרץ את קושיית רב חסדא מדוע אוסר ר' יוסי לאלמנה להתארס אף שבאבל על החורבן מותר הדבר, ולומר כי תנאי מחלוקת תנאים היא בענין אירוסין בזמן אבילות זו. דתניא שכן שנינו בברייתא: מראש חדש אב ועד התענית בתשעה בו העם ממעטין מעסקיהן, מלישא ומליתן, מלבנות בית חדש ומלנטוע נטיעה חדשה, ומליארס ומלישא אשה. שבת שבוע שחל תשעה באב בתוכה — אסור לספר ולכבס, ואסור ליארס. ויש אומרים: כל החדש אסור. משמע שיש תנא האוסר אירוסין באבילות זו, ולא קשה על ר' יוסי שאוסר אירוסין באבילות.

30 מתקיף לה מקשה על כך רב אשי: ממאי ממה, מהיכן אתה יודע שמה שנאמר שם ליארס כוונתו ליארס ממש, כלומר, עצם האירוסין הקידושין, דלמא שמא הכוונה היא כי למיעבד לעשות סעודת אירוסין הוא שאסור, הא הרי ליארס בלבד — שפיר דמי יפה, מותר הדבר.

31 ומקשים עליו: אי הכי אם כך אתה מפרש, מה שאמרו שנמנעים מלישא נשים תצטרך גם כן לפרש לינשא נמי גם כן הכוונה למיעבד לעשות סעודת נשואין הוא שאסור, הא הרי לישא בלא סעודה שפיר דמי יפה, מותר הדבר, ובודאי אסור לאבל לישא אשה אפילו בלי סעודה? ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה?! בשלמא נניח נשואין בלא סעודה — איכא יש שמחה בעצם הנישואין, אלא אירוסין בלא סעודה — מי איכא האם יש שמחה בכך?

32 אלא אמר רב אשי תירוץ באופן אחר: שאני שונה אבילות חדשה שאשה מתאבלת על בעלה שמת, מאבילות ישנה כגון על חורבן הבית, שיש להקל בה בדברים מסויימים. ושאני ושונה אבילות של רבים מאבילות פרטית של היחיד. שמאחר שהיא חלה רק על היחיד, אפשר להחמיר בה, אבל אין גוזרים להחמיר הרבה על הרבים.

33 א משנה היו ארבעה אחין נשואין ארבע נשים ומתו כמה מן האחים, אם רצה הגדול שבהם לייבם את כל הנשים היבמות כולן — הרשות בידו.

34 והלכה נוספת: מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ולא השאיר בנים — ביאתה או חליצתה של אחת מהן על ידי היבם פוטרת גם את צרתה, ואין הצרה צריכה לייבם ואף לא לחלוץ.