ביאור שטיינזלץ על יבמות צ״ט

1 א תנו רבנן שנו חכמים: יש מקרה שבו בן חולץ לאמו מספק, או חולץ לאחותו מספק, או חולץ לבתו מספק, אף שבדרך כלל נשים אלה אינן חייבות כלל במצות ייבום.

2 כיצד? אמו ואשה אחרת, ולהן שני זכרים, בן לכל אחת, וחזרו וילדו שני זכרים במחבא ונתערבו שני הילדים זה בזה, ובא בנה הוודאי של זו ונשא את אמו של זה, ובנה הוודאי של זו נשא את אמו של זה, ומתו אלו בלא בנים — במקרה כזה, זה, אחד מן התערובות, חולץ לשתיהן שאינו יודע מי אמו ומי יבמתו, וזה חולץ לשתיהן. נמצא כל אחד ואחד מהם חולץ לאמו מספק.

3 חולץ לאחותו מספק כיצד? אדם שהיה נשוי לאשה ונולדו לו שני בנים ומתה אשתו ונשא אשה אחרת ונולד לו ממנה בן ואותו בן הוא אחיהם מן האב של הראשונים ומת האב ונישאה אשתו בשנית לאחר שהיה בעבר נשוי לאחרת והיו לו שני בנים ממנה, והלכה אמו של אותו בן שלישי ואשה אחרת וילדו שתי בנות נקבות במחבא, ונתערבו אותן הבנות זו בזו, ובאו אחיהן מן האב של אותן בנות ושלא מאותה האם ונשאום, ומתו אותם אחים בלא בנים — אותו בן ודאי, שהוא אח מהאם לאחת מהן, חולץ לשתיהן, נמצא חולץ לאחותו מספק.

4 חולץ לבתו מספק כיצד? אשתו ואשה אחרת שילדו שתי נקבות במחבא, ונתערבו אותן הבנות, ובאו אחיהן של הבעלים הללו ונשאום את הבנות הללו ומתו בלא בנים, במקרה כזה — זה חולץ לבתו מספק, וזה חולץ לבתו מספק.

5 ב אגב הדיון במקרים מוזרים אלה מביאים ברייתא העוסקת גם היא בצירוף מוזר, אם כי מסוג אחר. תניא שנויה ברייתא, היה ר' מאיר אומר: איש ואשה פעמים שמולידין חמש אומות. כלומר, ילדים שהם חמישה סוגים שונים מבחינת ייחוסם.

6 כיצד? ישראל שלקח קנה עבד ושפחה מן השוק, ולהן לעבד ולשפחה שני בנים, ונתגייר אחד מהן מן הבנים הללו — נמצא בן אחד גר ובן אחד גוי. הטבילן את העבד והשפחה לשם עבדות ונזקקו זה לזה והולידו בן, הרי כאן לזוג בן אחד גר, ובן שני גוי, ובן שלישי עבד. שחרר האדון את השפחה הזו ובא עליה העבד, שהיה בעלה והוליד ממנה בן, הרי כאן גר וגוי ועבד וממזר, שלדעתו בן שנולד מישראלית ושפחה משוחררת דינה כישראלית לענין זה ועבד — ממזר הוא. שחרר האדון את שניהם, והשיאן זה לזה והולידו בן — הרי כאן גר וגוי ועבד וממזר וישראל.

7 שואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו דבר חידוש בכל הסיפור הזה — שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר.

8 תנו רבנן שנו חכמים: יש מוכר את אביו כדי להגבות לאמו את כתובתה. כיצד? ישראל לקח עבד ושפחה מן השוק ולהם בן. ושחרר את השפחה ונשאה, ועמד וכתב כל נכסיו לבנה ובתוכם גם את אביו העבד, ואחר כך מת האדון, נמצא זה הבן שירש כל הנכסים מוכר את אביו העבד שזכה בו כדי להגבות לאמו כתובתה.

9 ושואלים: מאי קא משמע לן מה חידוש הלכה השמיע לנו בכך? ומשיבים: כל הברייתא כולה כשיטת ר' מאיר היא, ובא להשמיע לנו שעבדא מטלטלי העבד נחשב כמו מטלטלים, ומטלטלי משתעבדי ומטלטלים משתעבדים לכתובה. וזהו החידוש: שאף מטלטלים משתעבדים לכתובה, ולא רק קרקעות, ולכן אפשר למכור את העבד לצורך הכתובה. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: הא קמשמע לן זה השמיע לנו שעבדא כמקרקע דמי העבד כמקרקעין נחשב ולכן הוא נמכר כשאר הקרקעות לצורך גביית הכתובה.

10 ג משנה האשה שנתערב ולדה בולד כלתה, הגדילו התערובות ונשאו נשים, ומתו אחר כך, בני הכלה הוודאיים חולצין ולא מייבמין לנשים הללו, שכן כל אחת מהן הוא ספק שהיא אשת אחיו, ספק שהיא אשת אחי אביו ואסורה בייבום,

11 בני הזקנה, כלומר, בני האם הוודאיים, או חולצין או מייבמין, שכן יש פה ספק, או שהיא אשת אחיו או אשת בן אחיו ושתיהן מותרות.

12 מתו האחים הכשרים הוודאיים, אותם ילדי התערובות לנשים שנותרו לבני הזקנה — חולצין ולא מייבמין, שכן הוא ספק אשת אחיו וספק אשת אחי אביו. לבני הכלה — אחד חולץ, כי שמא אשת אחיו היא וצריכה חליצה ממנו ואחד מייבם, שאפילו אם היא אשת אחיו של הספק השני, הרי כבר קיבלה חליצה ממנו ומותרת לאחד הזה.

13 כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה — הרי אלו, הוולדות, אוכלים בתרומה בכל מקרה, שכן אם עבד הוא — הרי הוא עבד כהן, ואם בן הכהנת הוא — הרי הוא כהן, וחולקין חלק אחד בגורן,

14 ואינן מטמאין למתים, שכל אחד מהם הוא ספק כהן. ואינן נושאין נשים, בין היו הנשים כשרות — שמא הוא עבד ואסור בכשרה, בין פסולות — שמא כהן הוא ואסורה לו. הגדילו התערובות ושחררו זה את זה — נושאין נשים ראויות לכהונה, שאם עבד משוחרר הוא — מותר בה, שאמנם עבד משוחרר מותר אף בפסולה לכהונה, אבל אם הוא כהן — אסור באשה פסולה לכהונה.

15 ואינן מטמאין למתים, משום ספק כהן, ואם נטמאו למתים — אינן סופגין מקבלים את הארבעים מלקות שהרי אין להזהיר אף אחד מהם בוודאות, שמא אינו כהן. ואינן אוכלין בתרומה, שהרי אחד מהם הוא עבד משוחרר, ואם אכלו בשוגג — אינן משלמין קרן וחומש, שהרי לא ברור שהאוכל הוא זר. ואינן חולקין על הגורן לקבל תרומה, שאין אחד מהם יכול להוכיח שכהן הוא. ומוכרין את התרומה שהם מפרישים מתבואתם, ואף שאינם אוכלים אותה הדמים שלהן שאין דרך להוציא מידם.

16 ואינן חולקין בקדשי המקדש, שהרי לא ברור מי מהם כהן, ואין נותנים להם קדשים, קרבנות להקריב כמו שנותנים לכהנים. ואין מוציאין קדשים שלהם מידיהם — שעורות הקדשים שייכים להם, שהרי אי אפשר להוכיח כי אחד מהם אינו כהן.

17 ופטורין לתת לכהן מן הזרוע ומן הלחיים ומן הקיבה של בהמות חולין שלהם, ובכורו בכור בהמה טהורה של כל אחד מהם יהא רועה עד שיסתאב עד שיפול בו מום שבהיותו תמים אינו רוצה להקריבו ולתת את בשרו לכהן — שהרי בעל הבכור ספק כהן הוא. וכשנופל בו מום יכולים הם לאוכלו, שהרי הוא ממון של כהן בלבד, ואין מוציאים מידם. ובכלל: נותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראלים.

18 א גמרא שנינו במשנה: "מתו הכשרים וכו'". ותוהים על הלשון: אלא הנך הללו, וכי משום דאיערוב להו שהתערבו להם הוו להו נהיו פסולין? אמנם, ספק הוא בני מי הם, אבל אינם פסולים! אמר רב פפא: אימא אמור כך: ומתו הודאין.

19 ב עוד שנינו במשנה: לבני הכלה אחד חולץ ואחד מייבם. ומעירים: דוקא מיחלץ והדר יבומי לחלוץ תחילה ואחר כך לייבם, אבל יבומי ברישא לייבם בתחילה — לא, מחשש דקפגע שפוגע הוא ביבמה לשוק, שהרי ייתכן שזו איננה יבמתו אלא כלת אחיו הזקוקה לייבום.

20 ג שנינו במשנה: כהנת שנתערב וולדה בוולד שפחתה, שבין השאר גם חולקים להם חלק אחד בגורן. ותוהים: חלק אחד פשיטא פשוט שלא יתנו להם יותר מזה! אלא אימא אמור חלק כאחד, כלומר, חולקים להם רק כשהם באים יחד.

21 ומעירים: תנן כמאן דאמר שנינו איפוא במשנתנו כדעת מי שאומר אין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו. דתניא שכן שנינו בברייתא: אין חולקין תרומה למי שהוא ספק עבד כהן ספק בן כהן, אלא אם כן רבו עמו, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: יכול זה שבא לחלוק שיאמר: אם כהן אני — תנו לי בשביל עצמי, ואם עבד כהן אני — תנו לי בשביל רבי אדוני.

22 ומסבירים את טעם המחלוקת: במקומו של ר' יהודה היו מעלין מתרומה ליוחסין, שאם היו רואים שאדם קיבל חלק בתרומה, היו מניחים שהוא כהן, ומעידים עליו שהוא כהן לגבי קביעת ייחוסו, ולכן אין לתת תרומה לעבד כשרבו אינו עמו. במקומו של ר' יוסי לא היו מעלין מתרומה ליוחסין, ולכן אפשר היה לתת תרומה גם אם הוא עבדו של כהן בלא חשש.

23 תניא שנויה ברייתא, אמר ר' אלעזר בר צדוק: מימי לא העדתי, לא נזדמן לי להעיד בבית דין, אלא עדות אחד, והעלו עבד לכהונה על פי באותה עדות, אף שמן הסתם דקדק בדבר, מכל מקום קרה מכשול כזה.

24 ותוהים: העלו ממש סלקא דעתך עולה בדעתך?! השתא עכשיו הרי מקובל עלינו ככלל שאפילו בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן!

25 אלא אימא אמור בשינוי: בקשו להעלות עבד לכהונה על פי. כיצד היה הדבר? חזא באתריה ראה במקומו של ר' יוסי שחלקו בתרומה לאדם אחד ושם לא דקדקו אם עבד כהן הוא — או שהוא עצמו כהן, ואזל ואסהיד באתריה והלך והעיד במקומו של ר' יהודה שראה שחלקו לו תרומה, וכיון ששם לא חילקו בתרומה אלא לכהן, ולכן כמעט שהעלו אותו עבד לכהונה על סמך עדות זו.

26 ג תנו רבנן שנו חכמים: עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות, ואלו הן: חרש, שוטה, וקטן, טומטום, ואנדרוגינוס, והעבד, והאשה, והערל, והטמא, ונושא אשה שאינה הוגנת לו כלומר, אשה פסולה לכהונה, וכולן משגרין שולחים להם תרומה לבתיהם, חוץ מלטמא ולנושא אשה שאינה הוגנת לו.

27 ומבררים את הברייתא: בשלמא נניח חרש שוטה וקטן אין חולקים להם — כי לאו בני דיעה נינהו לא בני דעת הם והרי זה פחיתות־כבוד לתרומה שיתנוה להם ברבים. טומטום ואנדרוגינוס נמי גם כן —