ביאור שטיינזלץ על יבמות ע״ד

1 והביכורים נוהגין בשאר שני שבוע, כלומר, בכל השנים של מחזור השמיטה, ואילו מעשר שני אינו נוהג בשנה השלישית והשישית של השמיטה. ואין להם פדיון, מה שאין כן במעשר. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן ששנה ושייר.

2 וחוזרים לעצם הדיון בענין איסור ערל במעשר: תא שמע בוא ושמע ראיה לשאלה זו ממה ששנינו: נשתיירו בו בזה שנימול ציצין המעכבין את המילה — הרי זה אינו אוכל לא בתרומה, ולא בפסח, ולא בקדשים, ולא במעשר. מאי לאו האם לא הכוונה היא למעשר דגן, והרי זה פתרון לשאלתנו, ודוחים: לא, מעשר זה שאמרנו — מעשר בהמה הוא.

3 ותוהים: מעשר בהמה היינו הרי זה קדשים, ומדוע ידון בו לעצמו? ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך מי לא תנן האם לא שנינו פסח וקתני ושנינו גם קדשים!

4 ודוחים: בשלמא נניח פסח וקדשים צריכי צריכים להיאמר לעצמם, ומדוע, דאי תנא שאילו היה שונה רק פסח הייתי אומר: משום שפסול ערלות בפסח כתיבא נאמרה במפורש, אבל קדשים שלא נאמר בהם הדבר — אימא אמור שלא. ולהיפך: אי תנא אילו היה שונה רק קדשים, הוה אמינא הייתי אומר מאי מה הם קדשים — פסח. שנאסר במפורש לערל, אבל בשאר הקדשים אין פסול ערילות. אלא מעשר בהמה למה לי? הלא הוא בכלל שאר הקדשים. ולכאורה ראיה היא שמעשר זה הוא מעשר שני!

5 ודוחים באופן אחר: אלא הכוונה "במעשר" היא מעשר ראשון הניתן ללויים, ושיטת ר' מאיר היא, שאמר: מעשר ראשון אסור לזרים, ואינו נאכל אלא ללויים בלבד. ושמא, כיון שאסור לזרים — אסור גם לערלים, ואין מכאן ראיה למעשר שני המותר לזרים.

6 ומציעים: תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת מדתני ממה ששנה ר' חייא בר רב מדפתי ברייתא זו: ערל אסור בשתי מעשרות. ונברר, מאי לאו האם לא שני מעשרות אלה הם אחד מעשר דגן ואחד מעשר בהמה! ודוחים: הכא נמי כאן גם כן הכוונה היא למעשר ראשון וכדעת ר' מאיר, כלומר, "מעשר דגן" הוא מעשר ראשון.

7 תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: אונן אסור במעשר ומותר בתרומה ובפרה אדומה. טבול יום, מי שטבל לטהרתו ועדיין לא העריב שמשו — אסור בתרומה ומותר בפרה ובמעשר. מחוסר כפורים, מי שחייב להביא קרבן לגמר טהרתו, כגון זב ומצורע, או יולדת ועדיין לא הביא קרבנו — אסור בפרה ומותר בתרומה ובמעשר. ואם איתא יש מקום להלכה זו — ניתני שישנה גם כן הבדל נוסף: ערל אסור בתרומה, ומותר בפרה ובמעשר!

8 ודוחים: האי תנא התנא הזה של ברייתא זו — שיטת תנא דבי מבית מדרשו של ר' עקיבא היא, דמרבי ליה שהיה מרבה אותו את הערל שיהיה כטמא, וכיון שהוא כעין טמא הריהו פסול אף לפרה. דתניא שכן שנינו בברייתא: ר' עקיבא אומר: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" ויקרא כב, ד — לרבות את הערל לאיסור אכילת קדשים.

9 לגופו של דבר שואלים: ומאן תנא דפליג עליה ומי הוא התנא שחולק עליו, על ר' עקיבא — התנא של ר' יוסף הבבלי היא הוא. דתניא שכן שנינו בברייתא: שרפת אונן ומחוסר כפורים בפרה אדומה — כשרה, והוא התנא החולק על ר' עקיבא שהרי ייחסנו את הברייתא הקודמת לר' עקיבא, ובה נאמר שגם מחוסר כיפורים פסול בפרה, ותנא זה מכשיר בו. ר' יוסף הבבלי אומר: באונן — כשרה, במחוסר כפורים — פסולה.

10 ומעירים לגופה של ההלכה: ואף ר' יצחק סבר כי ערל אסור במעשר, שאמר ר' יצחק: מנין לערל שאסור במעשר — נאמר "ממנו" במעשר "ולא בערתי ממנו בטמא". דברים כו, יד, ונאמר "ממנו" בפסח כגון: "אל תאכלו ממנו נא". שמות יב, ט, מה "ממנו" האמור בפסח ערל אסור בו — אף "ממנו" האמור במעשר ערל אסור בו.

11 ומעירים: המלה "ממנו" בשני המקומות ודאי מופני מופנה, מיותרת כדי ללמוד גזירה שווה, דאי שאם לא מופני מופנה היא, איכא למיפרך יש מקום לפרוך, לשבור את ההשוואה באופן זה: מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא וחמור הוא הרבה ממעשר, ואין איפוא ללמוד מפסח לענין מעשר. לאיי אפנויי מופני על כן בהכרח שמופנה הוא ולכן למדים בגזירה שווה זו של "ממנו".

12 ושואלים: מאי מופני מה הוא המופנה בזה? אמר רבא אמר ר' יצחק: תלתא שלוש פעמים "ממנו" כתיבי נאמרו בפסח "אל תאכלו ממנו נא", "ולא תותירו ממנו עד בוקר", "והנותר ממנו". שמות יב, ט-י, והם נלמדים כך: חד לגופיה אחד לגופו, לעצמו שלא יאכל ממנו, וחד ואחד לגזירה שוה, וחד ואחד מהם בא לצורך אחר —

13 למאן דאמר לדעת מי שאומר שבא הכתוב ליתן לך מצות עשה של חיוב שריפה "והנותר ממנו... באש תשרופו" אחר לא תעשה של "לא תותירו", אם כן איידי דכתיב כיון שנאמר שם "נותר" — כתיב נמי נאמר גם כן "ממנו", ולמאן דאמר ולדעת מי שאומר ליתן לו בקר שני לשריפתו, שאין שורפים את הנותר מן הפסח בבוקר הראשון לאחר זמנו שהוא יום טוב, אלא ממתינים לבוקר השני, חול המועד — אם כן איידי דכתיב מכיון שנאמר "עד בקר" כתיב נמי נאמר גם כן "ממנו".

14 וכן תלתא שלוש פעמים "ממנו" כתיבי נאמרו במעשר "לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת". דברים כו, יד: חד לגופיה אחד לגופו, לעצמו, וחד ואחד מלמד למה שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן, שבא הכתוב להתיר ביעור בשמן של תרומה טמאה, וחד ואחד מהם בא ללמד למה שאמר ריש לקיש.

15 שאמר ריש לקיש אמר ר' סמיא: מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו לסוך בו — שנאמר: "ולא נתתי ממנו למת" שם כו, יד ונדייק: "למת" הוא שלא נתתי, הא הרי נתינה לחי דומיא בדומה לזו שנותנים למת — נתתי, ואיזה דבר ושימוש במעשר ששוה בחיים ובמתים — הוי אומר זו סיכה.

16 מתקיף לה מקשה על כך מר זוטרא: ואימא ואמור שהכוונה היא ליקח לקנות לו תמורתו ארון ותכריכים שכיוצא בו בחי שהוא קונה לעצמו בגדים וכלים? אמר רב הונא בריה בנו של רב יהושע: "ממנו" משמע מגופו של מעשר, ולא דבר שמקבלים תמורתו. רב אשי אמר תירוץ אחר: "לא נתתי" דומיא בדומה ל"לא אכלתי", מה להלן אכילה היא מגופו של מעשר — אף כאן נתינה היא מגופו.

17 על כל פנים שלושת "ממנו" הכתובים במעשר צריכים כל אחד לדרשה אחרת, ושואלים: ואם כן אכתי ועדיין מופנה מצד אחד הוא ש"ממנו" אחד מופנה בפסח בלבד לגזירה שווה. הניחא למאן דאמר זה נוח לשיטת מי שאומר שמגזירה שווה המופנה אפילו מצד אחד למדין ואין משיבין עליה, אף שיש להשיב ולדחות מפני טעם כלשהו. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי בגזירה שווה המופנה מצד אחד למדין ומשיבין, מאי איכא למימר מה אם כן יש לומר? שהרי כפי שאמרנו יש מה להשיב על ההשוואה בין פסח ומעשר!

18 ומשיבים: הך זו ההלכה שאמר ר' אבהו לענין ביעור בשמן תרומה — מדברי רב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא יוצאת, שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: מאי דכתיב מהו שנאמר "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" במדבר יח, ח — בשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה, ואחת תרומה טמאה, שאת שתיהן צריך לשמור. ומלשון הכתוב נלמד גם כן כי אמר רחמנא אמרה תורה "נתתי לך" — משמעו: שלך תהא תהיה, ותרומה טהורה אוכל אותה ומשתמש בה לצרכיו, וטמאה — להסקה תחת תבשילך. ומכאן שמותר לבער תרומה טמאה, ו"ממנו" שכתוב במעשר הוא מופנה, והרי כאן מופנה משני צדדים.

19 א שנינו במשנה: וכל הטמאים וכו' אסורים לאכול בתרומה, ושואלים: מנא הני מילי מניין דברים אלו? אמר ר' יוחנן משום בשם ר' ישמעאל: אמר קרא הכתוב: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" ויקרא כב, ד, אי זהו דבר ששוה

20 בזרעו של אהרן, שגם בניו וגם בנותיו אוכלים בשווה — הוי אומר זו תרומה. ומקשים: ואימא ואמור בחזה ושוק של השלמים שגם אותם אוכלים כל זרע אהרן, זכרים ונקבות? ומשיבים: אין זה שווה בזרעו של אהרן, שכן אינה בחוזרת. שאם בת כהן נישאה לישראל, ונפרדה מבעלה בגט או באלמנות בלא בנים, אף שחוזרת לאכול בתרומה, אינה אוכלת בחזה ושוק.

21 ומקשים: אם כן, תרומה נמי גם כן יש אופן שאינה אוכלת, שכן אינה בחללה! ומשיבים: חללה לאו לא כזרעו של אהרן היא נחשבת.

22 ושואלים על עיקר הדין שבברייתא שמחוסר כיפורים מותר בתרומה: וממאי דהאי וממה, מניין יודע אתה, שזה, מה שנאמר "עד אשר יטהר" פירושו: עד דאיכא שיש הערב שמש, אימא אמור: עד דמייתי שיביא כפרה ויהיה טהור טהרה גמורה?

23 ומשיבים: לא סלקא דעתך יעלה על דעתך לומר כן, דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: בזב בעל שתי ראיות ובמצורע מוסגר ולא מוחלט שהם טמאים אבל אינם צריכים להביא קרבן כפרה הכתוב מדבר, דומיא בדומה ל"טמא נפש" הנזכר בפסוק קודם, מה טמא נפש דלאו שאין בר כפרה הוא, שאינו צריך להביא קרבן כפרה לטהרתו — הני נמי דלאו אלה, זב ומצורע גם כן שלא בני כפרה נינהו הם וכגון זב בעל שתי ראיות ומצורע מוסגר, שנטהרים בהערב שמש בלבד.

24 ומקשים: ואימא, הני מילי ואמור שדברים אלה אמורים במי דלאו בר שאינו בן כפרה שאיננו חייב בקרבן כפרה, וזה די לו בהערב שמש, אבל מי דבר מי שהוא בן כפרה וצריך קרבן לגמר טהרתו, שמא אינו אוכל בתרומה עד דמייתי שמביא כפרה?!

25 ותו ועוד, הא דתנן זו ששנינו במשנה: טבל ועלה מן הטבילה — אוכל במעשר, העריב שמשו — אוכל בתרומה, הביא כפרה — אוכל בקדשים, מנא לן מניין לנו חילוקי הדינים הללו?

26 אמר רבא אמר רב חסדא: תלתא קראי כתיבי שלושה כתובים נאמרו לענין טהרה לקדשים; כתיב נאמר: "ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" ויקרא כב, ו, משמע הא הרי אם רחץ — טהור מיד, ואוכל מיד אחר טבילה. וכתיב ונאמר: "ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים" שם ז, משמע שצריך הערב שמש. וכתיב ונאמר: "וכפר עליה הכהן וטהרה" שם יב, ח, משמע שלפני הבאת קרבנה אין היולדת טהורה. הא כיצד? כאן למעשר, כאן לתרומה, כאן לקדשים.

27 ושואלים: ואיפוך אנא ואהפוך אני ואומר שמעשר יש להחמיר בו יותר? ומשיבים: מסתברא מסתבר לומר שתרומה עדיפא עדיפה שכן חומרות יתירות יש בה, שסימנן מחפ"ז: שטמא האוכלה חייב מיתה, וזר האוכלה בשגגה חייב להוסיף עליה חומש, ואין לה פדיון, ואסורה לזרים, מה שאין במעשר.

28 ושואלים שוב: אדרבה להיפך מעשר עדיפא עדיף שכן הד"ס ט"ב: שטעון הבאת מקום לירושלים, וצריך וידוי, ואסור לאונן, ואסור לבער ממנו בטומאה, וחייב בביעור, וכולם אינם בתרומה!

29 ומשיבים: אפילו הכי כך עונש מיתה שיש בתרומה עדיפא עדיף, ומראה שהיא חמורה יותר.

30 רבא אמר: בלא הנימוק של מיתה עדיפא נמי לא מצית אמרת גם כן אינך יכול לומר כך, שכן אמר קרא הכתוב בפסוק הראשון המדבר על זה שנטהר בטבילה בלבד: "נפש אשר תגע בו" שם כב, ו, ומהמלה "נפש", למדים: איזהו דבר ששוה בכל נפש — הוי אומר זה מעשר, מה שאין כן בתרומה שהיא לכהנים בלבד.

31 ומקשים על משנה זו אותה הקושיה: ואכתי, הני מילי היכא דלאו בר ועדיין דברים אלה אמורים היכן שאיננו בן כפרה, אבל שמא היכא דבר היכן שהוא בן כפרה כמו מצורע מוחלט — לא יאכל בתרומה עד דמייתי שיביא כפרה!

32 אמר אביי: תרי קראי כתיבי שני כתובים נאמרו ביולדת; כתיב נאמר בה: "עד מלאת ימי טהרה" שם יב, ד, משמע: כיון שמלאו ימיה והעריב השמש של היום האחרון — טהרה, ואינה צריכה תיקון אחר. וכתיב ונאמר: "וכפר עליה הכהן וטהרה" שם ח, הרי שעדיין צריכה לכפרה?! הא כיצד? כאן שדי לה בהערב שמש — לתרומה, כאן שצריכה בנוסף לכך כפרה — לקדשים. ויולדת הרי היא מחוסרת כפרה, ומשמע שלאכילת תרומה די לה בהערב שמש!

33 ומקשים: ואיפוך אנא ואהפוך אני ונחמיר בתרומה יותר! ומשיבים: מסתברא מסתבר כי קדש חמור, שכן יש בו חומרות יתירות שסימנן פנקעכ"ס: יש בו דין פ יגול, ודין נ ותר, והוא ק רבן לה', וחייבים עליו קרבן מע ילה, וחייבים עליו כרת כשאוכלן בטומאת הגוף, וא ס ור לאונן.

34 ושואלים שוב: אדרבה להיפך תרומה חמורה, שכן יש בה חומרות שסימנן מחפ"ז מיתה, ח ומש, פ דיון, ז ר!

35 ומשיבים: הנך נפישן אלה הנימוקים להחמיר בקדשים מרובים. רבא אמר: גם בלא הטעם של הנך נפישן אלה מרובים לא מצית אמרת אינך יכול לומר שהפסוק המטהרה מיד נאמר בקדשים, שהרי אמר קרא הכתוב: "וכפר עליה הכהן וטהרה" — מכלל הדברים אתה למד שהיא טמאה במידה מסויימת עד הבאת הקרבן, ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שבקדשים מותר מיד בהערב שמש, הלא איקרי כאן קרא כאן את האמור בפסוק אחר: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" שם ז, יט, משמע שכל דבר שיש בו עדיין כל טומאה אוסר בקדשים. אלא שמע מינה למד מכאן שמדובר שם בתרומה.

36 מתקיף לה מקשה על כך רב שישא בריה בנו של רב אידי: ומי מצית אמרת והאם יכול אתה לומר כי תרומה כתיבא הכא נאמרה כאן בכתוב של "עד מלאת ימי טהרה"? והתניא והרי שנינו בברייתא, נאמר בתחילת דיני הלידה: "דבר אל בני ישראל" שם יב, ב, ודרשו: אין לי אלא בני ישראל — גיורת ושפחה משוחררת מנין? תלמוד לומר: "אשה" מכל מקום. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שמדובר כאן בתרומה, וכי גיורת ושפחה בנות מיכל אכילת תרומה נינהו הן? הלא הן אסורות לכהן, ואין דרך איפוא שתאכלנה תרומה!

37 אמר רבא: וכי לא מדבר הכתוב גם בתרומה?