מקור יבמות ו׳
1 לָאו דִּמְחַמֵּר, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא דָּחֵי.
2 אֶלָּא דְּקַיְימָא לַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, לִיגְמַר מֵהָכָא דְּלָא לִידְחֵי!
3 וְכִי תֵּימָא, שָׁאנֵי לָאוֵי דְּשַׁבָּת דַּחֲמִירִי — וְהָא תַּנָּא בְּעָלְמָא קָאֵי, וְלָא קָפָרֵיךְ!
4 דְּתַנְיָא, יָכוֹל אָמַר לוֹ אָבִיו: הִיטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַל תַּחְזִיר, יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.
5 אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ:
6 מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֶכְשֵׁר מִצְוָה.
7 אֶלָּא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֵּיתֵי מִבִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה שַׁבָּת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״ — כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי.
8 מַאי לָאו, בְּבוֹנֶה וְסוֹתֵר, וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ״, הָא לָאו הָכִי — דָּחֵי!
9 לָא, לָאו דִּמְחַמֵּר, וַאֲפִילּוּ הָכִי לָא דָּחֵי. וְאֶלָּא דְּקַיְימָא לַן דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, לִיגְמַר מֵהָכָא דְּלָא דָּחֵי!
10 וְכִי תֵּימָא, שָׁאנֵי לָאוֵי דְּשַׁבָּת דַּחֲמִירִי — וְהָא תַּנָּא בְּעָלְמָא קָאֵי, וְלָא קָא פָרֵיךְ! דְּתַנְיָא, יָכוֹל אָמַר לוֹ אָבִיו: הִיטַּמֵּא, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַל תַּחְזִיר, יָכוֹל יִשְׁמַע לוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ׳״ — כּוּלְּכֶם חַיָּיבִים בִּכְבוֹדִי.
11 אֶלָּא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֶכְשֵׁר מִצְוָה. הֶכְשֵׁר מִצְוָה תִּיפּוֹק לִי מֵהָתָם?
12 אִין הָכִי נָמֵי. וְ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״ לְמָה לִי? מִיבְּעֵי לֵיהּ, לְכִדְתַנְיָא: יָכוֹל יִתְיָירֵא אָדָם מִמִּקְדָּשׁ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וְאֶת מִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״. נֶאֶמְרָה שְׁמִירָה בַּשַּׁבָּת, וְנֶאֶמְרָה מוֹרָא בַּמִּקְדָּשׁ. מָה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בַּשַּׁבָּת —
13 לֹא מִשַּׁבָּת אַתָּה מִתְיָירֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַשַּׁבָּת, אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ — לֹא מִמִּקְדָּשׁ אַתָּה מִתְיָירֵא, אֶלָּא מִמִּי שֶׁהִזְהִיר עַל הַמִּקְדָּשׁ.
14 וְאֵי זוֹ הִיא מוֹרָא מִקְדָּשׁ? לֹא יִכָּנֵס אָדָם בְּהַר הַבַּיִת בְּמַקְלוֹ, בְּמִנְעָלוֹ, בְּפוּנְדָּתוֹ, וּבְאָבָק שֶׁעַל גַּבֵּי רַגְלָיו, וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ קַפַּנְדַּרְיָא. וּרְקִיקָה מִקַּל וָחוֹמֶר.
15 וְאֵין לִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים — מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ״. מָה שְׁמִירָה הָאֲמוּרָה בְּשַׁבָּת — לְעוֹלָם, אַף מוֹרָא הָאֲמוּרָה בַּמִּקְדָּשׁ — לְעוֹלָם.
16 אֶלָּא, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: תֵּיתֵי מֵהַבְעָרָה. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?
17 מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?! אִי לְרַבִּי יוֹסֵי — לְלָאו. אִי לְרַבִּי נָתָן — לְחַלֵּק.
18 דְּתַנְיָא: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָתָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: לְחַלֵּק.
19 וְאָמַר רָבָא: תַּנָּא ״מוֹשָׁבוֹת״ קָא קַשְׁיָא לֵיהּ: ״מוֹשָׁבוֹת״ מָה תַּלְמוּד לוֹמַר?
20 מִכְּדֵי שַׁבָּת חוֹבַת הַגּוּף הִיא, וְחוֹבַת הַגּוּף נוֹהֶגֶת בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּץ לָאָרֶץ, ״מוֹשָׁבוֹת״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשַׁבָּת — לְמָה לִּי?
21 מִשּׁוּם רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אָמַר תַּלְמִיד אֶחָד, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת. וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ מִיתַת בֵּית דִּין, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וְהוּמָת״ — בַּחוֹל וְלֹא בַּשַּׁבָּת.
22 אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ בַּשַּׁבָּת, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וְהָיוּ אֵלֶּה לָכֶם לְחֻקַּת מִשְׁפָּט לְדוֹרוֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבוֹתֵיכֶם״,
23 מָה מוֹשָׁבוֹת הָאֲמוּרִים לְהַלָּן — בְּבֵית דִּין, אַף מוֹשָׁבוֹת הָאֲמוּרִים כָּאן — בְּבֵית דִּין, וְאָמַר רַחֲמָנָא: ״לֹא תְבַעֲרוּ״.
24 מַאי לָאו: רַבִּי נָתָן הִיא, דְּאָמַר: לְחַלֵּק יָצָתָה. וְטַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״לֹא תְבַעֲרוּ״, הָא לָאו הָכִי — דָּחֵי?
25 לָא, רַבִּי יוֹסֵי. וְתִיהְוֵי נָמֵי רַבִּי יוֹסֵי, אֵימַר דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי: הַבְעָרָה לְלָאו יָצָתָה — הַבְעָרָה גְּרֵידְתָּא,
26 הַבְעָרָה דְּבֵית דִּין — בִּישּׁוּל פְּתִילָה הוּא!
27 וְאָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מָה לִי בִּישּׁוּל פְּתִילָה, מָה לִי בִּישּׁוּל סַמָּנִין.
28 אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי: הַאי תַּנָּא לָא מִשּׁוּם דְּאָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי לֹא תַעֲשֶׂה, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּמַיְיתֵי מִקַּל וָחוֹמֶר. וְהָכִי קָאָמַר: מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת״ — בִּשְׁאָר מְלָאכוֹת, חוּץ מִמִּיתַת בֵּית דִּין. אֲבָל מִיתַת בֵּית דִּין — דָּחֲיָא שַׁבָּת מִקַּל וָחוֹמֶר,
פירוש ביאור שטיינזלץ על יבמות ו׳
1 לאו מצות לא תעשה של מחמר אחר בהמה. שאף שדבר זה אסור בשבת משום עבודת הבהמה עצמה "לא תעשה כל מלאכה אתה... ובהמתך". שמות כ, י, מכל מקום כיון שהוא עצמו אינו עושה כל מלאכה בבהמה עצמה, אין בו חיוב כרת, אלא מצות לא תעשה בלבד. ואם אמר לו אביו לחלל את השבת בכך, ולחמר אחרי חמורו, אפילו הכי כך לא דחי אינה דוחה מצות כיבוד אב את מצות לא תעשה של מחמר.
2 ושואלים: אם כן, אלא זו דקיימא לן שמוחזק לנו דאתי שבאה מצות עשה ודחי ודוחה את מצות לא תעשה, אם כן ליגמר מהכא נלמד מכאן שלא לידחי ידחה! שכשם שלמדנו בבנין אב ממצות ציצית שדוחה את לא תעשה של כלאים לכל מצוות עשה שדוחות את לא תעשה, מדוע לא נאמר להיפך: שמצות עשה איננה דוחה את לא תעשה, ונלמד זאת בבנין אב מכיבוד אב ואם!
3 וכי תימא ואם תאמר שאין ללמוד מכאן, כי שאני לאוי שונים איסורי לא תעשה של שבת דחמירי שהם חמורים ביותר, ומשום כך אינם נדחים מפני כיבוד אב ואם, ואולם אין לומר כך, כי הא הרי התנא בעלמא קאי ולא קפריך בכלל מדבר ואיננו פורך, מקשה קושיה זו!
4 דתניא שכן שנינו בברייתא אחרת: יכול אמר לו אביו לבנו הכהן או הנזיר: היטמא למת כדי להביא לי דבר ממקום טמא, או שאמר לו לבנו: אל תחזיר אבידה, יכול ישמע לו הבן? תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' אלהיכם" ויקרא יט, ג, לומר: כולכם חייבין בכבודי. הרי שאין התנא מבדיל בין חילול שבת, שהוא מצות לא תעשה חמורה, לבין האיסור לכהן להיטמא למתים, שהיא מצות לא תעשה קלה יותר.
5 אלא, יש לדחות מה שאמרנו, ולומר שבברייתא הראשונה אין מדובר במי שאמר לו אביו לחלל את השבת בשחיטה או בבישול שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת. אלא שאין ללמוד ממה שנאמר לענין כיבוד אב שאין עשה דוחה לא תעשה, משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך, להקשות על אפשרות־לימוד כללית זו, ולומר:
6 מה להנך לאלה שכן כאשר מחמר בשבת לכבוד אביו הרי הוא רק הכשר מצוה, שיש בכך רק הכנה למצות כיבוד אב, ובינתיים הוא רק מכין את הדברים. ואין ללמוד מכאן למקומות אחרים ר"ח.
7 אלא כך היינו יכולים לחשוב: סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: תיתי תבוא, תילמד סברה זו מבנין בית המקדש. דתניא שכן שנינו בברייתא: יכול יהא בנין בית המקדש דוחה את השבת — תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" שם יט, ל, וכוונת הפסוק: כולכם חייבין בכבודי ושמירת השבת כבוד ה' היא, והוא מקפיד שהשבת תישמר אפילו כאשר בונים מקדש.
8 משמע שלולא לימוד מיוחד זה, היינו אומרים שבנין בית המקדש, שהוא מצות עשה, דוחה את לא תעשה של שבת, מאי לאו האם לא מדובר בבנין בית המקדש במלאכות גמורות, כגון בבונה וסותר שהן מלאכות שיש בהן איסור כרת, וטעמא והטעם, דווקא דכתב רחמנא שכתבה התורה "את שבתתי תשמרו", הא לאו הכי, דחי הרי לולא כן, היתה דוחה!
9 ודוחים: לא, גם כאן מדובר על לאו מצות לא תעשה של מחמר, ואפילו הכי כך לא דחי אינו דוחה. ומקשים שוב, מעין קושייתנו הקודמת: ואלא מה דקיימא לן דאתי שמוחזק לנו שבאה מצות עשה ודחי ודוחה את מצות לא תעשה, ליגמר מהכא דלא דחי נלמד מכאן, מבנין בית המקדש שאינה דוחה!
10 וכי תימא שאני לאוי ואם תאמר כי שונים איסורי לא תעשה של שבת דחמירי שהם חמורים — והא והרי התנא בעלמא קאי ולא קא פריך בכלל עומד, מדבר, ואיננו פורך, מקשה קושיה זו! דתניא שכן שנינו בברייתא: יכול אמר לו אביו "היטמא", או שאמר לו "אל תחזיר" אבידה יכול ישמע לו הבן — תלמוד לומר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" שם יט, ג כלומר, כולכם חייבים בכבודי. הרי שאותה ראיה משמשת לא רק לגבי איסורי שבת אלא גם לגבי איסורים אחרים, שאין בהם כרת.
11 אלא, אין להביא משם ראיה לכל איסורי תורה, מטעם אחר, משום דאיכא למיפרך שיש מקום לפרוך, להקשות: מה להנך לאלה שכן מלאכה במחמר היא רק הכשר מצוה של בנין המקדש, מה שאין כן בשאר מצוות. ומקשים: הכשר מצוה תיפוק לי מהתם יצא לי, יילמד, משם ממה שכבר נאמר בדין כיבוד אב ואם שאינו דוחה מצות לא תעשה, ומדוע חזר ואמר אותו דבר גם לענין בנין בית המקדש?
12 ומשיבים: אין הכי נמי כן, כך הוא באמת גם כן. ואם כן הכתוב "ואת שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" שם ל למה לי? שהרי את ההלכה הזו שאין בנין מקדש דוחה לאו של מחמר אנו למדים מכיבוד אב ואם. ומשיבים: מיבעי ליה צריך אותו לענין אחר, לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא: יכול יתיירא אדם ממקדש ויעשה אותו, את המקדש עצמו, נושא לעבוד אותו, תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ואת מקדשי תיראו" ומהשוואת הדברים בפסוק אחד אנו למדים: נאמרה שמירה בשבת ונאמרה מורא במקדש, מה שמירה האמורה בשבת
13 לא משבת עצמה אתה מתיירא שהרי לא נאמר בה "מורא", אלא ממי שהזהיר על השבת, אף מורא האמורה במקדש, לא ממקדש עצמו אתה מתיירא אלא ממי שהזהיר על המקדש.
14 ומסבירים: ואי זו היא איפוא הדרך בה מתקיימת מצות מורא מקדש? — לא יכנס אדם בהר הבית במקלו שהולך בו בדרך, או נעול במנעלו כדרך שעושים במקום שאינו מקודש, ולא בפונדתו בחגורתו שהוא מחזיק בה את הכסף שלו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא קיצור דרך, שלא יעבור דרך המקדש כדי לקצר את הדרך בלכתו ממקום למקום. ורקיקה במקדש אסורה מקל וחומר. שהרי בדברים הקודמים אין משום בזיון, אבל רקיקה, היא דבר מאוס אף בביתו של אדם פרטי, כל שכן בבית המקדש.
15 ואין לי שחייבים במורא זה אלא בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים — מניין שמצות מורא המקדש קיימת, ואסור לזלזל במקום של המקדש? תלמוד לומר: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו" ויקרא יט, ל, ללמד: מה שמירה האמורה בשבת — לעולם היא, אף מורא האמורה במקדש הריהו לעולם, אף כשהוא חרב. על כל פנים לענייננו עדיין לא הגענו להסבר מדוע יצטרכו ללימוד מיוחד להודיענו שמצות עשה דוחה את לא תעשה שיש בו כרת.
16 אלא, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר תיתי תבוא, תילמד הנחה זו ממלאכת הבערה בשבת; דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל, מה שנאמר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" שמות לה, ג, מה תלמוד לומר, מה בא הדבר ללמדנו, שהרי כבר נאמר באופן כללי שאסור לעשות מלאכה בשבת?
17 ותוהים: מה תלמוד לומר?! מה שאלה היא זו? אי אם לשיטת ר' יוסי בא פסוק זה — ללאו מצות לא תעשה, ללמד שהבערת אש בשבת אין חייבים עליה כרת או סקילה, כשאר מלאכות שבשבת, אלא עוברים בלא תעשה בלבד. אי אם לשיטת ר' נתן בא הדבר — לחלק, ללמדנו שכדי להתחייב בכרת או סקילה אין צורך שיעבור על כל מלאכות שבת, אלא די במלאכה אחת כדי לחייבו.
18 דתניא שכן שנינו בברייתא בנושא זה: הבערה ללאו יצתה, דברי ר' יוסי. כלומר, אזהרת הבערה יצאה מכלל כל מלאכות שבת ונכתבה במפורש לומר לנו שאין דינה כמלאכות אחרות, ואין עליה חיוב סקילה, אלא מצות לא תעשה לאו בלבד. ר' נתן אומר: לחלק, ולהודיע שכל אחת ממלאכות השבת היא איסור נבדל לעצמו, והעושה אותה בשגגה חייב עליה קרבן חטאת, ואם שגג בכמה מלאכות — מביא קרבנות כמספר המלאכות ששגג בהן.
19 ואמר רבא כתשובה לתמיהתנו בדבר שאלת תנא דבי ר' ישמעאל: תנא זה — המלה "מושבות" "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" קא קשיא ליה קשה לו. וכך יש להבין: "מושבות" מה תלמוד לומר, מה הלימוד הנוסף שאנחנו למדים מהמלה הזו, הבאה להודיענו שאיסור השבת אינו שייך רק למקומות מושב מסויימים.
20 מכדי הרי שבת חובת הגוף היא וחלה על האדם עצמו, ולא על דברים שמחוצה לו, וכלל בידינו שחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, ואם כן הדגשה זו של "מושבות" דכתב רחמנא שכתבה התורה בשבת — למה לי?
21 משום משמו של ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד דברים אלה, לפי שנאמר: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" דברים כא, כב, ומכתוב זה שומע למד אני שממיתים את הנידון בין בחול בין בשבת. ומה אני מקיים את "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" שמות לא, יד — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין שנעשית אף בשבת. או אינו אלא אפילו מיתת בית דין בכלל הדברים שאסור לעשות בשבת, ומה אני מקיים לפי זה את דברי הכתוב "והומת" — כוונתו בחול ולא בשבת.
22 ואם נחזור ונטען או אינו אלא אפילו בשבת — תלמוד לומר, על ידי גזירה שווה: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" שם לה, ג ולהלן הלאה, הוא אומר בסוף משפט הרוצחים — "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל משבתיכם" במדבר לה, כט
23 מה מושבות האמורים להלן בספר במדבר, כוונתו בבית דין — אף מושבות האמורים כאן כוונתו בבית דין, מקום מושב הדיינים, ואמר רחמנא ואמרה התורה: "לא תבערו", וכיון שאחת ממיתות בית דין היא מיתת שריפה, ונעשית על ידי הבערת אש — נלמד מכאן איפוא שאין מיתת בית דין דוחה את השבת.
24 ומכאן ממשיכים לענייננו: מאי לאו האם לא דעת תנא דבי ר' ישמעאל כדעת ר' נתן, שאמר שאזהרת הבערה לחלק יצתה, ולשיטתו יש גם על הבערה בפני עצמה איסור כרת וסקילה. ואם כן, טעמא דכתב רחמנא הטעם, דווקא, משום שכתבה התורה "לא תבערו", הא לאו הכי, דחי הרי לולא כן, היתה מיתת בית דין דוחה שבת, ומכאן שמצות עשה של "והומת" דוחה את מצות לא תעשה שיש בה כרת של הבערת אש בשבת לולא הפסוק שאוסר זאת.
25 ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה, כי אפשר לומר שתנא דבי ר' ישמעאל סבור כר' יוסי שהבערה היא איסור לאו בלבד. ומשיבים: ותיהוי נמי ונניח שתהיה זאת גם כן, שיטת ר' יוסי — אימר אמור שאמר ר' יוסי שהבערה ללאו יצתה הרי דבריו אלה הם בהבערה גרידתא בלבד שעצם הבערת אש היא לדעתו רק לאו, אבל
26 הבערה של בית דין למי שחייב מיתה בשריפה הלא בישול פתילה הוא, שיש בו גם מלאכת בישול חוץ מההבערה, שמיתת שריפה נעשית כאשר מתיכים "מבשלים" חתיכת עופרת "פתילה" ואחר כך יוצקים אותה לתוך פיו של הנידון.
27 ואמר רב ששת על כך: מה לי בישול פתילה שעושים במיתת בית דין, ומה לי בישול סמנין סממנים, לצבע ולשמן שעשו אותו במשכן, שממנו למדנו את הגדרת המלאכה לגבי איסורי שבת. וכיון שיש במיתת בית דין מלאכת בישול גמורה שלכל הדעות חייבים עליה כרת, הרי מזה לכאורה ראיה שלולא הכתוב המיוחד האוסר זאת היינו אומרים שמצות עשה דוחה אף לא תעשה שיש בו כרת.
28 אף טענה זו נדחית, אמר רב שימי בר אשי: האי תנא תנא זה לא משום דאתי שבאה מצות עשה ודחי ודוחה את מצות לא תעשה הוא מעלה את האפשרות שמיתת בית דין תדחה שבת, אלא משום דמייתי שמביא, מעלה את הלימוד מקל וחומר. והכי קאמר וכך אמר באופן הבא: מה אני מקיים את דברי הכתוב "מחלליה מות יומת" — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין. אבל אפשר לומר כי מיתת בית דין דחיא דוחה שבת מקל וחומר,