ביאור שטיינזלץ על יבמות י׳

1 וסימניך, כיצד יתכן הדבר: אם היו כמה אחים, מת אחד מהם "ראובן", ואחר כך נולד אח אחר "יששכר" ויבם האח השני "שמעון" את אשת המת כדין. ולאחר מכן מת אח אחר "לוי", ולאחר שמת נולד להם אח נוסף "זבולון" ויבם אח אחר "יהודה" את אשתו של לוי. ואם מתו גם שני אלה "שמעון" ו"יהודה" בלא בנים נופלות אותן יבמות לפני האחים הנותרים "יששכר" ו"זבולון" שעבור אחד מהם "יששכר" אשת האח הראשון "ראובן" אסורה, שהרי כשמת בעלה הוא עדיין לא נולד, ועבור השני "זבולון" אסורה אשתו של האח השני "לוי" מאותו טעם, וכפי שמפורש המקרה בכל פרטיו בפרק שלישי, שהאסורה לזה מותרת לזה, והאסורה לזה מותרת לזה. ומכל מקום לענייננו למדנו שבתוך הכללים כלל ר' חייא גם את שיטתו של ר' שמעון, שהרי אמר ר' חייא שבכולן אני קורא האסורה לזה מותרת לזה. ואם כן נמצא שמשנתנו עוסקת בדינים השנויים במחלוקת, וכיצד אמר רבי שהכל מוסכם בה?

2 ומשיבים: אלא, לרבי — הני כללי לית ליה את הכללים הללו שקבע ר' חייא אין לו, אין רבי מקבל ואיננו סבור שהם נכונים, ולדעתו כל דבר שיש בו מחלוקת — לא שנו במשנתנו. רב אדא קרחינא קמיה לפני רב כהנא אמר משמיה משמו של רבא: לעולם יכול אתה לפרש שאית ליה יש לו, מקבל רבי הני כללי את הכללים הללו של ר' חייא. והכי קאמר ליה וכך אמר לו ללוי: אמו אנוסת אביו שתוכל להחיל עליה את הכללים של ר' חייא, רק בחדא משכחת לה במקרה של אשה אחת יכול אתה למצוא אותה, כלומר, יכול אתה למצוא רק חלק אחד מן המקרה המסובך הזה. אבל בתרתי לא קמשכחת לה בשתים אין אתה מוצא אותה

3 ומבארים: אי אם יעקב, כלומר, האב, שתי אחיות אנס והוליד מהן שני בנים, והיו לו שני בנים אחרים שנשאו את שתי האחיות האנוסות הללו, ומתו, ואז אפשרות שיש בו אחותה שהיא יבמתה משכחת לה מוצא אתה אותה שהרי יש אשה הנופלת לייבום ואסורה משום ערוה, והיא גם אחותה וגם גיסתה של היבמה האחרת. אבל "האסורה לזה מותרת לזה" לא משכחת לה אין אתה מוצא. אמנם, יתכן שאשת אחיו שהיא אמו תיפול לפניו לייבום, אבל כשם שהוא אסור באמו כך הוא אסור גם באחות אמו, ונמצא שאין כאן "האסורה לזה מותרת לזה".

4 ואי ואם שתי נשים נכריות זרות זו לזו אנס האב והוליד מהן שני בנים, ושתי הנשים הללו נישאו אחר כך לשנים מבניו, ומתו, אם כן, "האסורה לזה מותרת לזה" משכחת לה מוצא אתה אותה שכל אחד משתי האנוסות תיפול לייבום לפני אח אחד, בעוד שהיא אסורה לאחיו משום שהיא אמו. אבל "אחותה שהיא יבמתה" לא משכחת לה אינך מוצא אותה, ולכן אי אפשר למנות במשנה את אמו שהיא אנוסת אביו, משום שהכללים שקבע ר' חייא לא יחולו על כך.

5 רב אשי אמר הסבר אחר: לעולם תפרש כי לית ליה לרבי הני כללי אין לו, אין רבי מקבל את הכללים הללו של ר' חייא ובפלוגתא קמיירי וגם בדברים השנויים במחלוקת עוסקת המשנה, ולפי זה, ומאי ומה פירוש הדברים "כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו" דקאמר ליה שאמר לו רבי ללוי — לא מהטעמים האלו אמר לו, אלא

6 הכי קאמר ליה כך אמר לו: מאי טעמא לא דייקת מתניתין מה טעם אין אתה מדייק במשנתנו? דמתניתין שמשנתנו זו כשיטת ר' יהודה היא, והרי הוא שאסר באנוסת אביו. ואי אפשר להכניס למשנה זו, שהיא כדעת ר' יהודה, שיטה השונה מדעתו.

7 ומהי ההוכחה שמשנתנו היא כר' יהודה — דקתני ששנה במשנה הבאה: שש עריות חמורות מאלו שמנינו, מפני שהן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות, כיון שאינן יכולות לעולם להיות נשואות לאחד מן האחים, ואלו הן: אמו, ואשת אביו, ואחות אביו. ונדייק: מאי מה פירוש אמו? אילימא אם תאמר שזו אמו נשואת אביו — היינו הרי זו אשת אביו, ואם כן אין כאן שש, אלא רק חמש!

8 אלא לאו האם אין הכוונה אמו — אנוסת אביו. וקתני ושנה שם: מפני שהן נשואות לאחרים ולכן אין דין ייבום חל עליהן, ומשמע: לאחרים — אין כן, לאחין — לא, כיון שכל אחד מן האחים בני אותו אב אסור לו לשאת את אמו של אחד האחים האחרים, שאם אינה אשת אביו הריהי לפחות אנוסת אביו, ואסור לאדם לשאת את אנוסת אביו. מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא מי שמעת אותו שיש לו סברה זו שאנוסת האב אסורה לבניו — ר' יהודה, שאסר באנוסת אביו. משום הכי כך לא תני ליה שנה אותה בחלקה הראשון של המשנה.

9 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: אפילו לר' יהודה נמי משכחת לה גם כן מוצא אתה אותה אפשרות — דאי שאם עבר אחד האחים ונסיב ונשא את אנוסת אביו, שהרי גם לדעת ר' יהודה אין זה איסור כרת שמבטל את הנישואין אלא רק איסור לאו, והנישואין חלים, ואם ימות אח זה תיפול היבמה לפני אביה. ודוחים: "דאי" "שאם" לא קתני שנה, כלומר, אין אנחנו מביאים במשנה דוגמה לדבר שיכול להיות רק על ידי עבירה בלבד.

10 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: בלא "דאי" "שאם" נמי משכחת לה גם כן יכול אתה למצוא אותה, כלומר, אפשר למצוא אפשרות של אשה אנוסת האב שבכל זאת לא יהיה איסור בכך שאחד הבנים נשא אותה לאשה, כיצד? יעקב, כלומר, אב, אנס את כלתו והוליד ממנה בן, ומת ראובן הבן, בעל הכלה, בלא בנים. וכיון שהיו ליעקב זה שני בנים, בנו ראובן שמת, והבן שנולד לו מאשת ראובן שאנס, נמצא שאשת ראובן נפלה לה קמי ברה נופלת לייבום לפני בנה, ומיגו דאיהי אסירה ומתוך שהיא אסורה צרתה נמי אסירה גם כן אסורה, ואם כן יש אפשרות כגון זו בלא נישואין שלא כדין.

11 אמר ליה לו: באחותה דהתירא קמיירי, באחותה דאיסורא לא קמיירי בקשר אחווה של היתר הוא עוסק, בקשר אחווה של איסור אינו עוסק, שכן האיש שאנס את כלתו הוליד ממזר, ובכך אין הוא עוסק. ומעירים: ואף על פי כן, למרות שגער רבי בלוי, בדקה קבע אותה לוי במתניתיה במשניות שלו, שערך לוי קובץ ברייתות ובקובץ זה מנה גם את האפשרות הנוספת.

12 דתני ששנה לוי בברייתא שלו: אמו, פעמים פוטרת צרתה ופעמים אינה פוטרת צרתה. כיצד? היתה אמו נשואת אביו ונשאת באיסור לאחיו מאביו, ומת — זו היא אמו שאין פוטרת צרתה, שכן הנישואין שלה לאח לא תפסו כלל, שהרי היה בהם איסור כרת, וכיון שכן, לא חלו הנישואין, ורק האשה האחרת, הצרה, היא הנחשבת אשת האח, ואותה הוא יכול לייבם.

13 היתה אמו אנוסת אביו, ונשאת לאחיו מאביו ומת — זו היא אמו שפוטרת צרתה. שהרי לדעת חכמים נישואין אלה מותרים, ואפילו לר' יהודה אף על פי שאלו נישואין אסורים, מכל מקום אם עבר ונשאה קידושין תופסין בה, ונמצא שהאם וצרתה נופלות לפני הבן לייבום. וכיון שהאם היא ערוה עליו — הריהי פוטרת צרתה.

14 ואף על פי ששנו חכמים במשנתנו "חמש עשרה", יש לנו להוסיף שש עשרה כגון זו. אמר ליה לו ריש לקיש לר' יוחנן: לפי שיטת לוי זו שאמר כי "דאי" "שאם" נמי קתני גם כן שונה, כלומר, שהכניס במשנה גם מקרים שאינם לכתחילה, אלא נוצרו על ידי מעשה איסור, שאם שיטת המשנה היא כר' יהודה שאסור באנוסת אביו, ושנה דין העוסק במקרה שהאח עבר ונשא אשה זו האסורה לו — אם כן לתני שישנה עוד מקרה: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, שאמנם עבר בכך על איסור, שלאחר שחלץ לה אסור בה לעולם, אבל מאחר שתופסים בה הקידושין, כיון שאינו אלא איסור לאו, ומת בלא בנים, דמיגו דאיהי שמתוך שהיא אסורה, שהרי אסורה היא על כל האחים לאחר שחלץ לה האח שמת ואין הקידושין תופסים בה שהרי היא עליהם באיסור כרת — צרתה נמי אסירא גם כן אסורה, ולפי זה יהיה לנו מקרה נוסף!

15 אמר ליה לו לפי שאינה בצרת צרה. כלומר, מקרה זה לעצמו אפשר היה לשנות, ולא מנו אותו במשנה משום שאיננו נכנס לתוך כללי הדברים ששנינו במשנתנו, שהרי במשנתנו מדובר על צרותיהן וצרות צרותיהן, ובמקרה זה אי אפשר שיהיה כך, שהרי אותו איסור חל בשווה על כל האחים, וכיון שאף אחד מהם אינו יכול לשאתה, שכן עליהם היא באיסור כרת, שוב אין שייכת כאן צרת צרה.

16 ושואלים על דברי ר' יוחנן: ולימא ליה ושיאמר לו ר' יוחנן טעם אחר, שבכלל אין מקום לשאלתו, שהרי הנושא את חלוצתו לא עבר על איסור שיש בו כרת ואף האחים אינם חייבים לשיטתו כרת אלא לדעתו רק חייבי לאוין הן, שעברו על לא תעשה בלבד, וחייבי לאוין — בני חליצה ויבום נינהו הם, שמצות ייבום חלה עליהם, ואף שלמעשה יש לחלוץ לאשה — אינה פטורה לגמרי מן הייבום ואינה פוטרת את צרתה.

17 ומשיבים: לדבריו ולשיטתו של ריש לקיש קאמר ליה אמר לו, וכך אמר: לדידי לשיטתי שלי חייבי לאוין הם, וממילא חייבי לאוין בני חליצה ויבום נינהו הם, ולכן אין מקום לשאלתך, אלא לדידך לשיטתך שלך שחייבי כריתות נינהו הם שלשיטתך החלוצה יש בנישואיה לאחי החולץ איסור כרת, הרי יש לתרץ לשיטתך: לפי שאינן בצרת צרה.

18 א ולגופה של אותה מחלוקת שהוזכרה קודם ברמז איתמר נאמר: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, אמר ריש לקיש: הוא, החולץ עצמו, אין חייב על החלוצה כרת משום אשת אח, שלגביו אין בה איסור אשת אח, אף שאסורה עליו ב"לא תעשה".

19 והאחין שלא חלצו לה — חייבין על החלוצה כרת, שלגביהם לאחר חליצה אין בה היתר יבמה, ונשארה באיסור אשת אח. על הצרה של האשה שנחלצה, שנפטרה מזיקת הייבום בחליצת חברתה, כיון שלא נעשה בה אפילו מעשה חליצה, בין הוא החולץ ובין האחים — חייבין על הצרה כרת, שהיא אסורה עליהם באיסור אשת אח.

20 ור' יוחנן אמר: בין הוא ובין האחין אינן חייבין לא על החלוצה כרת, ולא על הצרה כרת. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם דברי ריש לקיש? אמר קרא הכתוב שעל החולץ ליבמתו אומרים: "אשר לא יבנה את בית אחיו" דברים כה, ט, ואנחנו למדים מכאן כיון שלא בנה לא ייבם וחלץ לה — שוב לא יבנה. ומבינים את הכתוב לא רק כביטוי של שלילה אלא גם מניעה ואיסור, שאסור לו לבנות שוב, כלומר, אשה זו אסורה עליו.

21 אולם, איהו הוא דקאי שעומד עכשיו באיסור של "לא יבנה" שאיסור הכרת בטל ממנו, וחל עליו האיסור של "לא יבנה". אבל אחיו — כדקיימי קיימי כמו שעמדו קודם — עומדים עתה, שכשם שאשה זו היתה אסורה עליהם משום אשת אח לולא מצות הייבום, כיון שבטל חיוב הייבום, עומדים גם עכשיו באותו איסור, ולכן לגבי האחים יש כאן חיוב כרת.

22 ועוד: וכמו כן עלה דידה ועליה עצמה, על החלוצה, הוא דקאי שעומד רק באיסור של "לא יבנה", הא הרי הצרה שלא חלץ לה — כדקיימי קיימי כמו שעומדים עליה קודם באיסור כרת, עדיין עומדים באיסור כרת לאחר חליצת צרתה ואין החולץ נבדל בזה משאר האחים.

23 ור' יוחנן טוען: מי איכא מידי האם יש דבר בהלכה דמעיקרא שמתחילה לפני החליצה אי בעי האי אם היה רוצה אח זה — חליץ היה חולץ, ואי בעי האי ואם היה רוצה אח זה — חליץ היה חולץ, ואי בעי ואם היה רוצה — להאי חליץ לאשה זו היה חולץ, ואי בעי ואם היה רוצה — להאי חליץ לזו היה חולץ, ואם כן יוצא שכל נשי האח המת היו עבור כל האחים בנות חליצה וייבום ובטל לגביהן איסור כרת של אשת אח, והשתא ועכשיו לאחר החליצה קאי עלה יעמדו עליה בכרת? שכיון שאיסור אשת אח בטל עם מות האח בלי בנים — כיצד יכול לחזור שוב איסור זה?

24 אלא, איהו שליחותא דאחים קעביד הוא, החולץ, שליחות האחים עושה וכשחולץ לה פוטר אותה מזיקת ייבום גם משאר האחים, וכן איהי שליחותא היא את השליחות של הצרה קעבדה היא עושה, שבחליצתה של האחת נפטרת גם האחרת. והרי זה כאילו חלצו כל האחים לכל הנשים, ושוב אין כאן חיוב כרת.

25 ומביאים את המשא ומתן בין החכמים: איתיביה הקשה לו ר' יוחנן לריש לקיש מברייתא: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת — צריכה חליצה מן האחין. ומעתה, בשלמא לדידי נניח לפי שיטתי דאמינא שאני אומר כי רק חייבי לאוין נינהו הם, שיש רק איסור לאו על כל האחים לגבי החלוצה, היינו זהו הטעם לכך שהיא צריכה חליצה מן האחין, שלפי הכללים, אשה שיש לגביה איסור לא תעשה שאין בו כרת איננה מתייבמת, אבל חייבת בחליצה.

26 אלא לדידך לשיטתך שיש כאן חיוב כרת, אמאי מדוע צריכה חליצה כלל?

27 ענה לו ריש לקיש: ולטעמיך, אימא סיפא ולטעמך, לשיטתך שכך אתה מבין את הברייתא, אמור את סופה, ששנינו בה: עמד אחד מן האחין וקדשה, אין לה עליו כלום. כלומר, הקידושין אינם תופסים בה כלל. ואי ואם חייבי לאוין בלבד נינהו הם אמאי מדוע אם כן אין לה עליו כלום? הלא באיסורי לאו הקידושין חלים, ואילו לשיטתי שיש בכך חיוב כרת — הדבר מובן, שאין קידושין חלים במקום איסור כרת. מכל מקום יש סתירה בין ראשיתה של הברייתא לסופה! וכיצד אפשר להביא ראיה מברייתא הנראית משובשת בנוסחה?

28 אמר רב ששת בתירוץ סתירה זו: סיפא אתאן בסופה של הברייתא הגענו לשיטה אחרת, שיטת ר' עקיבא. שאמר: אין קידושין תופסין בחייבי לאוין. שלדעת ר' עקיבא אין הבדל כזה בין איסור לא תעשה ואיסור כרת, שבשניהם אין הקידושין תופסים. ומקשים: אם כך הוא, שבתחילה מדובר לשיטת חכמים ובסוף לשיטה אחרת, וליתני ושישנה במשנה במפורש: לדברי ר' עקיבא אין לו עליו כלום, שכן שיטה אחרת היא!