ביאור שטיינזלץ על יבמות ע״ג

1 "והזה הטהר על הטמא" במדבר יט, יט, "טהור" — מכלל שהוא טמא, כלומר, מדובר באיש שהוא קרוי טהור רק בהשוואה לטמא, שאם לא כן לא היה צורך להזכיר כלל שצריך שיהא טהור, והיינו מבינים מעצמנו שבדבר הקרוי "חטאת" ומקפידים על טהרתו חייב להיות המטהר טהור, ולכן יש לומר ש"טהור" זה אינו טהור גמור לכל ענין, לימד על טבול יום שכשר בפרה אדומה.

2 ולענין ראשון, בעו מיניה שאלו ממנו מרב ששת: ערל מהו במעשר? האם נאמר כי היכי דיליף כפי שלמד פסח ממעשר לענין אנינות, שהאונן אסור לאכול בפסח כמו במעשר, יליף נמי למד גם כן מעשר מפסח לענין ערלות שהערל אסור במעשר,

3 או דלמא שמא נאמר: חמור מקל יליף לומד, שפסח שהוא קדשים ודינו חמור נלמד ממעשר, אבל קל מחמור לא יליף אינו לומד ואולי רק פסח שחמור, ערל אסור בו?

4 אמר להו להם: תניתוה כבר שניתם אותה במשנה: התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה אם אוכלים אותם בטומאה, וזרים מי שאינם כהנים שאוכלים אותם בשגגה חייבים לשלם את ערכם בתוספת חומש חמישית ואסורין לזרים באכילה,

5 והן נכסי כהן לכל ענין, ועולין מתבטלים אם נתערבו בדבר אחר שהוא מרובה בכמות בשיעור של פי אחד ומאה, וטעונין רחיצת ידים לפני אכילתם, וטעונים הערב שמש, אחר טבילה שטבל אדם להיטהר מטומאתו. הרי דינים אלו בתרומה ובבכורים, מה שאין כן במעשר.

6 ואם איתא יש דין שמותר לערל לאכול במעשר — ניתני שישנה גם: ערל אסור בהן בתרומה ובביכורים, מה שאין כן במעשר!

7 ודוחים: מכאן אין ראיה, כי תנא שנה ושייר, שלא מנה את כל ההבדלים. ושואלים: ומאי ומה שייר עוד שאתה אומר דהאי שגם את זה שייר?

8 ומשיבים: שייר דקא תני סיפא את מה ששנה בסופה של המשנה: יש במעשר ובבכורים מה שאין כן בתרומה, שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום להעלותם לירושלים ושם הם נאכלים, ואילו התרומה נאכלת בכל מקום, וטעונין וידוי, שיש צורך לומר וידוי על המעשר בסוף כמה שנים כשמבער מביתו את כל מה שהיה חייב לתת, וכן כשמביא ביכורים מתוודה, ואסור לאונן לאכול מהם, ור' שמעון מתיר ביכורים לאונן. וחייבין כל אלה, בביעור, כששהה ולא הביא ביכורים ומעשר עד סוף השנה השלישית משנות השמיטה, מבער אותם מביתו, ור' שמעון פוטר ביכורים מן הביעור.

9 ואילו, שיש הבדל בין תרומה לבין מעשר וביכורים בזה שאת אלה האחרונים אסור לבער מהן בטומאה, כלומר, שאם נטמאו אסור ליהנות מהם גם בשעת ביעורם כגון להשתמש בשמן טמא למאור.

10 ואוכלן ומי שאוכלן בטומאת עצמן כשהמעשר והביכורים עצמם טמאים, אף על פי שהוא טהור — לוקה על כך, מה שאין כן בתרומה, שביחס אליה לא קתני שנה גם את ההבדל הזה. אלמא תני מכאן ששנה ושייר ולא פירט את כל ההבדלים, וממילא אין להסיק ממה שלא נזכר ערל שהוא מותר במעשר.

11 א כיון שהזכרנו ברייתא זו דנים בה עתה לגופה, שנינו שביכורים אסורים לאונן, ור' שמעון מתיר. ושואלים: מנא להו מניין להם לחכמים שאסורים? — דכתיב שנאמר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך ותירשך ויצהרך... ותרומת ידך" דברים יב, יז ואמר מר החכם: "תרומת ידך" — אלו הבכורים, ואם כן איתקש הוקשו, הושוו בפסוק זה בכורים למעשר, ללמד: מה מעשר אסור לאונן — אף בכורים אסור לאונן.

12 ור' שמעון אומר: כיון שתרומה קרינהו רחמנא קראה אותם התורה דינם כתרומה, מה תרומה מותרת לאונן — אף בכורים מותר לאונן. וכן מה ששנינו שם שביכורים

13 חייבין בביעור, ור' שמעון פוטר. ומסבירים: מר חכם זה, חכמים מקיש ומר וחכם זה, ר' שמעון לא מקיש ביכורים למעשר, כפי שאמרנו.

14 ואסור לבער מהן בטומאה והאוכלן בטומאת עצמן אף שהוא טהור, לוקה, מנלן מניין לנו — דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' שמעון אומר, נאמר: "ולא בערתי ממנו בטמא" שם כו, יד בלשון כללית, וכוונתו: בין שאני האוכל טמא והוא המעשר טהור, בין שאני טהור והוא טמא. שבכל מקרה אסור לבער את המעשר בטומאה, ואכילתו אף היא בכלל ביעור.

15 ומוסיף התנא: והיכא והיכן מוזהר על אכילתו של מעשר בטומאה איני יודע, שאף שמן הפסוק מובן שהדבר אסור, לא ברור היכן נאמר איסור זה במפורש. ותוהים: טומאת הגוף של האוכל הלא בהדיא כתיב ביה נאמרה בו, שנאמר בטומאת שרץ: "נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים" ויקרא כב, ו, ומסבירים להלן יבמות עד, ב, שמדובר כאן במעשר!

16 ואומרים: הכי קמיבעיא ליה כך נשאלה לו: טומאת עצמו של המעשר, מנין שאסור לאכול ממנו כשהוא טמא בטומאת עצמו? תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך" דברים יב, יז, ולהלן הלאה בהמשך לגבי קרבנות שנפסלו הוא אומר "בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדו כצבי וכאיל" שם טו, כב, ותנא דבי ושנה החכם מבית מדרשו של ר' ישמעאל: אפילו טמא וטהור אוכלין על שולחן אחד בקערה אחת ואינן חוששין, וקאמר רחמנא ואמרה התורה: ההוא דאמרי לך התם אותו דבר שאמרתי לך שם "בשעריך תאכלנו" שאין הבדל אם הוא טמא או שהוא טהור והבשר טמא — הכא כאן במעשר לא תיכול תאכל, ואם כן למדנו שאסור לאכול אותם בטומאת עצמן.

17 שנינו שאסור לבער מעשר בטמא, מה שאין כן בתרומה. ושואלים: מנא לן מניין לנו שאין הדבר כך בתרומה? אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: שאמר קרא הכתוב במעשר: "ולא בערתי ממנו בטמא" שם כו, יד, ויש לראות זאת כהדגשה למעט: ממנו, מן המעשר, אי אין אתה מבעיר בטמא, אבל אתה מבעיר בטומאה דברים אחרים, כגון שמן של תרומה שנטמא, שמותר להשתמש בו.

18 ושואלים: ואימא ואמור כך: ממנו מן המעשר אי אין אתה מבעיר — אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא! ודוחים: לאו וכי לא קל וחומר הוא? ומה במעשר הקל אמרה תורה "ולא בערתי ממנו בטמא" — קדש שהוא חמור לא כל שכן שאסור?!

19 ואומרים: אי הכי אם כך, תרומה נמי גם כן קל וחומר הוא, שהתרומה בודאי מקודשת מן המעשר! ואומרים: הא כתיב הרי נאמר "ממנו" למעט!

20 ושואלים: ומה ראית לומר שקודש אסור לבער בטמא, ותרומה מותרת, ולא להיפך? והרי בכתוב עצמו לא נאמר דבר בענין זה! ומשיבים: מסתברא מסתבר לומר כי קדש לא ממעיטנא אין אנחנו ממעטים מאיסור זה שכן פנקעכ"ס שהוא סימן של החומרות שיש בקודש ואין בתרומה:

21 דין פגול — קרבן שהכהן חשב להקטירו או לאכלו שלא בזמנו נפסל ונאסר באיסור חמור, וכן איסור נותר, שאסור לאוכלו אחרי זמן קצוב, והוא קרבן לשם ה', ומביאים קרבן מעילה אם משתמשים בו בשגגה, ויש איסור כרת על אכילתו בטומאה, ואסור לאונן.

22 ואומרים: אדרבה להיפך תרומה לא ממעיטנא מיעט שכן יש בה חומרות שסימנן מחפ"ז, שיש עונש מיתה בידי שמים על טמא שאוכלה במזיד, וזר שאכלה בשגגה צריך תמיד להוסיף חומש לכהן, מה שאין כן בקדשים לאחר שנזרק דמם, ואין לה פדיון כמו שיש לקדשים, ואסורה לזרים — מה שאין כן בקדשים, שיש קרבנות הנאכלים גם לזרים!

23 ומשיבים: הנך נפישן אלה החומרות בקודש מרובות יותר. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור גם בלא נימוק זה: עונש כרת עדיפא עדיף וחמור מעונש מיתה בידי שמים.

24 שנינו שם שהאוכלן בטומאת עצמן לוקה, מה שאין כן בתרומה. ומדייקים מלשון זו: מילקא ללקות הוא דלא לקי שאינו לוקה כשאוכל תרומה בטומאת עצמה — הא איסורא איכא הרי איסור יש בכך — מנלן מניין לנו שיש בכך איסור? אמר קרא הכתוב: "בשעריך תאכלנו" שם טו, כב, ויש כאן הדגשה "תאכלנו" — אותו בלבד, לזה ולא לאחר. שרק קרבנות שנפסלו מותר לאכול אפילו בטומאה אבל לא קודש אחר. וכלל הוא שכל לאו הבא מכלל עשה — עשה, ומכיון שלא נאמר בלשון איסור לא תעשה, והאיסור נובע רק ממצוה שנאמרה בלשון עשה, הרי איסור זה נחשב רק כעשה, ואין לוקים עליו.

25 וחוזרים לענין ראשון: הוכחנו כבר שאין להביא ראיה מן המשנה שהביא רב ששת, שכן לא נמנו בה כל ההבדלים שבין המעשר והתרומה, והתנא שנה ושייר. אמר רב אשי: מרישא נמי שמעת מינה מראש, מתחילת המשנה, גם כן יכול אתה לשמוע ממנה דתנא ששנה ושייר, וראיה לדבר — מדלא קתני ממה שלא שנה גם הבדל נוסף זה