ביאור שטיינזלץ על יבמות ס״ט

1 ולמדו: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו גוי ועבד שאין לו אלמנות וגרושין, שהרי אין להם נישואין כלל בבת ישראל.

2 ואומרים: מפסוק זה אשכחן מצאנו דין זה בכהנת — בלויה ובישראלית מנא לן מניין לנו? ומשיבים: כדאמר כפי שאמר ר' אבא אמר רב: "בת" "ובת" שהוא לשון ריבוי, הכא נמי כאן גם כן "בת" "ובת" הוא מרבה אף את הלויה והישראלית.

3 ושואלים: כמאן כשיטת מי היא — האם לא כר' עקיבא, דדריש ווי שדורש ואוי"ם יתירים ללמוד מהם הלכה?! ודוחים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת רבנן חכמים החולקים עליו — כולה כל המלה "ובת" קרא יתירא כתוב יתר הוא, שאיננו נחוץ לעניינו, שהרי בה, בבת, מדבר הכתוב ולדעת הכל בא הכתוב לדרשה.

4 ומקשים מצד אחר: ואימא ואמור שהדרשה תידרש כך: מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, כי לית ליה כאשר אין לו לבעלה זרע ממנה — קאכלה אוכלת שוב בתרומה, כי אית ליה כאשר יש לו לבעלה זרע ממנה — לא אכלה אוכלת, ומי שאין לו אלמנות וגירושין בה, אף על גב דאית ליה אף על פי שיש לו זרע נמי תיכול גם כן תאכל! שכיון שהנישואין אינם תופסים, אין הזרע הבא מהם נחשב כשלו, ואינו פוסל.

5 ומשיבים: אם כן, רבויי לרבות לויה וישראלית למה לי? שהרי ודאי בא הכתוב לרבות דברים שלא למדנו קודם לכן, ואין צורך בכתוב מיוחד להתיר לויה וישראלית אם היתה כהנת עצמה מותרת, אלא ודאי בא הריבוי לאסור.

6 ושואלים: ולדעת ר' עקיבא שאמר: אין קדושין תופסין אפילו בחייבי לאוין, ומאי ומה פירוש "כי תהיה לאיש זר" — לא בהוויה של נישואין אלא כוונתו כי תיבעל, וכל האסורים — פוסלים, וגם גוי ועבד שאין בהם נישואין נכללים בפסוק זה, אם כן אלמנה וגרושה למה לי?

7 ומשיבים: אלמנה באה להחמיר עליה, וגרושה להקל עליה. וצריכא ונצרכו שני הדברים להיאמר. דאי אשמעינן שאילו היה משמיע לנו את ההלכה באלמנה בלבד, הייתי אומר: אלמנה הוא דכי לית לה שכאשר אין לה זרע אכלה אוכלת בתרומה, משום דחזיא שראויה לכהונה לכהן הדיוט, אבל גרושה דלא חזיא שאינה ראויה לכהונה כלל, אימא אף על גב דלית אמור שאף על פי שאין לה זרע לא אכלה אינה אוכלת עוד בתרומה. ואי אשמעינן ואילו היה משמיע לנו בגרושה, הייתי אומר: גרושה הוא דכי אית שכאשר אין לה זרע מן הזר לא אכלה אינה אוכלת משום דלא חזיא שאינה ראויה לכהונה, אבל אלמנה דחזיא שראויה לכהונה, אימא אף על גב דאית אמור שאף על פי שיש לה זרע מן הזר נמי תיכול גם כן תאכל, על כן צריכא צריך שייאמרו שניהם.

8 ושואלים: ואימא ואמור שנבעלה לפסול לה כולל אף מחזיר גרושתו אחרי שנישאה לאחר! ומשיבים: "לאיש זר" אמר רחמנא אמרה התורה מי שזר אצלה מעיקרא מתחילה, לאפוקי האי להוציא את זה, את בעלה הקודם, שכן לא זר אצלה מעיקרא מתחילה הוא.

9 ומקשים: אי הכי אם כך, בא עליה חלל, דלאו שלא זר הוא מעיקרא מתחילה, שהרי הוא מותר אף בכהנת, שלא לפסול יפסול בביאתו! ומשיבים: אמר קרא הכתוב: "לא יחלל זרעו בעמיו" ויקרא כא, טו, מקיש משווה הכתוב זרעו לו, מה הוא כהן שנשא אשה האסורה עליו פוסל את אשתו מכהונה — אף זרעו החלל נמי גם כן פוסל את אשתו.

10 ושואלים: ואימא ואמור שיהא פסול זה משעת הויה, משעת קידושין. שהרי פסול שמקדש בת כהן, פוסל אותה מיד ואפילו לא בא עליה! ומשיבים: דומיא בדומה לדין של כהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה, בביאה בלבד הוא שפוסל אותה ולא בקידושין, אף האי נמי זה גם כן אינו פוסל אלא בביאה.

11 ומקשים: ואימא ואמור: עד דאיכא שיש גם הויה של קידושין וגם ביאה?! ומשיבים: דומיא בדומה לכהן גדול באלמנה; מה כהן גדול באלמנה בביאה לחודה לבדה פוסל, אף האי נמי זה גם כן פוסל בביאה לחודה לבדה.

12 א בברייתא שנינו, ור' יוסי אומר: כל שזרעו פסול — פוסל, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל. ושואלים: מאי איכא מה יש במה ההבדל בין תנא קמא לר' יוסי?

13 אמר ר' יוחנן: בענין מצרי שני ואדומי שני איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, שלגביהם הם חלוקים, שהרי דור שלישי שלהם מותר לבוא בקהל ה', ואם כן בניהם אינם פסולים, אבל הם עצמם פסולים. שלדעת תנא קמא כיון שהם פסולים, הריהם פוסלים את האשה בביאתם מלאכול בתרומה. ולדעת ר' יוסי, כיון שזרעם אינו פסול — אף הם אינם פוסלים אשה בביאתם מלאכול בתרומה.

14 ומעירים: ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה, אבל למדו בדרכים שונות: תנא קמא סבר כך: מה כהן גדול באלמנה, שביאתו אותה היא בעבירה והוא גם פוסל את האשה בביאתו מלאכול בתרומה — אף האי נמי אף זה מצרי שני גם כן פוסל.

15 ור' יוסי סבר: ככהן גדול, מה כהן גדול שזרעו מן האלמנה פסול ופוסל עליה בביאתו מלאכול בתרומה, אף כל שזרעו פסול — פוסל. לאפוקי להוציא, למעט מצרי שני שאין זרעו פסול. דכתיב שנאמר: "בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה'" דברים כג, ט.

16 ב עוד שנינו בברייתא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא אף את אלמנתו, ושאין אתה נושא את בתו — אין אתה נושא את אלמנתו. ושואלים: מאי איכא מה יש, מה ההבדל בין ר' יוסי לרבן שמעון בן גמליאל, שלכאורה אומרים הם אותו דבר, ששניהם תולים את פסול האשה בפסול הבנים הנולדים מאותו איש, ומשיבים:

17 אמר עולא: בענין גר עמוני ומואבי איכא בינייהו יש ביניהם הבדל, ושניהם לא למדוה אלא מכהן גדול באלמנה. ר' יוסי סבר: מה כהן גדול באלמנה שזרעו פסול ופוסל — אף כל שזרעו פסול — פוסל.

18 ואילו רבן שמעון בן גמליאל סבר: מה כהן גדול באלמנה שכל זרעו שהוא מוליד ממנה פסול והוא גם פוסל את אשתו בביאה, אף כל מי שכל זרעו פסול ופוסל, לאפוקי להוציא, למעט עמוני ומואבי, שאין כל זרעו פסול, שהרי בת גר עמוני או מואבי כשירה לבוא בקהל, והפסול הוא רק לגבי הבנים. שהרי אמר מר החכם בזה שההלכה היא: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית.

19 ג משנה האונס את האשה או המפתה אותה, והשוטה אפילו נשא אותה בחופה וקידושין — אם היו זרים, לא פוסלין בביאתם את הכהנת מאכילת תרומה, ולא מאכילין בת ישראל בתרומה, אם היו כהנים. ואם אינן ראויין לבא בישראל — הרי אלו פוסלין, שכן בפסולים הביאה היא המחללת את האשה. כיצד? הרי ישראל שבא על בת כהן שלא לשם קידושין, אלא באונס או בפיתוי — תאכל אותה אשה בתרומה, שלא נפסלה בביאה זו.

20 עיברה הרתה מביאה זו — לא תאכל בתרומה, שכן העובר פוסל בכל מקרה. ואם נחתך העובר במעיה ומת, או שמת מיד לאחר שנולד — תאכל. היה האונס, המפתה או השוטה כהן שבא על בת ישראל — לא תאכל בתרומה, עיברה — לא תאכל, ילדה — תאכל, בשל בנה שהוא כהן. נמצא כחו של בן גדול משל אב, שהרי אביו של אותו ילד אינו מאכיל אותה, והבן מאכילה.

21 העבד פוסל אשה מאכילת תרומה משום ביאה, ואינו פוסל משום זרע. כיצד משום זרע? בת ישראל שנישאה לכהן, או בת כהן שנישאה לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש בא על השפחה, ונקט בלשון מגונה, בגלל הגנאי שבדבר, וילדה השפחה הימנו בן — הרי זה, אותו בן, עבד. ואם היתה אם אביו בת ישראל שנישאה לכהן — לא תאכל בתרומה, אם מת בעלה והעבד הוא הזרע היחיד שנשאר ממנו. אולם אם היתה בת כהן שנישאה לישראל ומת, וזה הזרע היחיד שנשאר ממנה — תאכל בתרומה. לפי שאין העבד נחשב כלל כזרעו של אביו.

22 ממזר פוסל ומאכיל. כיצד? בת ישראל הנשואה לכהן, או בת כהן הנשואה לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד או לגוי וילדה הימנו בן — הרי זה ממזר לשיטת תנא זה. היתה אם אמו בת ישראל הנשואה לכהן — תאכל בתרומה, שהרי נשאר זרע מן הכהן ואוכלת בגללו. ואם היתה בת כהן הנשואה לישראל — לא תאכל בתרומה שהרי יש לה זרע מן הישראלי.

23 כהן גדול, פעמים שהוא פוסל. כיצד? בת כהן שנישאה לישראל וילדה הימנו בת, והלכה הבת וניסת לכהן, וילדה הימנו בן — הרי זה ראוי להיות כהן גדול עומד ומשמש על גבי המזבח. והרי בן זה מאכיל את אמו, שהיא אוכלת בזכות בנה הכהן, ופוסל את אם אמו, שהרי נשאר לה זרע מבעלה הישראל, וזאת אם האם אומרת בתרעומת: לא ירבו כאלה שהם כבני כלומר, נכדי כהן גדול, שהוא פוסלני מן התרומה.

24 א גמרא ומעירים: תנינא להא דתנו רבנן שנינו כבר במשנה לזה ששנו חכמים בברייתא: שוטה וקטן שנשאו נשים, ומתו — נשותיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום. כמבואר כאן, שנישואי שוטה אינם נחשבים נישואין.

25 ב שנינו במשנה: כיצד? היה ישראל שבא על בת כהן — תאכל בתרומה, עיברה לא תאכל. ושואלים: כיון שאם עיברה לא תאכל? ליחוש נחשוש אם כן אף באנוסה ומפותה בכל מקרה שאשה נבעלה שמא עיברה! מי האם לא תנן שנינו במשנה: מפרישין אותן, את הנשים שהוחלפו בשעת החופה, מבעליהן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן בביאה ראשונה. ואם כן, למה לא נחשוש גם כאן שמא התעברו ויפסלו מלאכול בתרומה, ומדוע שנינו במשנה שישראל הבא על בת כהן באונס או בפיתוי — אוכלת?

26 ומשיבים, אמר רבה בר רב הונא: ליוחסין חששו, ולכן מפרישים אותן, לתרומה לא חששו. ושואלים: וכי לתרומה לא חששו? והתניא והרי שנינו בברייתא, האומר לאשה: "הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי", אם היתה זאת בת ישראל שנישאה לכהן — אסורה לאכול בתרומה מיד, שאנו חוששים מיד שמא ימות בעוד שעה, משמע שאף לתרומה גזרו מפני חשש!

27 אלא אמר רבה בר רב הונא: בנישואין — חששו, בזנות — לא חששו. משום שהאשה נוקטת באמצעי זהירות שלא תתעבר.

28 ושואלים: ובנישואין מי האם חששו? והתניא והרי שנינו בברייתא: בת כהן שנישאת לישראל, ומת בעלה באותו יום — טובלת לטהרה שהרי היא נטמאה בביאה כמפורש בתורה, ואוכלת בתרומה לערב, אחרי מותו. משמע שאין אנחנו חוששים להתעברות מביאה אחת, אפילו בנישואין!

29 אמר רב חסדא: טובלת ואוכלת עד ארבעים יום למותו. שעד אז אין לחשוש, ומדוע? דאי לא מיעברא שאם איננה מעוברת — הא לא מיעברא הרי איננה מעוברת, וחוזרת לבית אביה כנעוריה, ואי מיעברא ואם מעוברת היא, הרי עד ארבעים יום מתחילת ההריון מיא בעלמא היא מים סתם הוא, כלומר, אין העובר נחשב עדיין לנפש חיה, ואינו פוסל.

30 אמר ליה לו אביי: אי הכי אם כך אתה אומר, אימא סיפא אמור את סופה של הברייתא: הוכר עוברה במעיה לאחר זמן — תהא מקולקלת למפרע. שכל אכילותיה בתרומה שאכלה עד היום היו בעבירה. ולכאורה משמע שקלקול זה נחשב משעה שמת בעלה, אפילו בארבעים יום הראשונים! הסביר רב חסדא: מאי מה פירוש "מקולקלת" — כוונתו מיום שהוכר העובר למפרע עד ארבעים יום לתחילת ההריון, שבאותם ארבעים יום הראשונים אינו נחשב לנפש ולא פוסל.

31 ג איתמר נאמר: הבא על ארוסתו בבית חמיו, שעדיין לא נשאה, ונולד ילד, ושניהם אומרים שהילד הוא ממנו — רב אמר: הולד הזה ממזר הוא, שודאי אינו מהארוס, ושמואל אמר: הולד שתוקי, ככל ילד שלא ברור מי הוא אביו. אמר רבא: מסתברא מילתיה מסתברים דבריו של רב שהוא ממזר ודאי, במקרה דדיימא מעלמא שהיא חשודה מהכול, שיצא קול על אשה זו שהיא מופקרת, אבל כאשר היא לא דיימא מעלמא חשודה מן הכול — בתרא דידיה שדינן ליה אחריו, אחרי הארוס, אנחנו מטילים אותו את הילד הזה, ומניחים שהוא בנו.

32 אמר רבא: מנא אמינא לה מניין אני אומר זאת — דקתני ששנה במשנה, שכהן שאנס את בת ישראל, אם ילדה — תאכל בתרומה בשביל הבן, ומעתה יש להבין: היכי דמי כיצד היה הדבר בדיוק? אילימא דדיימא מעלמא אם תאמר שהיא חשודה מן הכול, גם אם ילדה אמאי מדוע תאכל? שמא הילד הזה איננו בנו של הכהן?! אלא לאו האם לא הכוונה היא שמיניה דיימא שממנו היא חשודה, ולא דיימא מעלמא חשודה מן הכול.

33 ומעתה קל וחומר הוא: ומה התם שם במקרה של אונס ומפתה — דלהאי איסורא ולהאי איסורא שלזה, לאונס עצמו, היא אסורה, ולזה, לכולם גם כן אסורה באותה מידה — בתרא דידיה שדינן ליה אחריו אנו מטילים אותו, את הילד, ומייחסים אותו לו, הכא, דלהאי איסורא ולהאי היתירא כאן, שלזה, לאחרים, היא אסורה איסור חמור, ולזה, לארוס היא מותרת בעצם — לא כל שכן שראוי לייחס את הילד אליו?!

34 אמר ליה לו אביי: לעולם אימא לך אומר לך כל היכא דדיימא מיניה כל מקום שהיא חשודה ממנו אף על גב דלא דיימא מעלמא אף על פי שאיננה חשודה מן הכול וודאי הוא בנו של הארוס, על כל פנים אמר רב שהולד ממזר. ומאי טעמא מה הטעם שבדבר — כיון דאמרינן שאנו אומרים: מדאפקרא נפשה לגבי מאחר שהפקירה את עצמה אצל הארוס שאסורה לו כל זמן שלא נשאה — שמא אפקרא נפשה לעלמא הפקירה את עצמה לכול, ומתניתין ומשנתנו שהבאת ממנה ראיה, מדובר בה שהיו שניהם בלבד חבושים יחד בבית האסורין שאין לחשוש שהפקירה עצמה גם לאחרים, מאחר שלא היה שם איש אחר. זו היתה לשון אחת של המחלוקת.

35 איכא דאמרי יש שאומרים שכך היתה המחלוקת: בבא עליה הארוס ודאי ומודה בכך — כולי עלמא לא פליגי דבתריה דידיה שדינן ליה הכל אינם חולקים שאחריו אנחנו מטילים אותו, את הילד ומייחסים אותו לו. והכי איתמר וכך נאמר: ארוסה שעיברה שהרתה וטוענת שהוא מן הארוס, והארוס אינו מודה שבא עליה, שרב אמר: הולד ממזר. ושמואל אמר: הולד שתוקי. אמר רבא: מסתברא מילתיה מסתברים דבריו של רב כאשר לא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אינה חשודה ממנו אבל חשודה מן הכל, שאז יש להניח שיש בסיס לחשד שהרתה לאחר, והוולד ממזר,