ביאור שטיינזלץ על יבמות ל״ב

1 ומקצתו חלוץ, ששתי יבמות שהיו נשואות לאיש אחד, לאחת מייבמים ולשניה חולצים.

2 ותוהים: ויאמרו! מה איכפת לנו אם יאמרו? שהרי גם אם ינהגו כך לא יהיה בכך כל נזק, שהרי אין עבירה בחליצה! ומשיבים: אי אם שהוא מייבם בתחילה לאחת והדר חליץ ורק אחר כך הוא חולץ לשניה — הכי נמי כך גם כן ולא היה חשש.

3 אלא גזירה דילמא חליץ ברישא שמא יחלוץ בראשונה לאחת מנשי אחיו והדר מייבם ויחזור וייבם את השניה, ובמקרה זה עבר על איסור, כי מאחר שכבר חלץ קם ליה עומד הוא באיסור "אשר לא יבנה", והרי רחמנא אמר התורה אמרה "אשר לא יבנה את בית אחיו" דברים כה, ט, לומר: כיון שלא בנה, וחלץ ליבמה — שוב לא יבנה.

4 אמר רבא: אם אותו אח שעשה בה מאמר גם נתן לאותה אשה גט להפקיע את מאמרו — הותרה צרתה. כלומר, מותר לאח השלישי לייבם את אשתו של זה שעשה מאמר ונתן גט, ששוב אינה נחשבת כצרת אשת שני מתים, שכן כל הקשר שהיה ביניהן התבטל. אבל היא עצמה, אותה אשה שעשה בה מאמר וניתן לה גט — אסורה לאח השלישי, ומדוע? דמחלפה שהיא מתחלפת שעלולים להחליפה בבעלת גט אחרת שכן מי שנתן ליבמתו גט בלבד — אסור לו מאז לייבם אותה, ועלולים להתירה.

5 איכא דאמרי יש שאומרים נוסח אחר, אמר רבא: אם נתן האח השני גט למאמרו — הותרה אפילו היא להתייבם לשלישי. מאי טעמא מה טעם הדבר? מאי דעבד מה שעשה בה, המאמר — שקליה נטל אותו, שביטל אותו על ידי הגט, ונמצא כאילו לא עשה דבר. ומשום כך הרי לגבי האח השלישי נשארת היא בזיקתה הראשונה כאילו לא עשה האח השני מאומה.

6 א משנה שני אחין נשואין לשתי אחיות, ומת אחד מהן ואשתו פטורה מן הייבום משום אחות אשה ואחר כך מתה אשתו של שני, הרי אף שהיבמה איננה עוד אחות אשתו, מכל מקום הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו כבר שעה אחת.

7 ב גמרא שואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, השתא עכשיו, הרי, ומה התם שם לעיל יבמות ל, א במקרה של שלושה אחים ומהם שנים נשואים לשתי אחיות והשלישי נשוי לנכרית ומת אחד מבעלי האחיות וייבם בעל הנכרית את אשתו ואחר כך מתה אשתו של האח השני אחת האחיות ואחר כך מת בעל הנכרית, שלא מידחיא מהאי ביתא נדחתה אותה אשה מבית זה לגמרי, שמשמת בעלה הראשון עדיין היתה חובת ייבום מוטלת עליה בשל האח השלישי שאינה אסורה עליו — אמרת שלאחר מות יבמה, האח השלישי, לא תתייבם, שמכיון שחל עליה איסור אחות אשה היא נפטרת מבעל אחותה לעולם, הכא דקא מידחיא מהאי ביתא כאן שהיו רק שני אחים, שנדחתה מבית זה לגמרי, שהרי בשעה שמת בעלה לא עמדה בפניה שום אפשרות להתייבם, לא כל שכן שבטלה ממנה חובת ייבום! ומשיבים: התנא — הא תנא ברישא את המשנה הזו של כאן שנה בתחילה, והך חזיא להיתירא ואת אלה האחרות ראה בהן להיתר ושריא והתירה, והדר חזיא לאיסורא ואחר כך ראה בהן צד איסור. ואיידי דחביבה ליה אקדמה ועל ידי שהיתה חביבה עליו, משום החידוש שבה, הקדים אותה ובאמת אין צורך עוד במשנתנו, אלא ומשנה ראשונה אף שלאחר שנשנתה השניה הריהי מיותרת, לא זזה ממקומה.

8 ג תנו רבנן שנו חכמים: בא עליה על אשה זו שאמרנו שאסורה עליו עולמית — חייב עליה גם משום אשת אח, שהרי לא הותרה משום מצות ייבום, וגם משום אחות אשה, אלו דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר: אינו חייב אלא משום אשת אח בלבד. שאין איסור חל על איסור, וכיון שאסורה כבר מדין אשת אח, לא חל עליה איסור נוסף של אחות אשה. ושואלים: והא תניא והרי שנינו בברייתא אחרת, ר' שמעון אומר: אינו חייב אלא משום אחות אשה בלבד!

9 ומשיבים: זו לא קשיא אינה קשה, כאן בברייתא שאמר ר' שמעון שאינו חייב אלא משום אחות אשה, הרי זה כשנשא האח החי קודם את אשתו, ואחר כך נשא האח שמת את אחותה, שמתחילה חל על אשה זו איסור אחות אשה, ואחרי שנשאה אחיו חל עליה גם איסור אשת אח. ואילו כאן במשנה שאמר ר' שמעון שאינו חייב אלא משום אשת אח, הרי זה באופן שנשא בתחילה האח המת את אשתו, והיתה אסורה על האח קודם משום אשת אחיו, ואחר כך נשא החי את אחותה והפכה להיות גם אחות אשתו.

10 ושואלים: ולדעת ר' שמעון, היכא היכן שנשא האח שמת קודם אחות אחת ונמצא שהיתה אסורה על אחיו משום אשת אח, ואחר כך נשא חי את אחותה לשיטתו שרק האיסור הראשון בלבד חל וכיון שאיסור אחות אשה לא חייל אינו חל, משום שהיתה אסורה כבר מצד אחר, הרי אחרי שמת בעלה — תתייבם יבומי שתתייבם עכשיו, שהרי איסור אשת אח שהיה עליה פקע והותר על ידי מיתת בעלה, והיא חייבת בייבום!

11 אמר רב אשי: איסור אחות אשה מיתלא תלי וקאי תלוי ועומד ואינו בטל לגמרי, אי פקע אם פוקע איסור אשת אח במות האחד משום מצוות ייבום — אתי בא איסור אחות אשה וחייל וחל, שהוא חוזר וניעור, ושוב היא אסורה עליו, והלכך ולכן לא פקע לחלוטין.

12 מדברי הברייתא יוצא שלדעת ר' יוסי עובר מי שייבם אשה זו על שני איסורים. ושואלים: והאם סבר ר' יוסי שאיסור חל על איסור? והא תניא והרי שנינו בברייתא: עבר עבירה שיש בה שתי מיתות, כגון שבא על אשה שהיא ערוה לו והיא אשת איש, שיש בכך עונש מיתה אחד משום ערוה שריפה, ועונש מיתה אחר משום אשת איש חנק — נידון במיתה החמורה שבהן שריפה. ר' יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו. כלומר, נידון לפי האיסור הראשון שחל עליו לגבי אשה זו.

13 ותניא ושנויה ברייתא: כיצד אמר ר' יוסי נידון בזיקה הראשונה הבאה עליו? למשל, אם היתה אשה זו חמותו, והיא היתה אז אלמנה או גרושה, אם נישאה אחר כך ונעשית אשת איש ובא עליה — נידון בשריפה משום איסור חמותו, שאיסור זה חל עליו תחילה. ואם היתה אשת איש ולאחר מכן נשא את בתה ואז נעשית חמותו, אם בא עליה — נידון בחנק משום איסור אשת איש. הרי שלדעת ר' יוסי אין איסור חל על איסור ואינו חייב אלא באיסור אחד!

14 אמר ר' אבהו: מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. כלומר, אם היקף האיסור השני רחב יותר ומוסיף על האיסור הראשון עוד אנשים שלא היו אסורים בשל האיסור הראשון — הרי הוא חל.

15 ושואלים: תינח נניח דבר זה היכא היכן, כאשר נשא תחילה האח החי אשה, ואז נאסרה אחותה עליו משום אחות אשה, ואחר כך נשא האח שמת את אחותה, שאז אפשר לומר: מגו דאתוסף מתוך שנוסף איסור לגבי אחים, שהרי בתחילה היו שאר האחים חוץ ממנו מותרים באותה אחות, וכאשר נשא אותה אחיהם נוסף בה איסור אשת אח לגבי האחים, על כן אתוסף איסור לגבי דידיה נוסף איסור גם לגביו, והוא הקרוי איסור מוסיף.

16 אלא היכא היכן, במקום שנשא קודם האח שמת את האשה, שקודם היה קיים על כל האחים איסור אשת אח ואחר כך נשא האח החי את אחותה, מאי מה איסור מוסיף איכא יש כאן? שהרי לא נוספו אנשים אחרים הנאסרים מכוח הנישואין עם אחותה, שהרי האיסור בזה אחות אשתו חל רק עליו ולא על אדם נוסף!

17 וכי תימא ואם תאמר מגו דאיתסר בכולה אחוותא מתוך שנאסר בכל האחיות, שהרי קודם לכן, כאשר נשא אחיו אחת מן האחיות, היו כל השאר מותרות לו, וכאשר נשא הוא עצמו אחות אחרת — נאסר בכל שאר האחיות, ואם כן בגלל שנשא את האשה נוסף בכך איסור עליו. אולם, האי זה הרי אינו נקרא איסור מוסיף אלא איסור כולל הוא. כלומר, שאיסור זה כולל ומוסיף על אותו אדם עצמו צדדים אסורים. אבל אינו קרוי איסור מוסיף — משום שאינו מוסיף איסור לגבי אנשים אחרים.

18 אלא אמר רבא: מה שאמר ר' יוסי בברייתא שחייב משום אשת אח ומשום אחות אשה, כוונתו: מעלה מחשיב אני עליו כאילו עשה שתים, שהרי עבר בה משום שני איסורים ואכן אינו חייב מבחינת דיני אדם אלא אחת. וכן כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: מעלה אני עליו כאילו עשה שתים, ואינו חייב אלא אחת. ושואלים: מאי נפקא מינא מה יוצא מזה, אם מחשיבים לו כאילו עשה שתים? ומשיבים: לקברו בין רשעים גמורים. שכשם שאין קוברים צדיק אצל רשע, כך אין קוברים רשע אצל רשע גדול ממנו, ומי שעשה עבירה זו נחשב כאילו עשה שתי עבירות ולא אחת והרי הוא רשע יותר.

19 א ומעירים, שבעיה זו של איסור חל על איסור, ובאיזה אופן הוא חל בפלוגתא במחלוקת היא שנויה. דאיתמר שנאמר בברייתא שנחלקו חכמים בשאלה זו: זר מי שאינו כהן, ששימש ועבד אחת מעבודות הקודש, כגון שהקטיר עולה על גבי המזבח בשבת, מה דינו? ר' חייא אומר: חייב שתים, הן משום זר ששימש במקדש, והן כמחלל שבת. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת. קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! כלומר, נשבע בעבודת בית המקדש, כך שמעתי מרבי יהודה הנשיא שאמר בענין זה: שחייב שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: שחייב אחת.

20 כיון שאי אפשר היה להוכיח מן המסורת, התחיל ר' חייא לדון ולנתח את הדבר מבחינה הגיונית: מלאכת שבת — לכל נאסרה, כשהותרה מלאכה זו במקדש בעבודת הקודש — רק אצל כהנים הותרה. משמע: לכהנים הותרה, ולא לזרים, ולכן, כשעשה הזר עבודה בשבת יש כאן עבירה משום זרות, ויש כאן גם משום חילול שבת. התחיל בר קפרא לדון לצד אחר: שבת לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — הותרה, שהמשמש במקדש בהיתר — הותרה לו שבת. אם כן נמצא שאין כאן אלא משום זרות, שהרי אם היה איש זה כהן היה מותר בעבודה, ואי אפשר לדונו משום מחלל שבת.

21 כיוצא בו נחלקו בבעיה דומה: כהן בעל מום ששימש במקדש, ועשה עבודה בטומאה בקרבן ציבור הדוחה טומאה. ר' חייא אומר: חייב שתים, הן משום שהוא בעל מום, והן משום שהוא טמא. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת משום בעל מום. קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי שחייב שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: חייב אחת.

22 התחיל ר' חייא לדון: טומאה לכל נאסרה, שכל הטמאים אסורים להיכנס למקדש, כשהותרה הטומאה במקדש, כשכל הציבור כולו טמא — אצל כהנים תמימים שאינם בעלי מום הותרה, ורק לכהנים תמימים הותרה, ולא לבעלי מומין. ואם אותו בעל מום שימש בטומאה — יש כאן עבירה משום בעלי מומין, ויש כאן עבירה משום טומאה. התחיל בר קפרא לדון לצד אחר: טומאה לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — הותרה, והבעיה היתה איפוא רק בשל היות הכהן בעל מום, נמצא כי אין כאן אלא רק משום בעל מום.

23 וכן נחלקו בשאלה נוספת: זר, שאינו כהן, שאכל מליקה חטאת העוף, שאין שוחטים אותה אלא מולקים אותה מן העורף, והיא מותרת לכהנים, אבל כל עוף מלוק אחר אסור משום נבילה, שהרי הומת בלא שחיטה. והשאלה היא: אם זר אכל חטאת מלוקה כזו, מה דינו. ר' חייא אומר: חייב שתים משום זר שאכל קרבן הנאכל רק לכהנים, ומשום נבילה. בר קפרא אומר: אין חייב אלא אחת. קפץ ר' חייא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: שתים. קפץ בר קפרא ונשבע: העבודה! כך שמעתי מרבי: אחת.

24 התחיל ר' חייא לדון: נבלה לכל נאסרה, כשהותרה במקדש — אצל כהנים הותרה, כלומר, רק לכהנים בלבד. וכיון שלכהנים הותרה ולא לזרים — יש כאן משום זרות, דהיינו: זר שאוכל חטאת, ויש כאן משום מליקה — שאוכל נבילה. התחיל בר קפרא לדון: נבילה לכל נאסרה, וכשהותרה במקדש — הותרה לכולם, ואין כאן אם כן אלא רק משום זרות, שהרי אם כהן היה — לא היה בכך איסור.