ביאור שטיינזלץ על יבמות צ״ד

1 דסניא ליה ששונאת היא אותו את היבם, ולכן סומכת על עדות כל שהיא כדי להיפטר ממנו. אמר להו להם רב ששת: תניתוה שניתם אותה במשנתנו. ששנינו, אמרו לה: "מת בעליך ואחר כך מת בנך" ונשאת לחוץ לאדם זר, ואחר כך אמרו לה "חילוף היו הדברים" — תצא, והולד ראשון ואחרון ממזר.

2 ונברר, היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר: אילימא תרי ותרי אם תאמר שניים ושניים, שבאו קודם שני עדים ואחר כך שני עדים אחרים שסיפרו את המעשה בדרך אחרת — מאי חזית דסמכת אהני, מה ראית שסמכת על אלה האחרונים, סמוך אהני על אלה הראשונים ולמה תצא? ועוד, מדוע הוולד ממזר? לכל היותר ספק ממזר הוא שהרי אין הוכחה גמורה לדברי האחרונים. וכי תימא ואם תאמר שלא דק דייק התנא בלשונו — הא מדקתני סיפא הרי ממה ששנה בסופה: הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר, שמע מינה דדוקא קתני למד מכאן שבדיוק שנה!

3 אלא לאו חד האם לא מדובר בעד אחד, וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה והטעם, דווקא, שבאו שניים והכחישו אותו, הא לאו הכי הרי אם לא כן — מהימן היה נאמן. את הראיה הזו מן המשנה דוחים: לעולם תאמר שבאו תרי שני עדים מתחילה ותרי ושניים אחר כך, וכפי שאמר רב אחא בר מניומי בענין אחר, שמדובר בעדי הזמה, שהעדים האחרונים לא סיפרו את המעשה באופן אחר, אלא הזימו את העדים הראשונים, שאמרו: "עמנו הייתם באותו זמן במקום אחר" ולא יכולתם כלל לראות את הדבר שאתם מעידים עליו, ועל ידי כך נפסלים העדים הראשונים בגופם לגמרי, ובכגון זה אנו סומכים על העדים האחרונים.

4 הכא נמי כאן גם כן מדובר בעדי הזמה, ואם כן לא נפתרה שאלה זו מן המשנה.

5 אמר ליה לו רב מרדכי לרב אשי, ואמרי ליה ויש אומרים שאמר זאת רב אחא לרב אשי: תא שמע בא ושמע ראיה ממקור אחר: אין האשה נאמנת לומר מת יבמי, שאנשא, כלומר, להתיר לה להינשא לחוץ, ולא נאמנת לומר מתה אחותי שאכנס לביתה, כלומר, שאנשא לבעלה. ונדייק: היא ניהי דלא מהימנא היא עצמה היא שאינה נאמנת, הא הרי אם היה עד אחד — מהימן נאמן!

6 ודוחים: וליטעמיך, אימא סיפא ולטעמך, לשיטתך, שכך אתה מדייק, אמור את סופה של המשנה: אין האיש נאמן לומר מת אחי שאייבם את אשתו, ולא נאמן לומר מתה אשתי שאשא את אחותה, ואם תדייק באותה דרך עליך לומר הוא ניהו דלא מהימן הוא עצמו הוא שאינו נאמן הא הרי עד אחד מהימן נאמן אולם דבר זה מופרך, שהרי בשלמא נניח גבי אצל אשה משום עיגונא עיגון אקילו בה רבנן הקילו בה חכמים לסמוך על עד אחד, אלא גבי איש מאי איכא למימר מה יש לומר? הרי אי אפשר להתירו על פי עדות בלתי שלימה שכזו!

7 אלא, אין לדייק מהמשנה איך הדין בעד אחד, כי איצטריך כאשר הוצרכה להיאמר הלכה זו שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי — לדעת ר' עקיבא איצטריך הוצרכה, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ואמר ר' עקיבא כי יש ממזר מחייבי לאוין, ולכן אף היבמה הנישאת לחוץ שלא כדין יהיה וולדה ממזר, אימא חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא אמור שמא חוששת, דואגת, היא על קלקול זרעה ותדייק ולא תינשא אלא בעדות ברורה, על כן קא משמע לן דאקלקולא דידה חיישא השמיע לנו שעל קלקול שלה היא חוששת כגון שיש ספק אם מת בעלה שאז היא יוצאת גם מבעלה השני, אבל אקלקולא דזרעא לא חיישא על קילקול של זרעה אינה חוששת עד כדי כך, ועשויה להינשא שלא כדין.

8 רבא אמר: עד אחד נאמן ביבמה מקל וחומר. ומהו: אם לאיסור כרת של אשת איש התרת על ידי עדות של עד אחד, לאיסור לאו של יבמה לחוץ לא כל שכן?! אמר ליה ההוא מרבנן אמר לו אחד החכמים לרבא: היא עצמה, כלומר, האשה המעידה לגבי עצמה תוכיח שאין הדבר כן, שהרי לאיסור כרת התרת שאם היא מעידה שמת בעלה — מתירים לה להינשא לכל אדם, ואין חוששים שמא אשת איש היא, לאיסור לאו לא התרת, שהרי אינה נאמנת לומר שמת יבמה על מנת שתינשא לחוץ!

9 ואלא איהי מאי טעמא לא מהימנא היא עצמה מה טעם אינה נאמנת, שכיון דזימנין דסניא ליה, לא דייקא ומינסבא שפעמים שהיא שונאת אותו, אינה מדייקת בבדיקת הדברים ונישאת, עד אחד נמי גם כן יש לומר אותו חשש: שכיון דזימנין דסניא ליה, לא דייקא ומינסבא שפעמים שהיא שונאת אותו, אינה מדייקת ונישאת, שהרי אין עד אחד נאמן אלא בצירוף הסיבה שהיא גם מדייקת. ואם כן אין ביסוס לקל וחומר זה, ולא נמצא פתרון לשאלה שנשאלה.

10 א שנינו במשנה: זה המדרש דרש ר' אלעזר בן מתיא וכו'. שהכתוב "ואשה גרושה מאישה" בא ללמד שגט שניתן על ידי אדם שאינו בעלה, אינו פוסלה. אמר רב יהודה אמר רב: הוה ליה היה לו לר' אלעזר למדרש ביה מרגניתא לדרוש בו בפסוק זה מרגלית ודרש ביה חספא בו חרס, כלומר, היה יכול לדרוש דרשה חשובה יותר, ודרש וחידש בו רק דבר קטן.

11 מאי מרגניתא מה, איזו, מרגלית! — דתניא שכן שנינו בברייתא, מה שנאמר: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" ויקרא כא, ז, בא ללמד שאפילו לא נתגרשה אלא מאישה, שנפרדה ממנו ולא הותרה לאחרים, כגון שכתב לה בגט "הרי זה גיטך ואין את מותרת לכל אדם" שגט כזה ודאי אינו מתיר אותה להינשא לאחר, ואינו נחשב גט לכל דבר, מכל מקום פסולה לכהונה. שאם אחר כך מת בעלה — תיחשב כגרושה ולא כאלמנה ואסורה להינשא לכהן, שגט זה בכל זאת הועיל בה לפסול, והיינו וזהו "ריח הגט" שאינו גט ממש, ובכל זאת הוא שפוסל בכהונה.

12 ב משנה מי שהלכה אשתו למדינת הים, ובאו ואמרו לו "מתה אשתך", ונשא את אחותה, ואחר כך באת אשתו ממדינת הים — מותרת לחזור

13 לו, שנישואי הטעות שנשא את האחות נחשבים כזנות, ואין זנות עם קרובת אשתו פוסלת את אשתו. ומותר בקרובות שניה כגון בבתה, ושניה מותרת בקרוביו, כגון בבנו. לפי שלא תפסו בה כלל הנישואין הללו. ואם מתה הראשונה — מותר בשניה אף שבא עליה כבר באיסור.

14 אמרו לו: מתה אשתו, ונשא את אחותה. ואחר כך אמרו לו: קיימת היתה האשה בזמן שנשא את אחותה, ומתה רק אחר כך. הולד הראשון, זה שנולד לאחות בזמן שהיתה אשתו עדיין חיה — ממזר, שהרי הוא בן אחות אשתו בחיי אשתו, והאחרון אין ממזר. ר' יוסי אומר: כל שפוסל על ידי אחרים — פוסל על ידי עצמו, וכל שאין פוסל על ידי אחרים — אינו פוסל על ידי עצמו, כאשר יבואר הדבר בגמרא.

15 א גמרא ומעירים, שמה שאמרו לו לאותו אדם מתה אשתו ונשא את אחותה, ואף על גב דאזיל ואף על פי שהלכו אשתו וגיסו בעל אחות אשתו למדינת הים והודיעו לו שמתו שניהם, דאהני שהועילו, פעלו הני אלו הנשואים שהוא עשה, דקמיתסרא שנאסרת אשת גיסו על גיסו, שהרי נמצא שנשא אשת איש בטעות, וכפי ששנינו לעיל שהנושא אשת איש בטעות נאסרת על בעלה, ואפילו הכי כך, אשת גיסו אסירא אסורה לבעלה, ואילו אשתו שריא מותרת לו,

16 ולא אמרינן ואין אנו אומרים שמתוך שנאסרה אשת גיסו על גיסו, תיאסר גם אשתו עליו, אף על פי שאותו מעשה עצמו גרם לאסור אשה זו על בעלה. ומציעים: לימא מתניתין האם לומר שמשנתנו שלא כשיטת ר' עקיבא, דאי שאם כשיטת ר' עקיבא היא — הויא לה הרי, היא, אשתו, נעשית לו אחות גרושתו.

17 דתניא שכן שנינו בברייתא: כל עריות שבתורה, גם אם נשא אותן — אין צריכות הימנו גט, חוץ מאשת איש שנישאת בטעות על פי בית דין, ור' עקיבא מוסיף אף אשת אח ואחות אשה, שמכיון שיש אופן שאלה יוכלו להיות מותרות לו: אשת אח על ידי ייבום, ואחות אשה במות אשתו — לכן צריכות הן גט כשנשאן. ולענייננו, כיון שאמר ר' עקיבא שאחות אשתו בעיא צריכה גט, ממילא איתסרא עליה נאסרה עליו אשתו, דהויא לה שהרי היא, אשתו, נעשית אחות גרושתו.

18 ודוחים: ולאו איתמר עלה וכי לא נאמר עליה אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: האי זו אשת אח שאמר ר' עקיבא היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר — כגון שקדש אחיו את האשה, והלך האח למדינת הים, ושמע האיש הנמצא כאן שמת אחיו, ועמד ונשא את אשתו כיבמה, דאמרי אינשי שאומרים אנשים שאינם יודעים היטב מה אירע: הך קמא, תנאה הוה ליה זה הראשון, תנאי היה לו בקידושין עם אשתו, ומן הסתם בטלו הקידושין הללו לפי שלא נתקיים התנאי, והאי שפיר נסיב וזה, יפה, כדין, נשא, שאינה אשת אחיו. ומשום כך אמר ר' עקיבא שצריך לתת גט.

19 וכן האי וזו אחות אשה נמי גם כן היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר — כגון שקידש את אשה, והלכה למדינת הים, ושמע שמתה, עמד ונשא את אחותה. דאמרי אינשי שאומרים אנשים: הך קמייתא זו הראשונה, תנאי הוה ליה היה לו בקדושיה, ולא נתקיים התנאי, ובטלו הקידושין, והא שפיר נסיב וזה, יפה, כדין, נשא, אלא במשנתנו שהיו נשואין ממש קודם לכן, מי איכא למימר תנאה הוה ליה האם יש מקום לומר שתנאי היה לו בנשואין? הלא מוחזק בידינו שאדם אינו נושא אשה על תנאי, ואם נשא אותה — מן הסתם ביטל את כל התנאים המעכבים, ואף לשיטת ר' עקיבא אין אחותה צריכה גט.

20 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: אי אם לפי שיטת ר' עקיבא, ליתני נמי שישנה גם כן חמותו כמקרה נוסף של ערוה שצריך לתת גט. דהא שמעינן ליה שהרי שמענו אותו את ר' עקיבא, שאמר: חמותו לאחר מיתה של אשתו — לאו לא נידונה בשרפה, שאיסור חמותו החמור בטל במות אשתו.

21 דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בתורה על מי שנושא אשה ובתה: "באש ישרפו אתו ואתהן" ויקרא כ, יד, שודאי אין לפרש ששורפים את שתיהן, שהרי האשה הראשונה שנשא — היא עצמה לא חטאה כלל, ובודאי שאינה צריכה להיענש, ולכן פירשו את המלה "אתהן" אותו ואת אחת מהן, זו שנשא באחרונה שהיתה אסורה עליו, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אותו ואת שתיהן. וכיון שדבר זה תמוה מאד לומר שיענשו את שתיהן, גם את זו שנשא כדין, רבו הדעות להסביר את שיטת ר' עקיבא.

22 בשלמא ננינח לשיטת אביי שאמר ופירש שמשמעות דורשין דרש איכא בינייהו יש ביניהם, שלא נחלקו בגופה של הלכה, אלא בדרך המדרש בה לומדים את ההלכות, שר' ישמעאל סבר: חדא כתיב אחת נאמרה כלומר, אותו ואת אחת מהן הוא משמעות פשוטו של הכתוב, ואילו ר' עקיבא סבר: תרתי כתיב שתיים נאמרו ו"אתו ואתהן" פירושו: שתיהן, כל אחת מהן, וכגון שנשא שתי נשים באיסור זה, למשל חמותו ואם חמותו — ששתיהן בשריפה, שכל אחת מהן אסורה, וזו משמעות הכתוב האומר שתיהן. ואם כן, לשיטה זו, שפיר יפה, ואין זה נוגע למה שאמרנו.

23 אלא לדעת רבא שאמר: לענין חמותו לאחר מיתה של אשתו איכא בינייהו יש ביניהם הבדל בהלכה, שלדעת ר' ישמעאל האשה השניה שנושא, כגון שנשא את הבת ואחר כך נשא את החמות, אפילו לאחר מות הבת — חייב עליה. ואילו לדעת ר' עקיבא אין החיוב חל עליו אלא כאשר שתיהן קיימות "ואתהן" ואם מתה הראשונה שוב אין השניה אסורה באותו איסור מן התורה, אם כן, ליתני נמי שישנה גם כן חמותו, שיצטרך לתת לה גט אם נשאה בטעות, שהרי גם לה יש היתר לאחר מות אשתו!

24 אמר ליה לו רב כהנא: נהי דמיעטה קרא אם אמנם שמיעט אותה הכתוב מעונש שרפה — מאיסורא מי מאיסור האם מיעטה קרא הכתוב? שאף לדעת ר' עקיבא אסור מן התורה לשאת את חמותו אף לאחר מות אשתו, ואם כן אין בחמותו מקום לנישואין של היתר, אף לדעת רבא שסבור שר' עקיבא פוטר במקרה זה מעונש שריפה.

25 ושואלים מצד אחר: ותאסר אשתו בשכיבה ששכב עם אחותה, מידי דהוה כמו שהוא בענין אשה שהלך בעלה למדינת הים, שהיא נאסרת לבעלה כאשר היא נבעלת לאיש אחר בטעות! ומשיבים, לא דמי אינו דומה: כי אשתו שאם זנתה במזיד אסירא מדאורייתא אסורה עליו מן התורה, ואם נבעלה בשוגג — גזרו בה רבנן חכמים שתיאסר עליו,