ביאור שטיינזלץ על יבמות כ״ג

1 ואימא ואמור שבא הכתוב "בת אשת אביך" ללמד פרט לחייבי לאוין, שאם נשא אביו אשה שאסור לו באיסור לא תעשה לשאתה, כגון ממזרת, לא תיחשב זו כאשתו ולא תהיה לו אחותו ממנה כאחות! אמר רב פפא: חייבי לאוין תפשי בהו תופסים בהם קדושין למרות שיש בכך איסור, ולכן אפשר לקרוא לה אשת אביך.

2 וראיה לדבר, ממה דכתיב שנאמר: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" דברים כא, טו, ויש להבין: וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום, שהכתוב קורא לה אהובה ושנואה סתם, ולא אומר אהובה לבעלה ושנואה לבעלה? אלא הכוונה היא: "אהובה" — אהובה בנישואיה, שהיו נישואיה כשרים, ו"שנואה" הכוונה: שנואה בנישואיה, ואמר רחמנא ואמרה התורה על שתיהן "כי תהיין", משמע שיש בהן הוויה, כלומר: קשר נישואין.

3 ושואלים: ואימא ואמור — פרט לחייבי כריתות, בא הכתוב ללמד, שאם בא אביו על ערוה שחייב עליה כרת — מאחר ובאשה זו אין לאב הוויית אישות, שהרי אין קידושין תופסים בה, שמא אחות הנולדת מאשה כזו לא תיאסר עליו משום בת אשת אביו? אמר רבא, אמר קרא הכתוב: "ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ" ויקרא יח, ט, כלומר, בין מאשה שאומרים לו לאביך "קיים" השאר אותה בבית, בין שאומרים לו לאביך "הוצא" מפני שהיא ערוה עליך, ואמר רחמנא ואמרה התורה "אחותך היא" שם יא, כלומר, אף זו שהיתה ערוה על אביך, בתה נקראת "אחותך".

4 ושואלים: אימא ואמור בין שאומר לו אביך "קיים" בין שאומר לו אביך "הוצא", ואמר רחמנא ואמרה התורה "אחותך היא", וכוונתו לרבות אחותו משפחה וגויה! ודוחים: אמר קרא הכתוב: "בת אשת אביך" שם, כלומר, מי שיש לו אישות קשר נישואין לאביך בה, פרט לאחותו משפחה וגויה שאין לו לאביך אישות באמה.

5 ושואלים: כיון שהכתוב באיסור אחותו מרבה וממעט, ומה ראית להכניס ולכלול בו בת חייבי כריתות ולהוציא בת שפחה וגויה? ומשיבים: מסתברא מסתבר חייבי כריתות הוה ליה היה לו לרבות, שכן תפסי תופסים בהן קדושין לעלמא בכלל, שאף על פי שלאביו אסורה אשה זאת, מכל מקום מותרת היא לאחרים.

6 ודוחים: אדרבה להיפך, שפחה וגויה הוה ליה היה לו לרבות, דאי מגיירה שאם היא מתגיירת לדידיה נמי תפסי לו עצמו גם כן יתפסו בה קדושין! ומשיבים: לכי מגיירה כאשר היא מתגיירת — גופא אחרינא גוף אחר היא, כלומר, שוב איננה נחשבת כאותה אשה, אלא כאדם אחר, ובהיותה גויה — אין בה קשר אישות ולכן בא הכתוב והוציאה.

7 ושואלים: ורבנן וחכמים הלומדים ענין אחר מהפסוק "ערות אשת אביך" — הלכה זו למעוטי למעט אחותו משפחה וגויה מנא להו מניין להם? ומשיבים: נפקא להו יוצא, נלמד להם הדבר ממה שנאמר בשפחה כנענית הנשואה לעבד עברי: "האשה וילדיה תהיה לאדניה" שמות כא, ד, ולמדים מכאן שבני השפחה אינם מתייחסים כלל אל אביהם היהודי אלא אל אמם השפחה.

8 ושואלים: ור' יוסי בר' יהודה מדוע אין גם הוא לומד מכאן? ומשיבים: חד פסוק אחד "האשה וילדיה" נצרך ללמדנו בשפחה, וחד ופסוק אחד צריך ללמדנו לענין גויה. ומעירים, וצריכי וצריכים שני פסוקים לשם כך, דאי אשמעינן שאם היה משמיע לנו רק בשפחה, הייתי אומר: משום שאין לה חייס יחוס, שמהתורה נראה שלגבי בני השפחה אין כל יחוס משפחת אב, אבל גויה דאית שיש לה חייס יחוס — אימא אמור שלא, ולכן היה צריך לומר שגם בת הגויה איננה נחשבת לבתו.

9 ולהיפך: ואי אשמעינן ואם היה משמיענו רק בגויה, הייתי אומר משום דלא שייכא שאיננה שייכת כלל במצות, ולכן אין לילדיה קשר לישראל, אבל שפחה דשייכא ששייכת במצות, שהרי השפחה, כמו העבד, מצווה על קיום כל מצוות לא תעשה ומצוות עשה שאין הזמן גורם לחיובם, אימא אמור שלא, וילדיה ייחשבו כבני אביהם היהודי, על כן צריכא נצרכה גם הוכחה נוספת זו.

10 ושואלים: ורבנן, אשכחן וחכמים, מצאנו כבר הוכחה, על פי שיטתם בשפחה, שילדיה אינם נחשבים כבני אביהם היהודי, אבל בנים שנולדו לישראל מגויה מנא להו מניין להם שאינם נחשבים יהודים? וכי תימא נילף ואם תאמר כי נלמד זאת משפחה — הלא כפי שהוכחנו הנהו מצרך צריכי שני הדברים הללו צריכים שייאמרו שניהם, ואי אפשר ללמדם זה מזה!

11 ומשיבים: אמר ר' יוחנן משום בשם ר' שמעון בן יוחי: הוכחה לדבר זה ממה שאמר קרא הכתוב: "ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי" דברים ז, ג-ד, ללמד: בנך הבא מישראלית — קרוי בנך, ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, אלא בנה. וכיון שלא חשש הכתוב לילדים הנולדים מן הגויה, משמע שאין בן הגויה מתייחס כלל אחר אביו הישראלי.

12 אמר רבינא: שמע מינה למד מכאן שבן בתך הבא מן הגוי קרוי בכל זאת בנך. ושואלים: לימא קסבר האם לומר שסבור רבינא כי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר? ומשיבים: אין להוכיח מכאן הוכחה גמורה כי נהי אם אמנם שממזר לא הוי איננו — כשר נמי לא הוי גם כן איננו, אלא ישראל פסול מיקרי נקרא ופסול לענין נישואין לכהונה.

13 ושואלים: לטעמו של ר' שמעון, הלא האי פסוק זה בשבעה אומות, הכנעני והחתי וכו' כתיב נאמר, ולא נאמר בעמים אחרים? ומשיבים, הרי נאמר שם בפסוק טעם לדבר: "כי יסיר" — לרבות כל המסירים. כלומר, בא לרבות כל האומות שאף הן מסירות מאחרי ה'.

14 ושואלים: הניחא זה נוח לר' שמעון, דדריש טעמא דקרא שדורש את טעם הכתוב, כלומר, שהוא סבור שמאחר שיש לכתוב טעם מסויים, אפשר ללמוד ממנו כאילו היה הטעם מפורש, אלא לרבנן לחכמים, שאינם דורשים טעם הכתוב, מנא להו מניין להם דין זה בשאר אומות? ומשיבים: מאן תנא דפליג עליה מי הוא התנא שחולק עליו על ר' יוסי בר' יהודה — ר' שמעון היא, ואם כן, לדעת ר' יוסי בר' יהודה המקור ללימוד זה הוא מן הכתוב "בת אשת אביך" והחולק עליו לענין דרשה זו הוא ר' שמעון, ור' שמעון, כפי שאמרנו, למד אותו ענין מכתוב אחר.

15 א משנה מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע אי זה מהן קידש, והריהו אסור בשתיהן — נותן מספק גט לזו, וגט לזו. מת המקדש לפני שנתן גט, ולו אח אחד — חולץ האח לשתיהן, אבל אינו מייבם, כיון שאינו יודע מיהי יבמתו ומיהי אחות יבמתו האסורה עליו.

16 היו לו למקדש שנים שני אחים, אחד מהם חולץ לאחת האחיות ואינו מייבם, שמא אחותה היא היבמה ונמצאת זו אחות זקוקתו, ואחד מייבם לאחרת, אם ירצה. קדמו הזדרזו שני האחים וכנסו ונשאו את שתיהן בלא לשאול כיצד לעשות כהלכה — אין מוציאין מידם. שהרי זו שהיתה יבמה — כבר נתייבמה, וממילא נפטרה אחותה מן הזיקה, ומותרת לאחיו.

17 וכן: שנים שקדשו שתי אחיות, זה אינו יודע אי זו קידש, וזה אינו יודע איזו קידש — זה נותן שני גיטין, וזה נותן שני גיטין. מתו לפני שגירשו, אם היה לזה אח ולזה אח — זה חולץ לשתיהן, וזה חולץ לשתיהן.

18 היה לזה אח אחד, ולזה שנים — היחיד חולץ לשתיהן. והשנים — אחד חולץ, ואחד מייבם. קדמו השנים וכנסו — אין מוציאין מידם. היו לזה שנים ולזה שנים — אחיו של זה חולץ לאחת, ואחיו של זה חולץ לאחת, אחיו של זה שחלץ מייבם חלוצתו של זה של אחיו האחר, ואחיו של זה השני שחלץ מייבם חלוצתו של זה.

19 קדמו שנים שני אחים וחלצו — לא ייבמו השנים האחרים אחיו של האיש השני, שמא ייבם אחד את אחות זקוקתו, אלא אחד חולץ ואחד מייבם. קדמו וכנסו — אין מוציאין מידם.

20 ב גמרא שמע מינה למד מכאן ממשנתנו זו כי קדושין שאין מסורין לביאה, כלומר, קידושין שאירע בהם סבך הלכתי כזה שלעולם אינם יכולים להגיע לידי ביאה, משום שכרוך בהם איסור המונע מלכנוס את האשה. ואף קידושין אלה שמדובר בהם במשנה הם בכלל זה, שהרי אינו יכול לשאת אף אחת משתי אחיות אלה, מפני שביחס לכל אחת מהן יש ספק שמא זו שכונס היא אחותה של זו שקידש, ואסורה עליו כל ימי חייה. ועם זאת נאמר במשנה שצריך לתת גט לשתיהן, משתמע איפוא מכאן כי קידושין אלה הוו הריהם קדושין, ותופסים, אף כי בפועל אינו יכול לשאת אף אחת מהן. והרי זה בניגוד לשיטת רבא, שאמר שקידושין שאינם מסורים לביאה — אינם קידושין כלל!

21 ודוחים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כשהוכרו שתי האחיות מתחילה, שבשעת קידושין ידע איזו מהן הוא מקדש, ולכן, בשעת קידושין היו אלה קידושין המסורים לביאה, אלא ולבסוף נתערבו שתי האחיות, ושוב אינו יודע איזו מהן קידש, ואם כן לא היה כאן מתחילה פגם בעצם הקידושין, אלא שנתעוררה אחר כך בעיה מעשית מחוסר ידיעת העובדות. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן שיש לפרש כך, מלשון המשנה, דקתני ששנה בה "ואינו יודע איזו מהן קידש "ולא קתני שנה "ואינו ידוע" כלל, משמע שהדבר היה ידוע בזמן מסויים. ומוסיפים: אכן, שמע מינה למד מכאן.

22 ושואלים: אם כן, מאי קא משמע לן מה חידוש השמיע לנו בקטע זה של המשנה שנותן לזו גט ולזו גט? ומשיבים: סיפא איצטריכא ליה סופה של המשנה היתה צריכה לו, ששנינו שם: מת ולו אח אחד — חולץ לשתיהן, היו לו שנים — אחד חולץ ואחד מייבם. וזהו החידוש: דוקא מיחלץ והדר יבומי לחלוץ ואחר כך לייבם, אבל יבומי ברישא לייבם בתחילה — לא, ומדוע? — דקא פגע שהרי הוא פוגע ונתקל על ידי ייבום זה באשה שהיא אחות זקוקתו. שהרי איננו יודע אם האשה הזו שמייבם איננה אחותה של זו שזקוקה לו באמת, ואחות זקוקתו אסורה לו. ואף על פי שייתכן שאותה אשה עצמה היא היבמה — מכל מקום הרי לא הוברר הענין.

23 ג שנינו במשנה שנים שקדשו שתי אחיות וכו'. ושואלים: שמע מינה למד מכאן שקדושין שאין מסורין לביאה הוו הריהם קדושין! ודוחים: הכא נמי כאן גם כן מדובר כשהוכרו ולבסוף נתערבו. ומעירים: דיקא נמי, דקתני מדוייק גם כן כך, ששנה "ואין יודע", משמע שהוא אינו יודע עכשיו את מי מהן קידש ולא קתני שנה "ואין ידוע". ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

24 ושואלים: אם כן, ומאי קא משמע לן ומה חידוש השמיע לנו בכך ששניהם נותנים גט? ומסבירים: סיפא איצטריכא ליה סופו של אותו קטע הוצרך לו, שנאמר בו: מתו, לזה אח אחד ולזה שנים — היחיד חולץ לשתיהן, והשנים — אחד חולץ ואחד מייבם.

25 ושואלים: פשיטא פשוט היינו רישא הרי הוא הדין שכתוב בהתחלה ומה החידוש במקרה נוסף זה? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר ליגזור תרי אטו חד שנגזור בשני אחים משום האח האחד, וכשם שאח אחד רשאי רק לחלוץ ולא לייבם, כך יהא הדין בשנים, על כן קא משמע לן השמיע לנו שכאן רשאי אחד מהם לייבם.

26 ומעירים: ודוקא מיחלץ והדר יבומי לחלוץ ואחר כך לייבם, אבל יבומי ברישא לייבם בתחילה — לא, שאסור שאחד ייבם ויניח לאחרים לחלוץ. ומדוע? — דקא פגע שמא הוא פוגע ביבמה לשוק. שהרי ייתכן שהאשה הזו אינה יבמתו שלו, אלא יבמתו של אדם אחר, שכיון שאחיו של האחר עדיין לא חלץ לה — אסור ליבמה זו להינשא לאדם אחר.

27 ד שנינו במשנה: לזה שנים ולזה שנים וכו'. ושואלים: הא תו הלכה זו עוד למה לי הלא היינו הך היא היא כהלכה הקודמת! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר ליגזור דלמא מייבם נגזור שמא יבוא לייבם בלא חליצה של האחר כלל, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאין אנחנו גוזרים, אלא כל אחד מזוג האחים יכול גם לייבם.

28 ושואלים: מאי שנא מהא דתנן במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה אחרת: היו ארבעה אחין, והיו שנים מהן נשואין שתי אחיות, ומתו הנשואין את האחיות — הרי אלו שתי האחיות חולצות ולא מתייבמות, מפני שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו של כל אחד מן האחים, ומדוע לא נאמר גם כאן שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו?

29 ודוחים: הכי השתא כיצד אתה משווה?!