רש"י על ויקרא י״ח:ט׳

« רש"י על ויקרא י״ח:ח׳ רש"י על ויקרא י״ח:י׳ »

1 שפתי חכמים פתח ↗

בת אנוסה. וקרא דערות בת אשת אביך ללמד מי שיש לו אישות לאביך בה, פרט לאחותו שנולדה לאביו מן השפחה, משום דלא תפסי בה קידושין, כדכתיב שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור:

1 גור אריה על ויקרא פתח ↗

לא אמרתי וכו'. דאם לא כן, למה כתב "אשת בנך היא". והקשה הרא"ם, למה ממעטינן כאן אנוסה ושפחה ונכרית, ואילו גבי "אחותך" פסוק ט אמרינן דאחותך אף אחותו מן האנוסה במשמע רש"י שם, ו"בת אשת אביך" דכתיב פסוק יא מוקמינן למעוטי שפחה ונכרית דלא תפסי קידושין, ותירץ הרא"ם, דהתם בשני קראי כתיב, כתיב "ערות אחותך", ובתר ההוא קרא כתיב "ערות בת אשת אביך וגומר", וכיון ד"אחותך" משמע אף אנוסה, סברא לקיים שניהם. אבל כאן דמקרא אחד כתיב "ערות כלתך אשת בנך היא", סברא לומר דקרא פירשו מפרש, 'לא אמרתי אלא כשיש לבנך אישות בה', עד כאן. ובלאו הכי אין זה קשיא, דהא על כרחך בקרא ד"כלתך" פירושו הוא דמפרש, דמדכתיב "ערות אשת בנך היא", אם כן מוכח דפירוש הוא מפרש למעלה. אבל אצל "ערות אחותך", אדרבה אית לן לומר, דקרא אסר כל שהוא "אחותך", ו"ערות בת אשת אביך" לא אתא רק למעט אחותו מן הגויה, ופשוט הוא:

2 מזרחי פתח ↗

מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרים לו לאביך קיים את אמה בין שאומרים לו הוצא את אמה. בפ"ב דיבמות כגון ממזרת ונתינה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון אי יצא מזה שאחותו מן העריות לא תהיה בכלל האיסור הזה והם כלם בכרת חוץ מן הנולדת מן השפחה ומן הכותית ואני תמה על הרב שהרי בגמ' יבמות בפרק השני מפורש ואימא פרט לאחותו מחייבי כריתות אמר רבא אמר קרא ערות אחותך בת אביך או בת אמך מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרין לו לאביך קיים בין שאומרין לו הוצא ואמר רחמנא אחותך היא אלמא לאו אחותו מחייבי לאוין בלבד נקראת אחותו אלא אף אחותו מחייבי כריתות נמי אחותו היא עכ"ל. ונ"ל שאין זו טענה על דברי הרב כי אין פירוש כגון ממזרת ונתינה שב על האם כאשר חשב עד שתהיה בתה אחותך מחייבי לאוין בלבד אלא על הבת קאי ומילתיה דרבא ה"פ בין שאומרים לו לאביך הוצא את אמה שהיא באיסור חייבי כריתות או באיסור חייבי לאוין שאז בתה היא אחותך אף שהיא ממזרת כגון שאמה מחייבי כריתות או נתינה כגון שאמה נתינה שהיא מחייבי לאוין ונקט נתינה משאר כל חייבי לאוין מפני שאין שום שם לכלול כל הבאין מחייבי לאוי' כמו שם הממזרת שכולל כל הבאין מחייבי כריתות לפיכך תפש נתינה וה"ה כל הבאין משאר חייבי לאוין והראיה על שכגון ממזרת ונתינה שב על הבת ולא על האם שהרי כתב אחר זה בת אשת אביך למד שאינו חייב על אחותו משפחה כותית דמשמע שהוא חייב על אחותו מחייבי כריתות והוא סותר מה שפירש גבי מולדת חוץ כגון ממזרת ונתינה אם היא שב אל האם דמשמע אבל לא על חייבי כריתות אלא עכ"ל כדפרישית שהממזרת ונתינה שב על הבת לא על האם ועוד ראיה אחרת על שכגון ממזרת ונתינה שב על הבת ולא על האם שהרי בפרק כיצד שנינו מי שיש לו אח מכל מקום זוקק ליבום והרי הוא אחיו לכל דבר חוץ ממי שיש לו אח מן השפחה ומן כותית ואמרינן בגמרא מכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר שהוא אחיו מחייבי כריתות ופריך פשיטא אחיו הוא ומשני מהו דתימא נילף אחוה אחוה מבני יעקב מה להלן כשרים ולא פסולין אף כאן כשרים ולא פסולין קמ"ל אלמא מילתא דפשיטא היא דאחיו מיקרי אף מחייבי כריתות והה"נ אחותו ואיך יעלה על הדעת לומר שרבי יוסי בר' יהודה ס"ל דלא מיקרי אחותו אלא הבאה מחייבי לאוין כגון ממזרת ונתינה אבל הבאה מחייבי כריתות לא מיקריא אחותו אלא על כרחנו לומר שכגון ממזרת ונתינה שב אל הבת הבאה מחייבי כריתות ומחייבי לאוין כדפרישית ואם תאמר מאחר שאחותך משמע אף הבאה מחייבי כריתות למה לי קרא דמולדת בית או מולדת חוץ לרבויי ממזרת ונתינה תיפוק לי מאחותך י"ל דאי לאו קרא דמולד' בית או מולד' חוץ ה"א מבת אשת למעוטי אחותך מחייבי כריתות קמ"ל קרא דמולדת בית או מולד' חוץ:

2 גור אריה פתח ↗

בין שאומרים לו וכו'. ומה שכתב רש"י 'כגון ממזרת ונתינה', הקשה הרמב"ן, דמשמע שהאם היא ממזרת או נתינה, ואם כן משמע שאם היתה האם מחייבי כריתות לא היתה בכלל עריות, וזה תימה, שרש"י לא הוציא בפסוק יא רק אחותו מן שפחה ומן הנכרית דלא תפסי בה קדושין, אבל תפסי בה קדושין, כגון עריות, דבעלמא תפסי בה קדושין, לא הוציא. וכן בהדיא ביבמות כג., דלא ממעטינן רק אחותו מן שפחה ומן הנכרית. והרא"ם פירש 'כגון ממזרת' כגון שהבת היא ממזרת, ונולדה מחייבי כריתות. ואין זה נראה, דבכל הספרים גרסינן 'כגון בת ממזרת'. ועוד, דלא שייך לומר 'כגון בת ממזרת', דלא ידענו מזה שנולדה מחייבי כריתות, דאפשר לפרש שנולדה מממזרת ולא מחייבי כריתות, והוי ליה למימר 'כגון בת חייבי כריתות', אבל ממזרת איכא למימר דנולדה מן ממזרת, והשתא אין האם רק מחייבי לאוין:ונראה שרש"י סבירא ליה דודאי אף בת חייבי כריתות בכלל "ערות אחותך לא תגלה", דהא גם כן "אחותך" היא, וכמו שפירש רש"י על "ערות אחותך" ד'אף בת אנוסה במשמע', והוא הדין נמי בת עריות, דמהיכי תיתי למעט; אי בשביל שלא נולדה על ידי קדושין – בת אנוסה גם כן לא נולדה על ידי קדושין. ואי משום דבת עריות לא תפסי בה קדושין יבמות כג., ואילו בת אנוסה תפיס בה קדושין, זה אינו, דלא כתיב שם בפירוש בת אנוסה כמו בת עריות, ולא שום רבוי לרבות אחד מהם, רק שאמר 'אף בת אנוסה במשמע', והכי נמי בת עריות במשמע. ומה שלא פירש רש"י רק בת אנוסה, ולא פירש בת עריות גם כן, היינו שלא נוכל למילף ממשמעות הכתוב שאמר "ערות אחותך לא תגלה", כיון שנולדה באיסור שמא לא נקרא 'אחותו', והשתא דכתיב "מולדת בית או מולדת חוץ", ואפילו אחותו בפסול נמי אחותו, שוב אין לחלק בין נולדה מעריות ובין נולדה מחייבי לאוין, דהא מהיכי תיתי לן לחלק:ורש"י שפירש ד"מולדת בית או מולדת חוץ" לחייבי לאוין ולא לחייבי כריתות, היינו טעמא דהשתא ניחא טפי לפרש "מולדת חוץ" שאומרים לו הוצא אמה, וזה מחייבי לאוין דתפסי קדושין יבמות כג., אבל בחייבי כריתות דלא תפסי קדושין, לא שייך 'הוצא', דלא תפסי קדושין. והרמב"ן ז"ל נדחק בזה לפרש הוצא אותה מן הבית. וזה דחוק, דלדברי רש"י אין צריך לזה כלל. וממילא נלמוד חייבי כריתות, כיון דליכא שום מיעוט, דמהיכי תיתי למעט; אי בשביל שלא תפסי קדושין בה, סוף סוף נקרא "אחותך" כמו שנקרא "אחותך" בת אנוסה. ובשביל שאין קדושין תופסין בה כלל, בשביל כך אין לומר שאינה כל כך חשובה "אחותך", כמו בת אנוסה שאינה גם כן על ידי קדושין. ואי בשביל שנולדה באיסור, אין לחלק בינה ובין חייבי לאוין:והא דאיתא בפרק שני דיבמות ריש כג. דפריך ואימא "ערות בת אשת אביך" פסוק יא למעט אחותו מחייבי לאוין, וקאמר אחותו מן חייבי לאוין לא צריך קרא, דתפסי בה קדושין. וקאמר, ואימא להוציא בת חייבי כריתות, וקאמר מדכתיב "מולדת בית או מולדת חוץ" בין שאומרים לו קיים או שאומרים לו הוצא, היינו אליבא דרבי יוסי בר יהודה, דמוקי קרא ד"ערות בת אשת אביך" למעט בת גויה ושפחה דאין קדושין תופסין בה, והמקשה רצה למעט מהך קרא ד"בת אשת אביך" בתו מחייבי לאוין, וקאמר דלא נוכל למעט מ"אשת אביו", דהרי קדושין תופסין בה. ופריך, ואימא למעט חייבי כריתות דאין קדושין תופסין בה, וקאמר "מולדת בית או מולדת חוץ" לרבות חייבי כריתות. ולדידיה צריך לפרש "מולדת חוץ" כמו שפירש הרמב"ן, שאומרים לו הוצא אותה מן הבית:אבל לרבנן, האי "בת אשת אביך" אתא על הבא על אחותו והיא אשת אביו מחייב שתים, כדאיתא התם, אם כן אין כאן מיעוט למעט מיניה בת אנוסה. ולפיכך אליבא דרבנן פירש רש"י 'אף בת אנוסה במשמע', ולרבנן צריך שם למעט אחותו משפחה ונכרית מ"האשה וילדיה תהיה לאדוניה" שמות כא, ד, ומ"כי יסיר את בנך מאחרי" דברים ז, ד, כדאיתא התם. ואם כן, אי לאו קרא – אפילו בת גויה הוי מרבינן, אי לאו דאיכא מעוטי. וממילא בת חייבי כריתות אין שום מיעוט למעט. ועל כרחך צריך לומר דלרבנן צריך "מולדת חוץ" כדי שלא נמעט כיון שנולדה מאיסור, דאם לא כן, מהיכי תיתי למעט, דהא אי לאו "האשה וילדיה" אפילו בת גויה דלא תפסי בהו קדושין הוי מרבינן, ואם כן מהיכי תיתי למעט חייבי כריתות, ועל כרחך כמו שאמרנו למעלה, דהוה אמינא שנולדה מאיסור יש למעט. אם כן קרא ד"מולדת חוץ" אתיא בין לחייבי לאוין ובין לחייבי כריתות, וסוגיא ברירא ונהירא היא, ולית בה ספיקא:ואולי יקשה לך, דהא רש"י פירש אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה, שפירש "בת אשת אביך" פסוק יא למד שאינו חייב על אחותו משפחה ומנכרית, הלא זה אין קשיא, כי אף אליבא דחכמים אי לאו קרא ד"האשה וילדיה" דמיניה ילפינן דאחותו משפחה ונכרית לאו אחותו היא, הוי מוקמינן הכתוב ד"בת אשת אביך" כפי פשוטו, למעט אחותו משפחה ונכרית, רק שלמדנו זה מקרא אחריני מן "האשה וילדיה תהיה לאדוניה", מוקמינן הך קרא ד"בת אשת אביך" לדרשה אחריתי כדלעיל, לחייבו אחת שתים. והשתא רש"י פירש שפיר דמהך קרא ממעטינן אחותו משפחה ונכרית לפי פשוטו. ואם ממעטינן אותה מקרא אחריני, סוף סוף אחותו משפחה ונכרית הוא ממועט. והא ליכא להקשות, אם אנו ממעטינן מקרא ד"בת אשת אביך" אחותו משפחה ונכרית, מהך קרא גופיה נמעוט בת עריות, דהא נמי אין קדושין תופסין בה, דהא לא קשיא, דלפי האמת דכתיב "האשה וילדיה תהיה לאדוניה" אם כן לא נוכל למעט שפחה ונכרית מן "אשת אביך", ועל כרחך מוקמינן קרא לדרשא דלעיל לחייבו אחת שתים היכי שהיא אחותו והיא אשת אביו, ואם כן שוב אין מיעוט למעט חייבי כריתות, דקרא ד"אשת אביך" אתא למידי אחריתי, והכל נכון:

1 בת אביך. אַף בַּת אֲנוּסָה בְמַשְׁמָע:

2 מולדת בית או מולדת חוץ. בֵּין שֶׁאוֹמְרִים לוֹ לְאָבִיךָ קַיֵּם אֶת אִמָּהּ, וּבֵין שֶׁאוֹמְרִים לוֹ הוֹצֵא אֶת אִמָּהּ, כְּגוֹן מַמְזֶרֶת אוֹ נְתִינָה יבמות כ"ג:

1 מזרחי פתח ↗

בת אביך אף בת אנוסה במשמע. דקרא אחותך בת אביך בין מאשת אביך בין מאנוסתו במשמע וקרא דערות בת אשת אביך ללמד מי שיש לו אישות לאביך בה פרט לאחותו משפחה ועבודת כוכבים שאין לו אישות לאביך בה דבשפחה וכותית לא תפשי בהו קדושין כדנפקא לן בפרק האומר שפחה עם הדומה לחמור כותית ואחר כך תבא אליה ובעלתה ומעיקרא לא והכי מפרש לה לקמן בפסוק ערות בת אשת אביך כדדרש ר' יוסי בר' יהודה אבל חכמים אמרו דערות אשת אביך אתא ללמד שהבא על אחותו והיא לו בת אשת אביו חייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו ורש"י ז"ל הניח דברי חכמים ותפש דברי ר' יוסי בר' יהודה מפני שהם יותר קרובים לפשוטו של מקרא שיותר קרוב לומר שהמקרא של בת אשת אביך בא למעט אחותך מן השפחה ומן הכותית שאין לאביך אישות בה מלומר שבא לחייב משום אחותו ומשום בת אשת אביו:

1 גור אריה פתח ↗

אף בת אנוסה כמשמעו. דהא לא כתיב "בת אשת אביך" דהוי משמע שהיא נשואה לו, ומדכתיב "אחותך" סתם, אף בת אנוסה במשמע:

2 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ בֵּין שֶׁאוֹמְרִים לְאָבִיךָ קַיֵּם אֶת אִמָּהּ, בֵּין שֶׁאוֹמְרִים לְאָבִיךָ הוֹצֵא אֶת אִמָּהּ, כְּגוֹן מַמְזֶרֶת אוֹ נְתִינָה, לְשׁוֹן רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ח:ט'. וְאֵינוֹ נָכוֹן, כִּי יֵצֵא מִזֶּה שֶׁאֲחוֹתוֹ מִן הָעֲרָיוֹת לֹא תִּהְיֶה בִּכְלַל הָאִסּוּר הַזֶּה, וְהֵן כֻּלָּן בְּכָרֵת חוּץ מִן הַנּוֹלֶדֶת מִשִּׁפְחָה וְנָכְרִית. וַאֲנִי תָּמֵהַּ עַל הָרַב, שֶׁהֲרֵי בַּגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת בְּפֶרֶק שֵׁנִי כג מְפֹרָשׁ, וְאֵימָא פְּרָט לַאֲחוֹתוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין, אָמַר רַב פַּפָּא, חַיָּבֵי לָאוִין תָּפְסֵי בְּהוּ קִדּוּשִׁין, דִּכְתִיב דברים כא טו "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה", וְכִי יֵשׁ אֲהוּבָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְיֵשׁ שְׂנוּאָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, אֶלָּא אֲהוּבָה - אֲהוּבָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ, שְׂנוּאָה - שְׂנוּאָה בְּנִשּׂוּאֶיהָ, וְאָמַר רַחֲמָנָא "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ". וְאֵימָא, פְּרָט לַאֲחוֹתוֹ מֵחַיָּבֵי כְּרֵיתוֹת, אָמַר רָבָא, אֲמַר קְרָא כאן "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ" - בֵּין שֶׁאוֹמְרִין לְאָבִיךָ קַיָּם בֵּין שֶׁאוֹמְרִין לְאָבִיךָ הוֹצֵא, וְאָמַר רַחֲמָנָא "אֲחוֹתְךָ הִיא". וְהִנֵּה פֵּרוּשׁוֹ שֶׁאוֹמְרִים לוֹ הוֹצֵא - שֶׁתּוֹצִיאֶנָּה מִבֵּיתְךָ, שֶׁאֵינָהּ אִשְׁתְּךָ וְאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהּ, שֶׁהֵם חַיָּבֵי כְּרֵיתוֹת וּמִיתוֹת בֵּית דִּין, וְאע"פ כֵּן חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ. אֲבָל אֲחוֹתוֹ מִן הַשִּׁפְחָה וּמִן הַנָּכְרִית אֵינָהּ בִּכְלַל הָאִסּוּר הַזֶּה, מִפְּנֵי שֶׁהַוָּלָד כָּמוֹהָ. וְעַל דֶּרֶךְ הַפְּשָׁט יֹאמַר, עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת מִן הַנִּשּׂוּאִין, שֶׁהִכְנִיסָהּ הָאִישׁ לוֹ לַבַּיִת, אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ, שֶׁמָּצָא אִישׁ אוֹתָהּ בַּחוּץ וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְיָלְדָה לוֹ - לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ. הִזְכִּיר בְּבַת אִמּוֹ בֵּין שֶׁתִּוָּלֵד מִן הַנִּשּׂוּאִין אוֹ מִן הַזְּנוּת, כִּי אע"פ שֶׁכָּל אַחַת מִשְּׁתֵּיהֶן בַּת אִמּוֹ וְלֹא בַּת אָבִיו, יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת שֶׁרָאוּי לִנְהֹג כְּבוֹד הָאַחְוָה בַּמּוֹלֶדֶת מִן הַנִּשּׂוּאִין וְלֹא בַּבָּאִין מִן הַזְּנוּת, שֶׁהַכֹּל הֶפְקֵר. וּלְכָךְ הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַזְהִיר עַל הַכֹּל. וְעוֹד הִזְכִּיר בַּאֲחוֹתוֹ מִן הָאָב כָּתוּב אַחֵר ויקרא י"ח:י"א "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ", וְהִיא אֲחוֹתוֹ בַּת אָבִיו מִן הַנִּשּׂוּאִין, וְהֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר זֶה בַּעֲבוּר שֶׁהִזְכִּיר "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ" סְתָם, וּפֵרֵשׁ בְּבַת אִמּוֹ "מוֹלֶדֶת בַּיִת" בְּנִשּׂוּאִין "אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ" בִּזְנוּת, וְיֵחָשֵׁב מִזֶּה בְּבַת הָאָב מִן הַזְּנוּת שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת, כִּי אוּלַי לֹא תָּחוּשׁ הַתּוֹרָה לִשְׁאֵר הָאִישׁ הַבָּא מִן הַזְּנוּת, בַּעֲבוּר שֶׁאֵין הַנּוֹלָדִים יְדוּעִים לוֹ. וּלְכָךְ בֵּאֵר וְאָמַר "עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ", לְהַגִּיד כִּי בַּת אָבִיו הַנִּזְכֶּרֶת בַּתְּחִלָּה אֵינָהּ בַּת אֵשֶׁת אָבִיו. וּבַעֲבוּר שֶׁהָיָה בִּבְנֵי נֹחַ אִסּוּר בָּאַחְוָה מִן הָאֵם וְלֹא מִן הָאָב סנהדרין נח, יְפָרֵשׁ הַכָּתוּב כִּי בְּיִשְׂרָאֵל כֻּלָּן שָׁווֹת בָּאִסּוּר. וְהַנָּכוֹן בִּפְשַׁט הַכָּתוּב הַזֶּה מַה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים בַּגְּמָרָא בְּמַסֶּכֶת יְבָמוֹת יבמות כ"ב, הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ וְהִיא בַּת אֵשֶׁת אָבִיו שֶׁאֵינָהּ אִמּוֹ, חַיָּב מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ וּמִשּׁוּם בַּת אֵשֶׁת אָבִיו. וּמְפָרֵשׁ שָׁם, מִכְּדֵי כְּתִיב כָּאן "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ", "בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ" לָמָּה לִי, שְׁמַע מִנָּה לְחַיְּבָן מִשּׁוּם אֲחוֹתוֹ וּמִשּׁוּם בַּת אֵשֶׁת אָבִיו. וְיִכְפֹּל הַכָּתוּב בְּלָאוִין לְחַיֵּב עַל כָּל שֵׁם וָשֵׁם, כִּי אֲפִלּוּ בִּשְׁרָצִים יִכְפֹּל לָאוִין רַבִּים בְּשֵׁם אֶחָד לִלְקוֹת עֲלֵיהֶם:

« רש"י על ויקרא י״ח:ח׳ רש"י על ויקרא י״ח:י׳ »