ביאור שטיינזלץ על יבמות כ״ז

1 חלץ לאחיות שביניהן — לא נפטרו הצרות. ונראה שהטעם הוא, שמאחר שאיננו יכול לייבם את האחיות, שהרי כל אחת מהן היא אחות זקוקתו, אף חליצתן היא חליצה פגומה, וחליצה פגומה אינה יכולה לפטור את צרותיהן. משמע שאף שמואל סבור שחליצה צריכה להיות חליצה מעולה, כלומר, רק באותם מקרים שבהם יכולה לחול מצות ייבום. ולענייננו, היכא דקיימא היכן שקיימת אפשרות של חליצה של שמעון האח השני שלא חלץ כלל לשניה וחליצתו תהיה חליצה כשרה, האם נאמר כי חליץ יחלוץ לה ראובן האח שכבר חלץ לאחות אחת וחליצתו לשניה היא עכשיו חליצה פסולה?

2 ומתרצים: אין להבין את דברי שמואל כמשמעם, אלא מאי מה פירוש "אחד חולץ לכולן" נמי דקאמר גם כן שאומר שמואל — לגבי האמצעית שאכן לאמצעית האחות השלישית חולץ אחד משניהם. ושואלים: והא והרי "כולן" קאמר אמר, משמע שלכל האחיות חולץ! ומשיבים: כיון דרובה גביה כיון שהרוב אצלו שהרי האח שחלץ לאחות אחת חולץ גם לזו, קרי ליה קורא לו "כולן". ואיבעית אימא ואם תרצה אמור תירוץ אחר: כי קאמר כאשר אמר שמואל כי חליצה מעליא מעולה בעינן אנו צריכים — הני מילי למיפטר דברים אלה אמורים כדי לפטור את צרתה בחליצה זו, אבל מפטרא נפשה לפטור את עצמה — פטרה פוטרת אפילו בחליצה כזו. וכאן, כיון שאין צרות — אפילו חליצה של אח אחד לכולן מספקת.

3 א כיון שהוזכרו דברי שמואל, דנים עתה גופא לגופו של ענין. אמר שמואל: היו שלושה אחים, ושניים מהם היו נשואים כל אחד לכמה נשים, ושתים מאלה היו אחיות, ואחר כך מתו שני האחים הנשואים, והנשים נפלו לפני היבם, אם חלץ לאחיות — לא נפטרו צרות, אבל אם חלץ לצרות — נפטרו אחיות. וכן אם נתן גט לאחת מן הנשים הללו, ואז אינו רשאי עוד ליבמה לפי תקנת חכמים, אם חלץ לבעלת הגט — לא נפטרה צרה על ידי כך שכיון שאינו יכול ליבמה אף חליצתה פגומה ואין חליצה פגומה זו יכולה לפטור צרתה, ואם חלץ לצרה — נפטרה בעלת הגט.

4 וכן אם עשה באחת מאלה מאמר, אם חלץ לבעלת המאמר — לא נפטרה צרה, שאף חליצתה של זו פגומה, שכיון שעשה בה מאמר קדושין אין קדושין אלה בטלים אלא בגט, שצריכה גט, בנוסף לחליצה, כדי לפוטרה, ולכן אין כוח חליצה זו מספיק כדי לפטור את הצרה. אבל אם חלץ לצרה — נפטרה בעלת מאמר מחליצה, ויצטרך לתת לה גט.

5 ושואלים: מאי שנא מה שונה, מדוע, אם חלץ לאחיות שלא נפטרו צרות על ידי כך — דהויא לו שהרי היא לו אחות אשה בזיקה, וכיון שאינו רשאי ליבמה, אף אין חליצתה חליצה גמורה, אם כן כאשר חלץ לצרות נמי גם כן לא ליפטרו יפטרו האחיות, דהויא להו שהרי הן צרות אחות אשה בזיקה. שאם האשה אסורה עליו משום קירבה של זיקה, הרי צרתה היא צרת אשה אסורה עליו וגם חליצתה חליצה פגומה! ומשיבים: קסבר סבור שמואל שאין זיקה, שאין קשר הזיקה יוצר קירבה כלל.

6 ומקשים: והא והרי אמר שמואל במפורש יש זיקה לעיל יבמות יח, ב! ומשיבים: הלכה זו, לדברי האומר אין זיקה קאמר אמר, אף שהוא עצמו אינו סבור כך.

7 ושואלים: אם לפי השיטה שאין זיקה אמר, אי הכי אם כך, כאשר חלץ לאחיות אמאי מדוע לא נפטרו בכך הצרות? בשלמא נניח שהצרה של רחל, כלומר, של האחות השניה לא תיפטר, שכיון שחלץ לה ללאה, כלומר לאחות הראשונה, והדר חלץ וחוזר אחר כך וחולץ לרחל, השניה, הויא לה הרי נמצא כי החליצה של רחל היא חליצה פסולה, כיון שאיננו יכול לייבם את רחל זו משום שהיא אחות חלוצתו, וחליצה פסולה אינה פוטרת את צרתה, אלא הצרה של לאה — תיפטר, שאם אין זיקה הרי חליצתה של הראשונה היתה חליצה גמורה!

8 ומסבירים: מאי מה פירוש "לא נפטרו צרות" נמי דקאמר גם כן שאמר שמואל — הכוונה לצרה של רחל, האחות השניה. ומקשים: והא והרי "צרות" קאמר אמר בלשון רבים, ולא צרה! ומשיבים: צרות דעלמא צרות בכלל, כלומר, זו היא הלכה כללית, ולכן אמר אותה בלשון רבים, ולא התכוון למקרה המסויים הזה שבו מדובר רק בצרה אחת.

9 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש בדברי שמואל שלשון רבים שנקט בה אין כוונתו על שתי הנשים אלא על אחת מהן בלבד, יש קושי בפיסקה האחרת: "חלץ לצרות נפטרו אחיות", אולם וכי על ידי חליצה לצרת רחל, מי מיפטרא האם רחל נפטרת? והא תנן והרי שנינו במשנה: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו, וכיון שחלץ לאחות אחת, הרי צרת אחותה "צרת רחל" היא צרת אחות חלוצתו, וכיון שאסור בה — חליצתה היא חליצה פגומה ואינה פוטרת אחרות!

10 ומשיבים: שמואל נמי גם כן התחיל ולא התחיל קאמר אמר. וכך התכוון לומר: אם התחיל את מעשה החליצה באחת מן האחיות — לא יגמור בצרות, ולא יעשה חליצה שניה באחת מהן, דתנן שכן שנינו במשנה: אסור אדם בצרת קרובת חלוצתו וחליצת הצרה לא תפטור את האחות השניה, שחליצה גרועה היא. אבל אם התחיל בצרות — יגמור אף באחיות. דתנן שכן שנינו במשנה אחרת: מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו. ולכן אם חלץ לצרת לאה, רחל שהיא אחות צרת חלוצתו מותרת לו, ויכול לחלוץ לה חליצה גמורה ותפטור את צרתה.

11 רב אשי אמר: לעולם יש לפרש כדקאמרת כפי שאמרת בתחילה, שטעמו של שמואל בהלכות אלה הוא לשיטתו שיש זיקה, והקושיה שהקשינו: מדוע יפטרו האחיות בחליצת הצרות, בעוד שכל אחת מהן היא צרת אחות אשתו בזיקה — אין זו קושיה, שכן יש לומר ומשום דלא אלימא שאין אלימה, חזקה הזיקה לשוייה כדי לעשות את הצרה שיהא דינה כערוה ממש.

12 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב אשי: חלץ לאחיות — לא נפטרו צרות. ונדייק: הא הרי אם חלץ לצרות — נפטרו אחיות. מאי טעמא ומה טעם הדבר — לאו האם לא משום דקסבר שסבור תנא זה שיש זיקה ולפיכך לא נפטרו הצרות בחליצת האחיות, אבל ולא אלימא אלימה, חזקה הזיקה לשוייה לעשות אותה את הצרה כערוה, וצרות קרובה בזיקה אינן נפטרות מייבום, ולכן כאשר חולץ להן נפטרות בכך האחיות.

13 אמר ר' אבא בר ממל: מכאן אין ראיה, שאפשר לומר כי הא ברייתא זו מני כדעת מי היא — כדעת בית שמאי היא. דתנן שכן שנינו במשנה: בית שמאי מתירין הצרות לאחין ואף אם היו אלה צרות קרובותיו ממש היו מותרות בייבום. ומקשים: אי הכי אם כך, שאתה מפרש שזו כשיטת בית שמאי שהצרות מותרות, אם כן יבומי נמי תתייבם גם כן תתייבם, ומדוע מדובר פה רק בחליצה ולא בייבום?

14 ומשיבים: הכוונה היתה לא כבית שמאי לגמרי, אלא כר' יוחנן בן נורי. שאמר: בואו נתקן להן לצרות שיהו חולצות ולא מתייבמות. ותימנע מחלוקת בית שמאי ובית הלל. ומקשים: והאמר מר והרי אמר החכם: לא הספיקו לגמור את הדבר ולתקן כר' יוחנן בן נורי עד שנטרפה השעה בגזירות השמד, ולא תיקנו תקנה זו בפועל! אמר רב נחמן בר יצחק: אחריו, לאחר מכן, חזרו חכמים אחרים ותקנו כשיטתו.

15 ב כיון שהוזכר בדברי שמואל ענין בעלת גט ובעלת מאמר, מביאים כי איבעיא להו נשאלה להם, ללומדים שאלה זו:

16 בעלת הגט ובעלת המאמר, לאחת מהם נתן גט ובאחת מהן עשה מאמר, איזו מהן קודמת לחליצה? האם נאמר כי בעלת הגט עדיפא, משום דאתחיל שהתחיל בה בחליצה, שהרי הגט הוא התחלה של פטור האשה ממנו, ולכן ראוי להמשיך בחליצה, או דלמא שמא בעלת מאמר עדיפא, משום שקרובה לביאה, לפי שהמאמר הוא כמו קידושין באשה אחרת, ונעשה, כרגיל, כהקדמה לייבום, ולכן מוטב שיעשה בה חליצה לפי שקשר הזיקה נתחזק על ידי המאמר.

17 אמר רב אשי: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה שנחלקו חכמים בדינו של מי שעשה מאמר ביבמה אחת ואחר כך בצרתה, או שנתן גט לשתיהן, האם תופס המאמר או הגט השני. ושנינו: ומודה רבן גמליאל במקרה שנתן לאחת מהן גט ועשה בשניה מאמר, או שעשה מאמר בראשונה ונתן גט לשניה, שיש גט אחר מאמר, כלומר, הגט שנתן לאחר שעשה מאמר ביבמה אחרת תופס במידה מסויימת, ומועיל כדי לפסול את הראשונה עליו ולהיאסר בקרובות השנייה כשם שהוא אסור בקרובות הראשונה, ומאמר בשניה תופס במידה מסויימת גם אחר הגט שנתן לראשונה, וצריכה השניה גט למאמרו ונאסר בקרובותיה, ומעתה:

18 אי אם גט עדיף ממאמר — שלא ליהני יועיל המאמר אבתריה אחריו, ולהיפך: אי אם מאמר עדיף על גט — שלא ליהני יועיל הגט אבתריה אחריו, אלא לאו שמע מינה כי הדדי נינהו האם לא תלמד מכאן ששניהם זה כמו זה הם. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן: ואם כן — אין דין קדימה לבעלת גט או לבעלת מאמר.

19 א אמר רב הונא אמר רב: שתי אחיות שהיו יבמות נשואות לשני אחים ומתו בעליהן, שנפלו לפני יבם אחד, חלץ לזו שנפלה לפניו ראשונה — הותרה להינשא לכל אדם, חלץ לזו שנפלה לפניו שנייה — הותרה גם היא להינשא לאחרים. והוא הדין אם חלץ בתחילה לשניה ואחר כך לראשונה.

20 אבל אם מתה הראשונה לפני שהספיק לחלוץ לה — מותר היבם בשנייה, שהרי אפילו אם היה נשוי ממש לראשונה, הרי מותר לאדם לשאת אחות אשתו אחר מותה. ואין צריך לומר שאם מתה השנייה לפני שחלצה, שמותר בראשונה, משום דהויא שהיא עבורו בגדר של יבמה שהותרה לו עם נפילתה, ונאסרה לאחר מכן, כשנפלה לפניו האחות השניה לייבום ואסרה עליו את הראשונה משום אחות זקוקתו, וחזרה והותרה על ידי מותה של השניה, ולכן — תחזור להיתירה הראשון לגמרי.

21 ור' יוחנן אמר: אם מתה השנייה — מותר בראשונה, כיון שבשעת נפילתה היתה ראויה לו. אבל אם מתה הראשונה — אסור בשנייה. מאי טעמא מה טעם אמר זאת — שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה, כלומר, בשעה שמת בעלה, כשהיא נופלת לפני היבם, אם אי אפשר לקיים בה אז "יבמה יבא עליה", משום שהיא אסורה עליו באותה שעה — הרי זו נחשבת מאז לעולם כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה עליו. וכיון שהאחות השניה עם נפילתה היתה אסורה עליו משום אחות זקוקתו, שוב אין לה תקנה עבורו.

22 ושואלים: וכי רב לית ליה האי סברא אין לו, אינו מקבל, סברה זו? והאמר והרי אמר רב עצמו כמעט באותה לשון: כל אשה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה" — הרי היא כאשת אח שיש לו בנים, ואסורה? ומשיבים: הני מילי היכא דקאי באפה דברים אלה אמורים במקום שעומד בפניה ומונע אותה מביאה איסור אחות אשה שהוא איסור דאורייתא של תורה, כגון שהיתה היבמה אחות אשתו — הרי היא נאסרת עליו לעולם, אבל הכא כאן הלא איסורה רק משום זיקה דרבנן מדברי סופרים היא, ואין הזיקה מעין זו יכולה לאוסרה עליו לעולם, ולכן אם מתה — השניה מותרת.

23 איתיביה הקשה לו ר' יוסי בר חנינא לר' יוחנן, שנינו: ארבעה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ומתו הנשואים את האחיות — הרי אחיות אלו חולצות ולא מתייבמות. ואמאי ומדוע? הלא יש להן היתר, ליקו חד מינייהו שיעמוד אחד מהם מן האחים, לחלוץ ושיחלוץ לה לשנייה, זו שמת בעלה מאוחר יותר, ועל ידי כך תיהוי תהיה הראשונה לגבי אידך האח האחר שלא עשה בה מעשה, כיבמה שהותרה בשעת נפילה ונאסרה אחר כך, כשמת בעל השניה, משום איסור זקוקתו, וחזרה והותרה על ידי חליצת האחות, ועל כן תחזור להיתירה הראשון!

24 אמר ליה לו ר' יוחנן: אחיות איני יודע מי שנאן. כלומר, אני מפקפק במשנה זו ואינני סבור שגירסתה נכונה, משום שאינני יכול למצוא לה הסבר לפי שום שיטה שהיא. ושואלים: מדוע ענה ר' יוחנן באופן מוחלט כל כך, ולימא ליה ושיאמר לו תירוץ אחר: מאי מה פירוש "חולצות" נמי דקתני גם כן ששנה — הכוונה היא שחולצת חדא אחת! ומשיבים: אי אפשר לתרץ כך, שהרי "חולצות" בלשון רבים קתני שנה.

25 ושואלים: ולימא ליה ושיאמר לו ר' יוחנן: מאי מה פירוש "חולצות" — חולצות דעלמא בכלל, שבמקרים הללו נשים אלה חולצות! ומשיבים: "הרי אלו" קתני שנה, ההדגשה במלה "אלו" באה ללמד: אלו ולא אחרות, משמע שמדובר בשתיים אלה דווקא. ושואלים עוד: ולימא ושיאמר: שבמשנה מדובר במקרה מסויים דחליץ ליה שחלץ לראשונה ברישא בתחילה ולכן אין עוד היתר לשניה, שהרי לשיטתו היתר זה הוא רק כאשר חולץ לשניה תחילה! ומשיבים: גם כך אי אפשר לומר, כי "חולצות"