ביאור שטיינזלץ על יבמות ט״ז

1 בני צרות אני מעיד לכם שאינם פגומים, שהרי כפי שאמר — מבני בניהם היו כהנים גדולים.

2 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת שעשו בית שמאי כדבריהם ממה ששנינו: בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרה צרת הבת לאחין. שהתירה אחיו של ר' דוסא, שהיה מתלמידי בית שמאי. שמע מינה למד מכאן כי עשו בית שמאי כדבריהם. ומסכמים על סמך הוכחות אלה: אכן, שמע מינה למד מכאן.

3 א קטע אחרון זה היה חלק ממעשה ארוך יותר, ומעתה מביאים את כל הענין לגופו. גופא, בימי ר' דוסא בן הרכינס התירו צרת הבת לאחין. כלומר, נודע שר' דוסא התיר את צרת הבת לאחים והיה הדבר קשה לחכמים, מפני שחכם גדול היה והכרעתו כבית שמאי היתה הכרעה בעלת משקל רב. ולא יכלו לשאול אותו מיד כיון שהיה זקן מאוד ועיניו קמו כהו עד כדי כך שנמנע מלבא לבית המדרש.

4 אמרו: מי ילך ויודיעו ויברר את הענין עמו? אמר להן ר' יהושע: אני אלך. ושאלו: ואחריו מי ילך? — ר' אלעזר בן עזריה שהיה אמנם צעיר, אבל מגדולי חכמי הדור. ושוב שאלו: ואחריו מי? — ר' עקיבא. הלכו שלושת החכמים ועמדו על פתח ביתו. נכנסה שפחתו, אמרה לו: רבי, חכמי ישראל באין אצלך, אמר לה: יכנסו, ונכנסו.

5 תפסו ר' דוסא לר' יהושע, שאותו הכיר מכבר, והושיבהו על מטה של זהב, לפי שר' דוסא היה עשיר מופלג. אמר לו ר' יהושע: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. כלומר, לתלמיד חכם אחר שנמצא כאן. שבלשון כבוד נוהגים שכאשר פונים לחכם גדול קוראים לכל אדם אחר תלמידו. אמר לו: מי הוא? אמר לו ר' יהושע: ר' אלעזר בן עזריה. אמר ר' דוסא: ויש לו בן לעזריה חבירנו? שמחמת זקנתו המופלגת לא היה זמן מרובה בבית המדרש, ולא שמע עליו.

6 קרא עליו המקרא הזה: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" תהלים לז, כה, כלומר, שבנו של תלמיד חכם זוכה גם הוא עצמו להיות תלמיד חכם. תפסו והושיבו על מטה של זהב. אמר לו ר' יהושע: רבי, אמור לתלמידך אחר וישב. אמר לו: ומי הוא? אמר לו: עקיבא בן יוסף. אמר לו ר' דוסא: אתה הוא עקיבא בן יוסף ששמך הולך מסוף העולם עד סופו?! שאת שמעו של ר' עקיבא כאדם גדול שמע גם ר' דוסא. שב בני, שב, כמותך ירבו בישראל.

7 מפני הנימוס לא רצו לגשת מיד לנושא והתחילו מסבבים אותו בהלכות, ועסקו בהלכות שונות עד שהגיעו לצרת הבת. אמרו ליה לו: צרת הבת מהו דינה, האם מותרת להתייבם? אמר להן: מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא. שאלו אותו: הלכה כדברי מי? אמר להן: הלכה כדברי בית הלל. אמרו ליה לו: והלא משמך אמרו שהלכה כדברי בית שמאי!

8 אמר להם: האם שמעתם שדוסא בן הרכינס התיר, או שבן הרכינס התיר, שמעתם? אמרו ליה לו: חיי רבי, סתם שמענו. כלומר, בן הרכינס. אמר להם: אם כך אין זה תמוה, כי אח קטן יש לי, בכור שטן הוא כלומר, חריף מאוד ואמיץ בדעתו כשד, ויונתן שמו, והוא מתלמידי שמאי, והוא זה שהתיר.

9 ונוסף לכך אמר: והזהרו שלא יקפח יכה אתכם בהלכות בענין זה. לפי שיש עמו שלש מאות תשובות הוכחות בצרת הבת שהיא מותרת. אבל אין אתם צריכים לחשוש לעצם הענין, כי מעיד אני עלי שמים וארץ, שעל מדוכה זו, שהיתה בתוך ביתו מדוכה, שנשמרה בגלל הזכרון שהיה כרוך בה, ואשר עליה ישב חגי הנביא, ומקובל אני כי אמר שלשה דברים בהלכה: אחד — שצרת הבת אסורה,

10 שני — שעמון ומואב, כלומר שטחי עבר הירדן שהיו פעם שייכים לעמון ומואב, שיש להם דין מעין ארץ ישראל ולא כמוה לגמרי, שהם, מעשרין מעשר עני בשנת השביעית. שאין השמיטה נוהגת בהם כיון שאינם מארץ ישראל, אבל מביאים מהם מעשר עני לעניי ארץ ישראל, שכן שנת השמיטה בארץ ישראל היא שנה ללא מעשרות בכלל ואף אין בשנה זו לקט שכחה ופאה ואין איפוא לעניים שבה מה לאכול בשנה זו. ועוד העיד: ומקבלים גרים מן הקרדויין ומן התרמודים ואין אנחנו חוששים לתערובת של ישראלים שהיו שם שנטמעו ביניהם, ואין חוששים שמא ממזרים הם ואסורים לבא בקהל.

11 תנא שנה החכם: כשנכנסו ר' יהושע, ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא — נכנסו כולם בפתח אחד, אולם כשיצאו, יצאו בשלשה פתחים כדי לנסות לפגוש את אחיו של ר' דוסא. פגע פגש בו בר' עקיבא. אקשי ליה הקשה לו יונתן בן הרכינס כל אותן קושיות שיש לו על שיטת בית הלל, ואוקמיה והעמיד אותו, כלומר, השיב עליהם.

12 הקפיד יונתן בן הרכינס, אמר לו: אתה הוא עקיבא ששמך הולך מסוף העולם ועד סופו? אשריך שזכית לשם גדול, למרות שעדיין לא הגעת אפילו למדרגה של רועי בקר. שרועי בקר הם אנשים פשוטים מאוד, ובדרך כלל הם עמי הארץ ואינם בקיאים אף בהליכות העולם, ובודאי לא בהלכה. אמר לו ר' עקיבא בצניעות: ואפילו למדרגה של רועי צאן, שהם גרועים מרועי בקר — לפי שהם נחשבים כפסולים לעדות — עדיין לא הגעתי.

13 כיון שהזכירו הלכות אלה בשם חגי הנביא, דנים אף בהן כאן, הוא אמר שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. שאמר מר החכם: הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל כשעלו בפעם השניה מבבל, וקדושה ראשונה של ארץ ישראל שנתקדשה על ידי עולי מצרים קדשה רק לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והיא תלויה בכיבושה של הארץ מחדש על ידי ישראל.

14 והניחום עולי בבל את כל המקומות הללו ולא החשיבו אותם כארץ ישראל גם אחרי שהתיישבו יהודים במקומות הללו, וחורשים וזורעים וקוצרים בהם בשנת השמיטה כחוץ לארץ, ומכל מקום מעשרים מעשר עני כבארץ ישראל כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית, שהעניים שבארץ ישראל שאין להם בשנה זו לקט שכחה ופאה ומעשר עני מפירות ארץ ישראל, ייעזרו במעשר זה.

15 עוד אמר: ומקבלים גרים מן הקרדויים והתרמודים. ושואלים: איני האם כן הוא והא תני והרי שנה רמי בר יחזקאל ברייתא: אין מקבלים גרים מן הקרדויים! אמר רב אשי: קרתויים אתמר נאמר, כלומר, רמי בר יחזקאל אמר שאין מקבלים גרים מן הקרתויים. כדאמרי אינשי כפי שאומרים אנשים בכלל בפתגם: קרתויים פסולים.

16 ואיכא דאמרי ויש שאומרים זאת בסגנון קצת שונה: תני שנה רמי בר יחזקאל: אין מקבלים גרים מן הקרתויים. מאי לאו האם לא היינו הם־הם הקרתויים היינו והם־הם הקרדויים ואם כן יש סתירה בין ברייתא זו לדברי ר' דוסא בן הרכינס! אמר רב אשי: לא, קרתויי קרתויים לחוד וקרדויי וקרדויים לחוד וכדאמרי אינשי וכפי שאומרים אנשים: קרתויי פסילי קרתויים פסולים.

17 ואילו ר' יוחנן וסביא והזקנים עמו דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם, כלומר, הסכימו כולם: אין מקבלים גרים מן התרמודים. ושואלים: ומי והאם אמר ר' יוחנן הכי כך שאין מקבלים מהם גרים. משום שיש שם חשש של תערובת יהודים וממילא של ממזרות? והתנן והרי שנינו במשנה: כל הכתמים כלומר בגדים מוכתמים בדם, שיש לחשוש שהוא דם נידה, הבאים מן הרקם מעיר זו שבגבול ארץ ישראל — טהורים, משום שהם בודאי שייכים לגויים, ודם נידה של גויים אינו מטמא.

18 ור' יהודה מטמא, מפני שהם באותו מקום גרים וטועים. כלומר, חלק מהם, לאחר שנתגיירו, חזרו והתבוללו בין הגויים, ואף שאינם שומרים עוד את דיני התורה, נחשבים הם כישראלים גמורים, וצריך לחשוש לכתמים שלהם שהם של דם נידה. אבל כתמים הבאים מבין הגוים טהורים. והוינן והיינו עוסקים בה, בבעיה זו:

19 קפסיק ותני פסק ושנה: מבין הגוים הכתמים טהורים, ואפילו מן תרמוד. שהרי נקבעה הלכה כללית, שכל מקום שיש בו גויים — אין חוששים לכתמים. ואמר ר' יוחנן: זאת אומרת מקבלים גרים מתרמוד, ואין חוששים שמא הם ממזרים מזרע ישראל.

20 וכי תימא ואם תאמר שכוונתו היתה "זאת אומרת "— ולא סבירא ליה והוא עצמו אינו סבור כן אלא רק אמר מה המסקנה היוצאת ממשנה זו — והא והרי אמר ר' יוחנן עצמו כלל גדול: הלכה כסתם משנה, וזו, סתם משנה היא! ומשיבים: מחלוקת אמוראי נינהו אמוראים היא ואליבא ובשיטת ר' יוחנן, שיש שאמרו בשמו שהתרמודיים פסולים, ויש שאמרו בשמו שהם כשרים.

21 ושואלים: מתרמוד מאי טעמא מה טעם לא יקבלו גרים? — פליגי בה נחלקו בכך ר' יוחנן וסביא והזקנים, שאף שהסכימו שאין מקבלים גרים משם, נחלקו בטעם הדבר; חד אחד מהם אמר: משום עבדי שלמה. ששלמה בנה עיר בתרמוד מלכים א' ט, יח ועבדיו הגוים של שלמה, בשל כבודם ותוקפם, נשאו שלא כדין נשים יהודיות, ויש לחשוש שבני תרמוד הם וצאצאיהם ממזרים. וחד ואחד מהם אמר: משום בנות ירושלים שנלקחו בשבי הגוים ונאנסו על ידיהם וילדו להם ילדים.

22 ומעירים: בשלמא למאן דאמר נניח לשיטת מי שאומר שאין מקבלים מהם גרים משום עבדי שלמה אפשר להסביר זאת כי קסבר סבור הוא שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וכיון שהיו אלה עבדים עבדי שלמה שבאו על בנות ישראל — צאצאיהם ממזרים. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר משום בנות ירושלים, מאי מה היא הסיבה שיש לחשוש לבני תרמוד דווקא ולא לבני מדינות אחרות? — פליגי בה נחלקו בכך רב יוסף ורבנן וחכמים, ותרוייהו משמיה ושניהם משמו של רבה בר בר חנה,

23 חד אחד מהם אמר: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי קשתויי שנים עשר אלף איש וששת אלפים קשתים, וחד ואחד מהם אמר: תריסר אלפי גברי ומנייהו שיתא אלפי קשתויי שנים עשר אלף איש ומהם ששת אלפים קשתים באו מתרמוד, ובשעה שנכנסו גוים להיכל כשנכבשה ירושלים, הכל נפנו על כסף וזהב שהיה שם לשדוד, והם נפנו על בנות ירושלים לאונסם, שנאמר: "נשים בציון ענו בתלת בערי יהודה" איכה ה, יא והבנות הללו ילדו מהם ילדים, ולפי השיטה שבני גויים ממזרים הם — הרי כל הילדים שנולדו לתרמודיים, ממזרים הם.

24 כיון שהזכרנו את הפסוק שאמר ר' דוסא בן הרכינס על ר' אליעזר, מביאים עוד מה שאמר על פסוק זה ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: פסוק זה שר העולם אמרו. כלומר, המלאך הממונה על העולם — הוא שאמר אותו, והוא הפסוק: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם" תהלים לז, כה. כי, מאן אמריה מי אמר אותו? אילימא אם תאמר כי קודשא בריך הוא הקדוש ברוך הוא הוא שאמרו — מי איכא האם יש זקנה קמיה לפניו, והייתכן שיאמר "נער הייתי גם זקנתי"? ואלא תאמר כי דוד עצמו אמריה אמרו מתוך נסיונו שלו — מי קשיש כולי האי האם היה זקן כל כך? והלא מת בן שבעים שנה. אלא שמע מינה למד ממנה, מכאן ששר העולם אמרו, שביחס אליו שייכים המושגים נערות וזקנה, והוא הוא שיכול היה לומר שכך וכך ראה.

25 ועוד אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב מהו שנאמר: "ידו פרש צר על כל מחמדיה כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צויתה לא יבאו בקהל לך" איכה א, י — זה עמון ומואב. כיצד? בשעה שנכנסו גוים להיכל, הכל נפנו על כסף וזהב שבו לשדוד אותם, והם נפנו על ספרי תורה של כנסת ישראל לחבל בהם. אמרו: זה הספר שכתוב בו "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'" דברים כג, ד — ישרף באש!

26 ואגב הזכרת העמונים מביאים: על מה שנאמר "צוה ה' ליעקב סביביו צריו" איכה א, יז, אמר רב: כגון המקום הומניא לעיר פום נהרא שיש בהומניא צאצאי העמונים, והם מציקים ליהודים שבפום נהרא.

27 אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוי שקידש בזמן הזה בת ישראל — חוששין לקדושין, אף על פי שקידושי גוי אינם כלום, שמא מעשרת השבטים שנתערבו בין הגויים הוא, וקידושיו קדושין. ומקשים: והא והרי יש כלל גדול בהלכה: כל דפריש מי שפורש — מרובא פריש מן הרוב הוא פורש, שאנו מניחים כי זה שפרש הוא חלק מן הרוב ולא ממיעוט, ואדם שבא מבין הגוים, מן הסתם שייך לרובם של הגוים, שאין להם כל קשר עם ישראל!

28 ומשיבים: הלכה זו אכן לא נאמרה אלא בדוכתא דקביעי במקום שבו קבועים בני עשרת השבטים, ולגבי אלה הבאים משם יש לחשוש. שאמר ר' אבא בר כהנא, נאמר על גולי שומרון: "וינחם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי" מלכים ב' יח, יא והוא זיהה את המקומות חלח — זה המקום הקרוי חלזון, וחבור —