ביאור שטיינזלץ על יבמות ל״ג

1 במאי קמיפלגי במה, באיזה עיקרון הם חלוקים? — בבעיה של איסור כולל חלוקים הם, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' יוסי. ר' חייא סבר כי לדעת ר' יוסי באיסור כולל מיחייב תרתי חייב שתים, בר קפרא סבר: לא מיחייב אינו חייב לדעת ר' יוסי אלא חדא אחת, ולא חייב ר' יוסי שניים אלא במקום שיש איסור מוסיף.

2 ושואלים: ומאי ומה איסור כולל איכא הכא יש כאן בנושאים אלה? בשלמא נניח במקרה של זר ששימש בשבת, אפשר לומר כך: מעיקרא שרי מתחילה הלא הוא מותר בשאר מלאכה בימות החול ואסור בעבודה שבמקדש, אתיא באה לה שבת, מגו דקא מיתסר מתוך שהוא נאסר במלאכה מכל מקום בגלל שבת — מיתסר נמי נאסר גם כן בעבודה שבמקדש בגלל שבת, שאפשר לומר שעל העבודה הזו נוסף איסור שבת, והוא איסור הכולל גם מלאכה שמחוץ למקדש.

3 וכן בענין בעל מום ששימש בטומאה, שהרי מעיקרא מתחילה, לפני שנטמא, היה שרי מותר באכילה מן הקדשים שכהן בעל מום מותר באכילת קדשים. ויקרא כא, כג ואסור בעבודה, ככל כהן בעל מום. איטמי ליה כאשר נטמא לו, מגו דקא מיתסר מתוך שהוא נאסר באכילה — מיתסר נמי נאסר גם כן בעבודה משום טומאה, וזה הוא האיסור הכולל שבדבר. אלא מליקה — בבת אחת היא דמשכחת לה הוא שאתה מוצא אותה, שאיסור הזרות ואיסור הנבילה חלים בבת אחת על העוף, שכל עוד לא נמלקה לא היתה אסורה אלא משום מעילה, ולא חל עליה איסור זרות אלא משעת מליקה, שמשעה זו ואילך היא מסורה לכהנים, אבל באיסור כולל לא משכחת לה אין אתה מוצא אותה שהרי לא היה כאן איסור ראשון שחל תחילה, אלא שני האיסורים באו בבת אחת.

4 אלא יש לחזור מן ההסבר שאמרנו, ולומר כי קמפלגי חולקים הם הרי זה באיסור בבת אחת, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' יוסי. ר' חייא סבר כי לדעת ר' יוסי באיסור בבת אחת מיחייב תרתי חייב שתים, ובר קפרא סבר: לא מיחייב אינו חייב לשיטת ר' יוסי אלא חדא אחת.

5 אולם גם לשיטה זו יש לשאול: והכא, מאי וכאן, מה איסור בבת אחת איכא הכא יש כאן? שהרי בשני המקרים הקודמים חלים האיסורים בזה אחר זה, ולא בבת אחת! ומשיבים, יש להסביר כך: לענין זר ששימש בשבת — כגון דאייתי שהביא אדם זה שתי שערות של סימן בגרות בשבת, וקודם לכן, מכיון שהיה קטן — לא היה חייב כלל, ולכן דהויא להו שהרי הם איסורי זרות ושבת חלים עליו שניהם בהדי הדדי ביחד.

6 בעל מום נמי גם כן, כגון דאייתי שהביא בו ביום שתי שערות ואיטמי ליה ונטמא לו, כלומר, שתחילה נטמא ובתוך טומאתו ומומו הביא שתי שערות, דהויא ליה שהיתה לו בשעת הבאת השערות חלות של איסור בעל מום ואיסור טומאה בהדי הדדי ביחד. אי נמי או גם כן שחתך אצבעו בסכין טמאה, שהחיתוך והסרת האצבע עשו אותו גם בעל מום וגם טמא בבת אחת.

7 לאחר שביררנו את שורש המחלוקת דנים בדבר מצד אחר, בשלמא נניח לשיטת ר' חייא יכול הוא להסביר את חילוקי הדעות בינו לבין בר קפרא בדרך זו: כי אתנייה לדידיה כאשר לימד רבי אותו היה זה אליבא על פי שיטתו של ר' יוסי, שר' יוסי סבור שיש מקרים שאיסור חל על איסור. וכי אתנייה וכאשר לימד רבי לבר קפרא היה זה אליבא על פי שיטתו של ר' שמעון שאין איסור חל כלל על איסור. ולכן יכול היה ר' חייא להבין מדוע עומד בר קפרא על דעתו, שהרי הוא מספר דבר שאירע באמת, אלא שר' חייא סבר שבר קפרא לא הבין שרבי לא אמר את דבריו לשיטת ר' יוסי. אלא לדעת בר קפרא, וכי ר' חייא שקורי קא משקר משקר הוא? שנשבע ששמע מפי רבי דברים שלא היו?

8 אלא יש להסביר באופן אחר: קמיפלגי חולקים ר' חייא ובר קפרא באיסור בת אחת, שחלו שני איסורים בבת אחת, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' שמעון, שיש מקום לומר שכאשר באו שני האיסורים יחד מודה ר' שמעון שהם חלים. אולם אף להסבר זה יש מקום לשאול: בשלמא נניח לר' חייא, מובן כי קא מישתבע לאפוקי נשבע כדי להוציא את ר' שמעון מחזקיה מחזקתו, שהרי אנו יודעים שר' שמעון סבור שאין איסור חל על איסור, ולכן נשבע ר' חייא להדגיש שאף על פי כן, כשחלים האיסורים בבת אחת — מודה אף ר' שמעון שאיסור חל על איסור. אלא לבר קפרא למה ליה לאשתבועי לו להישבע? די היה לו לעמוד בדבריו, שהרי זו היא דעת ר' שמעון! ומעירים: אכן, קשיא קשה הדבר.

9 ויש לשאול גם מצד אחר: לפי הסבר זה, בשלמא נניח לדעת בר קפרא, כי אתנייה רבי לדידיה כאשר לימד רבי אותו, היה זה אליבא על פי שיטתו של ר' שמעון האומר שאין איסור חל על איסור. וכי אתנייה וכאשר לימדו לר' חייא היה זה אליבא על פי שיטתו של ר' יוסי, ולכן ר' חייא באמת נשבע, אלא שהחליף את השיטות. אלא לדעת ר' חייא שאף לר' שמעון חייב שתיים באיסור בבת אחת, וכי בר קפרא שקורי קא משקר משקר הוא? שאין דבריו לא כר' שמעון ולא כר' יוסי!

10 ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך ר' חייא: בר קפרא ודאי לא שיקר, אלא טעה, וכך היה הדבר: כי אתנייה רבי לדידיה כאשר שנה רבי לו, לבר קפרא, לא על הכל שנה לו כן, אלא תרתי שניהם לפטור אתנייה לימד אותו, בשני המקרים שיש בהם איסור כולל — בזר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה, ואמר לו כי במקרים אלה ר' שמעון מחייב רק אחת, שהרי לפי מה שהסברנו כעת, ר' שמעון סבור שאיסור חל על איסור רק באיסור בבת אחת, ולא באיסור כולל,

11 וגם בענין איסור כולל אתנייה שנה לו שאם היה מקרה של איסור כולל, יש לפטור, ואליבא ועל פי שיטתו של ר' שמעון. וחזיא וראה לבר קפרא מקרה של זר שאכל מליקה, ואיידי דדמיא לה, ערבה בהדייהו ומתוך שהיא דומה לשאלות הקודמות לה, ערב אותה אתן, ולאחר זמן היה נדמה לו שבאמת שמע את כולן יחד מפי רבי, ועיין בה בשאלה זו, ולא אשכח מצא שהיא יכולה להתקיים אלא כשקרו הדברים בבת אחת.

12 וסבר מדהא מתוך שזו בבת אחת, שהרי איסור זר שאכל מליקה יכול להיות רק כשחלו האיסורים בבת אחת, הא נמי זו גם כן, כלומר, גם האחרות, מדובר בהן כשהיו הדברים בבת אחת. ומדהנך ומכיון שאלו שמע אותם לפטור, הנך נמי אלה גם כן לפטור. ואם כן לדעת ר' חייא לא שיקר בר קפרא ביודעין, אלא שמע דברים מסויימים מפי רבי, ובטעות ערב בהם עניינים אחרים, ומתוך כך גרם לעצמו שבילבל את הנושאים.

13 לעיקרם של דברי בר קפרא מיתיבי מקשים, שנינו: זר ששימש בשבת, ובעל מום ששימש בטומאה — יש כאן משום זרות, ומשום שבת, ומשום בעל מום, ומשום טומאה, אלו דברי ר' יוסי. ר' שמעון אומר: אין כאן אלא משום זרות ובעל מום בלבד. ומדייקים: ואילו את השאלה לגבי זר שאכל מליקה שיירה שייר אותה ולא מנה אותה בין הדברים השנויים במחלוקת זו.

14 ומעתה נדון: למאן שיירה לפי שיטת מי שייר אותה, כלומר, לדעת מי מן התנאים אין שאלה זו שייכת לכאן? אילימא אם תרצה לומר שהיא לשיטת ר' יוסי, השתא עכשיו, הרי לדעת ר' יוסי אפילו באיסור כולל מיחייב חייב שתים, כמו שאמרנו בענין זר ששימש בשבת, ואם כן — באיסור בת אחת מיבעיא נצרכה לומר שהוא מחייב שתים? אלא לאו האם לא מוכח מכאן שהסיבה ששייר מקרה זה ולא שנה אותו כאן היא לדעת ר' שמעון. וכך יש לומר: אכן באיסור כולל הוא דפטר שפוטר ר' שמעון, אבל באיסור בבת אחת — גם לר' שמעון מיחייב חייב שתים. ומכאן אם כן תיובתא קושיה חמורה על דברי בר קפרא! ומסכמים: אכן תיובתא קושיה היא ונדחו דבריו.

15 על פרט אחד מאותם דינים שואלים: הזכרנו זר ששימש בשבת, והשאלה היא: במאי במה שימש, איזו עבודה עשה? אי אם תאמר שהמדובר בשחיטה ששחט הזר את הקרבן — הלא שחיטה בזר כשרה, וכיון שכך אין כאן משום זרות. ואי ואם תאמר שהמדובר בקבלה והולכה, שקיבל את הדם או הוליך את המזרק המכיל דם אל המזבח — אמנם יש פה משום זר שעשה עבודת כהונה, אבל מבחינת שבת טלטול בעלמא בלבד הוא, ואין בכך איסור מלאכה בשבת מן התורה.

16 אי אם תאמר, ששימש בהקטרה, ששרף את הקרבן על המזבח, אולם הרי דיון זה הוא לשיטת ר' יוסי, והאמר והרי אמר ר' יוסי שהבערה שנאמרה בתורה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". שמות לה, ג ללאו יצאתה. כלומר, שהיא יוצאת מכלל כל המלאכות האסורות בשבת, שבכולן יש חיוב מיתה בעשייתן במזיד, וחיוב חטאת בעשייתן בשוגג, וזו אין בה אלא איסור לאו בלבד, ומדוע אמר ר' יוסי שחייב שתי חטאות?

17 אמר רב אחא בר יעקב: מדובר כאן בשחיטת פרו של כהן גדול ביום הכיפורים. ששחיטה ודאי מלאכה גמורה היא. וכדברי האומר שחיטת פרו של כהן גדול בזר פסולה. שעבודה זו מיוחדת לכהן הגדול בלבד. ושואלים: אי הכי אם כך, שמדובר בשחיטת פר כהן גדול, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא זר? אפילו כהן הדיוט ששחט אותה נמי גם כן נחשב כזר ויחולו עליו אותם איסורים! ומשיבים: אכן, אפשר לפרש שזר אצלו קאמר אמר, כלומר, אין מדובר דווקא בזר ממש, שאיננו כהן כלל, אלא בכל מי שעבודה זו היא זרה אצלו, ואפילו הוא כהן הדיוט.

18 מתקיף לה מקשה על כך רב אשי: קושיה זו שהקשינו שאין כאן מלאכה גמורה — אינה קושיה, שהרי מידי וכי מספר חטאות קתני שנה כאן, או לאוי קתני לאוים שנה?! אלא איסורי בעלמא קא חשיב איסורים בלבד הוא מונה, כמה איסורים יש בפעולה מסויימת, בלי לדון בחומרתם של איסורים אלה. ושואלים: למאי נפקא מינה מה יוצא מכאן ומה זה משנה כמה איסורים יש? ומשיבים: לקוברו בין רשעים גמורים. שאם עבר עבירה כפולה כזו הרי הוא רשע בשני דברים, וצריך לנהוג בו כפי שנוהגים ברשע גמור.

19 א משנה שנים שקידשו שתי נשים, ובשעת כניסתן לחופה אחרי האירוסין החליפו את אשתו של זה לזה, ואת של זה לזה — הרי אלו חייבין משום אשת איש, שהרי כל אחד בא על אשת חבירו. ואם היו אחין — הרי הם חייבים גם משום אשת אח, ואם היו נשים אלה אחיות — חייבים גם משום "אשה אל אחותה". ואם היו נדות — חייבים גם משום נדה.

20 ולאחר ביאה זו מפרישין אותן הנשים מבעליהן שלשה חדשים, שמא מעוברות הן מאותה ביאה של איסור. כדי שאפשר יהיה להבחין בילד שנולד מביאה זו, שממזר הוא. ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירים אותן מיד לבעליהן הראויים. ואם היו כהנות בנות כהנים, הרי נפסלו בכך מן התרומה, משום שכל אחת נבעלה בעילת זנות ואסורה לכהן, ופסולה מלאכול בתרומה.

21 ב גמרא שנינו במשנה: החליפו את של זה לזה. ושואלים: מידי ברשיעי עסקינן וכי ברשעים כאלה עוסקים אנו שמחליפים את נשותיהם בכוונה?! ותו ועוד: אם עשו זאת בכוונה תחילה — הא דתני זו ששנה ר' חייא בענין זה: הרי כאן שש עשרה חטאות ארבע חטאות לכל אחד מן הגברים, וכן לכל אחת מן הנשים, אם מונים את כל הקרבנות שהבעלים והנשים נתחייבו בהם — ולפי זה, אי אם עשו זאת במזיד מי איכא האם יש כאן קרבן? שהרי אין מביאים קרבן אלא על השגגה! אמר רב יהודה: תני שנה כאן "הוחלפו", כלומר, לא שהחליפו בזדון, אלא התחלפו להם הנשים בטעות.

22 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דקתני סיפא שכן שנה בסוף המשנה: אם היו קטנות שאינן ראויות לילד — מחזירין אותן מיד. ואי ואם היה הדבר במזיד, מי שריא האם מותר להחזיר אשה שזינתה? ומעירים: הא לא קשיא זה איננו קשה, שגם אם היה הדבר במזיד, כיון שהיו נשים אלה קטנות, הלא פיתוי קטנה כאונס נינהו הוא נחשב, ואונס בישראל, כלומר, אנוסה לגבי ישראל מישרא שרי מותרת היא.

23 אלא יש לדייק זאת מצד אחר: דקתני ששנה שם: מפרישין אותן שלשה חדשים שמא מעוברות הן, ומכאן נסיק: הא לאו הרי אם לא היו מעוברות, שהתברר אחר שלושה חדשים שאינן מעוברות — שריין מותרות הן לבעלים, ואי ואם היה הדבר במזיד, מי שרי האם מותר? אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי מדובר פה בהוחלפו בשגגה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שכך הוא הדבר.