ביאור שטיינזלץ על יבמות ק״ט

1 ור' אלעזר אוסר. וכן המגרש את היתומה הקטנה שהשיאו אותה אימה או אחיה והחזירה ומת — מותרת ליבם. ור' אלעזר אוסר. קטנה שהשיאה אביה, שנישואין אלה יש להם תוקף מן התורה ונתגרשה עוד בהיותה קטנה — הרי דינה כיתומה בחיי האב, ששוב אין זכות לאביה להשיא אותה, וכיון שקטנה היא, אינה יכולה להינשא נישואין גמורים. ואם החזירה בעלה בעודה קטנה ומת — דברי הכל אסורה ליבם.

2 א גמרא אמר החכם עיפה: מאי טעמא מה הטעם של ר' אלעזר שאוסר לייבם אשה שגירשה בעלה והחזירה — הואיל ועמדה עליו, על היבם, שעה אחת באיסורא באיסור. כי בשעה שגירש אחיו את האשה נאסרה זו ליבם משום גרושת אחיו שכן אשת אח אסורה גם לאחר שבטל קשר הנישואין, וכיון שאז היתה אסורה עליו — שוב אין נישואי אחיו השניים יכולים להתירה. אמרו ליה רבנן לו חכמים לעיפה: אי הכי אם כך מטעם זה, חליצה נמי גם כן לא תיבעי תצטרך, שהרי חל עליה איסור ערוה אשת אח ונעקרה חובת ייבום ממנה!

3 וכי תימא ואם תאמר: הכי נמי כך הוא גם כן, שר' אלעזר פוטרה אף מן החליצה, והתניא והרי שנינו בברייתא, משום ר' אלעזר אמרו: חולצת! אלא אמר עיפה: ר' אלעזר לא ידענא מאי טעמא איני יודע מה טעם דבריו.

4 אמר אביי: היינו טעמא זהו הטעם של ר' אלעזר: מספקא ליה מסופק לו אי אם מיתה מפלת, כלומר, האם חיוב הייבום חל עם מיתת הבעל, והמצב בזמן המיתה הוא הקובע, אי או נשואין הראשונים מפילים, ולפיהם נקבעת חובת הייבום. ולענייננו: אי אם מיתה מפלת — הא רמיא קמיה הרי היא מוטלת לפניו לייבום, שהיא אשת אחיו שמת בלא בנים, אי אם נשואין הראשונים מפילים — הא הרי עמדה עליו שעה אחת באיסור גרושת אחיו, ואז היתה צריכה להיות פטורה לגמרי. ומחמת ספק זה הריהו מצריכה חליצה בלא ייבום.

5 רבא אמר: לעולם פשיטא פשוט לו לר' אלעזר שמיתה מפלת, ומיהו ואולם הכל בקיאין בגירושין, כלומר, הכל יודעים שאשה זו נתגרשה בזמנו, ואין הכל בקיאין בחזרה שלה לבעלה לאחר מכן, ולכן יש חשש שאנשים יטעו ויחשבו שמותר לייבם את אשת אחיו שנתגרשה.

6 ותוהים: אדרבה להיפך, חזרה, כיון דיתבא תותיה שיושבת תחתיו, אית ליה קלא יש לה קול, והכל יודעים שהיא אשתו! ומשיבים: מי האם לא עסקינן עוסקים אנו אפילו במקרה דאהדרה באורתא ושכיב בצפרא שהחזירה בערב ומת בבוקר, ובמקרה זה וכיוצא בו אין הכל יודעים שהחזירה וסבורים שייבם את גרושת אחיו, ולכן גזר ר' אלעזר שאסורה.

7 רב אשי אמר: היינו טעמא זהו הטעם של ר' אלעזר, שגזר על הני אלה שהתגרשו ואחר כך חזרו, משום זו שהיא "יתומה בחיי האב" שהתגרשה מבעלה והחזירה כשהיא קטנה. ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, מדקתני סיפא ממה ששנה בסופה של משנה זו: קטנה שהשיאה אביה ונתגרשה כיתומה בחיי האב, והחזירה — דברי הכל שאסורה ליבם.

8 ואם לצורך הלכה זו גופה — האי מאי למימרא זו מה בא לומר בה? הלא פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא! אלא לאו הא קא משמע לן האם לא זה השמיע לנו כי טעמא הטעם של ר' אלעזר שגזר על הנך אלה משום האי זה. ומסכמים, אכן שמע מינה למד מכאן שכך הוא הטעם.

9 ומעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב אשי: מודים חכמים לר' אלעזר בקטנה שהשיאה אביה ונתגרשה — הרי היא כיתומה בחיי האב, ואם החזירה — שאסורה ליבם, מפני שגירושיה היו גירושין גמורין מן התורה ואין חזרתה חזרה גמורה, שכן היא עדיין קטנה, ואין בה נישואין מן התורה. משמע שגם ר' אלעזר מתייחס ליתומה בחיי האב וזו היתה סיבת גזירתו.

10 ומעירים: במה דברים אמורים — שגירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא קטנה עדיין, אבל אם גירשה כשהיא קטנה והחזירה כשהיא גדולה, אי נמי או גם כן במקרה שהחזירה כשהיא קטנה וגדלה אצלו והתבגרה בעודה נשואה לו ומת, הרי אז או חולצת או מתייבמת. משום ר' אלעזר אמרו: חולצת ולא מתייבמת, שגזר בכל אשה משום יתומה בחיי האב שהחזירה כשהיא קטנה ומת לפני שגדלה.

11 בעא מיניה שאל אותו רבא מרב נחמן: צרתה של יתומה שהחזירה, לדעת ר' אלעזר, מהו דינה? האם נאמר כי מאחר שהיא נאסרת עליו משום ערוה אשת אח שאין לה היתר, אף צרתה תיאסר כצרת ערוה? אמר ליה לו: היא גופה עצמה מפני גזירה בלבד היא אסורה, כפי שהסברנו, ואנן ניקום ואנו נעמוד וניגזור גזירה לגזירה? וצרתה מותרת איפוא לייבום.

12 ומקשים: והא תניא והרי שנינו בברייתא בנושא זה, משום ר' אלעזר אמרו: היא וצרתה חולצת. ותחילה יש לתקן את הלשון היא וצרתה סלקא דעתך עולה על דעתך לומר?! מדוע צריכות שתי נשים מבית אחד לחלוץ? הרי חליצה של אחת פוטרת את השניה! אלא לאו האם לא הכוונה היא: או היא או צרתה חולצת? ודוחים: לאו תרוצי קמתרצת וכי אין אתה מתרץ ומיישב את המשנה ומשנה בתוך כך את לשונה כדי ליישבה, אם כן תריץ הכי תרץ, תקן אותה כך: היא לעולם חולצת, צרתה — או חולצת או מתייבמת, ואם כן אין להוכיח מכאן דבר.

13 ב משנה שני אחין הנשואין לשתי אחיות קטנות, ומת בעלה של אחת מהן ונפלה השניה לפניו לייבום — הלזו היבמה תצא ותיפטר מייבום משום אחות אשה. שכן חובת הייבום במקרה זה היא רק מדברי סופרים וכן נישואיו של היבם עם אשתו הם מדברי סופרים. ומדברי סופרים היא אחות אשתו, ופטורה מייבום וחליצה. וכן שתי חרשות דינן מבחינה זו כשתי קטנות, שכן נישואיהן הם מדברי סופרים כנישואי קטנות. אבל אם היו שני אחים נישואין לשתי אחיות, אחת גדולה ואחת קטנה, אם מת בעלה של קטנה — תצא הקטנה משום אחות אשה.

14 מת בעלה של גדולה מה עושים אז? ר' אליעזר אומר: מלמדין את הקטנה שתמאן בו ויתבטלו נישואיה לגמרי, ויוכל איפוא לייבם את הגדולה, שהיא יבמתו הגמורה מן התורה.

15 רבן גמליאל אומר: אם מיאנה הקטנה מעצמה — מיאנה, ואם לאו לא — תמתין הקטנה עד שתגדיל אצלו, ויהיו נשואיה מן התורה, ותצא הלזו היבמה משום אחות אשה.

16 ר' יהושע אומר: לא כן, ואם יארע כך, אז אי אוי לו על אשתו, אי לו על אשת אחיו. שכן במקרה כזה מוציא את אשתו בגט, שמאחר שנישואיה הם רק מדברי סופרים — נעשית כצרה ליבמתו המוטלת לפניו לייבום מן התורה, ואת אשת אחיו מוציא בחליצה, ואינו יכול ליבמה, שכן היא אחות גרושתו מדברי סופרים.

17 ג גמרא על העצה שייעץ ר' אליעזר שילמדו אותה למאן שואלים: ומי שרי והאם מותר ללמד אותה למאן? והתני והרי שנה בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים, ויתרחק משלשה דברים. ומפרטים: ידבק בשלשה דברים: בחליצה ולא בייבום, ובהבאת שלום, ובהפרת נדרים. ויתרחק משלשה דברים: מן המיאון, ומן הפקדונות, שרצוי שלא יקבל, ומן הערבונות, שלא יהיה ערב לחובות של אחרים! ומשיבים: אין זה קשה, מיאון שיש בו משום מצוה מטעם כלשהו, שאני שונה שהרי מיאון זה נעשה לשם קיום מצות ייבום באחותה.

18 ד גופא לגופו של דבר שהבאנו, מבארים אותו לפרטיו. תני שנה בר קפרא: לעולם ידבק אדם בשלשה דברים: בחליצה — דבר זה הוא כדעת אבא שאול, דתניא שכן שנינו בברייתא, אבא שאול אומר: הכונס את יבמתו לשם נוי משום שהיא יפה, או לשם אישות שרוצה להיות נשוי לאשה זו, או לשם דבר אחר, כגון ממון שיש לה — כאילו פוגע באיסור ערוה, וקרוב בעיני להיות הולד ממזר. ולכן מוטב שיחלוץ ולא יבוא לחטא זה.

19 וידבק בהבאת שלום — דכתיב שנאמר: "בקש שלום ורדפהו" תהלים לד, טו,

20 ואמר ר' אבהו: אתיא בא, נלמד בגזירה שווה "רדיפה" "רדיפה" — כתיב הכא נאמר כאן: "בקש שלום ורדפהו", וכתיב התם ונאמר שם: "רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד" משלי כא, כא, הרי שהרדיפה אחרי מעשים טובים אלה היא מצוה וכמו כן השלום הנלמד מהם בגזירה שווה. שישתדל בהפרת נדרים — כדעת ר' נתן. דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' נתן אומר: הנודר נדר — כאילו בנה במה בזמן שבית המקדש קיים, שאסור לבנות במה לה' מחוץ לבית המקדש. והמקיימו את הנדר הזה — כאילו הקריב עליה, על במה זו, קרבן, שהכפיל את חטאו. ולכן מוטב שישאל חכם ויתיר את הנדר.

21 ויתרחק משלשה דברים: מן המיאונין — דלמא גדלה ומיחרטא שמא תגדל ותתחרט ותחזור בה ותיווכח שרק מפני ילדותה מיאנה בבעל ההגון לה. מן הפקדונות — מדובר כאן בבר מתא בבן עיר, כלומר, שהמפקיד והנפקד בני עיר אחת הם, דבייתיה כי בייתיה דמי שביתו של הנפקד כביתו של המפקיד נחשב, והמפקיד עשוי בכל עת להיכנס לביתו של המחזיק בפיקדון ושמא יטול את פקדונו, ואחר כך יתבע אותו ממנו. מן הערבון — מדובר פה בערבי שלציון, כלומר, ערבות כזו שבה המלוה רשאי לתבוע מן הערב לפני שתובע מן הלווה.

22 שאמר ר' יצחק: מאי דכתיב מהו שנאמר: "רע ירוע כי ערב זר ושונא תוקעים בוטח" שם יא, טו, כוונתו: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ולערבי שלציון, ולתוקע עצמו לדבר הלכה. ומבארים: מקבלי גרים — כדעת ר' חלבו. שאמר ר' חלבו: קשים גרים לישראל כספחת בעור.

23 ערבי שלציון — דעבדי שעושים שלוף דוץ ונעץ, כלומר, מוציאים את הלווה ותוקעים את הערב במקומו. תוקע עצמו לדבר הלכה עניינו — דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' יוסי אומר: כל האומר שאין לו תורה — אין לו תורה. ותוהים: אם אומר שאין לו תורה ואינו לומדה פשיטא פשוט, מובן מאליו שכך הוא! אלא יש לתקן ולומר כך: כל האומר שאין לו אלא תורה — אין לו אלא תורה.

24 ותוהים: הא נמי פשיטא זה גם כן פשוט, מובן מאליו הוא! שוודאי אינו מקבל שכר יותר ממה שעשה! אלא הכוונה היא שאפילו תורה אין לו. מאי טעמא מה טעם הדבר? אמר רב פפא, אמר קרא הכתוב: "ולמדתם ועשיתם" שהוא קיצור הכתוב "ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם" דברים ה, א, להשמיענו: כל שישנו בעשיה — ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה — אינו בלמידה, והרוצה לעסוק רק בתורה בלא לקיימה — אף עיסוקו בתורה אינו נחשב לו כמצוה.

25 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: לעולם כדאמריתו מעיקרא כפי שאמרתם מתחילה שכל האומר אין לו אלא תורה — אין לו אלא תורה, ולא צריכא נצרכה אלא דקא מגמר לאחריני ואזלי ועבדי שהוא מלמד לאחרים והם הולכים ועושים. מהו דתימא שתאמר: אית ליה אגרא לדידיה יש לו שכר לעצמו, שהרי גרם לאחרים שיעשו, על כן קא משמע לן השמיע לנו שכיון שלא נתכוון ללמוד על מנת לעשות בעצמו — אינו מקבל שכר מצוה כאילו עשה.

26 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור, תוקע עצמו לדבר הלכה, הכוונה היא: בדיינא דאתי דינא לקמיה בדיין שבא דין לפניו, וגמר ולמד, קיבל הלכה בענין דומה ומדמי מילתא למילתא ומדמה דבר לדבר, ואית ליה רבה ולא אזיל משאיל ויש לו רב במקום ואינו הולך לשאול מה הלכה למעשה במקרה זה, שצריך הדיין להיזהר מאד שלא יטעה בדינו.

27 שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין יריכותיו, שאם נוטה ימין ושמאל הרי הוא נפגע, וכאילו גיהנם פתוחה לו מתחתיו, שנאמר: "הנה מטתו שלשלמה ששים גברים סביב לה מגברי ישראל. כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות" שיר השירים ג, ז-ח, והכוונה: מפחד של גיהנם שדומה ללילה. ודורש פסוק זה על הדיינים "גבורי ישראל" היושבים במקדש "מטתו" של המלך שהשלום שלו.

28 א שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: אם מיאנה אשתו הקטנה — מיאנה, ואם לא — ימתינו עד שתגדיל ותצא היבמה משום אחות אשתו. בעא מיניה שאל ממנו ר' אלעזר מרב: מאי טעמא מה הטעם של רבן גמליאל, האם משום דקסבר שהוא סבור כי קידושי קטנה מיתלא תלו תלויים ועומדים הם, וכי גדלה גדלי בהדה וכאשר היא גדלה, הקידושין כאילו גדלים איתה עד שבהגיעה לבגרות חלים הקידושין חלות גמורה, ואף על גב ואף על פי שלא בעל אותה לאחר שגדלה,

29 או דלמא שמא משום דקסבר שהוא סבור: המקדש אחות יבמה — נפטרה יבמה והלכה לה, אפילו שזיקת היבמה קדמה, ודווקא בקידושין גמורים, ולכן אי אם בעל אותה לאחר שגדלה והתכוון בכך לקידושין גמורים — אין כן נפטרה היבמה, אי אם לא בעל — לא?

30 אמר ליה לו רב: היינו טעמא זהו הטעם של רבן גמליאל, משום דקסבר שהוא סובר כי המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה, ולכן, אי אם בעל אותה כשגדלה — אין כן, אי אם לא בעל — לא.

31 אמר רב ששת: אמינא אומר אני, כי ניים ושכיב כאשר נמנם ושכב רב, אמר להא שמעתא את ההלכה הזו שאיננה מבוררת. דתניא שכן שנינו בברייתא: המקדש את הקטנה — קידושיה תלויין. מאי מה פירוש "תלויין"? לאו כי גדלה גדלי בהדה האם אין הכוונה שכאשר היא גדלה, הקידושין גדלים איתה ואף על גב ואף על פי שלא בעל אותה כשגדלה?

32 אמר ליה לו רבין בריה בנו של רב נחמן: יש להבין את הענין אחרת ולדחות ראיה זו, שכן הא מילתא דבר זה, קידושיה של הקטנה, מיתלא תליא וקיימא תלוי ועומד, כלומר, קידושיה הם ספק כל עוד היא קטנה, אי אם בעל אותה לאחר שגדלה — אין כן, קידושיה קידושין, אי אם לא בעל אותה כשגדלה — לא. שכל עוד היא קטנה אין היא יודעת אם קידושיה יהיו קידושין גמורים דאמרה שהיא אומרת: הוא עדיף מינאי ממני, שיכול להוציא אותי בגט, ואנא עדיפנא מיניה ואני עדיפה ממנו, שאני יכולה למאן בו. ולכן, כיון שהנישואין אינם מוחלטים משני הצדדים — אינם חלים.

33 ושואלים: וסבר והאם באמת סבור רב אי אם בעל אותה כשגדלה — אין כן, אי אם לא בעל — לא? והא איתמר והרי נאמר שנחלקו בשאלה זו: קטנה שלא מיאנה, והגדילה תחת בעלה, ועמדה ונשאת לאחר, רב אמר: אינה צריכה גט משני, שכן הנישואין לשני לא חלו כלל, שהיא נשואה לראשון נישואין גמורים, ושמואל אמר: צריכה גט משני, שלא ברור לו אם תפסו הנישואין לשני.