ביאור שטיינזלץ על יבמות פ״ו

1 תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי בלבד, אלו דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בן עזריה מתירו לכהן, שאף לכהן שכן גם הוא משבט לוי מותר לאכול מעשר ראשון. ותוהים: מתירו?! מכלל הדברים אתה שומע דאיכא מאן שיש מי שאסר על כהן לאכול מעשר? והלא כהן לוי הוא ואינו נקרא זר! אלא אימא אמור כך: נותנו אף לכהן, שאין חייבים לתת דווקא רק ללוי, אלא אף כהנים בכלל זה.

2 ומבררים: מאי טעמא מה הטעם של ר' מאיר? אמר רב אחא בריה בנו של רבה משמיה דגמרא בשם המסורת המקובלת, נאמר: "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים לנחלה" במדבר יח, כד, ומאחר שבפסוק זה המעשר קרוי תרומה, למדים: מה תרומה אסורה לזרים, אף מעשר ראשון אסור לזרים, שאינם לויים. ויש לשאול: אי או מה תרומה חייבין עליו מיתה וחומש אם אכלוה זרים — אף מעשר כן יהיה דינו ויהיו חייבין עליו מיתה וחומש?

3 אמר קרא הכתוב: "ומתו בו כי יחללהו" ויקרא כב ט, ונאמר: "ויסף חמשיתו עליו" שם יד, ומדיוק הלשון אנחנו למדים שבא הכתוב להדגיש: "בו" — ולא במעשר, וכן: "עליו" — ולא על מעשר. ושואלים: ורבנן וחכמים החולקים כיצד מפרשים הם השוואה זו שבפסוק — לא לענין היתר אכילה, אלא ללמד: מה תרומה טובלת, שתבואה שלא הפרישו ממנה תרומה היא טבל, ואסורה באכילה, אף מעשר ראשון נמי גם כן טובל.

4 וכדתניא וכפי שאכן שנינו בברייתא ר' יוסי אומר: יכול לא יהא חייב אלא על טבל שלא הורם ממנו תרומות ומעשרות כל עיקר, אבל אם הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון או שהורם ממנו מעשר ראשון ולא מעשר שני, ואפילו מעשר עני שאין בו כשלעצמו קדושה אלא הוא צדקה לעניים בלבד, מנין שאף עליו חייב?

5 תלמוד לומר: "לא תוכל לאכל בשעריך מעשר דגנך..." דברים יב, יז, ולהלן הוא אומר במעשר עני: "ואכלו בשעריך ושבעו" שם כו, יב, מה "שעריך" האמור להלן הכוונה היא למעשר עני, אף "שעריך" האמור כאן הוא מעשר עני, ואמר רחמנא ואמרה התורה "לא תוכל", משמע שאסור לאוכלו אלא אחר הפרשה.

6 ואי מהתם ואם משם ממעשר עני בלבד הוה אמינא הייתי אומר שהוא לאיסור לאו בלבד אבל למיתה — לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו את ההשוואה לתרומה, לומר שיש גם חיוב מיתה באכילת טבל.

7 לישנא אחרינא לשון אחרת של דיון זה מנוסחת בצורת שאלה: מעשר ראשון דטביל שהוא טבל, כלומר, שאי הפרשתו משאירה את הדבר בתורת טבל, הלא מדברי ר' יוסי נפקא יוצא, נלמד! ומשיבים: אי אם מההוכחה ההיא בלבד, הוה אמינא הייתי אומר רק ללאו, אבל למיתה — לא, על כן קא משמע לן השמיע לנו שיש בו כל חומרת איסור טבל.

8 א ושואלים: במאי אוקימתא במה העמדת את המשנה — כשיטת ר' מאיר, אם כן אימא סיפא אמור את סופה: "בת לוי מאורסת לכהן, ובת כהן ללוי — לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר", הכא מאי וכאן מה זרות איכא יש שתהא פסולה, שאפילו לדעה האוסרת מעשר ראשון למי שאינו לוי, הלא מכל צד לויה היא! אמר רב ששת: מאי מה פירוש "אינה אוכלת" דקתני ששנה — אינה נותנת רשות לתרום. והכוונה היא שבעודה ארוסה אינה יכולה לומר לשליח לתרום עבור הארוס תרומת מעשר מן המעשר כדי להכשירו, שכיון שעדיין אינה אשתו, אינה זכאית לעשות זאת עבורו.

9 ושואלים: מכלל הדברים אתה למד כי הנשואה נותנת רשות? ומשיבים: אין כן, והתניא ואכן כן שנינו בברייתא, נאמר: "ואכלתם אתו בכל מקום אתם וביתכם" במדבר יח, לא — לימד על הנשואה ללוי "ביתכם" שהיתה בת ישראל שנותנת רשות לתרום תרומת מעשר מן המעשר הניתן ללוי.

10 וממשיכה הברייתא במשא ומתן: אתה אומר שיכולה לתת רשות לתרום, או אינו אלא שמותרת לאכול? אמרת: תרומה חמורה — אוכלת ישראלית שנישאה לכהן, מעשר הקל לא כל שכן?! ואם כן דבר זה אינו צריך להיאמר, אלא לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום.

11 מר בריה בנו של רבנא אמר: אין כוונת המשנה לומר שבת לוי המאורסת לכהן לא תאכל במעשר, אלא לומר שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות. ושואלים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר שטעם התקנה שלא יחלקו לאשה בגורן הוא משום ייחוד שלא תבוא להתייחד עם גבר זר בגורן, שהוא מקום מבודד, אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שאסרו זאת משום גרושה, שמא תתגרש האשה, ולא יידעו ששוב אין לה זכות בתרומה, והלא בת לוי מי לא אכלה האם אינה אוכלת במעשר בזכות עצמה, אפילו נתגרשה מבעלה?! ומדוע לא יחלקו לה בגורן כשנתארסה לכהן?

12 ודוחים: וליטעמיך ולטעמך, לשיטתך שאין אתה מקבל את טעמו של מר בריה דרבנא בבת לוי, וכי גרושה בת כהן מי לא אכלה האם אינה אוכלת בתרומה? ומדוע אין חולקים לבת כהן הנשואה לכהן תרומה בגורן! אלא עיקר גזירה זו היא משום גרושה של כהן שהיתה בת ישראל, שלאחר גירושיה שוב אינה אוכלת בתרומה. ומאותו טעם גזרו גם באשת לוי שלא תחלוק בגורן אף שהיא עצמה בת לוי.

13 ומקשים: אי הכי אם כן שטעם המשנה הוא משום הגזירה שלא תקבל אשה מתנות כהונה בגורן, מאי איריא מה שייך, למה דווקא מאורסת? אפילו נשואה נמי גם כן אינה מקבלת מטעם זה! ומשיבים: באמת לענין זה אין הבדל, אלא איידי דתנא רישא מתוך ששנה בראש המשנה מאורסת, תנא נמי סיפא שנה גם כן בסופה מאורסת ואין זה דווקא משום אירוסין.

14 ב תנו רבנן שנו חכמים: תרומה ניתנת לכהן, ומעשר ראשון ניתן ללוי דווקא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אלעזר בן עזריה אומר:

15 לכהן. ותוהים: לכהן ולא ללוי? הלא כתוב בתורה שמעשר ראשון ניתן ללוים! ומשיבים: אימא אמור אף לכהן. ומסבירים: מאי טעמא מה הטעם של ר' עקיבא — דכתיב שנאמר: "ואל הלוים תדבר ואמרת אלהם" במדבר יח, כו — בלוים קא משתעי קרא מדבר הכתוב ולא בכהנים. ואידך והאחר, ר' אלעזר סבור כשיטת ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרים וארבעה מקומות בכתוב נקראו כהנים "לוים", וזה אחד מהם, שמפורש בו: "והכהנים הלוים בני צדוק" יחזקאל מד, טו, ואף הכתוב המדבר במעשר הוא מן המקומות הללו.

16 ור' עקיבא אומר: הכא לא מצית אמרת כאן אין אתה יכול לומר שמדובר בכהנים, דכתיב שהרי נאמר: "ואכלתם אתו בכל מקום" במדבר יח, לא, לומר: המעשר ניתן למי שיכול לאוכלו בכל מקום, יצא כהן, שאין יכול לאוכלו בבית הקברות שאסור לו להיכנס שם. ואם כן לא בו מדבר הכתוב. ואידך והאחר, ר' אלעזר מה הוא אומר על כך? הוא מסביר את הפסוק כך: כל היכא דבעי מקום שרוצה יכול לאכול — כוונתו בכל עיר, דלא בעי שאין צריך חומה של ירושלים לאכלו כמו מעשר שני, אלא בכל מקום בארץ. ועוד: ואי אכיל ליה ואם אוכל אותו את המעשר בטומאת הגוף — לא לקי איננו לוקה, ולכן אפשר לומר כי המעשר נאכל אף על ידי כהנים בכל מקום.

17 מסופר: ההיא גינתא דהוה שקיל גינה אחת שהיה לוקח ר' אלעזר בן עזריה שהיה כהן מעשר ראשון מינה ממנה, שהרי לדעתו ניתן המעשר הראשון אף לכהן. אזל הלך ר' עקיבא אהדריה לפתחא לבי קברי סגר את הגינה והחזיר, הזיז, את הפתח שלה לעבר בית הקברות שר' אלעזר בן עזריה, שהיה כהן, לא יוכל להיכנס. אמר ר' אלעזר בהפרזה ובבדיחות־דעת: עקיבא, רועה לשעבר, בא בתרמילו ובו מזון כדי צרכו, ואנא חיי ואני אחיה! כלומר, ממה אחיה מעתה אם אין לי מעשר? ואף שר' אלעזר עשיר גדול היה, רצה לומר שר' עקיבא עושה מעשה כדי למנוע ממנו דבר המגיע לו, לדעתו.

18 א איתמר אמר, שנחלקו חכמים בשאלה מפני מה קנסו לוים במעשר, שנותנים אותו בזמן הזה גם לכהנים? פליגי בה נחלקו בכך ר' יונתן וסביא והזקנים, החכמים שהיו עימו. חד אחד מהם אמר: משום שלא עלו לארץ ישראל בימי עזרא. וחד ואחד מהם אמר: לא משום קנס ללוים, אלא כדי שיסמכו כהנים עליו בימי טומאתן. שכיון שאסור לאכול תרומה בטומאה, אין לכהנים אז מה לאכול.

19 ושואלים: בשלמא למאן דאמר נניח לדעת מי שאומר שסיבת הקנס משום שלא עלו — משום הכי כך קנסינהו קנסו אותם שלא יקבלו את כל המעשר, ויתחלקו עם הכהנים. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שטעם הדבר כדי שיסמכו עליו כהנים בימי טומאתן — וכי משום טובתם של כהנים קנסינהו קונסים אותם את הלוים? אלא יש לומר אחרת: כולי עלמא לדעת הכל קנסא הקנס הוא על שלא עלו בימי עזרא. והכא בהא קמיפלגי וכאן בכך נחלקו: מר סבר חכם זה סבור כי קנסא הקנס צריכים לתת לעניים שינתן המעשר ראשון לעניים, ומר סבר וחכם זה סבר שכהנים בימי טומאתן בגדר עניים נינהו הם.

20 ושואלים: בשלמא למאן דאמר קנסא נניח לדעת מי שאומר שהקנס ניתן לעניים — משום הכי כך אהדריה החזירו ר' עקיבא לפתחא לבי קברי את פתח הגינה לעבר בית הקברות, שכן רבי אלעזר בן עזריה עשיר היה. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר שהקנס ניתן לכהנים לכתחילה, אם כן אמאי אהדריה לפתחא לבי קברי מדוע החזיר את הפתח לעבר בית הקברות? ומשיבים: הכי קאמר ליה כך אמר לו, כך היתה כוונתו: אי דקא אתית אם אתה בא ומקבל בתורת קנסא קנס — אית לך יש לך מעשר, ואי קא אתית אם אתה בא ומקבל בתורת חלוקה, לחלוק עם שאר הלויים — לית לך אין לך, ולכן אם ירצה בעל השדה לתת לך — יכול הוא עדיין לתת, אבל אתה לא תוכל לקחת כרצונך.

21 ושואלים על הדבר שהוזכר קודם בענין הקנס שקנסו את הלויים: ומנא לן דלא סליקו ומניין לנו שלא עלו הלוים בימי עזרא? דכתיב שנאמר: "ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם" עזרא ח, טו. ואגב דבר זה אמר רב חסדא: בתחלה לא היו מעמידים שוטרים על העם אלא מן הלוים, שנאמר: "ושטרים הלוים לפניכם" דברי הימים ב' יט, יא, ואולם עכשיו אין מעמידין שוטרים אלא מישראל, שנאמר: "ושוטרים הרבים בראשיכם", שממנים שוטרים מאלה שהם רובו "הרבים" של העם — מישראל.

22 ב משנה בת ישראל שניסת שנישאה לכהן — תאכל בתרומה. מת הכהן, ולה, לאשתו הישראלית, הימנו ממנו בן — תאכל בתרומה בשביל בנה. ניסת אחר כך ללוי — אינה אוכלת עוד בתרומה אבל תאכל בשבילו במעשר. מת ולה הימנו בן — תמשיך ותאכל במעשר בשביל בנה. ניסת אחר כך לישראל — לא תאכל לא בתרומה, ולא במעשר. מת בעלה הישראלי ולה הימנו בן — עדיין לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר.

23 מת גם בנה מישראל ונשאר לה בנה מן הלוי — תאכל במעשר משום בנה הלוי. מת בנה מלוי ונשאר לה בנה מן הכהן — תשוב ותאכל בתרומה. מת בנה מכהן — לא תאכל עוד לא בתרומה ולא במעשר.