1דהא קניה שהרי קנה אותה בהויה בקידושין, ומשעה זו נפסלה מבית אביה. ואי ואם בת ישראל המאורסת לכהן היא — לא מאכיל לה בתרומה עדיין משום הטעם של עולא, שהסביר שמדין תורה ארוסת כהן אוכלת בתרומה, וגזרו חכמים שלא תאכל שמא תבוא להאכיל תרומה לבני משפחתה.2ומה ששנינו במשנה בענין החרש שפוסל מתרומה ואינו מאכיל, מסבירים: אי אם בת כהן שנישאה לישראל חרש היא — פסיל לה פוסל אותה על ידי נישואיו, דהא קניה בתקנתא דרבנן שהרי קנה אותה מכוח תקנת חכמים, כי אף שמן התורה אין תוקף לנישואי חרש, מכל מקום תיקנו חכמים שיוכל לשאת אשה. ואי ואם בת ישראל שנישאה לכהן חרש היא — לא מאכיל אותה בתרומה, כי "קנין כספו" אמר רחמנא אמרה תורה ויקרא כב, יא והאי וזה החרש לאו לא בר קנין הוא, שכיון שאין לו דעת, אינו יכול לקנות מדין תורה.3א שנינו במשנה: "ובן תשע שנים ויום אחד — פוסלין ולא מאכילין". קא סלקא דעתן עלה על דעתנו לומר, שכוונת המשנה בשומרת יבם לבן תשע שנים ויום אחד. ויש לברר: למאי למה, לאיזה ענין נאמר הדבר? אי למיפסל אם לענין לפסול אותה מלאכול בתרומה — יבם קטן, פחות מבן תשע, נמי מיפסל פסיל גם כן פוסל שהרי היא זקוקה לו ואינה חוזרת לבית אביה, אי לאכולי אם להאכילה אותה בתרומה — יבם גדול נמי גם כן לא מאכיל, שהרי כבר אמרנו שהיבם אינו מאכיל בתרומה לפני שכנס את היבמה!4אמר אביי: הכא כאן מדובר ביבם בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן עוסקים אנו, לא בשומרת יבם, אלא בנבעלה ליבם בן תשע שנים ויום אחד. דמדאורייתא קניא ליה שמ דין תורה היא קנויה לו, סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר: הואיל ומדאורייתא קניא ליה ומן התורה היא קנויה לו וביאתו ביאה מן התורה, אימא לוכיל אמור שיאכיל אותה גם בתרומה, על כן קא משמע לן השמיע לנו התנא שעשו ביאת בן תשע שנים ויום אחד כמאמר בגדול שקונה רק מדברי סופרים, ולכן אינה נקראת "קנין כספו", ואינו מאכיל.5אמר ליה לו רבא: אי הכי אם כך אתה מפרש, סיפא דקתני סופה של המשנה ששנה בה: ספק בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו — הרי זה פוסל ואינו מאכיל, השתא עכשיו, הרי לפי פירושך זה שהוא ודאי בן תשע שנים לא מאכיל בביאתו, אם כן זה שאינו אלא ספק מיבעיא נצרכה לומר?!6אלא אמר רבא: לא בזה מדובר, אלא מדובר בביאת בן תשע שנים ויום אחד דהנך של אותם הפסולים המנויים במשנה קתני שנה, אותם דפסלי שפוסלים בביאתן. וכדתניא וכפי ששנינו בברייתא בענין זה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי או מצרי או אדומי, או שהיה זה כותי שומרוני או נתין או חלל או ממזר, שבאו על כהנת או על לויה או על ישראלית — פסלוה. ואף משנתנו המדברת בבן תשע שנים ויום אחד — בפסולים אלה היא מדברת.7ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנה בסופה של המשנה, במשנה הבאה: אם אינן ראוין לבא בישראל — הרי אלו פוסלים, מכלל הדברים אתה למד דרישא שבראשה של המשנה לאו לא בפסולים עסקינן עוסקים אנו אלא בכשרים! ומשיבים: לא כך יש לדייק, אלא רישא בראש המשנה שלנו מדובר בפסולי קהל, כלומר, אלה שפסולים מלבוא בקהל ישראל, ובקשר לזה הובאה ההלכה של בן תשע שנים ויום אחד, ואילו בסיפא בסוף, במשנה הבאה מדובר באלה שהם פסולי כהונה בלבד ולכן היה צורך לחלק ביניהם.8ב גופא לגופה של הברייתא שהובאה קודם בחלקה, מביאים ומבררים את הברייתא כולה: בן תשע שנים ויום אחד שהיה גר עמוני או מואבי, או מצרי או אדומי, או כותי, או נתין מבני הגבעונים, או חלל, או ממזר שבאו על כהנת בת כהן או לויה או ישראלית — פסלן מלאכול בתרומה, אף לכשינשאו אחר כך לכהן.9ר' יוסי אומר אין הדין כך לגמרי, אלא זה הכלל: כל שזרעו פסול, כלומר, שיש בו פסול כזה שגם זרעו יהיה פסול — הרי הוא פוסל בביאתו, וכל שאין זרעו פסול — אינו פוסל בביאתו. ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר כלל אחר: כל שאתה נושא את בתו — אתה נושא אף את אלמנתו, כלומר, כל שבתו מותרת לבוא בקהל — אין הוא פוסל את האשה שבא עליה, וכל שאין אתה נושא את בתו — אי אין אתה נושא אלמנתו. עד כאן לשון הברייתא. ומעתה מבררים אותה לפרטיה.10ותחילה בבירור ההלכה הכללית שאשה נפסלת לכהונה על ידי ביאת הפסול, ושואלים: מנא הני מילי מניין דברים אלה? אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא הכתוב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" שם כב, יב, לומר: כיון שנבעלה לפסול לה, שהוא "איש זר" האמור כאן — פסלה, ואסורה לאכול בתרומה.11ומקשים: האי מיבעי ליה פסוק זה נצרך לו כפשוטו דקאמר רחמנא שאמרה התורה בת כהן דמינסבא שנישאת לזר, למי שאינו כהן, גם אם הוא כשר לגמרי — לא תיכול תאכל בתרומה, ומדוע נוציא את הפסוק מפשוטו!12ומשיבים: ההלכה ההיא שבת כהן הנישאת לזר איננה יכולה לאכול בתרומה, ממה שנאמר "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל" שם יג, נפקא יוצאת, נלמדת. שכן מדקאמר רחמנא ממה שאמרה התורה "ושבה אל בית אביה... תאכל" מכלל הדברים אתה למד דמעיקרא לא אכלה שמתחילה בהיותה נשואה לזר אינה אוכלת, והפסוק המדבר בזו שהיתה לאיש זר מיותר, ולמדים ממנו לענין פסולים.13ראיה זו דוחים: אי אם מההלכה ההיא האמורה בבת כהן ששבה לבית אביה, הוה אמינא היינו אומרים כי איסורה לאכול בתרומה בעודה נשואה לזר הוא רק לאו הבא מכלל עשה, שהרי במפורש נאמר הדבר רק בדרך החיוב, שכאשר היא שבה לבית אביה כנעוריה יכולה היא לאכול מן הקדשים, והשלילה נובעת מכוח העשה, וכלל בידינו: לאו הבא מכלל עשה — עשה הוא, על כן כתב רחמנא האי כתבה התורה פסוק זה של "בת כהן כי תהיה לאיש זר" לאיסור לאו. ומשיבים: הלכה זו שאשת זר עוברת על לאו אם אוכלת בתרומה, מכתוב אחר, ממה שנאמר "וכל זר לא יאכל קדש" שם י נפקא יוצאת, נלמדת.14ההוא מיבעי ליה לגופיה נצרך לו לגופו, לעצמו כדי ללמדנו שזר גמור האוכל בתרומה עובר בלאו, אבל בת כהן אינה בכלל זה! ומשיבים: תרי שני "וכל זר" כתיבי כתובים, אחד בפסוק האמור "וכל זר לא יאכל קודש". ויקרא כב, י, והשני — שנאמר "וכל זר לא יאכל בו" שם יג, ומאחד מהם למדים אנו לאסור בזר גמור ומן השני לאסור בבת כהן הנשואה לזר.15ושואלים: ואכתי מיבעי ליה ועדיין נצרך לו כתוב זה לכ מו שאמר ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: מה שנאמר "וכל זר" הרי זה בא לצמצם ולומר: זרות בלבד אמרתי לך שפוסלת את האיש מלאכול בתרומה ולא אנינות אבילות המיוחדת בדיניה ליום הקבורה! ומשיבים: הלכה זו של ר' יוסי בר' חנינא נלמדה מן הייתור, שהיה די לכתוב "זר לא יאכל קודש "ונאמר "וכל זר", מכאן נפקא יוצאת הלכה זו, שרק זרות פוסלת ולא אנינות.16ומיד מקשים: ואכתי מיבעי ליה ועדיין נצרך לו כתוב זה של "כי תהיה לאיש זר", ללמדנו לכדתניא לכפי ששנינו בברייתא: בת כהן שנישאה לישראל, כשהיא חוזרת לבית אביה כשמת בעלה — חוזרת לאכילת תרומה, אבל אינה חוזרת לאכילת חזה ושוק מן הקרבנות. ואמר רב חסדא אמר רבינא בר רב שילא: מאי קרא מהו הכתוב המלמדנו הלכה זו — דכתיב שנאמר "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" שם יב, ללמדנו שכיון שנישאה לאיש זר — לעולם לא תאכל עוד במורם מן הקדשים, שאותן מתנות שנותנים מן הקדשים עצמם, חזה ושוק, נפסלת באכילתן עם נישואיה לזר.17ומשיבים: אם כן שרק הלכה זו בא הכתוב ללמדנו לכתוב קרא שיכתוב הכתוב רק "היא בקדשים לא תאכל" מאי מה משמעות הביטוי המיותר "בתרומת הקדשים"? שמעת מינה תרתי למד אתה מכאן שני דברים: גם לענין תרומה, וגם לענין קדשים. ואם כן, מכאן אנו למדים שבת כהן הנבעלת לזר פסול נפסלת מלאכול בתרומה.18ושואלים: אשכחן מצאנו איפוא ראיה לענין כהנת — לויה וישראלית מנלן מניין לנו שאם בא עליהם פסול שפוסל אותן מלאכול בתרומה כאשר הן נישאות לכהן? ומשיבים: כדאמר כפי שאמר ר' אבא אמר רב בענין אחר, שיש מקום ללמוד מן הריבוי "בת" "ובת" שתוספת ה־ו' באה לרבות נשים נוספות על זו הנזכרת במפורש, הכא נמי כאן גם כן לא נאמר "בת כהן "אלא "ובת כהן"— לרבות גם לויה וישראלית.19ושואלים: כמאן כמי נדרשת דרשה זו — כדעת ר' עקיבא, דדריש שהוא דורש ווין יתירים, ולומד מהם ריבוי להלכה? ודוחים: אפילו תימא תאמר שהוא כשיטת רבנן חכמים, משום שכאן אין הלימוד מן ה־ו' היתירה דווקא אלא מן המלה כולה, כי כוליה כל המלה "ובת" קרא יתירא כתוב יתר הוא, כי בת הכהן כבר נזכרה בפסוק קודם ואין צורך להזכיר שנית "ובת כהן", ואם כן יש מותר של מילים, שבא לרבות גם לויה וישראלית.20ושואלים עוד: אשכחן מצאנו איפוא הוכחה לענין תרומה, שכל אשה, כהנת לויה וישראלית שבא עליהן פסול — פסלן מלאכול תרומה, אולם שנפסלות ונאסרות להינשא לכהונה מנלן מניין לנו? ומשיבים: אטו וכי לויה וישראלית לא לענין נישואין לכהונה מרבנן להו מרבים אנו אותן? דאי שאם לענין אכילת תרומה, וכי לויה וישראלית בנות מיכל אכילת תרומה נינהו הן? אלא ודאי כוונת הכתוב היא שאסור להן להינשא לכהן ולאכול על ידו בתרומה.21את הראיה הזאת דוחים: אלמה מדוע לא, הרי משכחת לה דקאכלה מוצא אתה אותה אפשרות שאוכלת בשביל בנה, שאם היה לה בן מכהן — הריהי אוכלת בתרומה בגללו, ואם עכשיו נבעלה לפסול, למרות שהיא עצמה אסורה לכהן, היינו אומרים שרשאית לאכול בתרומה בגלל בנה, ואם כן, יש צורך בלימוד מיוחד לפסול אותה גם לענין תרומה וגם לענין פסול נישואין.22ודוחים: בשביל בנה קל וחומר הוא שלא תאכל לאחר שנבעלה לפסול: ומה כהנת דבקדושה דנפשה אכלה שבקדושת עצמה היא אוכלת בתרומה, משום שהיא בת כהן ויש בה קדושת כהונה לעצמה, ובכל זאת פסיל לה פוסל אותה הפסול בביאתו מלאכול בתרומה — לויה וישראלית דלא אכלה שאינה אוכלת אלא בשביל בנה, לא כל שכן שעל ידי ביאת פסול תיפסל מאכילת תרומה?23את ההוכחה הזו דוחים: והיא הנותנת, אדרבא, מפני נימוק זה עצמו אפשר להגיע למסקנה הפוכה: כהנת דקדיש שקדוש גופה, עצמה, לכן ביאת הזר עליה פסיל לה פוסלת אותה, הא זו, הלויה והישראלית, דלא קדיש גופה שאין גופה קדוש ואוכלת רק מכוח בנה — לא פסיל לה אין פוסל אותה הפסול שבא עליה. אלא יש לומר כי איסורן של נשים אלה לכהונה נלמד בקל וחומר מגרושה, ובדרך זו: ומה גרושה בת כהן שמותרת בתרומה — אסורה בכל זאת לכהונה, כמפורש בתורה שגרושה אסורה לכהן, זו הלויה והישראלית שנבעלה לפסול שאסורה בתרומה — אינו דין שפסולה לכהונה?! את ההוכחה הזו מתקיפים מצד אחר: הרי נמצא שעל ידי קל וחומר זה למדנו הלכה חדשה — שיש איסור לא תעשה לכהונה באשה שנבעלה לפסול.24אולם שואלים: וכי מזהירין מן הדין? האם קובעים איסור לאו "אזהרה" רק על ידי קל וחומר?! ומשיבים: כאן אין יצירת אזהרה חדשה, אלא גלוי מילתא בעלמא דבר בלבד הוא, שאת עיקר הדין שהיא נפסלת אנו יודעים כבר, שהרי נפסלה מאכילת תרומה, ולא הוצרכנו אלא ללמוד ענין זה שיש בכך איסור לא תעשה לכהונה, ודבר זה אפשר ללמוד על ידי קל וחומר. מצאנו איפוא בתורה את מקור ההלכה העיקרי, ושואלים לגבי פרטי הדין.25אמרנו שהנבעלת לפסול לה פסולה מן הכהונה, ואימא ואמור שנבעלה לפסול לה — הוא דווקא בזו שנבעלה לחייבי כריתות, אבל לא באיסור לאו ועשה? ודוחים: "כי תהיה" אמר רחמנא אמרה תורה, לומר: הנך דאית בהו אלה שיש בהם הויה, קידושין, כלומר הקידושין תופסים, ואילו חייבי כריתות לאו לא בני הויה הם, ואם כן מדבר הכתוב בחייבי לאוין שתופסים בהם קידושין, שגם בנבעלה להם נפסלה מלאכול בתרומה.26ומקשים: אם הפסול תלוי רק בהוויה של קידושין אי הכי אם כך, גוי ועבד שבאו על אשה לא ליפסלו יפסלו אותה מלאכול בתרומה, שהרי ברור לנו שאינם בני קידושין! ומשיבים: הנך פסלי אלה פוסלים מהטעם שהסביר ר' ישמעאל. שאמר ר' יוחנן משום בשם ר' ישמעאל: מנין לגוי או עבד שבא על בת ישראל, או על כהנת, או על לויה, שפסלוה על ידי ביאתם — שנאמר: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה" שם יג,
