ביאור שטיינזלץ על יבמות פ״ט

1 שנתן לה אחרון גט — לא פסלה מן הכהונה, ואינה נחשבת כלל כגרושה, מכלל הדברים אתה למד דלא בעיא שאינה צריכה גט ממנו, דאי בעיא שאם צריכה היא גט אפילו מפני הספק, אמאי מדוע אם כן לא פסלה מן הכהונה? שהרי כאשר יש לגט תוקף כלשהו, דיו כדי לפסול מכהונה! אלא ודאי יש לומר כי גט שנותן לאשה שאינה אשתו, אין בו כל ממש. אלא כך צריך לומר: סיפא בסוף המשנה, במקרה של קידושין, אמרי אומרים אנשים קידושי טעות הוו היו, שאנשים סבורים שנתברר שהיתה טעות בקידושין, ולכן בטלו הקידושין מעיקרם ללא צורך בגט.

2 ושואלים: אם כן, רישא נמי בתחילה גם כן אמרי אומרים נישואי טעות הוו היו? ומשיבים: קנסוה רבנן חכמים בכל זאת שתצטרך גט, משום החשש שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. ושואלים: אם כן סיפא נמי ליקנסוה במקרה שבסוף המשנה גם כן שיקנסוה! ומשיבים: רישא, דעבדא איסורא במקרה שבתחילה, שעשתה איסור, שנבעלה באיסור — קנסוה חכמים, ואולם סיפא במקרה שבסוף, שלא עבדא איסורא עשתה איסור בקידושין בלבד — לא קנסוה רבנן חכמים.

3 א שנינו במשנה שאשה זו אין לה כתובה. ומסבירים: מאי טעמא תקינו מה טעם תיקנו לה רבנן חכמים כתובה לאשה בכלל — כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, שמתוך שצריך לטרוח להשיג כסף לפרעון כתובתה, הריהו מהרהר ומתחרט, אולם הא אשה זו אדרבא רצו חכמים שתהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי נישואיה באיסור, ואסור לה להיות עמו, ולכן קנסוה שתצא בלי כתובה, כדי שימהר לגרש אותה.

4 ב עוד שנינו במשנה שאין לה פירות ולא מזונות ולא בלאות. ומדוע — תנאי כתובה, כלומר, כל הזכויות שיש לאשה שהן כתנאי נוסף על הכתובה, ככתובה דמי הן נחשבות, וכיון שאין לה כתובה — גם תנאי כתובה אין לה.

5 ג עוד שנינו שאם נטלה מזה ומזה, מחזירה לזה ולזה. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו! כיון שאמרנו שאין לה זכות לכך — ודאי שצריכה להחזיר! ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי כיון שתפשה כבר לא מפקינן מינה מוציאים ממנה, שהרי רק קנס היה הדבר, ולא נטלה מה שלא היה שייך לה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שאף מוציאים ממנה.

6 ד שנינו במשנה שהולד ממזר מזה ומזה. לשם בירור הענין מביאים סוגיה אחרת, תנן התם שנינו במשנה שם: אין תורמין תרומה מן הטמא על הטהור, ואם תרם דבר טמא, בשוגג — תרומתו תרומה. ואם עשה במזיד — לא עשה ולא כלום. ונחלקו בשאלה: מאי מה פירוש לא עשה ולא כלום? אמר רב חסדא: לא עשה ולא כלום כל עיקר, ופירושו: שאפילו ההיא גריוא הדר לטיבליה אותה סאה שתרם, שהפרישה לתרומה חזרה להיות טבל, כמו שהיתה לפני כן, שאנחנו אומרים שכל מעשה התרומה בטל מעיקרו לגמרי.

7 רב נתן בר' אושעיא אמר: לא עשה ולא כלום, הוא לענין, לתקן את השירים, את התבואה שנשארה לאחר שהפריש ממנה תרומה, אבל תרומה הוי הריהי, שחלה קדושת תרומה על מה שהפריש, אבל אין זה מועיל לתקן את תבואת החולין הטהורה. ומסבירים את שיטותיהם: רב חסדא לא אמר כרב נתן בר' אושעיא, דאי אמרת שאם אומר אתה הוי הריהי נעשית תרומה, יש לחשוש שמא זימנין דפשע פעמים שהוא מתרשל ולא מפריש עוד, מפני שהוא סבור שמאחר שתפסה קדושת תרומה במופרש, בודאי גם ניתקן כל מה שהיה צריך לתקן ונמצא שאוכל טבל.

8 ושואלים: מאי שנא מהא דתנן במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנה: התורם קישות מלפפון ונמצאת מרה, או אבטיח ונמצאת סרוח — הרי זו תרומה, ובכל זאת יחזור ויתרום פעם נוספת קישות או אבטיח ראוי, ואין חוששים שמא לא יחזור ויתרום! ומשיבים: משוגג על מזיד קרמית אתה מטיל, מראה סתירה? הרי יש לחלק ביניהם כי שוגג לא עבד איסורא עשה איסור בכוונה ולא קנסוהו, מה שאין כן מזיד קעבד איסורא עשה איסור.

9 ורמי ומטילים, מראים סתירה בין ענין שוגג אשוגג על שוגג: הכא קתני כאן שנה שאם תרם מן הטמא על הטהור בשוגג — תרומתו תרומה, משמע לגמרי, שאינו צריך לחזור ולתרום, ואילו התם קתני שם בפרי שהיה מקולקל שנה שהוא כן תרומה, ויחזור ויתרום!

10 ומסבירים: התם שם במקרה שהפרי היה מקולקל — הרי זה שוגג קרוב למזיד, דאיבעי ליה למיטעמיה שהיה צריך לטעום אותו תחילה וליבדוק מה הוא תורם, וכיון שלא בדק, יש בזה צד קרוב למזיד, ולכן קנסוהו שיחזור ויתרום, מה שאין כן בתרומה טמאה, שאינו יכול תמיד לברר את הדבר בשעת הפרשה.

11 ורמי ומטילים, מראים סתירה ממזיד על מזיד: הכא קתני כאן שנה שאם תרם במזיד לא עשה כלום, התם תנן שם במשנה שנינו במקרה אחר: התורם מדבר הצומח בכלי שאין שאינו נקוב שכיון שאין הכלי נקוב, אינו חייב בתרומה מן התורה כלל על מה שצמח בכלי נקוב הנחשב כמחובר לקרקע, ונדון כמוה — הרי זו תרומה, ויחזור ויתרום, ואין אומרים שכיון שצריך לחזור ולתרום לא תחול תרומה גם ממה שהפריש!

12 ומשיבים: בתרי מאני במקום שיש בו שני כלים — ציית מציית, כיון שרואה שאחד נקוב ואחד איננו נקוב, אנחנו מניחים שאם נחייב אותו לחזור ולתרום יציית לדברי חכמים, מפני שהוא מבין את ההבדל, מה שאין כן בחד מנא לא ציית בכלי אחד שאיננו מציית, כיון שהטמא והטהור נראים בעיניו דומים זה לזה, ואם יאמרו לו שחלה קדושת תרומה על המופרש ובכל זאת צריך לחזור לתרום לא יציית לדברי חכמים ולא יתרום.

13 ושואלים מצד אחר: ולדעת רב נתן בר' אושעיא, שאמר כי לא עשה ולא כלום כוונתו לענין לתקן שירים, אבל תרומה הוי הריהי נעשית, אם כן

14 מאי שנא מהא דתנן במה שונה הדבר מזו ששנינו במשנתנו: התורם מן הנקוב על שאין שאינו נקוב — תרומתו תרומה, ולא תאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר. כלומר, שמה שהפריש לתרומה לא חלה עליו קדושת תרומה לגמרי, ואף נחשב כטבל שחייבים לתקן אותו ולהפריש ממנו תרומה, ואילו המפריש תרומה טמאה, אינו צריך לתקן את המופרש!

15 ומשיבים: שאני הכא שונה כאן בענין התורם תרומה טמאה, דמדאורייתא שמן התורה בעצם תרומה מעלייתא מעולה היא, ורק גזירת חכמים היא לקונסו. וכדברי ר' אלעאי, שאמר ר' אלעאי: מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה — דכתיב שנאמר בענין תרומה: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" במדבר יח, לב, "חלבו" — כוונתו המובחר שבו, כלומר, אם מפרישים לצורך תרומה מן המובחר — עושים בכך דבר ראוי שאין בו חטא, ומכאן משמע שאם מפרישים דבר גרוע — נושאים חטא על כך.

16 ואם אין אותו דבר הגרוע שנתן קדוש כלל בקדושת תרומה ולא עשה דבר — נשיאות חטא למה? אלא מיכן מכאן לתורם מן הרעה על היפה — שתרומתו תרומה בדיעבד, ומכאן שגם המפריש מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה מן התורה.

17 עד כאן לבירור השיטות עצמן, ומעתה לבירור נוסף, אמר ליה לו רבה לרב חסדא: לדידך דאמרת לך, לשיטתך שאומר אתה לא עשה ולא כלום כל עיקר, והכוונה היא שאפילו ההוא גריוא הדר לטיבליה אותה סאה שתרם חוזרת להיות טבל כבתחילה, מאי טעמא מה טעם הדבר — גזירה דלמא פשע שמא יתרשל ולא מפריש יפריש פעם שניה, ואולם, מי איכא מידי דמדאורייתא הוי האם יש דבר שמן התורה הריהו תרומה כפי שאמר ר' אלעאי, ומשום החשש דלמא פשע אפקוה רבנן שמא יתרשל הוציאו אותה חכמים לחולין, וכי בית דין מתנין כלומר, עושים תקנה, לעקור דבר מן התורה?

18 אמר ליה לו: ואת לא תסברא ואתה אינך סבור שיש כוח כזה ביד חכמים? והתנן והרי שנינו במשנתנו פה: הולד ממזר מזה ומזה. בשלמא נניח מה שאמרו שהוולד משני ממזר — מובן, שהרי הוא ילד שנולד לאשת איש שלא מבעלה, אלא מראשון אמאי מדוע יהיה הוולד ממזר? הלא אשתו היא, ומן התורה ישראל מעליא מעולה הוא, הבן, וכיון שגוזרים עליו חכמים שיהא ממזר, אין זה קנס בלבד אלא גם וקא שרינן ליה ומתירים אותו בכך בממזרת, ונמצא שעוקרים איסור מן התורה משום גזירת חכמים!

19 אמר ליה לו רבה: הכי כך אמר שמואל בענין זה: הוולד מן הבעל הראשון אף על פי שנחשב כממזר, מכל מקום אסור בממזרת. וכן כי אתא כאשר בא רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אסור בממזרת. ואמאי קרי ליה ומדוע קורא לו "ממזר" — הרי זה רק להחמיר עליו לאוסרו בבת ישראל, אבל לא להתירו בממזרת, ואין כאן איפוא עקירת איסור מן התורה.

20 שלח ליה לו רב חסדא לרבה ביד רב אחא בר רב הונא ראיה אחרת: וכי אין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה? והתניא והרי שנינו בברייתא: מאימתי אדם יורש את אשתו קטנה שהשיאוה אמה או אחיה, כפי תקנת חכמים, ואינם נישואין גמורים מן התורה? בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה, כלומר, משתגדל ותגיע לפירקה בבגרות, ובית הלל אומרים: משתכנס לחופה, ר' אליעזר אומר: משתבעל. וכאשר היא נחשבת לאשתו גמורה נוהג בה כאשתו לכל דבר, ויורשה, ומיטמא לה אם היה כהן, ואוכלת בגינו בשלו תרומה.

21 ותחילה מבררים כמה פרטים שבברייתא לגופם, בית שמאי אומרים: משתעמוד בקומתה. ותוהים: אף על גב אף על פי שעדיין לא נכנסה לחופה? והרי אפילו אשתו גדולה אינו יורשה על ידי קידושין בלבד, אלא אם כן נכנסה גם לחופה! ומשיבים, אימא אמור: משתעמוד בקומתה ותכנס לחופה. והכי קאמרו ליה וכך אמרו להם בית שמאי לבית הלל: דקאמריתו שאומרים אתם משתכנס לחופה — אין זה מספיק אלא, אי אם עמדה בקומתה — מהניא מועילה לה חופה, ואי ואם לא — לא מהניא מועילה לה חופה.

22 ר' אליעזר אומר: משתבעל. ותוהים, והאמר והרי אמר ר' אליעזר: אין מעשה קטנה כלום, וממילא אין לנישואיה ולבעילתה תוקף כמעשה קניין! אלא אימא אמור, תקן והסבר: משתגדיל ותבעל.

23 קתני מיהת שנינו על כל פנים שיורשה — והא הכא, דמדאורייתא אבוה ירית לה והרי כאן, שמן התורה אביה יורש אותה ובמיתתו — קרובי אביה, שהרי מדין תורה אין נישואין לקטנה יתומה, ומדרבנן ירית לה ומדברי סופרים יורש אותה הבעל?! ומשיבים: אין מכאן ראיה, כי בענייני ממון הפקר בית דין הפקר, ובוודאי יש כוח בידי חכמים להפקיר את ממונו,

24 שאמר ר' יצחק: מנין שהפקר בית דין הפקר — שנאמר: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" עזרא י, ח, משמע שבית דין רשאי להחרים רכושו של אדם.

25 ר' אלעזר אמר ראיה שהפקר בית דין הפקר, מהכא מכאן: "אלה הנחלת אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל" יהושע יט, נא, וכי מה ענין ראשים אצל אבות? שהרי הביטוי "ראשי האבות למטות" אינו רגיל ואינו ברור, אלא לומר לך: מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו — אף ראשים מנהיגי העם ושופטיו מנחילין את העם כל מה שירצו. משמע שראשי העם יכולים להפקיע רכוש של אדם אחד ולתתו לאחר.

26 שנינו שבעלה של הקטנה מיטמא לה, ושואלים: והא הכא והרי כאן דמדאורייתא שמן התורה אביה מיטמא לה ולא זה שנשאה, שהרי אינה אשתו מדין תורה, ומדרבנן ומדברי סופרים מיטמא לה הבעל! ומשיבים: הטעם כאן הוא משום דהויא לה שהריהי, נעשית כמת מצוה שאפילו כהן מיטמא לו, שלאחר שנישאה אין הקרובים מבית אביה דואגים לה עוד, ונמצא שבעלה הוא היחיד שעליו מוטל הדבר.

27 ושואלים: ומי הוי והאם היא מת מצוה? והתניא והרי שנינו בברייתא: אי זהו מת מצוה — כל שאין לו קוברין, ואם זה היה במקום שאם קורא ואחרים עונין אותו — אין זה כבר מת מצוה, ואשה זו הלא יש לה קרובים שיקברו אותה! ומשיבים: הכא נמי כאן גם כן כיון דלא ירתי לה שאין יורשיה מצד האב יורשים אותה — קריא ולא ענו היא קוראה ואין עונים לה, שאינם רוצים לטפל בה. וכיון שהבעל יורשה, מוטלת עליו גם החובה לקוברה, ומיטמא לה כמת מצוה.