ביאור שטיינזלץ על יבמות ק״ד

1 ושל עיר הנדחת שעומד לשריפה עם כל רכוש העיר, וכן סנדל של זקן העשוי לכבודו, כלומר, שהוא מיועד להלביש אותו במותו ואינו עשוי להילוך — לא תחלוץ בו אשה, ואם חלצה — חליצתה פסולה שאינו נחשב לנעל.

2 אמר ליה לו רבינא לרב אשי: מאי שנא במה שונה סנדל של זקן העשוי לכבודו שאנחנו אומרים שאף על פי שזה סנדל ההולם את מידת הרגל אינו כשר לחליצה משום דלאו להילוכא עביד שאיננו עשוי לשם הילוך בו, אלא רק להנעלה לאחר מיתה, אם כן סנדל דבי דינא של בית דין, שהיה שמור בבית הדין סנדל מיוחד לחליצות, נמי גם כן לאו להילוכא עביד לא להילוך הוא עשוי אלא רק לחליצה!

3 אמר ליה לו: יש להבדיל: אילו בכל זאת מסגי ביה שלוחא דבי דינא היה הולך בו שליח בית הדין, מי קפיד עליה דיינא האם היה מקפיד עליו הדיין? משמע שסנדל זה של בית הדין, שנועד לחליצה, אפשר להשתמש בו להליכה, מה שאין כן דבר הנועד למת שאסור להשתמש בו לכל שימוש אחר.

4 א משנה חלצה בלילה — חליצתה כשרה, ור' אלעזר פוסל. חלצה ברגל שמאל — חליצתה פסולה, ור' אלעזר מכשיר.

5 ב גמרא על אף האמור במשנה מציעים: לימא בהא קמיפלגי האם לומר שבבעיה זו נחלקו: דמר שחכם זה, ר' אלעזר סבר כי מקשינן מקישים, משווים אנו דיני ריבים, כלומר, דיני ממונות וחליצה בכלל זה, שהרי יש בה צד ממון של תשלום כתובה לאלמנה לדיני נגעים, וכפי שדיני נגעים אינם נידונים אלא ביום כפי שנאמר בכתוב: "וביום הראות בו בשר חי יטמא". ויקרא יג, יד ועוד — אף ריבים, כלומר, דינים אחרים, אינם נערכים אלא ביום. ומר וחכם זה, תנא קמא סבר שלא מקשינן מקישים אנו ריבים לנגעים?

6 ודוחים: לא, דכולי עלמא לדעת הכל לא מקשינן מקישים, משווים אנו ריבים לנגעים, דאי מקשינן שאם היינו באמת מקישים לגמרי, הרי אז, אפילו גמר דין בלילה נמי גם כן לא היו עושים, ואנחנו יודעים שגומרים דיני ממונות בלילה, אף שיש להתחיל ביום דווקא, ואולם הכא כאן לענין חליצה בלילה בהא קמיפלגי בבעיה זו נחלקו: מר חכם זה, ר' אלעזר סבר שחליצה כתחלת דין דמיא נחשבת ותחילת דין עושים רק ביום, ומר וחכם זה, תנא קמא סבר שחליצה כגמר דין דמיא נחשבת ולכן אפשר לעשותה גם בלילה.

7 מסופר: רבה בר חייא קטוספאה מאקטיספון עבד עובדא עשה מעשה של חליצה במוק נעל־בית שאינה של עור, וביחידי, שהוא היה הדיין היחידי, ובלילה. אמר שמואל בליגלוג: כמה רב גובריה גדול כוחו של חכם זה דעביד כיחידאה שעשה כדעת יחיד, שבמעשה שעשה סמך על דברי יחידים, הדחויים מן ההלכה.

8 ושואלים: מאי קשיא מה היה קשה לו לשמואל במעשה זה? אי אם מה שחלץ במוק, הלא סתמא תניא סתם ברייתא שנויה שכשר, ואין זו, איפוא, דעת יחיד. אי אם מה שחלץ בלילה — סתמא תניא סתם ברייתא שנויה שכשר.

9 אלא מה שעשה כן כדיין יחידי קא קשיא ליה היה קשה לו: היכי עביד כיצד עשה ביחידי, שהרי זו הלכה דיחידאה קתני לה שיחיד שנה אותה. דתנן שכן שנינו במשנה: חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחד מהן קרוב או פסול — חליצתה פסולה. ור' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירים, שהם סבורים שאף שלא נותרו אלא שנים כשרים, מכל מקום, לדעתם, חליצה בפני שניים כשרה. ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים ולא היה שם דיין, ובא מעשה לפני ר' עקיבא והכשיר.

10 ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אין הלכה כאותו הזוג, כר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר, ואילו רבה בר חייא סמך דווקא על דעת היחיד של ר' עקיבא, המתיר לחלוץ ביחידי. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור לא רק פרט זה הוא כדעת יחיד אלא כולהו נמי יחידאה קתני להו כולם גם כן יחיד שנה אותם. דתניא שכן שנינו בברייתא, אמר ר' ישמעאל בר' יוסי: אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק, ביחידי, ובלילה. משמע שדברים אלה הם דעתו בלבד, שלא כשאר החכמים.

11 ג שנינו במשנה שאם חלצה ברגל שמאל חליצתה פסולה, ור' אליעזר מכשיר. ושואלים: מאי טעמא דרבנן מה הטעם לשיטתם של חכמים? אמר עולא: ילפינן לומדים אנו בגזירה שווה של המילים "רגל" האמורה כאן ו"רגל" האמורה במצורע, מה להלן, במצורע, "רגל" זו האמורה, היא של ימין כמפורש שם ויקרא יד, יד, אף כאן, בחליצה, הכוונה לרגל ימין.

12 ושואלים: וכי ר' אלעזר לא יליף לומד גזירה שווה זו של "רגל" "רגל" ממצורע? והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' אלעזר אומר: מנין לרציעה של עבד נרצע שהיא נעשית באזן הימנית דווקא? נאמר כאן בדיני נרצע "אזן", ונאמר להלן בדיני צרעת "אזן", מה להלן בצרעת, הכוונה לאוזן ימין, כמפורש שם, אף כאן ברציעה הכוונה ודאי לאוזן ימין, משמע שהוא לומד גזירה שווה ממצורע!

13 אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: מוחלפת השיטה, כלומר, צריך להחליף את הדעות במשנתנו, ולומר שר' אלעזר הוא הפוסל בשמאל.

14 רבא אמר: לעולם לא תיפוך תהפוך, כי המילים "אזן" "אזן" מופני מופנות, מיותרות בפסוק, ללמדנו גזירה שווה זו, ואילו המלים "רגל" "רגל" — לא מופני מופנות, שהרי בענין יבמה נצרכת המלה לעניינה, ולכן אין זו גזירה שווה גמורה.

15 ושואלים: וכי וכאשר המילים לא מופני מופנות מאי פירכא איכא מה פירכה, קושיה, יש בדבר, שהרי גזירה שווה המופנה רק מצד אחד, אם יש מקום לפירכה, להראות שאין הדינים דומים דוחים אותה, אך אם אין כל פירכה, גם גזירה שווה המופנה רק מצד אחד — גזירה שווה היא, ומה הפירכה כאן? ומסבירים: איכא למיפרך יש מקום לפרוך, להקשות: מה למצורע שדינו ברגל ימין, משום שיש בו עוד דינים מיוחדים בטהרתו, שכן טעון הוא חייב, לשם טהרתו, שייזרק עליו מדם הקרבן, בעץ ארז ואזוב ושני תולעת, ולכן אפשר לומר שהקפידה תורה גם על רגל ימין, מה שאין כן בחליצה — שמא גם צד שמאל כשר.

16 ד משנה חלצה ורקקה כדין, אבל לא קראה את מה שהיתה צריכה לומר — חליצתה כשרה. קראה ורקקה אבל לא חלצה — חליצתה פסולה. חלצה וקראה אבל לא רקקה — ר' אלעזר אומר: חליצתה פסולה, ר' עקיבא אומר: חליצתה כשרה.

17 אמר ליה לו ר' אלעזר, הלא נאמר: "ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו" דברים כה, ט, ו"ככה" לשון דיוק ועיכוב הוא, כלומר, שרק כך כשר. ונלמד מכאן כי כל דבר שהוא מעשה — מעכב. אמר ליה לו ר' עקיבא: וכי אתה מביא משם ראיה? הלא נאמר "ככה יעשה לאיש", כלומר, כל דבר שהוא מעשה באיש, דברים שעושים בגופו של האיש כגון החליצה, אבל היריקה שאיננה באיש אלא רק לפניו — איננה מעכבת.

18 א ועוד בענין חליצה, החרש שנחלץ והחרשת שחלצה, וכן הגדולה שחולצת לקטן — חליצתה פסולה, ואיננה מועילה לפטור. קטנה שחלצה — תחלוץ שנית משתגדיל, ואם לא חלצה — חליצתה הראשונה פסולה. חלצה בשנים בפני שני דיינים, או בפני שלשה, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול מצד אחר להיות דיין — חליצתה פסולה. ר' שמעון ור' יוחנן הסנדלר מכשירין. ומעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, שלא בנוכחות דיינים, ובא מעשה זה לפני ר' עקיבא והכשיר.

19 ב גמרא על האמור במשנה אמר רבא: השתא דאמרת עכשיו שאתה אומר כי קריאה לא מעכבא מעכבת את חלות החליצה, ואף שלא קראה — אין הקריאה מעכבת, לפיכך, אלם ואלמת שחלצו — חליצתן כשירה. שאף שלכתחילה צריך לומר דברים, מכל מקום אין הדיבור מעכב.

20 ומקשים: והלא תנן שנינו במשנתנו: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה. מאי טעמא מה טעם הדבר שהחליצה פסולה — לאו האם לא משום שלא בני קרייה קריאה נינהו הם, שאינם מסוגלים לקרוא את מה שאומרים בחליצה ומדובר בחרש שאינו מדבר, ואם כן רואים מכאן שקריאה מעכבת! ודוחים: לא, הטעם בחרש וחרשת הוא משום דלאו שלא בני דעה נינהו הם, וכיון שאין בהם דעת, אין מעשיהם נחשבים.

21 ושואלים: אי הכי אם כך, אלם ואלמת נמי גם כן נאמר שאינם בני דעת! אמר רבא: אלם ואלמת בני דעה נינהו הם, ואין בהם חסרון אלא שפומייהו פיהם הוא דכאיב להו שכואב להם, כלומר, יש להם חסרון בכלי הביטוי, שאינם יכולים לדבר, אבל אין זה חסרון בדעתם, ולכן ראויים הם לחלוץ.

22 וחוזרים ומקשים: והא אמרי דבי והרי אומרים חכמים מבית מדרשו של ר' ינאי שחרש וחרשת פסולים לפי שאינו ב"אמר" הוא "ועמד ואמר לא חפצתי לקחתה". דברים כה, ח, ולא בכלל "ואמרה" היא "ואמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל". שם ז, ולא משום חסרון דעת! אלא יש לחזור מדברים אלה ולומר אחרת: כי אתמר כאשר, מה, שנאמר בשם רבא — אסיפא אתמר על סופה של המשנה נאמר, ששנינו: חרש שנחלץ, והחרשת שחלצה, והחולצת מן הקטן — חליצתה פסולה.

23 אמר רבא: השתא דאמרת עכשיו שאתה אומר, כלומר, כיון שאפשר להסיק מכאן שקרייה מעכבא שקריאה מעכבת, לפיכך אלם ואלמת שחלצו — חליצתן פסולה. וצריך להסביר כך: ומתניתין ומשנתנו ששנינו בה בראשה שקריאה אינה מעכבת, ועם זאת חליצה של מי שאינו יכול לקרוא פסולה היא — יש להבינה כשיטת ר' זירא.

24 שאמר ר' זירא: כל הראוי לבילה, כלומר, קרבן מנחה, שצריך לבלול אותו בשמן, והוא ראוי מבחינת הכמות שיבללו אותו — אין בילה מעכבת בו, שאם לא בלל — לא פסל. וכל שאין ראוי לבילה, כגון שיש כמות מרובה מדי, שאינה יכולה להיבלל — בילה מעכבת בו ופסול. ומכאן למדים הלכה כללית, שיש דברים שעשייתם בפועל איננה מעכבת כל עוד הם ראויים ומסוגלים לכך, ורק אם אינם ראויים — הרי זה מעכב. וגם בענייננו, אף שקריאה אינה מעכבת, מכל מקום חליצת אילם פסולה, משום שאינו מסוגל כלל לקריאה.

25 ג שלחו ליה לו מארץ ישראל לאבוה לאביו של שמואל את ההוראה: יבמה כיון שרקקה — תחלוץ ולא תתייבם. ומעירים: מכלל הדברים אתה למד דאיפסלא שנפסלה לה על כל פנים מן האחין, שאף שרקיקה בלבד איננה מועילה כדי לפוטרה, מכל מקום יפה כוחה של הרקיקה כדי לפסול אותה לאחים, ולכן תחלוץ ולא תתייבם.

26 ושואלים: מני כשיטת מי היא הלכה זו? אילימא אם תאמר שהיא שיטת ר' עקיבא, השתא עכשיו, הרי ומה במקום מצוה של חליצה, שבהקשר כזה צוותה התורה לרקוק, דאיכא למימר מידי דהוה שיש מקום לומר שהדבר דומה הוא לאימורים החלב ושאר החלקים העולים למזבח, דכי ליתנהו שכאשר אינם נמצאים כלל, שאבדו מן העולם — לא מעכבי אינם מעכבים את הקרבן, והמקריב יוצא ידי חובה בזריקת הדם בלבד, והכהנים מקבלים ממנו את חלקם,

27 וכי איתנהו וכאשר הם נמצאים ונטמאו, או אירע בהם פסול אחר — מעכבי הרי הם מעכבים ואין הכהנים זוכים בחלקם עד שיוקטרו האימורים, ובכל זאת

28 אמר ר' עקיבא שהרקיקה לא מעכבא מעכבת את החליצה, וסבור שאם לא רקקה, נפטרת בחליצה בלבד, וכיון שהוא סבור שאין הרקיקה חשובה, וכי ברקיקה זו בלבד מאחין איפסלא נפסלה מייבום לאחים?

29 ואלא תאמר שהלכה זו לשיטת ר' אלעזר, שרקיקה מעכבת —

30 והא והרי לשיטתו חליצה ורקיקה שני דברים המתירין נינהו הם, וכלל הוא בדיני קרבנות: שני דברים המתירין — אין מעלין ומקדשים את הקרבן זה בלא זה. וכיוצא בו אינו מועיל בחליצה, אם רקקה בלבד, שהרי עשתה רק דבר אחד משני דברים שיש לעשותם!

31 אלא יש לומר שהלכה זו כשיטת רבי היא. דתניא שכן שנינו בברייתא: כבשי עצרת שהם קרבן שלמים מיוחד, הבא בחג השבועות עם שתי הלחם — אין מקדשין את הלחם אלא בשחיטה, ששחיטת הכבשים גורמת שיתקדש הלחם.

32 כיצד? אם שחטן את הכבשים הללו לשמן, וזרק דמן לשמן — קדש הלחם, ואם שחט שלא לשמן, כגון שאמר שמתכוון לשם קרבן אחר, ואפילו זרק לאחר מכן את הדם לשמן — לא קדש הלחם, ואם שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן — קדוש ואינו קדוש, כלומר, קדוש במקצת, אלו דברי רבי.

33 ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לעולם אינו קדוש כלל עד שישחוט לשמן ויזרוק דמן לשמן. ואם כן שיטת רבי היא שאף על פי שהקדושה חלה על הלחם על ידי שחיטה וזריקה, אם השחיטה בלבד היתה כראוי — יש בה כוח מספיק כדי להחיל קדושה מסויימת. וכן בענין החליצה, שאף שיש צורך ברקיקה וחליצה, אף רקיקה בלבד מועילה כדי לפסול את היבמה מן האחים.

34 על סיכום זה של הדברים שואלים: ומי והאם אמר ר' עקיבא כי רקיקה לעצמה לא פסלה פוסלת את היבמה מן האחים? והתניא והרי שנינו בברייתא: חלצה ולא