1א משנה מצות התורה ליבם את אשת האח שמת ללא ילדים, או לפטור אותה על ידי חליצה, אמורה רק כאשר האלמנה מותרת להינשא ליבם האח החי. אולם אם האלמנה אסורה על היבם משום שהיא קרובה לו קירבת משפחה, ואם ישא אותה יתחייב משום גילוי עריות — במקרה זה לא חלה על האשה מצות ייבום כלל, והיא פטורה לא רק מן הייבום אלא גם מן החליצה. ולמדו חכמים, שלא זו בלבד שאשה זו פטורה מן הייבום, אלא גם צרתה פטורה. שאם היתה לאח המת אשה אחרת שניה "צרה", שאיננה קרובה של האח החי, כיון שאחת הנשים אסורה עליו משום ערוה — גם השניה, צרתה, פטורה מן החליצה ומן הייבום. ולא עוד אלא אם אותה צרה התייבמה לאח אחר של המת שלגביו איננה אסורה משום ערוה, אם גם אח זה ימות בלא ילדים, ותחול שוב על האח הראשון חובת הייבום, לא זו בלבד שזו שהיא צרת ערוה פטורה מן הייבום והחליצה, אלא גם צרת הצרה פטורה. כלומר, שגם אשה אחרת של האח השני נפטרת ממצות ייבום משום שהיא צרתה של הצרה הראשונה. והוא הדין גם אם נמשך הדבר, שאותה צרה נתייבמה לאח אחר שלא היתה אסורה עליו, שכלל הוא: כל אשה שנפטרה מן היבם משום צרת ערוה נעשית לגביו כמו ערוה עצמה, ופטורה מן החליצה ומן הייבום. והמשנה מפרטת את המקרים השונים: חמש עשרה נשים הן קרובות משפחה שיש בהן משום ערוה, והן פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום עד סוף העולם, וכן הן פוטרות גם צרות־של־צרות־של־צרות, וכך הלאה.2ואלו הן: אם היתה אשת המת בתו של האח החי, שהאח שמת נשא את בתו, וכשמת בלא בנים נמצא שעל הבת חלה "נופלת לפניו" חובת ייבום, וכן אם היתה אשת האח שמת בת בתו של המייבם, וכן אם היתה בת בנו, וכן אם היתה אשת המת בת אשתו של היבם, או היתה3בת בנה של אשתו, או בת בתה של אשתו, או שאשת האח שמת היתה חמותו של היבם, או אם חמותו, או אם חמיו, או שאשת המת היתה4אחותו של האח החי מאמו ולא היתה אחות האח המת, שלא היו הם אחים אלא מאב, או שהיתה אחות אמו של האח החי, או שהיתה אחות אשתו, או שהיתה אשת אחיו מאמו, ולאחר שאותו אח מאם מת או גירש את אשתו נשא אותה אחיו של זה מאביו, ואותה אשה איננה קרובתו, ומת אח זה ונפלה האשה לייבום לפני האח החי אחר שהיתה בעבר אשת אחיו מאמו,5וכן אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלומר, אשתו של אח שמת לפני שהאח הזה נולד. וכפי שנלמד להלן לא חלה במקרה זה על האח הזה חובת ייבום, ולא עוד אלא שבגלל שאין כאן לגביו מצות ייבום אשת אח זה נשארת היא באיסורה עליו באיסור ערוה כאשת אח שלא הותרה. וכן אם הדיתה אשת האח המת קודם נישואיה לאחיו כלתו, ומת בנו ונשאה אחיו, ואחר כך מת אח זה. הרי חמש עשרה נשים אלו פוטרות צרותיהן, וצרות צרותיהן מן החליצה ומן הייבום עד סוף העולם.6וכולן, כל אותן הנשים שמנינו, האסורות משום ערוה, הדברים שנאמרו ביחס אליהן אמורים רק כאשר אותן קרובות "עריות" היו נשואות לאח שמת עד מותו. אבל, אם מתו עוד בחיי הבעל האח שמת, או מיאנו בבעליהן כשהיו קטנות, שתיקנו חכמים שילדה קטנה שמת אביה רשאים אימה ואחיה להשיא אותה, אבל נישואין אלה אינם נישואין גמורים, ותיקנו שילדה זו יכולה למאן, שאם אמרה בעודה קטנה שאיננה רוצה בנישואין הרי היא עוקרת בכך לחלוטין את הנישואין הללו,7או נתגרשו הקרובות מן הבעל האח שמת, או שנמצאו אילונית אשה פגומה מבחינה מינית, עד כדי כך שאינה נחשבת כאשה גמורה ונישואין לאשה כזו נחשבים כנישואי טעות ובטלים מיסודם — הרי במקרים אלה צרותיהן מותרות, לפי שפטור זה של צרת ערוה כוחו יפה לגבי היבם רק כאשר היתה הערוה עצמה אשת אחיו בשעת מותו, כאשר חלה עליה מצות ייבום.8ומעירה המשנה לגבי לשונו של כלל זה, שאיננה מדוייקת לחלוטין, לפי שאי אין אתה יכול לומר בחמותו ובאם חמותו ובאם חמיו שנמצאו אילונית שהרי אילונית אינה יולדת ולכן אינה יכולה להיות חמות. וכן אינה מדוייקת בהן הלשון או שמיאנו כיון שהממאנת היא רק ילדה קטנה, שאינה מסוגלת ללדת.9ומעתה מבארת המשנה כיצד פוטרות צרותיהן: היתה בתו למשל, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו לאח אשה אחרת, ומת האח, כשם שבתו פטורה — כך צרתה פטורה. הלכה צרת בתו ונשאת לאחיו השני, שהרי היא מותרת לו, לפי שאינה בגדר ערוה לו, ולו אשה אחרת, ומת גם הוא בלי בנים, ונפלה אשה זו לפני היבם הראשון, אבי הבת, כשם שצרת בתו פטורה — כך צרת צרתה האשה האחרת פטורה.10אפילו הן מאה אחים, וחזר הדבר כך, שאם לאשה שנפטרה מייבום משום שהיא צרת ערוה או צרת צרה, יש צרה נוספת, הרי אף צרה זו פטורה ופוטרת מייבום.11כיצד היה המקרה שאם מתו צרותיהן מותרות: כגון שהיתה בתו, או אחת מכל העריות האלו, נשואות לאחיו, ולו לאח אשה אחרת שאינה ערוה לו, אם מתה בתו או נתגרשה, ואחר כך מת אחיו — צרתה מותרת. ועוד כלל אמרו:12כל אחת מן העריות הללו שהיתה קטנה היכולה למאן אף על פי שלא מיאנה — צרתה חולצת ולא מתייבמת. איננה מתייבמת — משום שהיא צרת ערוה, אבל איננה פטורה לגמרי מן הייבום וצריכה חליצה, משום שהנישואין של אותה ערוה לא היו נישואין גמורים, ולכן אין האשה האחרת נחשבת מדין תורה כצרת ערוה.13א גמרא תחילה שואלים על סדר הדברים במשנה: מכדי כולהו הרי כולם, כל העריות הללו הפטורות ופוטרות, מדין אחות אשה ילפינן אנו לומדים כפי שיבואר להלן, שעיקר הלימוד לפטור את הקרובות מן הייבום הוא מן הדין האמור באחות אשתו, ואם כן ליתני שישנה אחות אשה ברישא בתחילה, ואחר כך ישנה את כל המקרים האחרים הבאים ונלמדים ממנה!14וכי תימא ואם תאמר: כי התנא חומרי־חומרי את הדברים החמורים־חמורים נקט תחילה, שסידר אותם לפי חומרת האיסורים, ושיטת ר' שמעון היא, שאמר שמיתת בית דין בשריפה חמורה יותר מאשר סקילה. ולכן, בתו ובת בתו ובת בנו וכו' שהן עריות שהחוטא בהן נענש בשריפה — הקדימן התנא, ואחר כך סידר את אלה שעונשן חמור פחות —15אולם גם כך אין הסדר ברור; כי אי הכי אם כך ליתני שישנה דין חמותו ברישא בתחילה, שעיקר דין שריפה הלא בחמותו כתיבא נאמר, ככתוב: "ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו ואתהן" ויקרא כ, יד! ועוד: לפי סדר זה בתר אחר דין חמותו ליתני שישנה דין כלתו, דבתר שהלא אחר מיתת שריפה סקילה חמורה משאר עונשי מיתות בית דין!16אלא יש לחזור מן ההסבר הקודם, ולומר אחרת: בתו, כיון דאתיא מדרשא שעצם איסורה בא, נלמד, מדרשה ולא נכתב במפורש בתורה, על כן היא חביבא ליה חביבה עליו, על התנא, שכיון שיש בכך חידוש הקדים אותה לפני כל המקרים האחרים.
