ביאור שטיינזלץ על יבמות מ״ו

1 גוי, הלא גופא לא קני ליה את הגוף של העבד איננו קונה, שאנו אומרים שגוי אין לו זכות קניינית בגופו של אדם אחר גם אם זה עבד וכל זכותו בעבד אינה אלא ליהנות מעבודתו בלבד, מאי דקני ליה מה שקנוי לו הוא מה דמקני ליה שמקנה לו לישראל, וכיון שגוף העבד עדיין לא נקנה לקונהו היהודי, אלא רק שיעבוד בלבד הוא שהיה לו בו ולא יותר, וכיון שקדם וטבל אותו עבד לשם בן חורין — אפקעיה לשעבודיה הפקיע את שיעבודו ממנו, על ידי הטבילה שטבל לשם גירות.

2 וכדברי רבא, שאמר רבא: הקדש שמקדישים חפץ לגבוה, או איסור חמץ שחל על דבר מה, או שחרור של עבד — מפקיעין את הדבר מידי שעבוד.

3 מתיב מקשה על כך רב חסדא ממה ששנינו בברייתא: מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו: קנו העבדים את עצמן ונעשו בני חורין. ונדייק: אם טבלו לפניה, לפני שנתגיירה — אין כן, רק אז הם בני חורין, כיון שלא קנתה את גופם בהיותה גויה, ולא היה לה בהם אלא שיעבוד בלבד, אבל אם היו טובלים לאחריה — לא! שכיון שנתגיירה קנתה אה גופם של עבדיה. מכאן שישראל קונה מגוי קנין הגוף, ולא רק שיעבוד!

4 אמר רבא, כך יש להבין: אם טבלו לפניה, בין בסתם שטבלו ולא פירשו לשם מה טובלים, בין שטבלו במפורש לשם בני חורין — קנו עצמם להיות בני חורין כישראל. ואם טבלו לאחריה, אם אמרו במפורש שהם טובלים לשם גירות ויהדות — אין כן, אבל אם טבלו בסתם לא, שיש להניח שטבלו לשם עבדות, ולא לשם שחרור.

5 אמר רב אויא: לא שנו אלא בלוקח קונה עבד מן הגוי, אבל את הגוי גופיה קני עצמו הוא קונה, שאם מכר לו הגוי את עצמו, קנה הישראלי את גופו, ולא רק את שיעבודו בלבד.

6 דכתיב שנאמר: "וגם מבני התושבים הגרים עמכם מהם תקנו" ויקרא כה, מה, ולמדים מזה: אתם קונים מהם עבד ואמה, ולא הם קונים מכם, שאין להם זכות וקנין בגופו של העבד העברי שהם קונים, וכן לא הם קונים זה מזה.

7 שנינו שם: ולא הם קונים מכם. ונברר: למאי למה לאיזה ענין? אילימא אם תאמר למעשה ידיו שאין זכות לגוי לקנות עבד יהודי ולהיות זכאי במעשה ידיו — אטו וכי גוי לא קני ליה אינו קונה אותו את הישראל למעשה ידיו? והכתיב והרי נאמר: "או לעקר משפחת גר" שם מז, ואמר מר החכם: "משפחת גר" — זה הגוי! אלא לאו האם אין הכוונה שלא קונה לגופיה את גופו. וקאמר רחמנא ואמרה תורה באותו אופן אתם קונים מהם — משמע אפילו גופיה גופו של האיש קנוי לו לאדוניו היהודי.

8 פריך הקשה על כך רב אחא: אימא אמור שהוא קונה את הגוי לא רק בכספא בכסף אלא גם על ידי טבילה לשם עבדות, אבל בכסף בלבד אינו קונה אותו קנין גמור ולכן יכול להקדים ולטבול לשם בן חורין! ומעירים: אכן קשיא קשה, ואין מכאן ראיה.

9 אמר שמואל: ועצה טובה היא אם רוצה להיות בטוח שלא יטבול העבד לשם שחרור, צריך לתקפו להחזיקו בכוח במים, שעושה בו מלאכה בעודו טובל כדי שהטבילה תעלה לשם עבדות ולא לשחרור.

10 כי האי כמו זה המעשה שמנימין עבדיה עבדו של רב אשי בעא לאטבולי היה צריך להטביל אותו, מסריה ניהלייהו מסר אותו להם לרבינא ולרב אחא בריה בנו של רבא, אמר להו להם: חזו, דמינייכו קבעית ליה ראו, שמכם אני תובע אותו, שאתם צריכים לדאוג שתעשו זאת כראוי, ושלא תגרמו לי נזק. רמו ליה ארויסא בצואריה שמו לו כעין רסן בצווארו, ובזמן שירד לטבול ארפו ליה וצמצמו ליה הירפו אותו ואחר כך מתחו אותו.

11 ומסבירים: ארפו ליה הירפו אותו תחילה — כי היכי דלא להוי כדי שלא תהיה חציצה בטבילה. צמצמו ליה מתחו וקשרו אותו כי היכי כדי שלא לקדים ולימא להו יוכל להקדים ולומר להם: לשם בן חורין אני טובל. בהדי דדלי רישיה ממיא כאשר הרים את ראשו מן המים אנחו ליה זולטא דטינא ארישיה הניחו לו סל טיט על ראשו ואמרו ליה לו: זיל אמטי לבי מרך לך הבא זאת לבית אדוניך כסימן לעבדות.

12 אמר ליה לו רב פפא לרבא: חזי מר הני דבי יראה אדוני אותם אנשים מבית פפא בר אבא, דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו שנותנים כסף עבור אנשים לצורך מיסי המלוכה שלא שילמו אותם אנשים ובשל כך אסרו אותם, ומשתעבדים בהם שיעבדו עבורם תמורת תשלום המיסים ששילמו עבורם. והשאלה היא: כי נפקי צריכי גיטא דחירותא כאשר הם מסיימים את עבודתם ויוצאים, האם הם צריכים אז שטר שחרור, או לא? כלומר, האם קנו את האנשים הללו לגופם כעבדים הצריכים שטר שחרור?

13 אמר ליה לו: איכו שכיבי אילו הייתי מת לא אמרי לכו הייתי אומר לכם הא מילתא את הדבר הזה, כלומר, טוב עשית ששאלת, ונתת לי הזדמנות לשנות הלכה זו. הכי כך אמר רב ששת: מוהרקייהו דהני, בטפסא דמלכא מנח שטר שיעבוד של אלה, של בני המדינה, באוצרו של המלך הוא מונח וכל בני המדינה הם כעבדים לו, ומלכא והמלך אמר: מאן מי שלא יהיב כרגא נותן, משלם, מסים משתעבד למאן דיהיב כרגא למי שמשלם עבורו את המסים, משמע, שלמשלם המיסים יש זכות קניינית בגופם של אלה ששילם עבורם, כאילו קנה אותם מן המלך.

14 א מסופר: ר' חייא בר אבא איקלע הזדמן למקום הנקרא גבלא. חזא ראה שם בנות ישראל דמעברן שהן מעוברות מגרים שמלו ולא טבלו עדיין, וחזא חמרא וראה יין של ישראל דמזגי שמוזגים גויים ושתו ושותים ממנו ישראל, וחזא וראה עוד תורמוסין דשלקי ששולקים גויים ואכלי ואוכלים ישראל, ולא אמר להו להם ולא מידי כלום, שלא ראה באלה איסור ממש.

15 אתא לקמיה בא לפניו לפני ר' יוחנן וסיפר לו מה שראה שם. אמר ליה לו: צא והכרז על בניהם שהם ממזרים, ועל יינם שהוא אסור משום יין נסך, ועל תורמוסן שהוא אסור משום בישולי גויים, לפי שאינן בני תורה, ולכן צריך להחמיר עליהם, כדי שלא יבואו לזלזל באיסור תורה ממש.

16 ומסבירים: על בניהן שהם ממזרים — בענין זה ר' יוחנן לטעמיה לטעמו, לשיטתו. שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אין גר נעשה כישראל עד שימול ויטבול. וכיון שלא טביל טבל, עדיין גוי הוא. ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: גוי ועבד הבא על בת ישראל — הולד ממזר. וילדים אלה שהם בני גויים שלא טבלו, הם ממזרים, לדעת ר' יוחנן.

17 ועל יינם משום יין נסך — אף שלא נגעו ביין עצמו, משום הפתגם: "לך לך, אמרין נזירא אומרים לנזיר, סחור סחור סביב סביב, לכרמא אל הכרם לא תקרב", שאף שוודאי אין על הנזיר איסור ללכת בכרם, אלא רק לאכול מן היוצא מן הגפן, מכל מקום צריך לעשות הרחקה כדי שלא יבוא לאכול.

18 ועל תורמוסן משום בשולי גויים — לפי שאינן בני תורה. ושואלים: נדייק מכאן, הא הרי אם היו בני תורה שרי היה מותר? והאמר והרי אמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה משמו של רב: כל דבר הנאכל כמות שהוא חי, שאפשר לאוכלו גם ללא בישול או צליה — אם בישלו אותו ולא עירבו בו דבר טמא, אין בו משום בשולי גויים. והא והרי תורמוס אינו נאכל כמות שהוא חי, ויש בו אם כן משום בשולי גויים!

19 ומשיבים: ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה כלשון אחרת באותו ענין סבור הוא, שאמר רב שמואל בר רב יצחק משמיה משמו של רב: כל שאין הוא דבר חשוב שעולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת — אין בו משום בשולי גויים. וכיון שתורמוסים אינם חשובים, לכן טעמא הטעם, דווקא משום שאינן בני תורה ולכן אסר להם, הא הרי אם היו בני תורה — שרי מותר להם לאכול אותו, שאין זה מאכל חשוב האסור משום בישולי גויים.

20 ב תנו רבנן שנו חכמים: גר שמל ולא טבל לשם גירות, ר' אליעזר אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באבותינו אחרי יציאת מצרים שמלו ולא טבלו. טבל ולא מל, ר' יהושע אומר: הרי זה גר, שכן מצינו באמהות באותו דור שטבלו ולא מלו. וחכמים אומרים: בין טבל ולא מל, בין מל ולא טבל — אין הוא נעשה גר עד שימול ויטבול.

21 ושואלים: ור' יהושע נמי גם כן נילף שילמד מאבות, ור' אליעזר נמי גם כן נילף שילמד מאמהות! וכי תימא ואם תאמר שאין ר' אליעזר לומד מאמהות, משום שהוא סבור שאין דנין אפשר משאי אפשר. שכיון שבאמהות אין אפשרות של מילה בכלל, אין ללמוד מכאן למקרים שבהן יכולה להיות מילה;

22 והתניא והרי שנינו בברייתא המוכיחה שר' אליעזר למד בשיטה זו, ששנינו, ר' אליעזר אומר: מנין לפסח דורות, כלומר, קרבן פסח בכל הדורות, שאין בא אלא מן החולין, ולא ממעשרות או מהקדשים אחרים — נאמר פסח במצרים, ונאמר פסח בדורות, מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין, שהרי עוד לא ניתנה תורה לישראל, ולא היה מושג של הקדש — אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין.

23 אמר ליה לו ר' עקיבא: וכי דנין דבר שאפשר משאי אפשר? שהרי פסח מצרים נחשב כאי אפשר, שכן במצרים לא היה עדיין מעשר! אמר ליה לו ר' אליעזר: אף על פי שאי אפשר — ראיה גדולה היא ונלמד הימנה. ואם כן רואים שהוא עצמו סבור שאפשר ללמוד בדרך זו!

24 אלא

25 בטבל ולא מל כולי עלמא לא פליגי דמהני הכל, גם ר' יהושע וגם ר' אליעזר, אינם חלוקים שהוא מועיל, כי פליגי כאשר נחלקו היה זה במל ולא טבל. ר' אליעזר יליף למד זאת מאבות, ור' יהושע סבור: באבות נמי גם כן טבילה הוה היתה, ולכך אין איפוא ראיה מהם לזה שרק מל ולא טבל.

26 ושואלים: מנא ליה מניין לו לר' יהושע דבר זה? אילימא מדכתיב אם תאמר ממה שנאמר: "לך אל העם וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלתם" שמות יט, י, ונאמר, שהוא לומד בצורה זו: ומה בכל דיני טהרה במקום שאין טעון כבוס בגדים — טעון מכל מקום טבילה, מקום שטעון כבוס כמפורש בקבלת התורה — אינו דין שטעון טבילה, ומכאן שגם טבלו לפני קבלת התורה.

27 אולם אפשר להקשות: ודלמא ושמא לא דובר שם בכיבוס בגדים לשם טהרה, אלא לנקיות בעלמא בלבד, שאמר להם שיכינו את עצמם לקבלת התורה ויהיו נקיים אבל לא לענין טבילת בגדים לשם טהרה?!

28 אלא מהכא מכאן, שנאמר: "ויקח משה את הדם ויזרק על העם" שם כד, ח, וגמירי ולמודים אנו שאין הזאה בלא טבילה, וכיון שהזה עליהם דם, ודאי טבלו.

29 ושואלים: ור' יהושע, טבילה באמהות מנלן מניין לנו שהיתה? ומשיבים: סברא היא בדבר, שאם כן, שאתה אומר שלא טבלו, במה נכנסו תחת כנפי השכינה? אלא ודאי היה מעשה של כניסה ובודאי היה זה בטבילה כפי המקובל.

30 אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. ותוהים: פשיטא פשוט שכך ההלכה, ולשם מה היה עליו לפסוק כך? שהרי הדבר נובע מכללי ההלכה: יחיד ורבים — הלכה כרבים, והרי נאמר שזו היא דעת חכמים!

31 ומשיבים: מאן מי הם חכמים האמורים באותה משנה — לא כל חכמי ישראל הם, אלא שיטת ר' יוסי היא.

32 דתניא שכן שנינו בברייתא: הרי שבא אדם ואמר מלתי ולא טבלתי — מטבילין אותו, ומה בכך. כלומר, שאם כבר מל לשם גירות — הרי זה בלבד מספיק אפילו לא טבל, ואם מילתו היתה לא לשם גירות — הרי הוא טובל עכשיו, וטבילה לבד גם כן מועילה, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: אם מילתו שלא לשם גירות היתה — אין מטבילין, ואף אם הטבילו — אינו נעשה בכך גר, שבשביל גירות צריך שתהיה המילה וטבילה לשם גירות.

33 לפיכך מטבילין גר בשבת, אלו דברי ר' יהודה, שכיון שלדעתו אם כבר מל, הטבילה אינה מעכבת, רשאי הוא לטבול בשבת כדרך שטובל כל אדם מישראל בשבת, כיון שאין בטבילתו שם תיקון. ור' יוסי אומר: אין מטבילין אותו, משום שלדעתו עיקרה של הגירות הוא גם בטבילה, ונמצא שטבילתו היא מעשה של תיקון ושינוי, ואסורה בשבת.

34 אמר מר החכם: לפיכך מטבילין גר בשבת. ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, כיון שאמר ר' יהודה כי בחדא סגיא באחת מהן די, במילה או בטבילה, אם כן היכא היכן, במקרה שמל לפנינו, כלומר, שהוא נימול כבר — מטבילין אפילו בשבת, אם כן מאי מהי התוספת "לפיכך"? הלא מסקנה זו מובנת מאליה!

35 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי לדעת ר' יהודה טבילה היא באמת עיקר הגירות, ומה שאמר "מטבילין אנו ומה בכך" התכוון לומר שאין מעכבים אותו מלטבול, שהרי בכך הוא מתגייר, ולפי הבנה זו טבילה בשבת לא יעשו, דקא מתקן גברא שהרי הוא מתקן, עושה תיקון, באדם על ידיה כיון שהיא עיקר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלשיטת ר' יהודה או הא זה או הא בעי זה הוא מצריך, שגם טבילה וגם מילה כל אחת לבדה מועילה, ולכן טבילה לאחר מילה אין בה עוד תיקון.

36 ר' יוסי אומר: אין מטבילין אותו בשבת, ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו, שכיון שאמר ר' יוסי כי תרתי בעינן שני דברים צריכים אנו מילה וטבילה — תקוני גברא לתקן אדם בשבת לא מתקנינן מתקנים אנו?

37 ומשיבים: מהו דתימא שתאמר כי לדעת ר' יוסי המילה היא עיקר הגירות, והתם ושם, באותו מקרה שבא הגר כשהוא נימול, הוא שאין הדבר מועיל לו, כיון שלא הואי היתה המילה בפנינו, ואיננו יודעים אם מל לשם גירות, אבל היכא דהויא היכן, במקרה, שהיתה המילה בפנינו — אימא ליטבול אמור שיטבול זה בשבתא בשבת, על כן קא משמע לן השמיע לנו שר' יוסי תרתי בעי שני דברים הוא מצריך, מילה וטבילה, ושניהם חשובים בשווה.

38 אמר רבה: עובדא הוה מעשה היה בי בבית ר' חייא בר רבי, ורב יוסף מתני היה שונה שהיה שם גם ר' אושעיא בר רבי, ורב ספרא מתני היה שונה שהיה בנוסף להם גם ר' אושעיא בר' חייא, דאתא לקמיה שבא לפניו גר שמל ולא טבל. אמר ליה לו לגר: שהי שהה כאן איתנו עד למחר ונטבלינך ונטביל אותך.

39 שמע מינה למד מכאן ממעשה זה תלת שלושה דברים: שמע מינה למד מכאן כי גר צריך שלשה אנשים שיהיו נוכחים בשעת הטבילה, שיהיו כבית דין, שהרי לדברי רב ספרא היו שם ר' חייא ברבי ור' אושעיא ברבי ור' אושעיא בר' חייא. ושמע מינה ולמד מכאן שאינו נעשה גר עד שימול ויטבול, ושמע מינה ולמד מכאן שאין מטבילין גר בלילה ולכן אמר לו להמתין למחר. ושואלים: ונימא ונאמר: כי שמע מינה נמי למד מכן גם כן כי בעינן צריכים אנו לצורך קבלת הגר שיהיו דיינים מומחין סמוכים, שהרי אותם חכמים שמנה רב ספרא היו מומחים. ודוחים: מכאן אין ראיה, דלמא שמא כך היה המעשה, דאיקלעו שנזדמנו שלושה אלה אתו, שהיו חכמים, אבל מלכתחילה די גם בהדיוטות.

40 אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: גר צריך שלשה שיהיו נוכחים בשעת קבלתו לגירות, כי "משפט" כתיב ביה נאמר בו כאמור: "...ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" במדבר טו, טז, ומשפט־דין הוא בשלושה דיינים.

41 א תנו רבנן שנו חכמים: מי מן הגויים שבא ואמר "גר אני", יכול נקבלנו ונחזיקנו כגר — תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר" ויקרא יט, לג, לומר: במוחזק לך, שאנחנו יודעים בו שהוא גר. בא גר ועדיו עמו המעידים עליו שנתגייר כראוי — מנין שהוא נאמן — תלמוד לומר: "וכי יגור אתך גר בארצכם" שם.