1מבית אחד ולכל הדעות מותר לייבם רק אשה אחת כפי שנאמר: "לבנות את בית אחיו", ומשמעות הכתוב: בית אחד, ולא שני בתים. יבומי חדא ואיפטור אידך ליבם אחת ולפטור על ידי כך את האחרת — לא, דדלמא ששמא אין זיקה נחשבת לעשות את הזקוקה ככנוסה נשואה ואז האשה הזאת שמת בעלה תחילה היא לגמרי אשתו של האח הראשון, והשניה היא לגמרי אשתו של האח השני, וכיון שיש פה שני ייבומים נבדלים, אינו יכול לפטור אחת על ידי ייבומה של האחרת, והוו להו והרי הן שתי יבמות הבאות משני בתים. אלמא משמע מכאן כי מספקא ליה מסופק לו לר' שמעון אם יש זיקה או אין זיקה, אפילו כשהיה שם מאמר!2וכי תימא ואם תאמר: מדאורייתא הכי נמי דמייבמא חדא ומפטרא חדא מדברי תורה כך הוא גם כן שמתייבמת אחת ונפטרת אחת, ולפי השיטה שזיקה ככנוסה, אלא ומדרבנן ומדברי סופרים הוא שאסור הדבר, גזירה משום שמא יאמרו אלה שאינם יודעים, שבכלל כל שתי יבמות הבאות משני בתים חדא מייבמא ואידך מיפטרא אחת מתייבמת ואחת נפטרת בלא כלום, ולכן אמר ר' שמעון שיחלוץ לאחרת כדי שלא יבואו לטעות — אולם אי אפשר לומר כן, שכן3והא טעמא והרי טעם שיטת ר' שמעון מפורש בברייתא שלא מטעם גזירה הוא, אלא משום השאלה האם מאמר ולאו או לא מאמר הוא, כלומר, מה מידת תוקפו של המאמר. דתניא שכן שנינו בברייתא אמר להם ר' שמעון לחכמים להסביר מדוע יכול הוא לייבם אחת מהן, וטעמו: אם מאמרו של שני מאמר, שאנחנו מחשיבים אותו כנישואין גמורים, אם כן אשת שני הוא בועל כאשר הוא מייבם אותה, משום שאם נחשב מאמרו של השני כנישואין, הרי היא אשתו הגמורה של היבם, וכל קשריה הקודמים אינם נחשבים עוד.4ואם מאמרו של שני אינו מאמר ואין מתחשבים בו כלל, אם כן לא היה ביניהם כל קשר הלכתי, ואם מייבם אותה — נמצא שאת אשת ראשון הוא בועל. ומכאן שטעמו של ר' שמעון הוא משום שהוא מסופק לגבי תוקף המאמר והזיקה.5אמר ליה לו אביי: מכאן אין להוכיח מהי שיטת ר' שמעון, ולא שני לך והאם אין שונה לך, בעיניך בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמים? ויש מקום לחלק, דלמא שמא כי כאשר אמר ר' שמעון כי זיקה ככנוסה דמיא נחשבת כפי שהסברנו שיטתו לענין אשת אח שלא היה בעולמו — הרי זה ביבם אחד, שכיון שחובת הייבום מוטלת רק עליו נחשבת היבמה כאשתו, והוא המקרה שדנו בו, שכאשר מת אח אחד היה רק יבם אחד, אבל בשני יבמין — לא, שכיון שהזיקה היא לשניהם כאחד, אין לראותה ככנוסה לאחד מהם, ולכן כשהיו שני יבמים היה לו ספק ביחס לזיקה.6ושואלים: ומי שני ליה והאם שונה לו, מבדיל ר' שמעון לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו בין יבם אחד לשני יבמים? והתניא והרי שנינו בברייתא לענין אשת אחיו שלא היה בעולמו, כלל אמר ר' שמעון: כל שהלידה של האח השלישי קודמת לנשואין של האח השני, ומת גם אח זה, ונפלה לפני השלישי — לא חולצת ולא מתייבמת, שבמקרה כזה היא אשת אחיו שלא היה בעולמו. אבל אם היו הנשואין של השני קודם ללידה של השלישי ומת השני ונפלה לפני השלישי — או חולצת או מתייבמת.7מאי לאו האם לא מדובר כאן ביבם אחד, וקתני ושנה בברייתא: לא חולצת ולא מתייבמת, הרי אפילו כשיש רק יבם אחד אין זה נחשב כנישואין גמורים, והרי היא אסורה כאשת אחיו שלא היה בעולמו. ודוחים: לא, מדובר כאן בשני יבמים, שהיו מתחילה שלושה אחים, ומת אחד מהם, ונפלה לייבום לפני שני אחים, ואחר כך נולד אח רביעי, ולכן לא נעשתה הזקוקה כנשואה.8ושואלים: אם כן, אבל ביבם אחד מאי מה יהיה הדין — הכי נמי כך גם כן תאמר שהיא או חולצת או מתייבמת, שהזקוקה נעשתה כאשת האח השני לגמרי — אי הכי, אדתני אם כך, עד שהוא שונה את הפיסקה הבאה: נשואין קודמין ללידה — או חולצת או מתייבמת, ליפלוג וליתני בדידה שיחלק וישנה פרטים נוספים בתוך הלכה זו עצמה ויאמר כך: במה דברים אמורים — בשני יבמים, אבל ביבם אחד — או חולצת או מתייבמת.9ודוחים: לא, ברייתא זו כולה בשני יבמין קמיירי היא עוסקת, להבדיל, במקרה של שני יבמים, בין לידה קדמה לבין נישואין קדמו. ושואלים: ואלא אם כן מאי כללא מה הכלל שבדבר? שאם מדובר בשני יבמים ולא ביבם אחד, אם כן אין כאן כלל קבוע בנושא זה, שהרי ביבם אחד משתנה הדין ואפילו בלידה קודמת לנישואין, הריהי מותרת, ואיך ניתן לומר בכללות שכל שהלידה קודמת לנישואין לא חולצת ולא מתייבמת?!10ועוד, מתיב מקשה רב אושעיא ממה ששנינו: היו שלשה אחין, שנים מהן נשואין שתי אחיות, או שהיו נשואים אשה ובתה, או אשה ובת בתה, או אשה ובת בנה, כלומר, שתי נשים שאסור לאדם לשאת אותן כאחת, ומתו האחים שהיו נשואים לקרובות — הרי אלו שתיהן חולצות ולא מתייבמות, שכיון ששתיהן כאחת זקוקות לו, ואינו רשאי לשאת את שתיהן, הרי הן דוחות זו את זו מייבום. ור' שמעון פוטר אותן אפילו מן החליצה.11ומעתה, אי סלקא דעתך אם עולה על דעתך כי קסבר סבור ר' שמעון שזיקה ככנוסה דמיא היא נחשבת, אם כן — לייבם לקמייתא שייבם את הראשונה זו שבעלה מת קודם, שהרי על ידי עצם הזיקה נעשתה ככנוסה, והיא נחשבת כאשתו, וממילא תיפטר אידך האחרת, שהרי אינו יכול לשאת שתי קרובות!12אמר רב עמרם: מאי מה פירוש פוטר שאמר ר' שמעון, נמי גם כן משמעותו פוטר בשניה. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא: ר' שמעון פוטר בשתיהן! ומכאן שלדעתו אין זיקה ככנוסה.13אמר רבא: באותה ברייתא מדובר שהיו שלושה אחים ומתו שנים מהם, וכל אחד מן האחים שמתו היה נשוי לארבע נשים שהיו קרובות זו לזו בכמה דרכים, שאשה אחת של האח הראשון היתה אחותה של אשת השני, ואשה אחרת שלו היא אמה של אשת אחיו האחרת, והשלישית — בת בתה של אשה אחרת של אחיו, והרביעית — בת בנה של אשה אחרת. וכאשר מתו האחים נפלו כל הנשים הללו לייבום לפני האח הנותר, ומה שר' שמעון פוטר את שתיהן — כוונתו לפי זה שניה שבזוג זה והשניה שבזוג זה. שהרי כיון שאחת מהן זקוקה לו נפטרת קרובתה משום ערוה והשניה שבזוג משום צרתה, וכן בכולן.14ומעירים: קא טעי טעה רבא בארבעה זוגי זוגות כי בטעות הבין שבברייתא מדובר באחים שנשאו ארבעה זוגות של קרובות, ומדוע אנחנו אומרים שטעה? חדא ראיה אחת — ד"או" "או" קתני שנה שהרי בברייתא נאמר "או אשה ובתה", משמע שאין מדובר כאן כשנפלו כל הזוגות לפני יבם אחד. ועוד: "ר' שמעון פוטר בארבעתן" מיבעי ליה צריך היה לו לומר, שהרי יש כאן ארבעה זוגות נשים!15ועוד: הלא תניא שנינו בברייתא במפורש: ר' שמעון פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום, שנאמר: "ואשה אל אחתה לא תקח לצרר" ויקרא יח, יח, ולמד מכאן כי בשעה שנעשו צרות זו לזו, כאשר שתי אחיות עומדות להיעשות צרות זו לזו, כלומר, בזמן שנופלות שתיהן לייבום — לא יהא לך ליקוחין "לא תקח", כלומר, אין נישואין חלים, אפילו באחת מהן, הרי משמע ששתיהן פטורות, ולא השניה בלבד!16אלא אמר רב אשי: אי דנפול בזה אחר זה הכי נמי אם שנפלו לפניו היבמות בזו אחר זו כך הוא גם כן וזיקה של הראשונה עושה אותה ככנוסה ופוטרת את השניה הקרובה שלה לגמרי, אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — דנפול שנפלו שתיהן לפניו בבת אחת, שמתו שני האחים בבת אחת, ור' שמעון סבר לה סבור כר' יוסי הגלילי, שאמר: אפשר לצמצם. כלומר, הוא סבור — בניגוד לדעת חכמים אחרים — שאפשר לדייק בקביעת הזמן. ולכן, שני דברים יכולים לקרות במדוייק בהחלט בזמן אחד. ואפשר איפוא לומר ששני האחים אכן מתו ברגע אחד.17עד כאן עסקנו בבירור שיטת רב אושעיא, שלדברי ר' שמעון גם בנולד השלישי ואחר כך ייבם השני את אשת האח שמת לפני שנולד השלישי ומת השני, שאינה נחשבת כאשת אחיו שלא היה בעולמו. אולם רב פפא אמר: בייבם האח השני, ואחר כך נולד האח השלישי — בזה פליג חולק ר' שמעון, ואילו בנולד האח השלישי לאחר מות הראשון ואחר כך ייבם האח השני את אשת המת — לא פליג חולק ר' שמעון, והוא מודה שהיא אסורה לאח הנולד משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.18ולשאלה שעמדה בפני רב אושעיא מדוע צריך היה לשנות דינים דומים גם במשנה הראשונה שבפרק וגם במשנתנו — ניתן להסביר כי ותרווייהו לרבנן איצטריך ושניהם הוצרכו לדעת חכמים שאסרו אשת אחיו שלא היה בעולמו בכל מקרה. ואת הקושי: מדוע נצרכה המשנה הראשונה, כאשר בשניה מתברר הדין ביתר תוקף — צריך להסביר שבסגנון של "לא זו אף זו" קתני שנה, כלומר, שפותח בענין הקל והפשוט ומסיים בדבר שיש בו חידוש גדול יותר. ולפי סגנון מקובל זה אין צורך להכניס פה מחלוקת נוספת עם ר' שמעון.19ומעירים: תניא כוותיה שנויה הברייתא כשיטתו של רב פפא, ותיובתא והיא קושיה חמורה לרב אושעיא. ששנינו: שני אחים בעולם אחד, כלומר, שהיו קיימים זה בחיי זה, ומת אחד מהם בלא ולד, ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו ולא הספיק לעשות בה מאמר, עד שנולד לו אח, ומת האח השני — הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה אשתו של האח השני — או חולצת או מתייבמת, שהרי היא לא היתה צרתה של הראשונה מעולם.20עשה בה השני מאמר, ואחר כך נולד אח, או שנולד לו אח ואחר כך עשה בה מאמר, ומת — הראשונה יוצאה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה — חולצת ולא מתייבמת משום שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו מדברי סופרים, בגלל המאמר שעשה.21ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת את צרתה והכוונה שיחלוץ או ייבם לאשת אחיו השני והראשונה נפטרת ממילא, אבל אם חלץ לבעלת מאמר — לא נפטרה על ידי כך הצרה, זו שהיתה אשת האח השני, שמא אין כוח המאמר כנשואין. כנסה האח השני את אשת אחיו המת, ומת גם הוא, ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך כנסה, ומת — שתיהן פטורות מן החליצה ומן הייבום, אחת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה.22כנסה את יבמתו ואחר כך נולד לו אח, ואחר כך מת — שתיהן, גם אשת האח שמת תחילה וגם אשת המייבם, פטורות מן החליצה ומן הייבום, אלו דברי ר' מאיר. ור' שמעון אומר: הואיל ובא האח השלישי הזה ומצאה בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, שהרי על האח השלישי לא היתה אשה זו אסורה מעולם, שכן כשנולד כבר היתה היא אשת האח השני החי, על כן — מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה.23ונברר: הא בבא דסיפא למאן קתני לה את השער, הקטע הזה שבסופה של ברייתא זו בייבם ולבסוף נולד לצורך דעתו של מי שנה אותה? אילימא אם תאמר שלצורך ר' מאיר קתני לה שנה אותה — מכדי הרי לא שני ליה שונה לו לר' מאיר בין ייבם ואחר כך נולד ובין נולד ואחר כך ייבם, שלשיטתו בשני המקרים הרי זו אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסורה לו, ואם כן לערבינהו ולתנינהו שיערב אותם וישנה אותם יחד, באופן זה: כנסה ומת ואחר כך נולד לו אח, או שנולד לו אח ואחר כך כנסה ומת, או שכנסה ונולד לו אח ואחר כך מת — שתיהן פטורות?!24אלא לאו האם לא שהקטע האחרון נועד רק להבהיר את דעת ר' שמעון. וכיון שבחלקים השונים בברייתא זו מנויות כל האפשרויות ובייבם ואחר כך נולד פליג חולק ר' שמעון, ואילו במקרה שנולד האח בזמן שאשת המת היתה עדיין זקוקה לייבום ואחר כך ייבם החי לא פליג איננו חולק, משמע שאף הוא מסכים להלכה זו. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד מכאן שר' שמעון חולק רק בזו, וכדברי רב פפא.25א כיון שהזכרנו ברייתא זו, באים לדון בה לגופה. אמר מר החכם: עמד השני לעשות מאמר קידושי כסף ביבמתו ולא הספיק לעשות מאמר ביבמתו עד שנולד לו אח, ומת השני ונפלו שתיהן, אשת האח הראשון ואשת השני, לפני השלישי, הנולד, לייבום — ראשונה יוצאה משום שהיא אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה — או חולצת או מתייבמת. ושואלים: מאי ומה פירוש "עמד", ומאי מה פירוש "לא הספיק" לעשות מאמר? שהרי מאמר הוא הקידושין, והשאלה איננה מה היתה כוונתו, כי אם מה קרה למעשה, אי עבד אם עשה — עבד עשה, ואי ואם לא עבד עשה — לא עבד עשה!26אלא צריך לפרש כך: "עמד" פירושו עמד לעשות מאמר מדעתה, בהסכמתה, ו"לא הספיק" — כוונתו שלא הספיק לעשות זאת מדעתה, אלא בעל כרחה, ובאופן כזה אין המאמר מועיל לכלום וחולצת ולא מתייבמת. ותהיה שיטת ברייתא זו מפורשת שלא כשיטתו של רבי. דתניא שכן שנינו בברייתא: העושה מאמר ביבמתו שמקדש אותה שלא מדעתה, שלא בהסכמתה, רבי אומר: קנה מדברי סופרים, והקידושין הללו תופסים כמאמר של יבם מדעתה, וחכמים אומרים: לא קנה כלל.27ומפרשים: מאי טעמא מה טעם שיטת רבי — גמר למד זאת מביאה שבא היבם על היבמה, באופן זה: מה ביאה ביבמה — אפילו בא עליה בעל כרחה קובעת שהיא נעשית אשתו, ואין הדבר תלוי בהסכמתה, אף קדושין ביבמה יכולים שיהיו בעל כרחה. ורבנן גמרי וחכמים למדים מקדושין דעלמא בכלל באופן זה: מה קדושין דעלמא בכלל — אינם תופסים אלא אם כן נעשים מדעתה של האשה, אף קדושין ביבמה אינם מועילים אלא אם כן נעשים מדעתה.28ומסבירים: במאי קמיפלגי במה הם חלוקים, כלומר, מהו העקרון המונח בביסוס מחלוקת זו? — מר סבר חכם זה, רבי, סבור כי מילי דברים, הלכות של יבמה ממילי מדברים, מהלכות של יבמה הוה ליה למילף היה לו ללמוד ולא מתחום אחר, ומר סבר וחכם זה, חכמים, סבור: מילי דברים, הלכות של קדושין ממילי מדברים, מהלכות של קדושין הוה ליה למילף היה לו ללמוד.29ומבררים קטע אחר בברייתא. שנינו בה: שני אחים ומת האחד ועשה בה השני מאמר ואחר כך נולד לו אח, או שקודם נולד לו אח ואחר כך עשה בה, באשת הראשון, מאמר, ומת ונפלה לפני השלישי, הנולד, לייבום — ראשונה יוצאה משום שהיא לו אשת אחיו שלא היה בעולמו, ושניה חולצת ולא מתייבמת. ר' שמעון אומר: ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה.30ושואלים: ר' שמעון אהייא קאי על איזה מהם, מן המקרים, הוא עומד, מתייחס? אילימא אם תאמר כי למקרה של נולד לו אח ואחר כך עשה בה השני מאמר הוא מתייחס — הא אמרת הרי כבר אמרת שבנולד השלישי ולבסוף, לאחר שנולד, ייבם השני את אשת הראשון לא פליג חולק ר' שמעון, והריהי אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו. אלא צריך לומר כי על המקרה בו עשה בה מאמר השני ואחר כך נולד לו אח חלק ר' שמעון ולדעתו חולץ או מייבם לשניה.31בהמשך הברייתא נאמר שאם חלץ השלישי לבעלת מאמר לא נפטרה הצרה, כלומר, אשת השני, ויכולה להינשא לאחרים. ומבררים: מאי טעמא מה הטעם — משום דהואי שהיא הצרה, אשת האח השני, היא חיוב ודאי, שהרי היא אשת אחיו שהיה בעולמו, ובעלת המאמר אינה אלא ספק, שלא ברור אם על ידי המאמר נעשתה לגמרי כאשת האח השני או לא, וכלל הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן, אם יחלוץ לה היבם, כיון שחיובה אינו ברור — אף חליצתה איננה חליצת ודאי, כי שמא לא היתה צריכה לחליצה, ולפיכך לא הועילה החליצה לפטור את צרתה, ועל כן השמיע לנו שצריך לחלוץ או לייבם לודאית ואז תיפטר האחרת.32יתיב ישב רב מנשה בר זביד קמיה לפני רב הונא ויתיב וקאמר וישב ואמר דבר זה: מאי טעמא מה טעם שיטת ר' שמעון שמתיר בייבם ולבסוף נולד אשת אח שלא היה בעולמו? ותוהים: מאי טעמא מה טעם שיטת ר' שמעון?! — כדאמר טעמא כפי שאמר את הטעם באותה ברייתא: הואיל ובא ומצאה בהיתר, ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור!33אלא כך היתה השאלה: מאי טעמא דרבנן מה טעם שיטת חכמים האוסרים בייבם ולבסוף נולד? שהרי ר' שמעון נתן טעם טוב לשיטתו. ומשיבים: אמר קרא הכתוב: "ולקחה לו לאשה ויבמה" דברים כה, ה, ומשמעו: עדיין יבומים הראשונים עליה, שגם לאחר שלקחה לו לאשה, עדיין היא נחשבת ליבמה, ועל כן לא פקע ממנה האיסור שהיה עליה בעודה יבמה מבעלה הראשון. ותוהים: אלא הא דתנן זו ששנינו במשנה: כנסה, נשא את היבמה לאשה — הרי היא כאשתו לכל דבר. ואמר ר' יוסי בר חנינא: דבר זה מלמד,
