1אבל אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד. יעוין בהשגות והנה מהא דאמרו פ"ק דיבמות וכ"ת נילף מה למילה שכן נכרתו עליה שלש עשרה בריתות, מפסח מה לפסח שכן כרת כו' ממילה ופסח שכן כרת אלמא דעל חדא מחדא לא דחי שמילה בכרת, רק על חדא מתרתי, אלמא דהוא פירכא כל דהו, דלא פרכינן רק על חדא מתרתי כדאמרינן פרק כל הבשר, זה אינו דשם קאי על מצות מילה שדוחה שבת וזה מילה בזמנה וחיובה על האב ועל האב אין כאן כרת ולכן לא פריך על חדא מחדא, אמנם ע"ד זה יש ראיה דבריש פרק הערל אמר אדרבה מילת זכריו ועבדיו כו' הנך נפישין ואמאי לא אמר ערלה דגופיה מרבינן שכן כרת עדיפא וכן נגד אנינות שם אמאי לא אמר שכן כרת עדיפא וכדאמר שם דף ע"ג: וכבר הרגישו שם בתוספות ולדברי רבינו א"ש, דכיון דאינו חייב כרת רק כשימות ולא קיימה, לא עדיפא מהנך חומרי דחשיב, ורק בקדשים שם שהאוכלו בטומאת הגוף חייב כרת מחיים, אמר דכרת עדיפא וזה סעד נכון, ומהך דאמר ר' אליעזר ריש פרק אלו דברים דערל שלא מל ענוש כרת משום פסח, אין ראיה, דגם להראב"ד הלא כיון שנימול נפטר מכריתותו ובזה שנימול אחרי פסח שני עדיין הוא בחיוב כרת מחמת שלא עשה פסח, ועיין תוספות פרק אלו הן הלוקין סד"ה לאפוקי הני מורה כדעת הראב"ד יעו"ש דף י"ד ודו"ק.2עד שימות והוא ערל במזיד. אבל אם הזיד בשנים הראשונים ושגג לפני מותו פטור מכרת רק שיהיה קודם מותו מזיד אז חייב כרת, ולדברי הראב"ד צריך להיות באופן דשגג או נאנס בימים האחרונים דמתחייב כרת ויעוי' הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ב בדברי ר' אברהם בנו יעוי"ש ולפי זה מסתפקנא טובא דקיי"ל דהאומרים לו עשה סוכה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו אם במצות עשה שיש בה כרת מכין עד שתצא נפשו מי אמרינן בעשה פסח ואינו עושה כיון שיש בה כרת ונפרעין בידי שמים בעודו בחיים תו אין ב"ד מוזהרין לכופו וכמו שאמרו כיו"ב דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין עליה כמו בכבוד אביו מפני שעונשו הוא שאין לו שכרה דלמען יאריכון ימיך, כן הכא די בעונשו דהוא בכרת ואם נאמר דבפסח אין כופין מסתפקא לן במילה לפי דברי רבינו דהכרת הוא מתחייב אחר שימות אם כן אין ענשו בחייו לכן ב"ד מוזהרין עליו לכופו ולהלקותו שימול עצמו, הן דזה פשיטא דגם במצוה שאינו עוברת כמו ציצית אמרו בפרק הזרוע דציצית ואינו עושה מכין עד שתצא נפשו ולא בציצית שעל זמן שעבר אין תשלומין, תוספות פרק ר"א דמילה קל"א ד"ה ושוין דכן בפריעת בע"ח אמרו דכופין בפ' הכותב דף פ"ג, אבל משום זה מסתפקנא במילה, ורבינו לא זכר במשיגדיל דכופין אותו למול עד שתצא נפשו, או אולי משום זה אין כופין מפני סברת ר"ת דאינו מומר לערלה כיון שמונע מחמת צער המילה, בתוס' זבחים דף כ"ב אולי משום זה אין כופין אותו ואין מכין עד שת"נ אבל לאב פשיטא דמכין אותו עד שתצא נפשו למול את בנו דלא שייך כל הני טעמי שביארנו, מלבד דעל הבית דין רמי למולו כמפורש בגמ' ובדברי רבינו אי לא מהלי' אבוה ודו"ק.
