ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ה

1 עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו". ולשיטת ר' יאשיה דרוש איפוא "או" בכתוב זה!

2 ומשיבים: אפילו תימא תאמר שאמרו כשיטת ר' יאשיה, ואולם לחלק הכא כאן לא צריך. מאי טעמא מה טעם הדבר — סברא הוא בדבר, שכן מה לי אם קטלה הרגה כולה, מה לי אם קטלה פלגא הרגה מקצתה, וכיון שחייב על מות הבהמה — ודאי חייב גם אם נשברה, שהיא כהרוגה למחצה.

3 א ושואלים עוד: חיוב תשלום על גניבה ואבידה בשואל מנא לן מנין לנו?

4 וכי תימא ואם תאמר: נילף נלמד משבורה ומתה שאם עליהן חייב, ודאי חייב גם בגניבה ואבידה. אולם אפשר לומר להיפך: מה לשבורה ומתה — דלא שאי אפשר למיטרח ואתויי לטרוח ולהביא את הבהמה ולהשיבה לבעליה, ולכן השואל משלם מיד את הנזק, תאמר בגניבה ואבידה שאפשר למיטרח ואתויי לטרוח בחיפוש אחריה ולהביא ושמא במקרה זה יצטרך בעל החפץ לטרוח ולנסות למצוא אותו!

5 אלא הראיה לכך היא כי הא דתניא כפי זו ששנינו בברייתא: ממה שנאמר "וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם" שמות כב, יג — אין לי שחייב השואל אלא בשבורה ומתה, ואולם שהוא חייב אף בגניבה ואבידה מנין? אמרת קל וחומר: ומה שומר שכר שפטור משבורה ומתה — חייב בכל זאת בגניבה ואבידה, שואל שחייב בשבורה ומתה — אינו דין שחייב בגניבה ואבידה? וזה הוא קל וחומר שאין עליו תשובה.

6 ושואלים מאי מה היא לשון זו "אין עליו תשובה"? ומסבירים שדבר זה בא כנגד הטענה הבאה: וכי תימא איכא למיפרך ואם תאמר שיש מקום לפרוך לשבור את הקל וחומר ולומר: מה לשומר שכר — שכן משלם תשלומי כפל אם טוען במרמה טענת לסטים מזויין, ואילו השואל במקרה כזה משלם רק קרן

7 אפילו הכי כך קרנא הקרן, גוף הדבר שמשלם השואל בכל עת עדיפא עדיף.

8 איבעית אימא אם תרצה אמור: קסבר סבור הוא שלסטים מזויין גזלן הוא, ושומר שכר לא יתחייב כפל על טענה זו, שאינו חייב כפל אלא אם טוען שנגנב החפץ ונמצא שהוא עצמו גנבו, אבל לא על גזילה.

9 אשכחן מצאנו, למדנו בענין שואל לחיוב גם בגניבה ואבידה, לפטור מנא לן מנין לנו?, שאם בעליו עמו פטור גם מגניבה ואבידה?

10 וכי תימא ואם תאמר כי נילף נלמד משבורה ומתה, הרי אפשר לפרוך זאת ולטעון: מה לשבורה ומתה — שכן אלה הם בגדר אונס, ושמא באונס בלבד הקלה עליו התורה!

11 אלא יש לומר כי גמר למד זאת משומר שכר שנפטר מגניבה ואבידה כשהבעלים עמו. ושואלים: ושומר שכר גופיה מנלן עצמו מנין לנו שנפטר במקרה זה? ומשיבים: גמרי חיובא לומדי אנו את החיוב של שומר שכר מחיובא מהחיוב של שואל; מה להלן בדברים שחייב בהם השואל אם היו בבעלים — פטור, אף כאן בדברים שחייב בהם שומר שכר בבעלים פטור.

12 ושואלים: במאי גמר במה, באיזו שיטת לימוד, למד? אי אם תאמר בשיטת מה מצינו, שכשם שקיים דין זה בנושא זה כן הוא גם בנושא אחר, הלא איכא למיפרך כדפרכינן יש מקום לשבור את ההשוואה כפי ששברנו זאת לפי הנימוק: שכן אונס!

13 אלא לא באופן זה למדים, כי אם בצורה אחרת: אמר קרא הכתוב "וכי ישאל" שם — ואותה וי"ו שבאה בראש המשפט הריהי באה לומר שהוא מוסיף על ענין ראשון. כלומר, דין השואל איננו הלכה נפרדת לעצמה, אלא רק מוסיף על ענין ראשון דינים שלא נאמרו בו, וילמד עליון מתחתון, שדין שומר שכר "עליון" יש לו המשך בדין שואל "תחתון".

14 ומקשים: ואכתי ועדיין שואל משומר שכר לא גמר אינו לומד, אינו ניתן להלמד דאיכא למיפרך שיש מקום לשבור את ההשוואה ולומר: מה לשומר שכר — שכן פטור בשבורה ומתה, תאמר בשואל שחייב בשבורה ומתה!

15 אלא יש לשנות את דרך ההוכחה מתחילה ולבנותה בצורה אחרת, וכך נלמד: גניבה ואבידה בשואל לחיובא מנלן לחייב אותו מנין לנו — דגמר שלמד משומר שכר בקל וחומר, ובדיני קל וחומר קיים הכלל: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, שאף שנראה שהוא חמור יותר — אין מחמירים על הנלמד "הבא מן הדין" יותר מאשר במקור הדין "נדון", ולכן: מה גניבה ואבידה שבשומר שכר אם היה זה בבעלים עימו — פטור, אף גניבה ואבידה שבשל שואל שלמדנוה בקל וחומר משוכר — נמי גם כן בבעלים פטור.

16 ומקשים: הניחא למאן דאית ליה זה נוח למי שיש לו שיטה זו של 'דיו' בקל וחומר, אלא למאן דלית ליה אלא למי שאין לו שיטה זו של 'דיו' מאי איכא למימר מה יש לומר?

17 אלא כך יש לומר לשיטתו שהדבר נלמד ממה שאמר קרא הכתוב "וכי ישאל" ואותו וי"ו שבראש המשפט מוסיף על ענין ראשון — לעשות את שניהם כיחידה אחת, וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון.

18 ב באותו ענין עצמו איתמר נאמר שנחלקו בשאלה זו: פשיעה בבעלים, אם פשע השומר בשמירת החפץ והיה הדבר בנוכחותם של הבעלים שהם שאולים או שכורים אצלו, מה יהא הדין? פליגי נחלקו בה, בשאלה זו, רב אחא ורבינא. חד אחד מהם אמר: חייב, וחד ואחד מהם אמר: פטור.

19 מאן מי שאמר חייב קסבר הוא סבור שמקרא נדרש לפניו, שגם אם קושרים דבר האמור בנושא אחר לנושא הסמוך לו הרי זה רק לפרשה הסמוכה לפניו ולא לפני פניו, לא לפרשה המצויה קודם לראשונה, ולעניננו:

20 הלכך על כן "אם בעליו עמו לא ישלם" — על השומר חנם שהוא "לפני פניו" לא כתיב נאמר, ופשיעה נמי גם כן "על כל דבר פשע" — בשומר שכר ובשואל לא כתיב נאמר. הלכך על כן בשומר שכר ובשואל לחיוב שאף בהם חייב השומר על פשיעה מנין יודעים אנו — אתיא בא נלמד הדבר בקל וחומר

21 אבל דין זה בבעלים לפטור אף בשומר שכר ובשואל — לא יחול. מאי טעמא מה טעם הדבר — כי כתיב כאשר נאמר במקרא "אם בעליו עמו לא ישלם" — נאמר דין זה רק על שואל ועל שומר שכר, וכיון שכך אהנך חיובי דכתיב בהו בהדיא הוא דמיכתב על אותם חיובים שנאמר בהם במפורש הוא שנאמר ולא על דינים אחרים כגון פשיעה.

22 מאן מי שאמר פטור קסבר סבור הוא: כי מקרא נדרש לפניו ולפני פניו, ולכן כי כתיב כאשר נאמר במקרא "אם בעליו עמו לא ישלם" שם יד — על שומר חנם נמי כתיב גם כן נאמר הדבר. ומנסים להביא ראיות לשתי השיטות.

23 תנן שנינו במשנתנו: השואל את הפרה ושאל בעליה עמה, וכן השואל את הפרה ושכר בעליה עמה, או שאל בעליה או שכרן ואחר כך שאל את הפרה ומתה — פטור. ואילו שומר חנם לא קתני שנה כאן, משמע שאינו נפטר בבעלים!

24 ודוחים: ולטעמיך ולטעמך, לשיטתך שכך רצונך לדייק; שומר שכר מי קתני האם שנה פה?

25 אלא חייב אתה להסביר כי התנא מילתא דבר

26 דכתיבא בהדיא שנאמר במפורש בתורה — קתני שנה ואילו דבר דאתיא מדרשא שבא, שנלמד מדרשה בלבד — לא קתני שנה.

27 תא שמע בוא ושמע ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו בברייתא: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר, ומתה — פטור.

28 כדי להסביר את ההוכחה מעירים תחילה כי סברוה סברו, הבינו אותם מציעים כי הא מני הברייתא זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' יהודה היא, שאמר: שוכר כשומר שכר דמי הוא נחשב. ואם כן, והא והרי נמצא כי האי זה התנא קתני מילתא דאתיא מדרשא שנה בכל זאת דבר שבא, שנלמד, מדרשה ואילו שומר חנם לא קתני שנה, משמע שאין דין זה כשומר חנם!

29 ודוחים: הא מני זו כשיטת מי — כשיטת ר' מאיר היא, שאמר: שוכר כשומר חנם דמי הוא נחשב, ולכן תנא שנה הלכה זו בשומר חנם, והוא הדין לשומר שכר.

30 איבעית אימא אם תרצה אמור: כדמחליף כפי שמחליף את השיטות רבה בר אבוה ותני ושונה היפך בגרסה שבידינו: שוכר כיצד משלם? — ר' מאיר אומר: כשומר שכר ור' יהודה אומר כשומר חנם. ולשאלתנו לא נמצא איפוא תשובה סופית.

31 א אמר רב המנונא: לעולם הוא, השומר, חייב עד שתהא פרה וחורש בה, חמור ומחמר אחריה, ועד שיהו בעלים מצויים עמו משעת שאילה עד שעת שבורה ומתה, כלומר עד שעת האונס. אלמא קסבר מכאן שסבור הוא שיש לפרש "בעליו עמו" — אכולה מילתא על כל הדבר משמע, כלומר, מה שנאמר "אם בעליו עמו" מתייחס לכל המשך הדברים הכתוב שם, ולא למאורע אחד בלבד.

32 מתיב מקשה על כך רבא ממה ששנינו: שאלה ושאל בעליה עמה, או שכרה ושכר בעליה עמה, או שכרה ושאל בעליה עמה, או שאלה ושכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים עושין מלאכה במקום אחר ומתה — פטור. מאי לאו האם לא "במקום אחר" כוונתו במלאכה אחרת?

33 ודוחים: לא, הכוונה היא באותה מלאכה. ושואלים: אלא, אם כן, מאי מה פירוש "מקום אחר"? ומסבירים: הכוונה היא כגון שהבהמה חורשת דקא מרפי ואזיל קמה שזה הבעלים מרפה את הקרקע והולך לפניה לסייע בחרישה, ונמצא שהוא עושה באותה מלאכה אף כי לא באותו מקום.

34 ומקשים: והא מדסיפא והרי ממה ששנוי בסופה של הברייתא "על גבה", נמצא כי הוי רישא הרי שבתחילתה מדובר במלאכה אחרת, דקתני סיפא ששנה בסופה של אותה ברייתא: שאלה ואחר כך שאל בעליה, או שכרה ואחר כך שכר בעליה עמה, אף על פי שהבעלים חורשין על גבה ומתה — חייב. משמע שרק בקטע זה מדובר שהבעלים נמצאים באותה מלאכה!

35 אמרי אומרים רישא וסיפא גם בתחילה וגם בסוף מדובר שהבעלים עוסקים באותה מלאכה, ושינוי הלשון יש לו טעם, כי רישא רבותא קא משמע לן, וסיפא רבותא קא משמע לן בתחילה רבותה, דבר גדול וחדש, השמיע לנו. בסוף רבותה השמיע לנו. ומסבירים: רישא רבותא קא משמע לן בראשונה רבותה וחידוש השמיע לנו דאף על גב דלאו שאף על פי שלא על גבה ממש אלא באותה מלאכה, כיון דהוו שהיו בעלים בשעת שאילה — פטור. וסיפא רבותא קא משמע לן ובסופה רבותה השמיע לנו דאף על גב שאף על פי שהיו על גבה ממש, כיון שלא היו בעלים בשעת שאילה — חייב.

36 על הסבר זה תוהים: האי מאי זה מה הוא מה טיבו של תירוץ זה?! אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה ומפרש כי רישא ראשה של הברייתא כשהבעלים עוסקים ממש במלאכה אחרת, וסיפא וסופה באותה מלאכה — היינו רבותא זהו החידוש,

37 אלא אי אמרת רישא וסיפא אם אומר אתה שראשה וסופה באותה מלאכה, מאי רבותא מה הרבותה, החידוש, בדבר? הלא אידי ואידי זה וזה באותה מלאכה הוי הוא!

38 ועוד, הלא תניא שנויה ברייתא אחרת: ממשמע שנאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" שמות כג, יד איני יודע בעצמי ההיפך שאם בעליו אין עמו שלם ישלם? אלא אם כן מה בכל זאת תלמוד לומר במפורש בכתוב "בעליו אין עמו שלם ישלם" שם יג — בא הכתוב לומר לך: אם היה עמו בשעת שאילה — אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.

39 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת בנושא זה: ממשמע שנאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם" שם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם? אלא מה תלמוד לומר "אם בעליו עמו" — לומר לך: כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים ומתה — פטור. והרי זו תיובתא קושיה חמורה על רב המנונא, ומסכמים: אכן תיובתא קושיה חמורה היא ונדחו דבריו.

40 ב ומעירים: אביי סבר לה אביי היה סבור בפירוש המקראות כשיטת ר' יאשיה, שדברים שלא נאמר במפורש שהם מפורטים יש לראותם כמחוברים יחד, ומתרץ לקראי והיה מיישב את הכתובים כשיטת ר' יאשיה. רבא סבר לה כשיטת ר' יונתן שדנים כל דבר לעצמו כל עוד לא נתחבר במפורש, ומתרץ לקראי את המקראות כשיטת ר' יונתן.

41 ומפרטים: אביי סבר לה סבור כשיטת ר' יאשיה ומתרץ לקראי ומיישב את הכתובים כשיטת ר' יאשיה באופן זה: נאמר "בעליו אין עמו שלם ישלם", טעמא דליתיה בתרוייהו הטעם, דווקא, שאינו בשניהם, לא בשעת שאילה ולא בשעת שבורה, הא איתיה בחדא וליתיה בחדא אבל אם ישנו באחת ואיננו באחת — פטור.

42 ויש להקשות: הא כתיב והרי נאמר "אם בעליו עמו לא ישלם" ומכאן, טעמא דאיתיה בתרוייהו, הא אי איתיה בחדא וליתיה בחדא הטעם, דווקא שישנו בשניהם, הרי אם היה באחת ואינו באחת — מחייב הריהו חייב. ויש כאן לכאורה סתירה פנימית!

43 ויש לישב ולומר כי דבר זה בא לומר לך שאם היה עמו הבעלים בשעת שאילה — אינו צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה, אבל אם היה עמו בשעת שבורה ומתה — צריך להיות עמו בשעת שאילה.