ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ׳

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ט ×¢×´×‘ ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״א ×¢×´× »

1 רש"י פתח ↗

וכן אמר רבה השביחו לאמצע - לא גרסינן שאין זה לשון גמרא להביא דברי האמוראים סיוע למשנה ועוד רבה תלמידיה דרב חסדא הוה והיכי אמר רב חסדא שמעתא משמיה ואי גרס ליה וכן אמר רב גרסינן שהיה רבו של רב חסדא משום דאיכא למ"ד בבבא בתרא דף קמג: לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו מחמת עצמן של אחים השביחו לעצמן אמרה רב חסדא להא דרב הכא למימר דלית לן ההיא שמעתא אלא אפילו השביחו מחמת טורחן של משביחין כי הכא דשתל פרדס השביחו לאמצע:

1 חידושי רמב״ן פתח ↗

וכן אמר רבא השביחו לאמצע. רש"י ז"ל מעבר ליה קולמוס ולא גריס לה כלל דהיכי מייתי' ועוד ממלתיה דרבה למתני' ואמר את"ל רב גרסינן, ורב חסדא הביא ראיה מדברי הרב שהיה רבו וכו', כמו שכתוב בפירושיו ואין זה נכון משום דאביי לאו קמיה רב חסדא הוה יתיב וכן כל מה שכתב כאן אינו מחוור במה שאמרו בפרק מי שמת לא שנו אלא בששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן ומפרשה רש"י ז"ל מחמת עצמן מחמת טרחן של משביחין ואין זה נכון שא"כ שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים הוא השביח ממילא כגון דיקלא ואלים וא"א, ובמקומו ב"ב קמ"ג אבאר זה בעזר העוזר.אלא ה"פ: שבח ששבחו נכסים מחמת נכסים. כגון ששכר פועלים מפירות הנכסים ושתלי פרדסים ולא בהוצאתו משלו אבל שבח ששבחו נכסים מחמת עצמן כגון בעמלו ומזונו כלומר שהוציא הוצאות ושכר פועלים משלו והשביחו השביחו לעצמן, ורבה גרסי' שכן כתוב בכל הנוסחאות ופירושו שזה הדין של מרי בר איסק בא לפני רבה ואמר שהשביחה לאמצע והוא שוה למשנתינו ששנינו השביחו לאמצע ואקשי ליה אביי דהוא תלמידיה ורגיל קמיה מי דמי התם ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דאית ליה אחא דנחיל אלו היה יודע היה אומר בב"ד ראו מה שהניח אבא ומשביח לעצמו וחשו בגמרא להך קושיא ושדרוה לקמיה דר' אמי ואמר דשפיר קאמר אביי שהרי גדולה מזו אמרו שמין להם כאריס השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה כלומר מי שיורד לשדה משום ספק זכות שיש לו עליו כגון נטושין שמין להם כאריס זה שעושה לדעת עצמו וכסבור ודאי שהוא שלו לא כ"ש דהא לא ידע דניחיל ודחי רב חיסדא ואמר דשאני התם משום דברשות נחית כלומר התם ירד כדי לטול את שלו כרשות אחרים ולשום לו כאריס אבל הכא לא ירד ע"מ ליטול כלום בתורת אריסות אלא אדעתא דנפשיה ואין לומר בו דתקון ליה כאריס כי היכי דלא ליפסידינהו דאדעתא דנפשיה נחת ורש"י ז"ל פי' ברשות ב"ד שנטל מהם רשות לימלך, ומרי בר איסק לא נמלך כלל בב"ד ועוד אפי' תימא כיון דמורידין אע"פ שלא נטל רשות כמי שנטל רשות דמי בא לימלך אין מורין לו שאין מורידין קרוב לנכסי קטן ור' אמי לא חש להאי טעמא קמא וחש להאי טעמא בתרא ואמר לא סימיה דקטן הוא.וכתב עלה רבינו הגדול ז"ל אבל גדול ולא ידע דאיתיה דנחיל גביה דלא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס דטעמא דקטן הוה הא גדול שמין לו כאריס ומכלל למד דגדל וידע דאיתיה השביח לאמצע, וכן הוא דהא אביי ור' אמי הוה סליק אדעתיהו דגדול הוה, ואי לאו משום דלא ידע ליה מודו ליה לרב חסדא דהשביח לאמצע דר' אמי כקושיא דאביי סבירא ליה וכן כתב רבינו ז"ל וקושיא דאביי ליתה משום דקטן הוה אלמא אי גדול הוה איתה לקושיא דכיון דלא ידע לא מחל אבל גדול וידע ליה כ"ע מודו דהשביח לאמצע והיינו מתני' כיון דליתא הכא כקטן דמי והוה לומר בב"ד ראו מה שהניח אבא וכיון שלא עשה כן מחל ובשביל שיש לו חלק בקרקע הוא משביח לו ולאחיו אבל ביורד לנכסי נטושין אין לומר כן.ואי קשיא לך היכא אמרינן דגדול דידע ליה השביח לאמצע, והא אמרי' בעלמא שותף כיורד ברשות דמי לומר שנוטל בשבח המגיע לכתפים אלמא שמין לו, לאו מילתא היא דכי אמרי' שותף כיורד ברשות דמי כגון שנשתתפו לדעת עצמן אבל זה שהלך למ"ה ולא היו שותפים מעולם מדעת עצמן אע"פ שהן אחין שלא חלקו אין תורת שותפין עליהן שהרי אין שותפותם מדעתם וההוא דבמדינת הים לא ניחא ליה והאי כיון דלא אתי בב"ד מחל כיון דלאו יורד ברשות הוא.והוי יודע דכל היורד לנכסי חבירו אפילו לנכסי רטושין או קרוב לנכסי קטן אם לא הפסיקו ב"ד להוציא מידו והשביח שהוציא בה הוצאות משלו שמין לו כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות וידם על התחתונה וכל היורדין להשביח נכסי אחריות שלא ברשות באותו כלל, והוא דידעי ואין זה צריך לפנים, אבל בדלא ידעי לא שקלו אלא הוצאה אפילו בשדה העשויה ליטע דהא לאו בתורת אריסות ולא ליטול כלום ירד אבל היורד לדעת דעתו היה ליטול כאריס סבור הוא שהבעלים מתרצים בכך:

1 יד רמה על בבא בתרא פתח ↗

ד. הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים השביחו לאמצע ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן וכן האשה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה. מתני' לאו בשהשביחו הגדולים את הנכסים כשיעור חולקיהו בלחוד קא מיירי, דהא השביחו את הנכסים קתני, ואפי' כולהו במשמע. ועוד דלא שנא השביחו כדי חלקן ולא שנא יתר מכדי חלקן, כיון דלא חלקו ממונא דכלהו אחים אשבוח והשבח לאמצע. והיינו טעמא דלא חשבינן להו לגדולים לגבי חולקא דקטנים כיורד לתוך שדה חבירו ונטעה, דכיון דידעי גדולים דאיכא קטנים דאית להו חולקא בנכסים וטרחי וקא משבחי סתמא אימור למעבד מצוה קא מכווני וממחל מחלוה לטירחיהו גבי קטנים כדאמרי' בהדיא בפ' המפקיד ב"מ מ,א, ואמטול הכי השביחו לאמצע דפלגי ליה לשבחא כמא דפלגי ליה לשאר ממונא דאבוהון.

2 רש"י פתח ↗

גדולה מזו - קרוב היורד לנכסי שבוי שאם יבאו הבעלים יטלו שלהם:

2 מהר"ם שיף פתח ↗

גמרא השתא דידיה לא יהבינן ליה פי' רש"י גדולה מזו וכו' זה שעשה והשביחן לדעת עצמו וכו'. והא דלעיל אמרי' הסברא בהיפוך היבא שעשה לדעת עצמו לא יהבינן ליה כאריס ואין משלמין לו אפילו שכר טורחו דטעמא דשמינן באריס הוא משום דלמא מפסיד להו והיכא דעביד אדעתא דנפשיה לא מפסיד להו ודמיא לאשה גדולה כמ"ש התוס' והאשר"י לעיל עיין בר"ן שמפרש התירוץ דגמרא באמת קצת כן ואפשר לפרש ולחלק ועיין:

2 הגהות יעב"ץ פתח ↗

תוס׳ ד"ה אגלגל מלתא פסק כו'. נ"ב בלבד וק״ל:

3 רש"י פתח ↗

ברשות ב"ד נחתי - דמורידין קרוב לנכסי שבוי:

3 שיטה מקובצת פתח ↗

התם ברשות נחית. פירש רש"י ז"ל ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך דהא היורד לנכסי שבוים אי נמי לנכסי נטושים שלא ברשות בית דין קנחתי ובדתניא היורד לנכסי שבוים אין מוציאין אותן מידו אלמא אף על פי שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד. ואף על גב דקאמר ועוד קטן הוה כלומר ואפילו תימא דאף על גב דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה אכתי לא ניחא דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש ברשות קא נחית כלומר ברשות של אחרים קא נחית ומשום הכי שקיל כאריס דעל דעת כן נחית אבל הכא לא ברשות אחרים הוה סביר למיחת אלא לרשותא דנפשיה ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור דקשיא לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכי ליה אביי למרי בר איסק משום דלא הוה ידע ליה ואי איכא למימר דטעמא דקמזכי ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב תסדא ורבה אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי לאביי אדרבה היא הנותנת ועוד דלשון ברשות קא נחית וברשות לא נחית לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי לרב בעל ההלכות דלא גריס ועוד קטן הוה אלא הכי גריס הכא ברשות לא נחית דקטן הוה וחדא בלחוד קאמר והוא הנכון. הרשב"א.

3 מאירי פתח ↗

מכל מה שכתבנו בסוגיא זו אתה למד על מה שאמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן שלא סוף דבר בשחלק הקטן מבורר אלא אף לא חלקו עדין אין מורידין אותו בחלק הקטן אלא אם כן נתמנה על כך מצד אביו ודוקא כשהקטן מתפרנס בפני עצמו אבל אם היו מתפרנסין כאחד רשאין הגדולים לירד ולהשביח והשבח לאמצע וכן כתבנוה בפרק מי שמת ואע"פ שבמעשה הזקנה ובנותיה יראה שכלם מתפרנסים כאחד אפשר שמתוך שהממון לא היה בידם עדין אין לבית דין להוריד גדול בחלק קטן:

4 בבא מציעא פתח ↗

אַהְדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: לָא סַיְּימוּהָ קַמַּי דְּקָטָן הוּא.

4 ספר מצוות גדול פתח ↗

הלכות סנהדריןשופטים א ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה׳ אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק שופטים הם הדיינים כפי׳ רש״י בפרשה זו הפוסקין את הדין ושוטרים הם הרודין את העם אחר מצותם במקל ורצועה עד שיקבלו עליהם את הדין, בכל שעריך בספרי שם ובירושלמי דספ״ק דמכות ובסנהדרין דף ט״ז בכל עיר ועיר, וכן בכל שבט ושבט עושין כן להושיב בתי דינים בכל עיר ועיר שנא׳ לשבטיך ושיהא אותם הדיינין צדיקים ומומחין לשפוט צדק שנא׳ ושפטו את העם משפט צדק עיקרי מצוה זו במסכת סנהדרין ומפרש שם בפ״ק במשנה דף ב׳ ובג׳ דף י״ז סנהדרי גדולה הקבועה בלשכת הגזית הייתה של שבעים ואחד שנא׳ אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן שנאמר והתיצבו שם עמך הרי ע״א, מהמיימוני פ״א ההלכות סנהדרין הגדול שבכולם יושב למעלה מכולן והוא הנקרא נשיא בכל מקום שבתלמוד ונקרא מופלא שבדיינין והוא העומד תחת משה רבינו ואינו ממנין השבטים והגדול שבשבעים יושב אצלו למטה הימנו והוא הנקרא אב ב״ד וכל הגדול בחכמה מחברו הוא קרוב לנשיא יותר מימינו ומשמאלו וכן היא שנויה בתוס׳ ריש פ״ח דסנהדרין שהנשיא יושב באמצע והזקנים מימינו ומשמאלו בפרק אחד דיני ממונות דף ל״ו והיו כולן יושבין כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה, בפרק הנחנקין דף פ״ו ופ״ח ועוד מעמידין שני בתי דינין של שלשה ועשרים אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וכן בכל עיר ועיר מישראל הייתה סנהדרין של שלשה ועשרים יושבת בשער העיר שנאמר בכל שעריך ונאמר והציגו בשער משפט בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין דף ל״ו שנינו שכל סנהדרי קטנה יושבים לפניהם ג׳ שורות של ת״ח ובכל שורה כ״ג איש הוצרכו לסמוך סומכין מן הראשונה מתחילתה ואחד מן השנייה בא לראשונה בסופה ונמשכין כולם למעלה ואחד מן השלישית בא לשנייה בסופה ובוררין להם עוד אחד מן הקהל ומושיבין אותו בשלישית במקום הראוי לו והוא בסוף השורה וכולם נדים איש איש ממקומו שהרי הקטן שבסנהדרין הוא גדול מכל השורות והקטן שבשורה ראשונה הוא גדול מכל השורות והקטן שבשורה ראשונה הוא גדול מכל השורה שלישית, לפיכך שנינו בפרק א׳ דף ד׳ והסוגיא בדף י״ז ומה שכתב אהד כותב דברי המזכין וכו׳ בדף ל״ו עיר שאין בה מאה ועשרים איש אין מושיבין בה סנהדרים כדי שיהא שם ארבעה פעמים עשרים ושלשה ועשרה בטלנים של בית הכנסת ושני סופרי הדיינים שעומדים לפניהם אחד מן הימין ואחד מן השמאל אחד כותב דברי המזכין ואחד כותב דברי המחייבין ושני חזנין ושני בעלי דינין שני עדים ושני זוממין ושני זוממי זוממין ושני גבאי צדקה וכשיגיעו לחלק נוטלין אחד מן העם מפני שהצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה והטעם בב״ק דף ח׳ ורופא הוא המוהל ואומן הוא המקיז דם ולבלר ומלמד תינוקות הרי מאה ועשרים, כך משמע שם ושאין ב״ד פחות מג׳ בדף ג׳ ובדף ו׳ עיר שאין בה מאה ועשרים מעמידין להם ג׳ דיינין שאין ב״ד פחות משלשה כדי שיהא בה רוב ומעוט אם היתה ביניהם מחלוקת, בפרק אחד דיני ממונות דף ל״ב ול״ו אין מושיבין בסנהדרין גדולה וקטנה אלא כהנים ולוים וישראלי׳ מיוחסין הראוין להשיא לכהונה ויהיו מנוקים מכל מומי הגוף בסנהדרין דף י״ז ויהיו בעלי חכמות בעלי עושר בעלי קומה בעלי מראה בעלי כשפים שידעו לבטל כישוף הבורחין מידם ולדון המכשפין. ודרשינן בפרק ארבע מיתות סנהדרין דף ס״ח לא תלמוד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות. ויודעים בשבעים לשון שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן, בדף ל״ו דלעיל אין מעמידין בכל הסנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס מפני שיש בו אכזריות ולא מי שאין לו בנים כדי שיהא רחמן. ואין מושיבין מלך ישראל בסנהדרים מפני שאסור לחלוק עליו ולמרות דבריו אבל מושיבין כ״ג אם היה ראוי בחכמה כדתנן בריש פרק כהן גדול סנהדרין דף י״ח כ״ג דן ודנין אותו מעיד ומעידים אותו אבל מלך לא דן ולא דנין אותו ולא מעיד ולא מעידים אותו א״ר יוסף בדף י״ט ל״ש אלא במלכי ישראל משום מעשה שהיה בינאי המלך שהרג עבדו את הנפש ויראו חכמים לדונו ואירע תקלה בדבר אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו שנאמר בית דוד דינו לבקר משפט ואי לא דינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. גרסינן בירושלמי פרק כ״ג ריש פירקא וימנה אנטלר פי׳ ממונה לטעון בשבילו ומתרץ כגון שנפלה בו שבועה ואנטלר אינו יכול לישבע. מהמיימוני פ״ב דהלכות סנהדרין כל הסוגיא בית דין של שלשה אע״פ שאין בהם חומר כבית דין של עשרים ושלשה צריכין שיהיו בעלי חכמה שנ׳ אנשים חכמים וידועים ולא שיהיו שונאין את הבריות שנ׳ וידועים לשבטיכם שאהובין לכל ושיהיו אבירי לב להציל העשוק מיד גוזל שנא׳ אנשי חיל ושיהא עניו וסבלן שנאמר ויצוום אל ב״י צום אל ב״י לישא טרחם ומשאם וריבם ושיהא ירא שמים שנאמר ירא אלהים ושלא יהיו להוטים לקבץ ממון ונבהלים להון כדתניא בת״כ שונאי בצע שונאי ממונם בדין שאפי׳ קוצץ כרמו ושורף גדישו כהוגן דנו ושיהיו אנשי אמת מתרחקין מן השקר ורודפין אחר הצדק שנא׳ אנשי אמת. גרסינן בירושלמי פרק קמא דסנהדרין ובתוספות שם מביאו בד״ה דברי הכל דף ב׳ רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרויהון שנים שדנו אין דיניהם דין וכן הלכה בד״א מד״ס בגמרא דידן שב דף ג׳ אבל מן התורה מותר לאחד לדון שנאמר בצדק תשפוט את עמיתך ומה ששנינו במסכת אבות פ״ד אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד עצה טובה מד״ס היא ואפילו למומחה לרבים דת״ר שם בסנהדרין דף ה׳ והסוגיא בתו׳ שם בד״ה כגון שדן יחידי אע״פ כן עצה טובה השיאוהו שלא ירגיל לעשות כן גם זה בתוס׳ שם בד״ה דן כל הסוגיא יחיד מומחה או שלשה הדיוטות יכולים לדון הנידוני׳ בעל כרחם אפי׳ לא קבלום עליהם מדאמר שמואל שם ובדף ג׳ שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב״ד חצוף ואם היה מדבר בקבלום עליהם לא היה קורא אותם בית דין חצוף וכבר בארנו שאין הל׳ כשמואל אלא כר׳ יוחנן שחולק עליו בירושלמי וצריך שלשה. ומה ששנינו בפ׳ זה בורר סנהדרין דף כ״ג זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני שום אדם יכולים שלשה לדונו בעל כרחו. הלכה כרב נחמן שאומר בתחילת פ׳ המניח בבא קמא דף כ״ז עביד איניש דינא לנפשיה אפי׳ היכא דליכא פסידא למיזל לבי דינא פי׳ שאין לו פסידא אם ימתין עד שיזמינוהו לדין. עד אימתי הדיינין יושבין בדין סנהדרי קטנה וב״ד של ג׳ יושבים מאחר תפלת השחר עד סוף ו׳ שעות ביום כדאיתא בשבת דף י׳ אבל ב״ד הגדול היו יושבין מתמיד של שחר ועד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובי״ט היו יושבין בבית המדרש בהר הבית. בפ׳ א׳ דיני ממונות סנהדרין דף ל״ז דורש שררך אגן הסהר אל יחסר המזג שררך זו סנהדרין שיושבת בטיבורו של עולם בלישכת הגזית שבמקדש אגן שמגינ׳ על כל העולם כולו הסהר שדומה לסהר שהיו יושבין כחצי גורן עגולה אל יחסר המזג שאם הוצרך אחד מהם לצאת אם יש שם עשרים ושלשה יוצא ואם לאו אינו יוצא ומכאן יש ללמוד שלא היו יושבין כלם תמיד ולא היו מתקבצין כל השבעים אלא בעת הצורך שם דף ל״ד רבה רמי כלו׳ מקשה המקראות זה לזה כתיב ושפטו את העם בכל עת וכתיב והי׳ ביום הנחילו את בניו ונחלות כדינין כמבואר שם שנאמר לחוקת משפט הא כיצד דיני ממונות מתחילין ביום וגומרין בלילה ורבי יוחנן הכשיר שם סומא לדון על ידי כך ממשנתינו ששנינו שם בדף ל״ב דיני ממונות דנין ביום וגומרי׳ בלילה ומעמידה כרבנן שחולקי׳ על ר׳ מאיר שעושה הדרשה דמקיש דינים לנגעים ופוסל סומין לדון בדף ל״ד דלעיל מהמיימוני פ״ג דהלכות סנהדרין אין מקבלין עדות ואין מקיימין שטרות בלילה מפני שהוא תחת דין וגרסינן בירו׳ פרק אחד דיני ממונות ומביאו בתוס׳ פרק מצות חליצה יבמות דף ק״ד בד״ה מר מניין לדיינין שטעו ודנו בלילה שדיניהם דין ת״ל ושפטו את העם בכל עת. תניא בפרק יש נוחלין בבא בתרא דף קי״ג והיתה לב״י לחוקת משפט אורעה כל הפרשה כולה להיות דין וכתיב והי׳ ביום הנחילו את בניו לומר לך ביום אתה מפיל משפט נחלות ולא בלילה כדרב יהודא אמר רב דאמר שם שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא שם ולקמן במ״ע ק״ט כתב דבדרבנן כגון קיום שטרות עד נעשה דיין ועוד יותר חילוקים מבוארים שם ועיקר דין זה בכתובות דף כ״א ובגיטין דף ה׳ לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוו להו עדים. ואין עד נעשה דיין. בברכות דף ו׳ אפי׳ ב״ד של שלשה שיושבין שכינה ביניהם שנ׳ בקרב אלהים ישפוט לפיכך צריכין הדיינין לישב באימה וביראה ובעטיפה כדאמרינן בשבת דף י׳ מאימתי התחלת הדין משיתעטפו הדיינין, מהמיימוני פ״ד דהלכות סנהדרין משה רבינו סמך יהושע בידו שנא׳ ויסמוך את ידיו עליו וגו׳ וכן השבעים זקנים משה רבי׳ סמכם ושרתה עליהם שכינה ואותם זקנים הם סמכו לאחרי׳ ואחרי׳ לאחרי׳ ונמצאו הסמוכים איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו שלמ״ר כך משמע בסנהדרין דף י״ד ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין הרי זה נסמך. תניא בסנהדרין דף י״ג ומה שכתב והוא שיהא אחד מהן סמוך וכו׳ במיימוני דלעיל ובפ״י למשניות משנת סמיכת זקנים ממשמעות הגמ׳ שם סמיכת זקנים בשלשה. והוא שיהא אחד מהן סמוך מפי אחרים שם אמר ליה רב אדא בריה דרבא לרב אשי בידא ממש סמכי לי׳ או דילמא בשמא סמכי ליה א״ל סמכי ליה בשמא וקרו ליה רב ויהבו ליה רשותא למידן דיני קנסות. כך משמע שם ובדף ב׳ וי״ד ובפרק החובל בבא קמא דף פ״ד אין קרוי אלהים אלא ב״ד שנסמכו בא״י והם האנשים החכמים הראוים לדון שבדקו אותם ב״ד של א״י והמחו אותם וסמכו אותם. מסקינן בסנהדרין דף י״ד שאין סומכין זקנים בחוצה לארץ אע״פ שהסומכין בארץ אבל אם היו הסמוכין והנסמכין בארץ סומכין אע״פ שאינם עם הסומכין. שנינו במכות דף ז׳ סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בח״ל שאם נסמכו בארץ ויצאו ת״ל הרי הן דנין דיני קנסות בח״ל. אמר רב בסנהדרין דף ה׳ האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי בעי למיפטר לישקול רשותא מריש גלותא פשיטא הרשות שיתן הנשיא שבא״י לבני א״י והרשות שיתן ראש גולה שבבבל לבני בבל ואף לבני א״י מועיל שהרי בבבל השבט ובא״י המחוקק כדתניא שם והירושלמי מביאים התוס׳ שם בד״ה דהכא לא יסור שבט מיהודא אילו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט ומחוקק מבין רגליו אילו בני בניו של הילל שמלמדין תורה ברבים ואמרו בירו׳ שראש גולה שבבבל גדול מהנשיא שבארץ ישראל לפי שהוא מן הזכרי׳ והנשיא מן הנקבות ומסקינן שהרשו׳ שיתן הנשיא שבא״י אינו מועיל כי אם בארץ ולא בבבל. שנינו בפ״ק דף נ׳ אין דנין לא את השבט שהודח ולא את נביא השקר ולא כ״ג אלא על פי ב״ד של שבעים ואחד ואין מוציאין למלחמת הרשו׳ וגם אין מוסיפין על העיר ועל העזרו׳ ואין עושין סנהדראו׳ לשבטים ואין עושין עיר הנדחת אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. בדף ט״ז שנ׳ כל הדבר הגדול יביאו אליך ומשה במקום שבעים ואחד הי׳. בדף ב׳ אין דנין דיני נפשות אלא בכ״ג שהיא סנהדרי קטנה שם ומנין לסנהדרין קטנה שהיא של כ״ג שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת והם המחייבין ועדה מצלת והם המזכין ואין עדה פחותה מעשרה הרי עשרים ומניין לעדה שהוא עשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב, שם מניין להביא עוד שלשה ממשמע שנא׳ לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאהיה עמהם לטובה אם כן מה ת״ל אחרי רבים להטות לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך לטובה על פי עד אחד הטייתך לרעה על פי שנים אין ב״ד שקול מוסיפין עוד אחר הרי כ״ג שם ואפי׳ נפשות בהמה כגון שור הנסקל ושור הרובע והנרבע בכ״ג שנאמר וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור. שם גזילות וחבלות בשלשה מומחין נזק וחצי נזק ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה והמוציא שם רע בשלשה דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים המוציא שם רע בכ״ג מפני שיש בו דיני נפשות אם יהי׳ אמת הדבר ותסקל הבת. שם מלקות בג׳ ואע״פ שאיפשר שימות כשמלקין אותו. שם ועריפת עגלה בחמשה. שם ועיבור החדש בשלשה ועיבור השנה בשבעה. שם ובדף ג׳ הבא לדון בעידי הלואות ובעדי הודאות אינן צריכין מומחים אלא אפילו שלשה הדיוטות לפיכך דנין בהודאות ובהלואות וכיוצא בהן בח״ל ואע״פ שאין בית דין של ח״ל אלהים בפרק החובל דף פ״ד ובפרק המגרש גיטין דף פ״ח. שליחות בית דין של א״י עושין. ואין להם לדון דיני קנסות בשליחות. אמרינן בפ׳ החובל בבא קמא דף פ״ד כל מילת׳ דלא שכיחא או לית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותיהו אבל שכיחא ויש בה חסרון כיס עבדינן שליחותיהו. במיימוני פ״ה דהלכות סנהדרין מי שגנב או שגזל גובין ממנו בח״ל את הקרן אבל לא את התוס׳ ואדם שחבל בחבירו אין גובין את הנזק והצער והבושת. אבל שבת וריפוי שיש בהם חסרון כיס הורו הגאונים ואמרו שמעשים בכל יום לגבותם בח״ל היינו בעלי התוס׳ דב״ק בד״ה ואי דף ט״ו ובפרק החובל בד״ה אי נמי דף פ״ד ורבותינו שבצרפת חלקו מה שדנו בפ׳ שור שנגח ד׳ וה׳ בבא קמא דף ל״ז חנן בישא תקע לההוא גברא וכן בפ׳ כיצד הרגל דף כ״א דאגביה רב נחמן אפדניה מגזלן א׳ שבנאה בקרקע חבירו והיו אומרים דשמא מדבר בעניין שתפש או אקבעיה לדינא בא״י ונדחקו עי״כ. דיני גרמות אינן כקנסו׳ וגובין אותם ודנין אותם בח״ל כדמסקינן בהגוזל דף צ״ח דאגביה בי׳ כי כשורא לצלמי וכן הדין במוסר ממון לחבירו אע״פ שלא יעשה מעשה דנין אותו דייני ח״ל כדאמרינן בהגוזל דף ק״ז כתב רב אלפס בפרק החובל והגאון שמנהג הישיבות בח״ל אע״פ שאין גובין שם קנס מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לא״י וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו מתירין לו נידויו בין שנתפייס בעל דינו בין שלא נתפייס ואומר בכתובות דף מ״א ובב״ק דף פ״ד ומבואר שם באשירי שאם תפש הניזק מקודם שיעור הראוי לו ליטול אין מוציאין אותו מידו. כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלוי׳ וידועין כגון דבר שמפורש במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהי׳ ודנין בו כהל׳ כדמסקינן בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין דף ל״ג ואם א״א להחזיר פטור מלשלם שם שמצינו ברבי טרפון שהורה בכשרה שהיא טריפה והאכילה לכלבים וא״ל ר׳ עקיבא שהוא פטור מטעם שטעה בדבר משנה ואומר שם דאילו איתא בעינה הוא הדרא לכשרות. טעה בשיקול הדעת מפרש רב פפא שם היכי דמי שיקול דעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר ועבד כחד מיניהו וסוגיא דעלמא כדברי האחר שנהגו לעשו׳ כמותו זהו שיקול הדעת אם הי׳ הדיין מומחה ונטל רשות מראש גולה או מן הנשיא חוזר הדין שאין יכול בעל הדין לומר מי יאמר שלא טעה באחרונה הואיל והוא מומחה לסמיכה וה״ה מומחה לסמיכה ולא נטל רשות רק שקבלו עליהן בעלי דינין שחוזר ואם א״א להחזיר פטור מלשלם כמו שמצינו שם ברבי טרפון שהי׳ מומחה ונסמך שאמר לו רבי עקיבא אי נמי בשיקול הדעת טעית כל המומחה לרבים פטור וגרסינן בסנהדרין דף ה׳ רבה בר רב הונא דן דין וטעה אתא לקמיה דרב אמר לי׳ אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים הא למדת שמומחה שלא נטל רשות וקבלוהו בעלי דינין פטור מלשלם ואם לא קבלוהו חייב לשלם והוא שטעה בשיקול הדעת. אבל אינו חוזר הואיל ואינו מומחה בסמיכה. שנינו בפ׳ עד כמה בכורות דף כ״ח במס׳ בכורות דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא בגמ׳ שם פירש עירבן עם פירות אחרות מה שעשה עשוי וישלם מביתו והטמא בטל ואם אין שם כדי ביטול ישלם ואם הי׳ מומחה לרבי׳ פטור מלשלם העמדנוה בפ׳ אחד דיני ממונות סנהדרין דף ל״ג ועיין בתוספות פרק הגוזל בבא קמא דף ק׳ בד״ה וטיהר שנשא ונתן ביד וטעה בשיקול הדעת ובפ׳ קמא דף ו׳ העמדנוה בדקבלוהו עלייהו. דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב בה ועשה זה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואחר כך ידע שאינו בן שבועה אע״פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קבל עליו ליתן או למחול לו אלא כדי שיפטר מן השבועה שחייבו בה הטועה וכל קניין בטעות או מחילה בטעות חוזר וכן כל כיוצא בזה כדמוכח בגיטין דף י״ד ובחזקת הבתים דף מ״א גרסינן בפ׳ זה בורר סנהדרין דף ל״א אמר רבי יוחנן שנים שנתעצמו לדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הוועד כופין אותו ודן בעירו אם הוצרך דבר לשאול כותבין ושולחין אם אמר כתבו לו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין ומסיק אמימר שם בד״א כשאמר המלוה נדון כאן שלא אצטרך להוציא מנה על מנה והלוה אומר נלך לבית הוועד אבל אם הלוה אומד נדון כאן והמלוה אומר נלך לבית הוועד כופין את הלוה ועולה עמו משום דכתיב עבד לוה לאיש מלוה פירש רבינו יצתק וכן באשירי שם כל הסוגיא עד סוף כי בית הוועד הוא מקום קיבוץ ת״ח אבל לבית דין הגדול שהוא הנשיא שבא״י אפילו הלוה שאומר כן הרשות בידו כדמוכח בהגוזל דף קי״ב וכן בתו׳ שם כל הסוגיא גבי מקבלים עדות שלא בפני בעל דין דמר עוקבא מפרש ליה כגון דפתח ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אי הכי פתחו נמי מצי אמר ליה לבית דין הגדול קאזילנא משמע שהנתבע דהיינו הלוה יכול לומר לבית דין הגדול קאזילנא ואומר ר״ת שבית דין הגדול הוא הנשיא שבא״י מדאמרינן בסוף פרק זה בורר דף ל״ח ששלח הנשיא שבא״י לראש גולה שבבבל עוקבן הבבלי קבל קדמנא ואמר ירמי׳ אחי העביר עלי הדרך עשו לו דין שם ואי לא ציית השיאוהו ויראה פנינו בטבריא ופירשו בתוס׳ שם ואי לא ציית הוא שאומר לבית דין הגדול קאזילנא שהרי יותר יש כח לראש גולה שבבבל לרדות בשבט יותר מן הנשיא שבא״י כדאמר בפ״ק דף ה׳ והביאו לעיל ודווקא מפני שהיה הנשיא מופלג בחכמה אבל עתה נקרא בית דין הגדול התלמיד חכם הגדול יותר בחכמה ובמנין כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות סנהדרין דף ל״ב הלך אחר בית דין יפה אחר רבי אליעזר ללוד אחר רבי מתיא בן חרש לרומי משמע שברומי הוא בית דין הגדול שאין למעלה הימנו עוד הי׳ רבי׳ יצחק אומר בתו׳ פ׳ זה בורר סנהדרין דף ל״א בד״ה ואם דווקא בשניהם שנתעצמו לדין אם אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין אבל בעלמא לא כדאמרינן בפרק איזהו נשך בבא מציעא דף ס״ט וכן בתו׳ שם דברי ר״י גבי הנהו תרי כותאי חזינא דכל אבתראי רדיף מר אמר רב פפא כל כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה. שנינו בפ׳ זה בורר דף כ״ג כשאחד מבעלי דינין בורר לו דיין א׳ וחבירו בורר לו דיין אחד שני הדיינין בוררין להם עוד דיין שלישי ושלשתם דנין לשניהם שמתוך כך יצא הדין לאמתו. אם יש שני ת״ח בעיר אחת והאחד גדול מחבירו יכול אחד מבעלי הדינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אע״פ שהוא קטן ממנו מאחר שהם בעיר אחת כדמוכח בפרק זה בורר סנהדרין דף כ״ג גבי בי דינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קמטרחנא לך נלך ונדון בפני רב חסדא. אע״פ שלא היה גדול כרב הונא אע״פ שזאת הסוגיא אינה במסקנא מ״מ הסברא אמת וגם ר״ח לא סתרה בפירושי אחר המסקנא אמר רבא שם דף כ״ד קבל עליו קרוב או פסול בין לעדות בין לדין בין למחול על פיהם בין ליתן על פיהם אם לא קנו מידו על זה יש לו לחזור בו עד שיגמור הדין נגמר הדין והוציא הממון בדין זה הפסול או בעדותו אינו יכול לחזור בו שהלכה כחכמים שאומרים כן שם. שם שלחו ליה מבי רב לשמואל לפני גמר דין וקנו מידו מהו שלח להו אין לאחר קניין כלום. פסק רב אלפס שם אפילו קבל הפסול כשנים וקנו מידו אינו יכול לחזור בו שהרי אפי׳ קבל בעל דינו כשנים וקנו מידו אינו יכול לחזור בו כדגרסינן בפרק שבועת העדות דף מ״ב ההוא דאמר ליה לחבריה מהמנת לי כבי תרי כל היכא דאטרח לא פרענא כו׳. וכן שנינו בפרק זה בורר דף כ״ד מי שנתחייב שבועה לחבירו בבית דין ואמר ליה דור לי בחיי ראשך והפטר או דור לי בחיי ראשך ואני אתן לך כל מה שתטעון פירוש דור השבע אם קנו מידו אין יכולין לחזור בו ואם לא קנו מידו יש לו לחזור בו עד שיגמור את הדין נגמר הדין ונשבע כמו שאמרו לו אינו יכול לחזור בו כדברי חכמים שם שהלכה כמותם כדפסק שם רב נחמן וחייב לשלם וכן פסק המיימוני פ״ז דהלכות סנהדרין וה״ה למי שנתחייב שבועת היסת והפכה אם קנו מידו או נשבע זה שהפכה עליו אינו יכול לחזור בו. עוד שנינו בפ׳ זה בורר סנהדרין דף ל״א כל הסוגיא עד סוף שמי שנתחייב בדין שכל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלשים יום הביא בתוך שלשים יום סותר לאחר שלשים יום אינו סותר אמר רשב״ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים יום ומצא לאחר שלשים יום ובזו הלכה כרשב״ג. אבל אמרו לו הבא עדים והבא ראיה ואמר אין לי עדים ואין לי ראיה ודנוהו וחייבוהו ולאחר זמן מצא עדים ומצא ראיה בזה פוסק בגמרא כחכמים שאומרים שאינו כלום וכ״ש אם אמר אין לי עדים ואין לי ראיה וכיון שראה שנתחייב בדין אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראי׳ מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום ואין משגיחין על עדיו ועל ראייתו בד״א כשהייתה הראי׳ אצלו והעדים עמו במדינה אבל אם באו לו עדים מממדינת הים או שהיו שטרות של אביו מופקדות ביד אחרים ואחר כך מצא שם ראיתו הר״ז מביא ראיה וסותר אא״כ פירש ואמר אין לי ראיה כלל לא כאן ולא במקום אחר. פסק רב נחמן שם שתינוק היורש שאמר אין לי ראיה ואח״כ מצא ראיה שסותר הדין דינוקא במילי דאבוה לא ידע. מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע שיהא חבירו נאמן בטענותיו ויטול כל מה שטען בלא שבועה או אם לא יבא ביום פלוני וישבע ויטול אבד זכותו ואין לו כלום ויפטר חבירו ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואבד זכותו ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו היום הרי זה פטור מקניין זה וישבע כשיתבענו חבירו כמו מקודם כן הורו הגאונים וכן הוא במיימוני דלעיל וכן כל כיוצא בזה וכן ראיתי בירושלמי דקדושין פ״ג בעניין המתנה אם לא אעשה לך כך וכך ביום פלוני יהא כך אירע לו אונס רבי יוחנן אומר אונסא כמאן דלא עבד וריש לקיש אמר אונסא כמאן דעבד והלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש:

4 שולחן ערוך, חושן משפט פתח ↗

מי שירש את אביו והשביח הנכסים ונטע ובנה ואח"כ נודע שיש לו אחים במדינה אחרת אם קטנים הם השבח לאמצע ואם היו גדולים הואיל ולא נודע שיש לו אחים שמין לו כאריס וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח אין שמין לו כאריס אלא השבח לאמצע שהרי לא ברשות ירד:

5 רש"י פתח ↗

מתני' הרי זה יוציא לו חסרונות - כשיחזירם לו יפחות כמה הם רגילים לחסור ובגמ' מוקי לה בשעירבן עם פירותיו:

5 תוספות על פסחים פתח ↗

בכדי חסרונן - פ"ה כדרך חסרונם של פירות וקשה לר"י א"כ מ"ט דרשב"ג דאמר מוכרן בב"ד ואור"י דמיירי דנחסר בחדש אחד יותר ממה שחסרון עולה לחדש וקרי בכדי חסרונן לפי שעדיין לא נתחסרו יותר מכדי חסרון העולה לשנה כדמפר' בהמפקיד ב"מ מ. לחטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור אבל אם נחסרו יותר ד"ה מוכרן בב"ד:

5 בית יוסף פתח ↗

הקונה מחבירו חבית של יין או שמן סתם וכו' אפי' אם מוכר בשעה שהוא צלול וכו' אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד וכו' בפרק המפקיד בבא מציעא מ. תנן המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז יוציא לו חסרונות וכו' יוציא לו ג' לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחבירו ה"ז מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כת"ק ובגמרא שם: אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים ופרש"י המוכר שמן. לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקע ושקטו שמריו מותר לערב ולבלבל שמרי' המשוקעי' שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן תוך המדה ורב פפא אמר איפכא מסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים וכתב הרא"ש והלכתא כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ולבלבל השמן שהוא מוכר כדי שימכור השמרים שבחבית עם השמן וה"נ אמרינן בפ' הזהב גבי יין דאין מערבין שמרי יין זה ביין של חבית אחרת אבל נותן לו את שמריו של אותה חבית ואם יש לחלק בין עכירות דיין לעכירות דשמן מהך דהכא אין ראיה שהמוכר שמן לחבירו בעת שהוא מזוקק שיכול לערב בו שמרים דשאני הכא שלקח השמן בשעת בית הבדים שכל השמן בחזקת שהוא עכור והתנה עמו ליתן לו כל השנה להסתפק ממנו ובאותו זמן יצלל השמן ובהא קאמרי רבנן דמותר לערב כיון שלקחו בשעת עכירות אע"פ שההסתפקות בזמן צלילותו ומיהו מדקאמר תלמודא אי ערבת לי מעיקרא הוה מזביננא ליה וסלקא דעתך דאיירי בתנוני אלמא בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב בו שמריו ולמכרו עם השמן עכ"ל והשתא מה שהשוה רבינו יין ושמן להתיר לערב שמרים שבחבית וימדוד הכל ביחד ואפי' אם מוכר בשעה שהוא צלול מבואר בדברי הרא"ש שכתבתי:

6 רש"י פתח ↗

ר' יוחנן בן נורי אמר - אהכל לפי המדה פליג:

6 רשב"א פתח ↗

מתני': רבי יהודה אומר אם היתה מדה מרובה לא יוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות. פירש רש"י ז"ל, שבימות הגורן כשמפקידן החטים יבשות, ובימות הגשמים כשמחזירן נופחות. ולפי פירושו, הא דתני תנא קמיה דרב נחמן במה דברים אמורים כשמדד לו מתוך גרנו והחזיר לו מתוך ביתו, דברי ר' יהודה הם שאמר לחכמים, וכן מצאתיה שנויה בתוספתא פ"ג ה"ד אמר ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו, מפני שהן מותירות, אמרו לו מפני שהם מתפזרות מפני שהם אובדות, ע"כ בתוספתא. וכן נראה באמת מפני שהביאוה בגמרא לאחר דברי ר' יהודה, ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ואם הדברים כן ההיא דתני תנא ליתא, דהא פליגי רבנן עליה דר' יהודה, לומר, דאע"פ שהחזיר לו מתוך ביתו יוציא לו חסרונות מפני שהרבה אובדות והרבה מתפזרות. ואין נראה כן מדברי הרי"ף ז"ל, שהוא כתב ההיא דמדד לו מתוך גרנו בהלכותיו בפסק הלכה. ועוד קשה לי קצת, אם טעמו של ר' יהודה משום דמותירות בימות הגשמים, מאי שנא מדה מרובה ומאי שנא מדה מועטת. וי"ל, שהנפח של מדה מרובה משלים לחסרונות, וכן פירש רש"י ז"ל, ודברי התוספתא מכריעין. והראב"ד ז"ל פירש, דטעמיה דר' יהודה במדה מרובה, שכשאדם מודד כל כך אינו מדקדק במדה, פעמים מוחק פעמים אינו מוחק כל כך, מפני שהמלאכה מרובה, ולדבריו ההיא דתני תנא דרבנן היא והלכתא היא, וזה היה נכון אלו היה התוספתא מודה לו, אבל מה נעשה לדברי התוספתא, ולגמרא שהביאו אותה בפיסקא דר' יהודה, ועוד צריכה לי עיון.

6 חכמת שלמה פתח ↗

תוס' בד"ה וכי מה כו' לית לך טעמא כו' כצ"ל:

7 רש"י פתח ↗

גמ' זרע פשתן בגבעולין - חסר כל כך לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלים והרוח מנשבתן אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כ"כ:

7 משנת ארץ ישראל על משנה פרה פתח ↗

אין מזין לא ביונקות – בסוף המשנה מפורש: "אלו הן היונקות? גבעולין שלא גמלו ", ובתוספתא: "אלו הן היונקות? גבעולין שלא גמרו" פי"א ה"ז, עמ' 640. האזוב הוא שיח, צמח נמוך, שגזעו מעובה ומעוצה מעט, וממנו מתפתחים ענפי משנה, קלחים בלשון חכמים ראו להלן. מהקלחים יוצאים עלים, ובראש הקלח תפרחת ובה הזרעים. בלשון חכמים המובן של השם "גבעול" איננו קנה ארוך, אלא התפרחת שבראש הצמח. כדוגמה נביא את דברי רבי חייא שזרעי הפשתן הנזכרים במשנת בבא מציעא פ"ג מ"ז מתרבים בגבעולים: "זרע פשתן – בגבעולין שנו. תניא נמי הכי: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין" בבלי, בבא מציעא מ ע"א. אם כן, המשנה מדברת על הזרע כשהוא עדיין בגבעול, וזרעי הפשתן מצויים בתפרחת הצמח. כמו כן: " 'ובבקר זרעך תפריחי' רבי חמא בר חנינא ורבי ישמעאל ב"ר נחמן. רבי חמא בר חנינא אמר: משל לאחד שהיתה לו ערוגת ירק מלאה, השכים בבקר ומצאה שהוריקה. רבי ישמעאל ב"ר נחמן אמר: לאחד שהיתה לו ערוגה מלאה פשתן, השכים בבקר ומצאה גבעולין" ויקרא רבה, יח ג, עמ' תח-תט. לדעת אמורא אחד פריחה יפה מסמלת ערוגת ירק המוריקה לפתע, כלומר שהנביטה והגבעולים הירוקים מציצים מהקרקע; ולדעת האמורא השני, פריחה אידֵאלית היא התפתחות תפרחת הפשתן שבה נמצאים זרעי הצמח – ותפרחת זו מכונה "גבעול". כמו כן: " 'ביום נטעך תשגשגי'... וחד אמר, למי שהיה לו שדה של פשתן, בא למכרה ומצאה גבעול" דברים רבה, דברים י, עמ' 8. השגשוג מבטא שדה פשתן מתפתח שיש בו גבעולים, היינו תפרחת הזרעים. מקור אחרון זה אינו מסייע להבנת המונח "גבעול", אך הוא משתלב יפה במקורות האחרים.

8 רש"י פתח ↗

לכל כור וכור - פירוש דמתניתין הוא:

8 רי"ף פתח ↗

גמ' תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה במה דברים אמורים בשעירבן עם פירותיו אבל ייחד לו קרן זוית אומר לו הרי שלך לפניך וכשעירבן עם פירותיו נמי לא אמרן אלא דאיסתפק

9 מסורת התוספתא על בבא מציעא פתח ↗

אובדות. בבלי מ' א'.

9 שערי תורת ארץ ישראל על תלמוד ירושלמי בבא מציעא פתח ↗

א"ר יוחנן אובדות הן כו'. — חסר וכצ"ל: א"ר יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להן כו' ופיסקא היא מן המשנה אמרו לו לר' יוחנן בן נורי אובדות הן מתפזרות הן וע' בבלי מ' א' ותוספתא פ"ג.

10 רי"ף פתח ↗

10 מסורת התוספתא על בבא מציעא פתח ↗

שעירבן וכו'. בבלי מ' א'.

11 רש"י פתח ↗

ליחזי דידיה כמה הוו כו' - ויראה כמה חסרו ויטול על של חברו כפי חשבון:

11 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה ליחזי דידיה. ויטיל על ש"ח כו'. כצ"ל:

12 רא"ש פתח ↗

ההיא סיבתא דהוו לה תלתא בנתא. אישתבאי איהי וחדא ברתא. והנך תרתי בנתא שכיבא חדא מינייהו ושבקת ינוקא. אמר אביי היכי ליעביד. לוקמינהו לנכסי בידה דאחתא כדין שמורידין קרוב לנכסי שבוי לאכול הפירות. דלמא שכיבא סיבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואפילו בתורת אפוטרופוס. לוקמינהו בידא דינוקא לכל הפחות חצי הנכסים הראויין לו אם מתו השבויות. דלמא לא שכיבא סיבתא ואין מורידן קטן לנכס שבוי אמר אביי פלגא יהבינן לאחתא ואידך פלגא מוקמינן אפוטרופוס לינוקא. ואף ע"ג דבעלמא אין בית דין מעמידין אפוטרופוס לנכסי שבוי הכא דיורש דשבוי הוא קטן ב"ד נזקקין לתקנת הקטן ומעמידין אפוטרופוס למה שראוי לקטן לירש. ואם יבא השבוי יטול הקטן כדין קרוב שיורד לנכסי שבוי. רבא אמר מגו דאוקימנא אפוטרופוס לפלגא מוקמינן נמי לאידך פלגא. רבא ס"ל כיון דזקוקין ב"ד למצוא אפוטרופוס לחצי הנכסים מעמידין אפוטרופוס גם לחצי האחר. ולא לתקנת הקטן אלא לתקנת השבוי. ואפוטרופוס יוריד אריס לנכסים ויקח ממנו חלק השבוי בכל שנה לשומרו לשבוי. ואע"ג דבעלמא אין מוטל על ב"ד להעמיד אפוטרופוס לתקנת השבוי. הכא שהיה מוטל על ב"ד לטרוח ולהעמיד אפוטרופוס לתועלת חלק הראוי לקטן יוסיפו מעט טורח ויעמידו אפוטרופוס לכל נכסי השבוי לתועלת השבוי. ואם יבואו יתנו לו כל הפירות. ואנן זקוקין לפרש כן מדלא קאמר רבא מגו דמוקמינן אפוטרופוס לינוקא לפלגא מוקמינן נמי לאידך פלגא משמע דלרבא העמדת אפוטרופוס אינו לתועלת התינוק דומיא דאידך פלגא הראוי לאחתא דאינו לתועלתה דאם היא לתועלתה למה לא יעמידו הנכסים בידה מאחר שהיא רוצה לירד אלא ודאי ע"י מגו נזקקין ב"ד להעמיד אפוטרופוס לכל הנכסים לתועלת השבוי. לסוף שמעו דשכיבא סיבתא. אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא. ואם יודע להשתדל בנכסים יטרח בהו. ואם אביו העמיד לו אפוטרופוס או הסמיכו אצל בעה"ב ישתדלו בהו. ואידך תילתא דנקא יהבינן לאחתא ואידך דנקא מוקמינן אפוטרופוס לינוקא ואם יבא השבוי יטול הקטן כדין קרוב היורד לנכסי שבוי. רבא אמר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לדנקא מוקמינן נמי לאידך דנקא ולתועלת השבוי כדפרישית. והלכתא כרבא. מרי בר איסק ואמרי לה חנא בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. א"ל לא ידענא לך. אתא לקמיה דרב חסדא א"ל שפיר קאמר לך דכתיב ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. ולא הוצרך רב חסדא להביא ראיה לענין דמלתא דפשיטא הוא שאם יבא אדם ממדינת הים ויאמר לבעל נכסים אני אחיך חלוק עמי דיכול לומר איני מכירך. וגדולה מזו שנינו בפ' יש נוחלין בבא בתרא דף קלד. שאפילו אחד מן האחין אומר אני מכיר זה שהוא אחינו אינו נאמן לירש עמהן. אלא לפי שהיה טוען שהיה מכירו וכופר וגם יצא לו קול שאביו הוליד שם. ולכך הביא ראיה שטענה טובה היא לא ידענא לך ולא מחזקינן ליה רמאי. א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את. א"ל אית לי סהדי ודחילו מניה דגברא אלמא הוא. והוכחה לדבר כשאמר להם להעיד אמרו מה לנו לצרה זו לא נעיד כלום. לכך אמר למרי בר איסק זיל אייתי את ויעידו שאינו אחיך או שיאמרו שאין מכירין אותו. אמר ליה דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה. א"ל הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. כיון שיש רגלים לדבר שבשביל אלמותך נמנעין מלהעיד. א"ל סוף סוף אתו ומסהדו לי בשביל אלמותי עדות שקר. א"ל תרתי לא עבדי אע"פ שמיראתך כובשין עדותן לא יעידו שקר. לסוף אייתי סהדי דאחוה הוא א"ל פלוג ליה. א"ל ליפלוג לי נמי מפרדסי ובוסתנא דשתיל א"ל שפיר קאמר לך דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע. ואע"ג דאמרינן בפ' מי שמת בבא בתרא דף קמג: לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השביחו לעצמן. ה"נ מרי בר איסק ירד לכל נכסי אביו והשביח ממקרקעי וממטלטלי הירושה. והראב"ד ז"ל כתב מדלא דקדק ר"ח אם השביח מרי הנכסים מחמת נכסים או מחמת עצמן משמע שאין חילוק. והא דמפלגי התם היינו כשבנים גדולים וקטנים מתפרנסים יחד מתפוסת הבית אז רשאין האחין לירד ולהשביח. מיהו לאמצע השביחו אי לא חסרי מדידהו דמסתמא מחלי לגבייהו כיון דקטנים נינהו. ואם השביחו מחמת עצמן השביחו לעצמן. ואם אמרו לב"ד הרי אנו עושים ואוכלים השביחו לעצמן ואפילו השביחו נכסים מחמת נכסים. שב"ד נותנין להן רשות כ"ז שהם שותפין ונזונין מן האמצע. אבל הכא שלא היה האח ניזון עמו אין לו רשות לירד ולהשביח ואפילו השביחו מחמת עצמן אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות. א"ל אביי מי דמי התם ידעי וקמחלי. הכא מי ידע שיבא אחיו דנחיל שהיה סבור שידבק בנחלת אביו שמה ולא יבא לעולם לערער על הנחלה שבכאן. איגלגל מילתא ומטא לקמיה דר' אמי א"ל גדולה מזו אמרו שמין להן כאריס אע"פ שלדעת כן השביח שאם יבאו הבעלים שירדו לנכסיהם כ"ש הכא דס"ד שלא יבא ויערער לעולם דהשביח לעצמו. אהדרוה לקמיה דרב חסדא. אמר מי דמי התם ברשות נחית הכא לא ברשות נחית. ועוד קטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן אהדרוה לקמיה דרבי אמי אמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה. והלכתא כרב חסדא וקושיא דאביי ליתא משום דקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן ואף ע"ג דלא ידע דנחיל השביח לאמצע. אבל גדול דלא ידע דנחיל גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס:

13 תוספות פתח ↗

מדה מרובה י' כורין - וא"ת אפי' ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון החסרונות העולה להם וי"ל דבי' כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון דחסרון של כור אחד לא יוציא ולהכי נקט י' כורים לאפוקי פחות:

13 הון עשיר על משנה בבא מציעא פתח ↗

רבי יהודה אומר וכו'. נראה דכר' יוחנן בן נורי ס"ל דלא איכפת להם לעכברים וכו', והכי משמע בתוספתא דתנן התם בפ"ג ה"ד אחר דברי ר"י בן נורי, אמר ר' יהודה בד"א בזמן שמדד לו מתוך ביתו אבל אם מדד לו מתוך גרנו אין יוציא לו חסרונו מפני שהן מותירות, ע"כ. ומדתני בד"א אחר דברי רי"בן ש"מ דכותיה ס"ל, וס"ל נמי דינכה מהחסרון של כור אחד מה שמותירות כל החיטין, ולכן לפי רוב החיטים נתמעט נכיית החסרון, וכשיגיעו לעשר כורין לא יוכל לנכות כלל כי מותירות כל מה שהיה מנכה דהיינו החסרון של כור אחד בלבד. ומשמע לי שזו היא סברת התוספות דף מ. שכתבו ז"ל בד"ה מדה מרובה י' כורין, וא"ת אפילו ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון דחסרונות העולה להם, וי"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא, ולהכי נקט י' כורין לאפוקי פחות, עכ"ל. דפירושו לע"ד, דמתחילה ס"ד דתוספות דר' יהודה כת"ק ס"ל, ולכן הקשה מפני מה נקט ר' יהודה דינו במדה מרובה דהיינו י' כורין, הלא אף בפחות מזה מתנפחין לפי חשבון החסרונות, וכנגד החסרון של כל כור מחמת העכברים ודומיה' מתנפח כל כור מחמת הגשמים. והשיב דלא כן ס"ל לר' יהודה אלא כר' יוחנן דלעולם אינו מנכה החסרון אלא על כור אחד, והחסרון הזה מתנפח בעשרה כורין, ולכן כשהם עשרה כורין אינו מנכה לו כלל, משא"כ כשהם פחות דעדיין נשאר חסרון קצת שצריך לנכותו מפני שאין הנפוח שבהם מגיע לחסרון החסר מכור האחד, והוא אמרם וי"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות דקאמר ר"י אינו ר"ל חסרונות של כל כור וכור, שהרי על כור אחד לבד מוציא ולא יותר, ועוד שאם היה פירושו על כל כור וכור מאי נפקא מינה דמדה מרובה אפילו במדה מועט' מוציא לפי חשבון. אלא חסרונות רצה לומר כל החסרון אינו צריך להוציא כשהם מדה מרובה, דהיינו החסרון של כור אחד לא יוציא שהרי הנפח של עשרה כורין כנגדו, ולהכי נקט עשרה כורין משום דכשהגיעו למנין זה אז אינו מנכה כלום, לאפוקי פחות ממנין זה שאין הנפח ממלא החסרון של כור האחד, ולכן ינכה מחסרון כור, אחד מעשרה בחסרון על כל כור שהנפח שבכל כור ממלאו, והשאר ינכה אותו מן המפקיד ויתן לו פחות ממה שהפקיד אצלו, ואם בדרך משל החסרון של כור אחד הוא עשרה לוגין והנפח של כל כור הוא לוג אחד, והוא הפקיד אצלו ששה כורים, כשמחזיר לו פקדונו יחזיר לו הששה כורים פחות ארבעה לוגים, שאע"פי שחסרו עשרה לוגים מ"מ העדיפו בששה כורים ששה לוגים, נמצא שלא נחסרו בידו כי אם ארבעה לוגים, ואם הפקיד אצלו עשרה כורים אינו מנכה כלל, כי העשרה כורים שחסר העדיפו העשרה כורים לוג אחד לכל כור.ואם תאמר שאין זו כוונת התוספות ושלעולם סלה"ו דר"י כת"ק ס"ל, ושפירוש הי"ל דבעשרה וכו' הכי הוא, דס"ל לר' יהודה דנפוח של עשרה כורין ממלא החסרון של כור אחד, וכי יש נפוח למלאות חסרון של כור אחד שלם אז מנכה לנפוח מהחסרון, אבל כי ליכא נפוח כל כך למלאות חסרון של כור אחד והוא בהיות הכורים פחותים מעשרה, אז אינו מחשב הנפוח כלל ואינו מנכה אותו מהחסרון, ופי' דבריהם כך הוא, וי"ל דבעשרה כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד, ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון, דחסרון של כור אחד לא יוציא על כי הנפח של העשרה כורין משלימו, מכלל דכשאין הנפח מגיע למלאות החסרון של כור אחד והוא בהיותם פחות מעשרה אין אנו מחשיבין הנפח כלל אפילו לפי חשבון, וזהו אמרם ולהכי נקט עשרה כורים לאפוקי פחות ע"כ, מ"מ לשון התוספתא מוכיח כמ"ש דר"י כר' יוחנן ס"ל. ועוד קשה לפירוש התוספות, מ"ש נפוח של כור אחד מנפוח של לתך אחד, שנפוח של כור אחד אנו מנכים אותו מהחסרון ובפחות משיעור זה אין אנו מנכים אותו כלל, וכי מה הפרש יש בין החסרון לנפוח שהחסרון אנו מנכים אותו לעולם לפי חשבון לדעת ת"ק הן מעט הן הרבה, והנפוח אין אנו מחשבים אותו לכלום אלא אם כן הוא מרובה, דהיינו שיגיע למלאות החסרון של כור אחד כפי דעת ר' יהודה דכת"ק ס"ל לפי דברי התוספות. והיה אפשר לחלק ולומר, דשאני החסרון מהנפוח, משום דהחסרון הוא בממשות חסרון שלא יוכל להמנות יותר, על כי כבר העכברים אכלוהו וכיוצא בו, ומשום הכי הן מעט הן הרבה אנו מחשבין אותו, אבל הנפוח הוא דבר החוזר לברייתו והולך לו בעבור זמן הגשמים, ולכן אינו יתרון ממשי להחשב בדבר מועט אלא אם כן הוא נפוח הרבה אז יש לו כח לעמוד כנגד החסרון ולמלאותו להפסיד הנפקד.אבל מ"מ לע"ד כל אלו החילוקים דוחקים הם, ויותר מתישב מ"ש דר' יהודה כר' יוחנן ס"ל כנראה מלשון התוספתא, ואעפ"כ אנו צריכים לגילוי זה שכתבתי שהניפוח הוא דבר החוזר לברייתו, דמטעם זה נאמר דס"ל לר' יהודה דאף אם הפקיד אצלו יותר מעשרה כורים שהנפוח שלהם הוא יותר מהחסרון של כור אחד, אינו מתחייב משום זה הנפקד להחזיר למפקיד יותר ממה שקבל כפי מה שנתרבה הנפוח על החסרון של כור אחד, דסוף סוף נפוח זה דבר שאין בו ממש הוא ואין בנו כח לחייבו מטעם זה לשלם חטים ממש, ודיו במה שאנו מעריכים אותו כערך החסרון להשלימו, ושיתחייב הנפקד משום זה להחזיר כל המדות של חטים שלימות אע"פי שחסרו בידו ע"י העכברים. והראיה דר' יהודה ס"ל הכי, הוא מדאמר מדה מרובה ולא אמר עשרה כורים בפירוש, דמשמע באמרו מדה מרובה דכשיגיעו לזה המדה המרובה שהם העשר כורים אינו מנכה עוד הפחת, כי כבר יש בנפוח כדי להשלימו, וממילא ידעינן דאינו מוסיף להחזיר לו יותר ממדתו מחמת הנפוח, שהרי הנפוח הוא כנגד החסרון דווקא, ובלשון זה של מדה מרובה כלול כל המדות שמעשר ולמעלה, שמשם ואילך מדה מרובה היא.נמצא לפי זה שזה הדין הנאמר בעשר שהוא תחילת שיעור המדה מרובה, נאמר בכל אשר יקרא בשם זה של מדה מרובה, והם כל המדות שמעשר ולמעלה, ואם לא היה זו דעת ר"י לא היה סותם דבורו בלשון זה של מדה מרובה, אלא היה אומר בפירוש עשר כורים, דעל ידי זה היינו אומרים דדין זה לא נאמר אלא בהיותם עשר, אבל בהיותם יותר דין אחר יש והוא שהיה צריך הנפקד להוסיף על המדות כל הנפוח היתר על החסרון, ומדלא אמר הכי ש"מ כמ"ש. ואפשר שלזה כיון הר"ב בפירושו מדה מרובה מעשרה ולמעלה, דפירוש דבריו הוא כמ"ש התי"ט שהמדה מרובה מתחלת מעשרה כמבואר בש"ס דף מ. וכמה מדה מרובה עשרה כורים. והדין שיש לה בעשר כורים יש לה אף בהיותם למעלה מעשרה כמו שכתבתי, דא"א לפרש דמעשרה ולמעלה דווקא דהיינו כשהם יותר מעשרה אז הם מדה מרובה, דמשמע ולא פחות מעשרה ולמעלה ואפילו עשרה ממש, שהרי לא כן אמרו בש"ס כמ"ש התי"ט, אלא שבמנין עשרה נקראת מדה מרובה, וא"כ אפוא א"א שתהיה זו כוונת הר"ב באמרו ולמעלה אלא להוכיח מה שכתבתי כנלע"ד:

14 רש"י פתח ↗

מדת הגורן - היתה יתירה על של בתים:

14 מסורת התוספתא על בבא מציעא פתח ↗

שמדד וכו'. בבלי מ' א'.

15 רש"י פתח ↗

בשופטני - שוטים:

15 רי"ף פתח ↗

מינייהו ולא ידע כמה איסתפק מינייהו אבל אי איסתפק מינייהו וידע כמה איסתפק מינייהו חזינן דידיה כמה הוו ודחבריה כמה הוו ומפקינן מאי דאיסתפק מינייהו וההוא חסרונא יהבינן מיניה לכל סאה חושבנא בד"א שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוציא לו חסרונות מפני שהן מותירות:

15 תוספתא כפשוטה על בבא מציעא פתח ↗

31-32. אמ' ר' יהודה במה דברים אמורים בזמן שמדד לו מתוך ביתו, אבל אם מדד לו מתוך גרנו אין יוצא לו חסרונו, מפני שהן מותירות. במשנתנו פ"ג מ"ז: ר' יהודה אומר אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות, מפני שמותירות. ובבבלי מ' א': תני תנא קמיה דרב נחמן בד"א שמדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך גורנו, אבל מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך ביתו אינו יוצא לו חסרונות, מפני שמותירות. ופירשוה שם שהכוונה היא שאם מדד לו בשעת הגורן והחזירה בשעת הגורן מוציא לו חסרונות, אבל אם החזיר לו מביתו אחרי זמן הגרנות, והוא בימות הגשמים וכו'. ולפי זה צריך לפרש את הברייתא שלנו: בד"א שמדד לו מתוך ביתו והחזיר לו מתוך ביתו, אבל אם מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו אח"כ מתוך ביתו אינו יוציא וכו', כפירוש הבבלי, וכמו שפירש בח"ד. ופירשו רש"י ור"ח שברייתא זו מפרשת את דברי ר' יהודה במשנתנו.ברם מתוך דברי הרי"ף פ"ג סי' של"ט והר"מ בפיה"מ ובחיבורו פ"ה מה' שאלה ופקדון ה"ה מוכח שפירשו שברייתא זו אין עניינה לדברי ר' יהודה שבמשנתנו. והיא גם דעת החכמים. וכן פירש במאירי, עמ' 146, וכן מוכח מפירוש הראב"ד שהביאו הרשב"א והריטב"א שצויינו להלן בסמוך, וכן פירש רבינו יהונתן.והנה בבבלי לא נזכר כאן השם "ר' יהודה", אבל בתוספתא נזכר ר' יהודה גם בד ובכי"ע. וכן העתיקוה הרשב"א והריטב"א בחידושיו מ' א', והסתייעו ממנה שר' יהודה הוא שמפרש את דבריו במשנתנו, כפירש"י והר"ח, והוסיף שכן נראה מן הבבלי שהביאו את הברייתא לאחר דברי ר' יהודה ולא הביאוה בפסקא דרבנן, ולפ"ז חולקים החכמים על ברייתא זו. והעירו על פסק הרי"ף הנ"ל, ובסוף דבריו הסיק הרשב"א: ועוד צריכה לי עיון. ודברי הרשב"א הובאו במ"מ פ"ה מה' שאלה ופקדון ה"ה.8והנכון הוא בד"ו רפ"ד. ובד"ק, וכן בד"ח בטעות רבי. ובנ"י פ"ג סי' של"ט העתיק, כנראה, מחידושי הריטב"א הנ"ל. ופשיטא שהרשב"א היסס בראייתו, מפני שאפשר שדברי ר' יהודה הוא פירוש כללי למשנתנו שאין מוציאים חסרונות אלא בשעה שהמדידה והחזירה היו בזמן אחד.

16 רש"י פתח ↗

א"כ - שדרכו לתפוח:

16 תוספות על חולין פתח ↗

הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שרי - רבינו שמואל גריס דכרים פירוש שהתליעו כמו ענבי דכרום ושדה שלקתה בעמרים בפרק המקבל ב"מ דף קו: ע"ש ובנזיר בריש גמרא פרק שלשה מינים נזיר דף לד: לאתויי ענבים דכרום ובאמצע הפרק זה דף לח: והא שייר ענבים דכרום שהרי אין דרך פירות להניח בכד ועוד דהוה ליה למימר שהתליעו ור"ת מפרש שדרך להניח כל דבר בכד כדאיתא בפ' חזקת הבתים ב"ב דף נה. הני שערי דכדא משתעבדי לכרגא ובהמפקיד ב"מ דף מ. הוה עובדא ופקע כדא ובפ' הזהב בבא מציעא דף נט. במשלם שערי מכדא נקיט ואתי תיגרא:

17 רש"י פתח ↗

מתני' ליין - אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו הקנקנים בולעין שתות:

17 שיטה מקובצת פתח ↗

מתניתין: יוציא לו שתות ליין. היינו בין שמרים ובין בלע כדמוכח בגמרא גבי רב יהודא דקאמר דל תמניא לשתות דרצה לומר מכל החסרון שיוכל להיות בו בין מבלע בין משמרים. ועוד אומר מורי רבי דיש להביא ראיה מדקאמר בתר כן לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע ואם כן הא דקאמר ביין שתות רצה לומר בלע ושמרים. תוספות חיצוניות והרא"ש. ואמנם קשה אמאי לא חלק כאן כמה לשמרים וכמה לבלע כמו גבי שמן וכן בין קנקנים ישנים לחדשים ובין מזוקק לעכור. הרא"ש.

17 טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה פתח ↗

והוא חומרא בלא טעם. רש"ל פרק כל הבשר סי' מ"ז כ' שעיקר החומרא דוקא באותן כיסויים שהן קצרים למעלה ויש בהם חלל וא"א לקנחם יפה מן הרתיחה שעולה לשם דכל שיש איסור בעין לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם אבל בכסוי רחב שיכולה היד לשלוט שם לקנח יפה מותר כל שהוא אינו בן יומו ע"כ. ונלע"ד לנהוג בזה שיש לשער אם יש בתבשיל ס' נגד מקום הקצר שבכיסוי אז אין שם חשש איסור בכסוי טפי מקדירה גם רמ"י בלבוש כתב שאין לחומרא של כיסוי מקום כלל ומו"ח ז"ל כתב טעם לחומרא דכסוי כיון שהרתיחה עולה שם תמיד נדבק מאד וא"א לקנחו היטב והוא תמוה דהא הקדרה נדבק שם ממשות המאכל ולמה יגרע הכיסוי ממנה אלא שאין מקום לחומרא זו יותר ממה שהחמיר רש"ל וכל מי שאומר סברות להחמיר בזה מה שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים עליו הראייה: כתב הטור בשם רשב"א שאם בישל ירקות בקדירה של בשר שמותר לבשל אח"כ גבינה שכבר נקלש טעם הבשר כו' עכ"ל והיינו בכלי שטף שאין בליעתן מרובה אבל לעיל בכלי חרס חלק הטור על בה"ע שכתב כמו ברשב"א והקשה ב"י על הטור שהביא דעת הרשב"א דהא בסי' צ"ד הביא הטור דאם בשלו מים תוך מעל"ע של בשר כו' דמשמע דעכ"פ לא נקלש טעם הבשר כ"כ כתב מהרש"ל דלא קי"ל כרשב"א ומ"מ צריך ליישב דעת הטור שהביא דעת הרשב"א להלכה ובסימן צ"ד מוכח דלא אמרינן נקלש כח בלע הבשר מחמת המים שנתבשלו בו וכמ"ש בסעיף ה' שם ונ"ל דכאן מיירי שבישל הירקות בקדירה ממש כשיעור שבישלו בו בשר וראיה שלמדו ממ"ש גבי חטאות דכל יום נעשה גיעול לחבירו ומסתמא בכל יום היו מבשלין חטאות בשוה ומ"ה הוה כהגעלה ממש מה שאין כן בשאר מקומות שאירע מעשה שבישל מים ולא נתכוין שיהיה ממש בשיעור שבישל בשר וזה לא עדיף כהגעלה כמ"ש ב"י בשם הגהת ש"ד דמקשה למה לא יהא הבישול במקום הגעלה: כתב ב"י בשם הגהת ש"ד וז"ל התיר ר"י הלבן בשר שנתבשל בקדירה של חלב והיה בה חלב כל הלילה ואמר כיון דבולע פעם אחת וב' וג' מקודם לכן לא בלע בלילה כלל וחלב שבלע מקודם לכן לא נאסר דנותן טעם לפגם הוא עכ"ל ביאור דבריו דלגבי יי"נ אמרי' פרק אין מעמידין עבודה זרה דף ל"ג ובטור סימן קל"ה דכלים של חרס שהן רכין בולעין אפילו בצונן עד שיהיו שבעים מלבלוע בהיתר תחלה כגון שהיה בהם ג' פעמים מים תחילה ואח"כ אין בולעין בצונן וע"פ זה כתב ר"י הלבן לענין בשר בחלב כן שאם היה חלב בכלי חרס אפי' חדשים בולע אא"כ בלע כבר היתר ואז שבע מלבלוע בצונן ע"כ התיר הקדרה שהי' בה חלב בלילה דלא בלעה בלילה אח' בצונן אבל אם היה החלב מעת לעת באותו כלי ודאי היו אמרי' שבלע שפיר החלב ואסר אח"כ הבשר כיון שכבוש כמבושל ובישול פשיטא שמבליע אפילו בכלי ישן וכן ראיתי להרש"ל בש"ד סימן פ"ה אלא דבלבוש כ' בזה אפילו היה שם מעל"ע אינו מבליע בכלי כיון שהוא ישן וכן כתב מו"ח זכרונו לברכה בסימן צ"ג וראייתו ממה שכתב בשם מרדכי הארוך על דין דר"י הלבן הנ"ל שיש ראיה לדין שלו מפרק המפקיד בבא מציעא דף מ' בהפקיד שמן לחבירו אם היו קנקנים ישנים אין מוציא לו בלע ומוקי לה אביי אפי' באין מזופפים כיון דטעון טעון ותו לא בלע ומכח ראי' זאת פסק מו"ח זכרונו לברכה להקל אפילו בנשתהה מעת לעת בכלי ישן ולי נראה דבריהם תמוהים דהא גם בכלי אמרינן כבוש כמבושל כמו שנעתיק אי"ה בסימן ק"ה ולמה נקיל כאן בכבוש וראיה זו דפרק המפקיד נראה ג"כ על דרך שכתבתי דזה פשוט דגם בבישול אין הכלי יכול לקבל לתוכה שום דבר כל זמן שהוא שבע מלבלוע אלא דע"י הבישול מפליט קצת מה שבתוכו כבר ונכנס אחר במקומו משום הכי אסורה הקדרה והתבשיל בכל תערובות בשר בחלב וכן הוא ממש בכבוש מעל"ע בכלי אז מפליט מה שכבר בתוכו ומבליע במקומו ממש שהוא באותו כלי וזה מוכח דהא ע"כ היתר שנשרה מעל"ע בכלי איסור דנאסר וא"כ ע"כ אתה צריך לומר דמן הכלי נפלט להיתר וא"כ נשאר מקום פנוי בכלי ומקבל ממה שבתוכו מ"ה בנשרה איסור בכלי היתר מעל"ע אמרינן ג"כ בכלי שיוכל לבלוע בדרך הזה וע"כ יפה הביא ראיה במרדכי הארוך מפ' המפקיד דהתם קאי על מי שהפקיד אצל חבירו שמן ועירבו עם שמן שלו ולאחר זמן מחזירו ורוצה לנכות לו מה שבלע הכלי בזה אמר שם דאם הכלי ישן אין מנכה לו הבלע וע"ז פריך שם והא א"א דלא בלע ומשני דכיון דטעון טעון פירוש כל זמן שהוא שבע מבלוע ישן שכבר בתוכו אינו בולע עוד ואע"פ שאם ישתהה שם מעל"ע יבלע אע"פ שהוא שבע מלבלוע כבר דהיינו ע"י שיפליט מה שבתוכו ויוכל לבלוע מחדש מ"מ אין מנכה לו בשביל זה כיון שעכ"פ המדה לא תהיה חסירה דמה שיהא נחסר ע"י מה שיבלע הכלי מחדש יתמלא ממה שמפליט הבלוע כבר שלו וע"כ אין היזק להנפקד במדה ובזה מתורץ מה שקשה לי על מה דפריך התם והא אי אפשר דלא בלע וכי לא ידע סברא כיון דטעון טעון ולפמ"ש ניחא דהתרצן גילה לו סברא חדשה שזכרתי ונמצא שלענין איסור והיתר אין שייך כן דכל שיבלע מחדש ויפליט הישן איכא איסור בדבר רק שהמרדכי שם בשם ר"י הלבן מיירי שלא נשתהה שם שיעור כבישה רק לילה אחד ואין עליו רק שם צונן ואז אינו בולע כלל כיון שהוא שבע כבר וע"ז עיקר הראייה מפ' המפקיד דכל שהוא שבע אין מקום לבלוע עוד אם לא ע"י כבוש ומזה לא מיירי כאן לענין איסור והיתר ולא בחנם נקט המרדכי בשם ר"י הלבן שהיה בחלב כל הלילה ולא קאמר רבותא אפילו מע"ל אלא כדפרישית דמע"ל ודאי אמרינן כבוש כמבושל גם בכלי וכמ"ש רמ"א בד"מ בסי' ס"ט נעתיק לשונו בריש סימן ק"ה כנלע"ד ברור שאין להקל כלל ועיקר אם נשתהה מעל"ע החלב בכלי אפילו אם הוא ישן ובישלו בו בשר תוך מעל"ע לשהיית החלב דהוה כבישול ממש:

18 רש"י פתח ↗

גמ' חפו בקירא - טחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שעושין אנו בזפת:

18 שיטה מקובצת על בבא בתרא פתח ↗

מתניתין המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה. תאנים מקבל עליו כו'. כתב הריא"ף ז"ל דהני שיעורי דמתניתין באתרא דליכא מנהגא אבל באתרא דאיכא מנהגא כמנהגא עבדינן וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. ולא כן דעת רבינו האיי גאון ז"ל שכתב בספר המקח שכל השיעורים הללו לפי מנהג אותו מקום ששם נשנית המשנה אבל בשאר מקומות הכל לפי המנהג ובמקום שאין מנהג ידוע אין דנין בו באלו השיעורים אלא רואין היאך מביאין אנשי המקום פירותיהן מן השדה ומקבל עליו כיוצא בו וכמו ששנינו בכענין זה בפרק המפקיד יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואמרינן עלה בגמרא דלא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה. תאני רב קטינא רוב~ קטנית לסאה אבל עפרורית פחות מרובע וקיימא לן כוותיה דהא אידחי בגמרא כל מאי דמקשינן עלה ואף על גב דמסקינן עדשים אצטריכא ליה הכי קאמר מהא לא תפשוט וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ח מהלכות מכירה. והא דאמרינן לקמן בשמעתין אבל גבי עפרורית מסיק אדעתיה לקבל רובע עפרורית בסאה לאו בדוקא נקט רובע אלא משום דכולהו לבד מעפרורית שערינהו שיעורייהו רובע נקט הכי. הר"ן ז"ל.

19 רש"י פתח ↗

באתריה דרב יהודה - מילתא באפי נפשיה היא ולאו אמתניתין קאי:

19 שיטה מקובצת פתח ↗

באתריה דרב יהודה רמו ארבעין ותמני. פירוש בשעת הגתות ומוכרין אותם בעלי בתים לחנונים בשיתא זוזי. פריס בסוף השנה בין חדש לישן חלק להם לחנונים שימכרו אותם שיתא כוזי בזווי. הראב"ד.

19 יד רמה על בבא בתרא פתח ↗

קמד. אמר שמואל אין מוסיפין על המדות יתר משתות ולא על המטבע יתר משתות והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. מאי אין מוסיפין על המדות, אין מוסיפין עליהן לבטל את הראשונות ולעשותן גדולים ממה שהיו יתר משתות. ולא על המטבע יתר משתות, והמשתכר אל ישתכר יתר משתות. ומסתברא דהני מילי היכא דאיכא בי דינא דפריס להו לכלהו מוכרין לזבוני הכין, כי מעשה דרב יהודה בפרק המפקיד ב"מ מ,א גבי דנא דחמרא, אבל היכא דליכא ביה דינא דפריס להו לכולהו מוכרין לזבוני הכין אלא כל חד וחד מזבין כמא דיכיל, לא מיחייב האי לחודיה לזבוני בזול, דלכי שלמי פירי דידיה מזבני הנך אחריני ביוקר. ועוד דאיפשר דזאבין להו מיניה מאן דמזבין להו למחר ביוקר, ואפסודיה לדידיה בידים לא מפסדינן:

20 רש"י פתח ↗

דל תלתין ושיתא - כוזי בשיתא זוזי שקנאה פשו תריסר:

20 מהר"ם פתח ↗

גמ' פש להו ארבעה כצ"ל:

21 רש"י פתח ↗

והאמר שמואל המשתכר - בדברים שיש בהם חיי נפש:

21 תוספות פתח ↗

אל ישתכר יותר על שתות - הא עד שתות משתכר ומסתמא רב יהודה היה מוצא שיתנו לו יותר ולמה הניח מלהרויח עד שתות:

21 ב"ח פתח ↗

בד"א בדברים שיש בהם חיי הנפש וכו'. כ"כ הרמב"ם בפ' י"ד ממכירה וכ"כ רש"י בפ' המפקיד בבא מציעא דף מ' וז"ל והאמר שמואל המשתכר בדברים שיש בהם חיי הנפש אל ישתכר יותר על שתות הא שתות ישתכר ולמה לא ישתכר רב יודא עד שתות עכ"ל ונראה דמה שהכריחו לרש"י לפרש כך הוא משום דקשיא ליה מאי פריך תלמודא אדרב יודא דילמא ס"ל דהך דשמואל בשאין בהן חיי נפש הילכך יכול להרויח שתות אבל ביין שנמכר בחנות דהוי חיי נפש אין לו להרויח שתות אלא ודאי קים ליה לתלמודא דבאין בהם חיי נפש יכול להרויח מה שירצה ואין פוסקין להם שער השתא בע"כ הך דשמואל דאל ישתכר יותר משתות לא קאמ' אלא בדברים שיש בהם חיי נפש כנ"ל והרב המגיד נדחק ואמר שדימה הרמב"ם דין זה למה שאמרו שם אין אוצרין פירות בא"י דברים שיש בהם חיי נפש וכולי וראיה מדלא אמר תסתיים דשמואל הוא דאמר תגרא בתר תגרא וכו' עכ"ל וכל זה דוחק וגם ב"י השיב על דבריו ע"ש: אין משתכרין בביצים הכפל וכו'. פסק כמ"ד על חד תרין אין משתכרין בביצים וכ"פ רשב"ם דעד הכפל ולא כפל בכלל משתכרין ואע"ג דהוי יותר משתות לפי שביצים אין בהם חיי נפש דלא מיקרי חיי נפש אלא דברים שאי אפשר לאדם מבלעדם כגון יין ושמן וסולת וכך היא דעת ה' המגיד ולא הו"ל לב"י להשיג עליהם בסברתו ולומר דביצים נמי מדברים שיש בהם חיי נפש הם והפריז על המדה לומר דכל שהוא מאכל אדם בכלל דברים שיש בהם חיי נפש הם ושרא ליה מאריה דודאי אפילו פירות שאין בהם צורך כל כך להחיות נפש כל חי הם וכהוראת ברכת בורא נפשות אלא דהכא לא אמרו דברים שיש בהם חיי נפש אלא על דברים שחייו תלוי בהם ואי אפשר לו מבלעדם וזהו פירוש בורא נפשות רבות וחסרונם מה שהוא חסרון לחייו אם לא בראם כגון יין ושמן וסולת:

22 רש"י פתח ↗

איכא גולפי ושמריא - משתכר הוא הקנקן והשמרים שלקח הכל בו' זוז:

22 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

חד אמר על חד תרי. וא"ת מאי איריא ביצים אפי' שאר דברים נמי כדאמרי' לעיל בבא בתרא דף צ. המשתכר אל ישתכר יותר משתות ותירץ ריב"ם דמיירי אפי' טרח דהיכא דאיכא טירחא יכול להשתכר יותר משתות כדאמרי' בהמפקיד ב"מ דף מ: איכא טירחא ודמי ברזנייתא ולרשב"א נראה דהכא מיירי אפי' בביצים שאינו לוקח מן השוק אלא מתרנגולת שבביתו דכי האי גוונא בשאר דברים שרי:

22 תוספות על עבודה זרה פתח ↗

דורדיא דארמאי - פי' שמרים של עובדי כוכבים הר"ר אפרים היה אומר כי מסברא שמרים שנתייבשו בתנור מועיל להם כמו המתנה די"ב חדש ומתוך כך התיר פת של עובדי כוכבים שנחמץ בשמרי יין שנתייבשו בתנור ור"ת הקפיד עליו ואמר כי מה שמתיר התלמוד דורדיא לאחר י"ב חדש היינו לאחר שנתמדו במים כמו שרגילים העולם לעשות כדמוכח פרק המוכר פירות ב"ב צו: דקתני אחד שמרי יין כו' ומפרש רמא תלתא ואתא ד' כו' וכן פ' אלו עוברין פסחים דף מב: גבי תמד קאמר הא ברווקא הא בפורצני תמד שעושין משמרים קורא רווקא כי על שם השק שמשימין בו השמרים לתמדן נקרא כן כדאמרי' רווקי דארמאי וקודם שנתמדו השמרים נקראים בל' התלמוד שמרי' כי ההיא דפ' המפקיד ב"מ דף מ: דקאמר הא גולפי ושמריא ואחר שנתמדו נקראו דורדיא ואהנהו מיירי הכא להתירן לאחר י"ב חדשים דאיכא תרתי לטיבותא שכבר נתבטל טעמם במים וגם עבר עליהם י"ב חדש וכן פורצני נמי דשרי לאחר י"ב חדש הם החרצנים לאחר שנתמדו אבל שמרים שלא נתמדו אין שום דבר מועיל להתירן והעיסה שנתחמצה בהם קודם תמודם לעולם אסורה או בתוך י"ב חדש אף לאחר תמודם אסורים ואפי' באלף לא בטיל כיון דלטעמא עביד כדאמרינן פסחים דף מד הנח לשאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטלי ואין להתיר וכתב ר"ת והמורה יורה כבן סורר ומורה ועלי יערה רוח הבורא ובתוספתא תניא שמרים שיבשו אסורים בהנאה:

23 רש"י פתח ↗

במזופפין - דכיון דישנים הם ונתבלעו בלעותם תו לא בלעי:

23 רש״ש פתח ↗

תד"ה במזופפין. אבל הכא בשמן ל"ב כיון שהוא ישן. כצ"ל:

23 הערות שוליים על מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי פתח ↗

עי' ב"מ מ׳ ע"ב.

24 רש"י פתח ↗

כשתמצא לומר - כשתדקדק ותדע מיצוי הדברים:

24 שיטה מקובצת פתח ↗

אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים. פירוש מותר לערב בחבית שמרים שצפו בשוליו אבל שמרים שפרשו מן החבית דכולי עלמא אסור לחזרן ולערבן שם שמפסידין השמן ושוב אינו מזדקק. והיינו דאמר~ ולימא אי איערבת ליה זבינתיה השתא מאי אעביד להו כלומר דהא כיון שפרשו לית לי רשותא לערובינהה דאי עבידנא הכי ומזביננא ליה הוי מכר בטעות ואי אמינא ללקוחות בפירוש שהוא כך לא בעו למזבן מנאי אלא בזול. ולדברי חכמים אסור לאדם שמכר שמן סתם לערב שמרים שבשוליו דקא מעכר ליה וכן נראה מפירוש רש"י. מרבי ז"ל. הריטב"א ז"ל.

24 תוספתא כפשוטה על בבא מציעא פתח ↗

33-35. וכן היה ר' יהודה אומ' לא אמרו שמרים ודבר אחר אלא בשמן בלבד, שפעמי' שאדם לוקח מחבירו שמן מזוקק בלא פקטין. וכ"ה בד. והברייתא קשה, עיין במפרשים שנדחקו.והנה בכי"ע חסר "ודבר אחר", וקרוב לוודאי בעיני שצ"ל לפנינו ובד: בדבר אחר,9או: לדבר אחר, מפני שבכ"י למי"ד נראה תכופות כמו וי"ו. כלומר, ר' יהודה אומר שלא אמרו במשנתו פ"ג מ"ח שהלוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה בדבר אחר, אלא בשמן בלבד. וטעמו שפעמים אדם רוצה בשמן זך שלא יהיו בו אפילו פקטים, ולפיכך יכול המוכר לטעון ללוקח, מכיוון שקבלת כל הזמן שמן מזוקק "ניחא לך בצילא", והריני מנכה לך לוג ומחצה בעד השמרים. והלכה זו נאמרה בשמן בלבד, אבל ביין מותר לו למוכר לערב את השמרים של אותו יין כמפורש להלן בהכ"ז, שו' 96, עיין מש"ש. ועיין בדברי אביי בבבלי מ' ב'. ובבבלי ס' א' נשנית הברייתא ההיא בשם ר' יהודה, ואף בתוספתא שם משמע שכל הברייתא ר' יהודה היא. ובשטמ"ק שם הביא בשם הראב"ד: אי נמי דשאני שמרים של יין משמרים של שמן, דשמן קא פגים טפי מיין. ועיין ברא"ש פ"ג סי' י"ז.ובוודאי שיש הבדל בין שמרי שמן לבין שמרי יין, שהרי שמרי יין ראויין לתמד, ולמה יוותר עליהם, ואם הוא רוצה ביין צלול, הרי משמרת לפניו, ורגילין לסנן את היין. אבל צלילות השמן תלוי בזמן, והלוקח צריך להמתין עד שהשמרים שוקעים והשמן מצטלל לגמרי, ושמא הוא רוצה להסתפק מיד בשמן זך. ועיין בהגהות הרש"ש מ' א'.ועיין מ"ש מהרי"ן אפשטיין במבוא לנוה"מ, עמ' 1018, ולא נתחוורתי בדבריו כלל.

25 רש"י פתח ↗

והיינו טעמא דמקבל עליו - לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא ערבו ונתנו לו מזוקק:

26 רש"י פתח ↗

הוה מזדבן - כשהייתי מוכרו בחנות היה נמכר שמרים עם השמן:

26 שיטה מקובצת פתח ↗

וזה לשון הריטב"א: ולימא ליה מדלא ערבת לי אחולי אחלת. ופרקינן רבי יהודה לטעמיה דלית ליה מחילה דתנן מכר לו את הצמד ולא מכר לו את הבקר ואוקימנא בדוכתא באתרא דקרי לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא מיעוטא דקרו לבקר צמד ולהכי קאמר רבי יהודה כי הדמים מודיעים אי האי גברא מרובא הוא אי ממיעוט הוא והתם פרכינן לרב וליהוי אונאה וביטול מקח ופרקינן בחד לישנא מאי אין הדמים ראיה דהוי ביטול מקח בכדי שהדעת טועה אבל בכדי שאין הדעת טועה הא ידע ומחיל ורבי יהודה לית ליה מחילה וקתני שהדמים מודיעין ואמרינן דממיעוטא הוא דקרי לבקר צמד ולא תלינן במחילה והיינו דאמרינן הכא דרבי יהודה תלי דלניחותא דלוקח עבד דליהוי ליה צילא ולא תלינן דמשום מתילה הוא דעבד. עד כאן.

27 רש"י פתח ↗

צמד - העול שהוא מוטל על שני השוורים ומצמידם:

28 רש"י פתח ↗

הדבר ידוע - שאין צמד נמכר במאתים זוז אלא כמות שהוא עם הבקר מכרו לו:

29 תוספות פתח ↗

לדברי חכמים אסור לערב - וא"ת ונימא משום דאית ליה מחילה ולעולם מותר לערב וי"ל דמתניתין נמי מיירי אפי' כשהשמן עדיין בעין והתם אין שייך מחילה כיון שיכול לתקן כי יאמר לו קח השמרים וערב בשמן ולרב פפא דאמר דטעמייהו משום מחילה סבר דהשמן אינו בעין דאילו הוה בעין לא שייך ביה מחילה אי נמי סבר דאף ע"פ שהוא בעין שייך ביה מחילה כיון דמדדו מזוקק:

29 מהר"ם פתח ↗

תוס' ד"ה לחודיה לא מזדבן וכו' וי"ל דמיירי מתניתין אפילו אין השמן בעין שלקחו מעט מעט ומכרו וכו'. הא דכתבו התוס' שלקחו מעט מעט ולא פירשו שלקחו כולו ביחד ומכרו או אכלו דא"כ שמתחלת הנתינה נתן לו המוכר ללוקח כל השמן ביחד פחות לוג ומחצה לא היה שותק הלוקח מלתבוע המוכר שיתן לו גם המותר עד שמכר או עד שאכל כל השמן שקבל ממנו אבל השתא שאיירי שלקחו מעט מעט היה הלוקח סובר שכן יתן לו עד תשלום כל המאה לוגין ומה שנתן לו מכרו או אכלו תכף ולא גורע לו שרוצה לנכות לו השמרים עד לבסוף:

29 דרישה פתח ↗

והרמב"ם כתב אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן כו' עד סופו כ"כ הרמב"ם שם בפי"ח דמכירה אלא ששם פי' יותר וכתב ז"ל ואפילו שמרים של אמש בשמרים של יום אסור וכתב המ"מ שם ז"ל אסור לערב שמרים כו' ברייתא שם ובהלכות וסוף הברייתא אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום פי' רש"י דיום ואמש ל"ד אלא חילוק הכלים הוא שיש להקפיד מחבית לחבירו וז"ש המחבר אבל אם עירה היין וכו' המוכר לחבירו שמן מזוקק כו' פסק דלא כרבי יודא דמתניתין דפרק המפקיד וכן דעת ההלכות שם ויש מי שפירש שאפילו ר" יודא מודה בא"ל שמן מזוקק ולא חילק אלא באומר שמן סתם ונתן לו בסתם מזוקק ונשארו בידו השמרים ואומר ר' יודא שנותן השמרים ופוסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים אסור לערב השמרים וז"ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ובשמן מוכר לו שמן סתם כו' זה נתבאר שם עכ"ל המ"מ והנה דברי המשנה והברייתא והגמרא ואוקימתא קמא ובתרא דפ' המפקיד ודפרק הזהב כבר כתבתי גם ביאור דברי הרמב"ם כפי הנלע"ד הכל תמצא מבואר לפני זה בדרישה בסי"ג ועתה באתי להוסיף ולבאר דברי המ"מ הללו כי קצרים גם סתומים הם מאד גם מעורבבים וא"א להולמן לע"ד כפי מה שהן מוצגים לפנינו כנ"ל. וזה יתבאר משלש קושיות גדולות שקשיין בדבריו. הא' הוא מ"ש ויש מי שפירש שאפילו ר"י מודה באומר שמן מזוקק כו' עד ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים כו' ור"ל דפסק הרמב"ם כחכמים מדסיים וכתב עליו ז"ל וז"ש למעלה אסור לערב שמרים וכו' ור"ל כדברי חכמים דנקט דאמרו אסור לערב כו' וקשה מאחר דלפ"ז בסתם שמן הוא דפליגי ואמרו חכמים דלא יקבל שמרים ואיך כתב דפוסק כחכמים הלא הרמב"ם בהדיא כתב דבשמן סתם מקבל עליו. השני בהתחלת דבריו כתב ז"ל אסור לערב כו' ברייתא שם דלא יערב אמש בשל יום כו' הרי דפי' דברי הרמב"ם במ"ש אסור לערב דהיינו מחבית של זה ליין או שמרים של זה משום דמקלקלו ובסוף דבריו כתב ז"ל ופסק כאוקימתא קמא דאסור לערב שמרים וז"ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ובשמן כו' משמע ומוכח דפירוש האיסור לערב דכתב הרמב"ם אפילו בחבית אחת דהא מזה איירי שם בהמפקיד המשנה הנהו הנ"ל באוקימתות ודוחק לומר דכוונת המ"מ במ"ש וז"ש למעלה כו' אינו אלא לומר דמ"ש דאסור לערב שמרים בשמן הוא מפ' המפקיד דאילו מההיא דפרק הזהב הנ"ל לא משמע אלא איסור שמרים ביין ומשמן לא איירי דא"כ לא הו"ל להמ"מ להזכיר כאן איסור עירוב שמרים ביין. ועוד דאכתי קשה כיון דמכאן מוכח דאפילו במוכר יין ושמן סתם מדות מדות אסור לערב אפילו שמרי עצמה לתוכה למה התחיל המ"מ לפרש דמ"ש הרמב"ם אסור לערב כו' דמיירי דוקא שמרים דמחבית זו אסור לערבו ביין דחבית אחרת. והשלישי דסיים המ"מ וכתב ז"ל מכר לו שמן סתם כו' זה מתבאר שם עכ"ל וק' הלא שם משמע דפליגי בשמן מזוקק ולא איירי בשמן סתם ודוחק לומר דכוונתו היה מדפליגי בשמן מזוקק משמע דבשמן סתם הכל מודים דקבולי מקבל עליה דא"כ לא הול"ל סתם זה מתבאר שם אלא הול"ל זה נלמד משם ואין זה מדרכי המ"מ לכתוב דבר שנוכל לטעות בו. ועוד יש לדקדק בדברי המ"מ שהתחיל וכתב המוכר לחבירו שמן מזוקק כו' פסק דלא כרבי יודא כו' דהו"ל לפרש אלא כמאן דהא כרבנן נמי לא אתיא הרמב"ם דהא לפי אותו פי' דפליגי במתנה עמו למכור לו שמן מזוקק נמצא האוקימתא דאביי ורב פפא קאי כולם אשמן מזוקק דאיירי בהו ר"י וחכמים ולפי אוקימתא דרב פפא ס"ל לחכמים דלא יקבל עליו שמרים מטעם דמתחלה היה מותר לערב ומדלא עירב מחל וכיון דס"ל כן בשמן מזוקק כ"ש דהול"ל הכי בשמן סתם דמתחילה היה מותר לערב ומדלא עירב מחל ולא היה לו לקבל עליו שמרים ואם כן למה כתב הרמב"ם דבשמן סתם מקבל עליו שמרים אלא ע"כ צ"ל לפי' זה דס"ל כאוקימתא קמייתא דאביי דס"ל אדרבה דמאן דסבר דמתחלה אסור לערב ס"ל דאין מקבל שמרים ולפ"ז אתי שפיר משום דחז"ל דחכמים לא פליגי אר"י כ"א במתנה עמו על שמן מזוקק ובזה סבירי להו דאסור לערב שמרים ומשום הכי נמי אין מקבל עליו שמרים מה שאין כן במוכר לו שמן סתם דמזה לא איירי האוקימתות ובו הכל מודים דמתחלה היה מותר לערב ומשום הכי נמי מודים חכמים דכל דלא עירב דמקבל שמרים דחדא באידך תליא לאוקימתא דאביי ואם כן הוה ליה להמגיד משנה לכתוב זה בפי' קמא מיד אחר שכתב דפסק דלא כר"י הוה ליה לסיים ולכתוב אלא כחכמים וכאוקימתא קמייתא. ועוד יש לדקדק במה דסיים וכתב שם אחר זה ז"ל ואמר רבי יודא שנותן השמרים ופוסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים כו' דמאחר דפסק כחכמים למה הכניס רבי יודא בנתיים במ"ש ונותן השמרים. מכח כל הקושיות והדקדוקים הללו אני אומר דמ"ש המ"מ לבסוף ז"ל ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים אסור לערב השמרים הוא מהופך וצריך לסדרו בפירוש הראשון. ואפשר דגליון היה כתוב מבחוץ ופסק רבינו כאוקימתא קמייתא וקאי אפירוש הראשון וטעו וכתבוהו בפנים וקבעוהו אחר פירוש השני בסברם שגם אפי' השני קאי דס"ל דפלוגתת ר"י וחכמים איירי במתנה עמו בשמן מזוקק וכמוזכר בפשיטות דברי ר' יודא וכתב שם ז"ל פסק דלא כרב יודא עליה סיים וכתב ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן דלדברי חכמים כו' וכמ"ש והוכחתי לעיל בסמוך דלפי' הראשון דכתב המ"מ דפלוגתתן איירי במתנה עמו שמן מזוקק א"א לפרש דברי חכמים א"ל שפסק כאוקימתא קמא וכחכמים משא"כ לפי' השני דס"ל דבמתנה עמו על שמן מזוקק רבי יודא מודה דאין מקבל שמרים ופלוגתייהו הוא דוקא במוכר לו שמן סתם אז אי אפשר לומר דס"ל כאוקימתא קמא וכמ"ש לעיל בסמוך וגם אי אפשר לומר דס"ל כחכמים וכאוקימתא בתרא דהא לפי זה חכמים ס"ל דאין מקבל עליו שמרים ואפילו במוכר שמן סתם והרמב"ם פסק דבמוכר שמן סתם דמקבל עליו שמרים ומחוירתא דלפי' השני צ"ל דס"ל להרמב"ם דפסק כר' יודאי אליבא דאוקימתא בתרא וכן כתב ב"י בשם המרשים וכמ"ש והשתא א"ש הכל דמש"ה סיים וכתב המ"מ על אותו הפירוש ואמר ר' יודא שנותן השמרים ר"ל דס"ל להרמב"ם כרבי יודא דאמר שנותן פי' דמקבל השמרים במוכר שמן סתם ולא הוצרך לכתוב בפי' דהיינו כאוקימתא דרב פפא דמסתמא ס"ל כרב פפא דהוא בתראי אבל במתנה על שמן מזוקק מודים וכנ"ל וע"ז סייס המ"מ וכתב שפיר ז"ל וז"ש למעלה אסור לערב שמרים ביין ושמן ור"ל לפי' זה ס"ל לר' יודא דאפילו במוכר שמן סתם אסור לערב אפילו שמרים של עצמה כשמוכר ונותן לו מעט מעט דהא חדא באידך תליא לאוקימתא דרב פפא א"כ אין צריך לפרש דברי הרמב"ם במ"ש אסור לערב שמרים ביין ושמן דר"ל מחבית זו לחבית אחרת משום דמקלקל כמו שפירשתי תחלה אלא מיירי אפילו בשמרים באותה חבית עצמה אסור לערב במכרו לו מעט מעט כ"א בעירה לו כל החביות יחד מחביות דמוכר לחביות דלוקח דאז מותר לערב בשמרים עצמו וכמוזכר בדבריו שם ומ"ש תחלה דמיירי מעירב ב' חביות זהו דוקא לפירוש הראשון דכתב המ"מ דפי' פלוגתתן והאוקימתות הכל במתנה עמו במכירת שמן מזוקק דלאותו פי' אין איסור בעירב שמרי עצמה במכירת יין סתם אפילו לדברי חכמים כאוקימתא קמא דס"ל להרמב"ם כוותיה לאותו פי' וכמ"ש ולאותו פי' מ"ש הרמב"ם אבל אם עירה היין מכלי אל כלי כו' מיירי אפילו במוכר לו מעט מעט גם כן מותר לערב שמרי עצמה לתוכו ודוק כי בזה נתיישב הכל בס"ד וא"ש נמי במאי דסיים המ"מ וכתב חכר לו שמן סתם כו' זה מתבאר שם דכ"כ לפי' השני דסיים בו דס"ל דפלוגתתן היא בלא התנה עמו שמן בשמן מזוקק אלא שמן סתם ומבואר שם במשנה דר' יודא ס"ל דמקבל עליו לוג וחצי שמרים והלכה כוותיה לפי זה ודוק ומדכתב כן ש"מ דתפס זה הפי' לעיקר וגם רבינו תפסו לעיקר ומש"ה לא כתב רבינו בהעתקתו לדברי הרמב"ם דכתב אסור לערב שמרי כו' דמיירי באמש בשל יום או בעירוב שתי חביות כמ"ש הרמב"ם כי לפי' השני איירי הרמב"ם בשמרי עצמה דאסור לערב ביין אפילו במוכר לו מעט מעט וכמ"ש המ"מ אפילו לאותו פי' ז"ל וז"ש למעלה אסור לערב כו' וכמו שבארתיהו בס"ד ומש"ה העתיק רבינו גם לריש דברי הרמב"ם כי משמע לרבינו כפי' זה השני דס"ל דאסור לערב אפילו שמרי עצמה במוכר מעט מעט וזהו דלא כמו שכתב רבינו ראשונה ודלא כב"י שפי' לדברי הרמב"ם ע"ד הפי' הראשון שכתב המ"מ ולא שם לבו שהמ"מ ס"ל כפי' השני כמ"ש וגם קשה לי לפ' לפירושו ולאותו פירוש הראשון איך פסק כאביי משום דהוא סתמא דתלמודא הא קיי"ל דמאביי ואילך הלכה כבתראי ועוד דא"כ לא הו"ל לרבינו לאתויי רישא דדברי הרמב"ם דהא לא פליג עליה ועוד דא"כ הול"ל בריש דבריו אסור לערב שמרים של אמש בשל יום כמ"ש אח"כ בשמרים אלא מחוורתא כדכתיבנא והוא נכון בעיני ודוק ועמ"ש עוד מזה לעיל בסי"ג ואף שבפירוש המשניות כתב הרמב"ם על הך משנה דהמפקיד ואין הלכה כרבי יהודא אין סתירה מהם חדא דאפשר דאאינך בבי דפליגי בהו רבנן ורבי יהודא בההוא מתניתין הוא דפסק כן ועוד דאין זה דבר חדש שסותם בחיבור הפסקים הפוך מה שסתם בפי' המשניות דוק ותשכח. ומה שיש עוד חילוק בין הרמב"ם ורבינו בההוא דקנו ממנו בשעת הבדים הוא מפני שמחולקים בפירוש דלישנא דגמרא דקאמר התם במפקיד לא קשיא הא דיהיב ליה בתשרי כו' דרש"י והרא"ש מפרשי ליה לענין יוקרא וזולא והרמב"ם מפרש ליה לענין גודל וקוטן המדה וכמעט היא היא ושניהם עולים יפה ע"ש:

30 רש"י פתח ↗

קבולי נמי לא מקבלת - עלך חסרון השמרים א"כ מה משתכר הרי השכר כולו בשמרים:

30 שיטה מקובצת פתח ↗

לדברי רבי יהודה אסור לערב וכו'. כתוב בתוספות ונימא מותר וטעמא דמקבל וכו' לא רצה לומר להכי לא קאמר הכי משום דמשמע ליה ומתניתין איירי בכל ענין אפילו בלוקח תגר ולקח על יד דהוה אמר ליה אי ערבת לי זבינתה השתא מאי אעביד בהה לחודיה לא מזדבן. דיש לומר דמשמע להו דרב פפא קאי אסוגיא דאוקימנא בבעל הבית דניחא ליה בצילא כדקאמר אדרבה איפכא מסתברא זה קאי על מה שאמר כבר. גליון.

30 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה לדברי רבי יהודה אסור וא"ת ולימא מותר וטעמא כו' עכ"ל אין לפרש דלימא וכיון דלא מחיל א"ל אי בעי לעירובי לך מי לא ערבי לך השתא נמי קביל דהא לאו קושיא היא דאיכא למימר דס"ל לרב פפא כסברת המקשה דלעיל דמתניתין איירי אפילו בחנוני ולא מצי א"ל השתא נמי קביל דמצי א"ל החנוני אי ערבת לי הוה מזדבין לי השתא מאי איעבד ליה לחודיה לא מזדבן אלא דיש לומר דלימא מותר ולא מצי מחיל ומקבל מטעמא דקאמר נמי השתא קבילי לא מקבלת זבין וזבן תגרא איקרי ודו"ק:

31 רש"י פתח ↗

אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים - לוקח ומפקיד אחד הן לענין פקטים תורה אחת לשניהם:

31 תוספות על סוכה פתח ↗

אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה. פירש בקונטרס דאיפכא גרסינן ובמתניתין גרסינן אחת קטנה ואחת גדולה ופריך דאחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דדרך התנאים בכל מקום דההוא דפשיטא ליה תני ברישא כדתנן בר"ה דף כט: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין ובבבא קמא דף נ: אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה ובמסכת סוטה דף מג. אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש וטובא תנן התם גבי מערכי מלחמה ונראה דאין ראיה מבור ובונה לכאן דהכי נמי תנן בסנהדרין דף לב. אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ותנן נמי בפ' החולץ יבמות מא. גבי הבחנה אחד בתולות ואחד קטנות ואחד בעולות ובפרק הבא על יבמתו יבמות דף נג: אחד המערה ואחד הגומר ובפרק המפקיד ב"מ דף מ: תניא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים ומפרש התם כי היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי מקבל פקטים בכל הני מזכיר הפשוט באחרונה אבל ההיא דיבנה ראיה היא דלפי תנא קמא שאמר אין תוקעין אלא ביבנה קא מהדרי ליה אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין וכן ביבמות פרק האשה דף קטז. דקאמרי בית הלל לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להו ב"ש אחת באה מן הקציר ואחת באה מן הזיתים וה"נ הזכיר ת"ק מחצלת גדולה ועל זה שייך לאהדורי אחת היא גדולה ואחת היא קטנה כלומר כמוה היא הקטנה ואינה חלוקה לדין שני:

31 מאירי פתח ↗

יש לפעמים שמן עכור בשולי החבית סמוך לשמרים והוא נקרא בלשון תלמוד פקטים ואינו בדין שמרים אלא מקבלו אפילו לוקח ואין צריך לומר מפקיד הן בזמן שיש לו לקבל השמרים כגון שמן סתם הן בזמן שאין לו לקבל השמרים כגון שמן מזקק ומ"מ דוקא בשלוקח בשעת הבדים ומקבלו גם כן באותה שעה שדרך למסור את המדה בריוח גדול ויש מפרשים ששער השמן בזול אבל בניסן או אחר שנצללו השמנים הואיל והמוכרים מצמצמים במדתם או שהשער ביוקר אין הלוקח מקבל פקטים אלא שמרים בלבד על הדרך שביארנו ויש מפרשים בפקטים אלו פסולת הגרעינים הצפין על פני המים וגדולי המחברים פרשו בו שמן עכור הקופא על פני השמן ומ"מ כל שמכר לו שמן מזוקק אין מקבל פקטים כלל:

32 רש"י פתח ↗

לא אמרו שמן עכור אלא למוכר - לא אמרו הפסד עכירת השמן אלא למוכר:

32 מאירי פתח ↗

מה שאמרו כאן לא אמרו שמן עכור אלא למוכר פירשו בו הא לתרומה לא כלומר לא אמרו שלא לקבל ממנו שמן עכור אלא למוכר הואיל והתנה במזקק שהרי לוקח מקבל עליו במכר סתם לוג ומחצה למאה אלמא שאינו שוה כלום אבל לתרומה תורם מזה על זה ואין בכך כלום ואין הלכה כן אלא לענין תרומה תורמין מן הצלול על העכור אבל לא מן העכור על הצלול וכן ביין הא שמרים מיהא יראה שמין בשאינו מינו הוא ואין תרומה חלה עליו כלל:

32 ב"ח פתח ↗

אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונותן לו מעט מעט וכו'. משנה בפרק המפקיד מי שהפקיד שמן אצל חבירו וערבו עם שלו אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים ר' יודא פליג ואמר דמוציא לו שמרים וכשם שאמרו שמרים במפקיד כך אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים למאה לוג ובגמרא פליג רב פפא אדאביי ומפרש לדברי חכמים מותר לערב שמרים פי' המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו עם השמן בתוך המדה והיינו טעמא דלא מקבל דא"ל מדלא ערבת לי אחולי אחלת לי ולדברי ר' יודא אסור לערב שמרים שבחזקת מזוקק לקחו ממני וזה מקלקלו וה"ט דמקבל עליו לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא ערבו ונתנו לו מזוקק דא"ל מוכר אי בעינא לערובי לא שרי לי לערובי לך קבולי נמי לא מקבלת עלך חסרון השמרים בתמיה אם כן מה אשתכר הרי השכר כלה בשמרים וכתב הרא"ש והלכה כרב פפא דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ובלבל השמן וכו' עד אלמא אפי' בשעה שהשמן הוא מזוקק מותר לערב בו שמריו ולמכרו עם השמן עכ"ל והיינו משום דהלכה כחכמים לגבי ר' יודא ומותר לערב לכתחלה כשהוא מודד לו ואם לא ערבם תו לא מקבל לוג ומחצה למאה לוג דמדלא ערבו לו מחל לו וז"ש רבינו אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד וכו' דאע"פ דהיה יכול לערב לו השמרים כשמכרו לו מ"מ עכשיו שלא ערבם הרי מחל לו מיהו משמע מלשון רבינו שכתב אבל אם מכר לו הרבה שמן ביחד ונתן לו מעט מעט וכו' דהיינו דלקח ממנו להסתפק מעט מעט והשמן איננו בעין התם הוא דאינו מנכה לו בשביל השמרים אבל אם השמן הוא בעין ביד הלוקח לא הויא מחילה כיון שעדיין יכול לערב השמרים בשמן וכ"כ התוס' וז"ל בד"ה לדברי חכמים ולרב פפא דאמר דטעמייהו משום מחילה סבר דהשמן אינו בעין דאילו הוה בעין לא שייך ביה מחילה עכ"ל אלא דכתבו עוד אי נמי סבר דאע"פ שהוא בעין שייך ביה מחילה כיון דמדדו מזוקק עכ"ל אבל מדברי רבינו שדקדק לכתוב ונתן לו מעט מעט משמע שבא לומר דכיון דהסתפק ממנו מעט מעט ואינו בעין לפיכך הוי מחילה הא לאו הכי לא הוי מחילה וכשינויא קמא דתוס': ומ"ש אבל מנכה לו בשביל הקמחים וכו'. ברייתא ואוקימתא דגמרא בפ' המפקיד:

33 רש"י פתח ↗

כי מדה דתשרי - כשער הדמים של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וקיבל עליו פקטים:

34 רש"י פתח ↗

מתני' לא יחדו לו הבעלים מקום - בבית שומר לאמר לו זויות זו השאילני:

34 רא"ש פתח ↗

תנא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים. וכי היכי דמקבל המפקיד פקטים כשערבן הנפקד עם השמן מקבל לוקח נמי פקטים. וה"מ היכא דיהיב ליה זוזי בתשרי ושקל מיניה בניסן במדה דתשרי. אבל היכא דיהיב ליה זוזי בניסן ושקיל מיניה בניסן כמדה דניסן לא מקבל לוקח פקטים:

34 רשב"א על בבא קמא פתח ↗

רבי עקיבא סבר כלתה שמירתו. וכיון שכן כשהחזירה לא במקום בעלים קאי וכאילו לא החזירה דמי ועדיין ברשות קיימי ואפילו החזירה לחצר המשתמרת לבעלים לא מפטר דהוה ליה כשומר שכלו ימי שמירתו שצריך דעת וכדאמר ר"א לעיל בבא קמא נז, א הכל צריכין דעת חוץ ממשיב אבידה כלומר כל השומרין צריכין דעת, ועוד שלא החזירה לדעת בעלים וחייב אף באונסין הואיל וגנבה מתחלתה, ורבי ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו וכיון שהחזירה למקום שנטל סגי. והר"א אב"ד פירש רבי עקיבא סבר כלתה שמירתו והוה ליה גונב שלא לדעת וצריך דעת בעלים כרב חסדא, ורבי ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ובמקום בעלים קאי וכאילו לא גנבו עדיין ובדעתא דידיה סגי. עד כאן. ואין פירוש זה מחוור בעיני, חדא דכיון דאמר רב זביד דבשומר שגנב מרשותו פליגי משמע לכאורה דסבירא ליה דמהאי פלוגתא לא שמעינן דרבי עקיבא כרב חסדא. ועוד נ"ל דבכי האי גוונא שגנב השומר מרשות עצמו לא אמר רב חסדא שצריך דעת בעלים ואף לכשתמצא לומר שכלתה שמירתו דהא טעמא דרב חסדא משום דאנקטה ניגרי ברייתא ולא ידעו הבעלים ולא ישמרנה אבל כל שמסרה לשומר הרי הוא צריך לשמרה לכשיחזירנה השומר דהא אנקטה שומר נגרי ברייתא דלא ידעי להו בעלים ועוד דלא אנקטה שומר נגרי אחרינא אלא נגרי דהוה מנקט לה קודם שגנבה מרשות עצמו אלא אם כן תדחה דכל שנתן דעתו לגניבה אינו מניחה בעדר עם האחרות ומוליכה בחורשין מקום שאין אחרים מרעין שם ואי נמי שמלמדה לצאת מן העדר ולרעות לבדה, ועוד יש להקשות לרבי ישמעאל כיון דסבירא ליה דלמקום שנטל לאו דוקא דכל שלא כלתה שמירתו כל שדעתו להחזירו מיד ולהיות עליה שומר כבתחלה כל מקום שהיא מקומה הוא. ועוד מסתברא לי משום דקתני סלע מן הכיס דהתם ע"כ צריך להחזיר לתוך הכיס שנטל ממנו לפי שהבעלים ייחדו לו מקום להיותו בכיס דהכא ודאי משמע דלא לאסוקי בהו לאסוקינהו יהבינהו ניהליה אלא לפקדון בעלמא מדקתני מן הכיס שכל דבר שיעידו לו הבעלים מקום ונטלו השומר אפילו להשתמש חייב עד שיחזירנו לאותו מקום שיחדו לו הבעלים וכדאיתא בפרק המפקיד בבא מציעא מ, ב גבי המפקיד חבית לחבירו ומשום הכי תני הכא סתם בתרווייהו למקום שנטל יחזיר משום לתא דסלע מן הכיס, ולעולם בטלה כל שנתן דעתו שלא יהא גנב אצלו אלא שירעה עם האחרות בתורת שמירתו בראשונה הרי זה מקומו, ואי נמי י"ל אפילו בטלה בעינן שיחזיר למקום שגנב שדעת בעלים להיות מקומו בתוך העדר כדי שלא ילמד לרעות לבדו וילך ויאבד וזה שנטלו מתוך העדר הרי הוא כמו שנטלו מן המקום שיחדו לו בעלים ולפיכך חייב באחריותו עד שיחזירנה למקום שגנב דהיינו בתוך העדר. כנ"ל.

35 רש"י פתח ↗

גמ' מני - הא דקתני רישא דאם משהניחה נשברה אף על פי שלצורכו נטלה מתחלה פטור דאמר משהחזירה הרי היא ברשות הבעלים כבתחלה ואינו עליה אלא כשומר חנם ופטור על אונסיה ואף על פי שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה רבי ישמעאל היא כו':

35 רי"ף פתח ↗

גמ' הא מתניתין קא הוו בה רבנן ודייקי מדקתני רישא אם משהניחה בין לצורכו בין לצורכה פטור אלמא לא בעינן דעת בעלים ומני רבי ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר דף מא. צריך דעת בעלים והדר תני סיפא בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב אתאן לרבי עקיבא דאמר בעינן דעת בעלים רישא רבי ישמעאל וסיפא רבי עקיבא כמאן מינייהו נעביד ובא רב ששת ופריש לה כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות וקסבר שואל שלא מדעת גזלן הוי ואוקמה כולה כר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים וסיפא דקתני אם משהניחה חייב שהניחה במקום שאינה מקומה דלא הויא חזרה דהא

35 תוספתא כפשוטה על בבא קמא פתח ↗

109. הגונב סלע מן הכיס והחזירה לכיס וכו'. בבבלי קי"ח ב': הגונב טלה מן העדר, וסלע מן הכיס, למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר צריך דעת בעלים. ועיין בבבלי ב"מ מ' סע"ב ואילך ובאוקימתא של הבבלי כאן קי"ח ב'. ולפי פשוטה משמע שלדעת הת"ק כאן אם הודיע לבעלים אין צורך שיחזיר למקומו ממש, שלא כדעת ר' יהודה להלן. עיין בתוספות ירושלים חו"מ סי' שנ"ה סעיף א'. ומן הלשון "ואח"כ נגנב כולו" משמע שהיה לו עוד כסף בכיס, ואפשר שלא ידע כמה היה לו, עיין בבלי קי"ח ב'.

1 וכן אמר רבה: השביחו לאמצע. אמר ליה לו אביי: מי דמי האם דומה הדבר? התם שם במקרה שהיו האחים יחד, הגדולים גבי את הקטנים ידעי וקא מחלי ידעו שהם מצויים ומחלו מראש על טרחתם למען אחיהם הקטנים, הכא מי ידע דליחיל כאן האם ידע האח הגדול שקיים אח צעיר שימחול לו על טרחתו.

2 מסופר: אגלגל מלתא ומטא לקמיה התגלגל הדבר ובא לפני ר' אמי. אמר להו להם למוסרי הלכה זו: הלא גדולה מזו, כלומר, חידוש גדול מזה אמרו: שקרובים המטפלים בנכסי שבוים שמין להם כאריס, ואם כן אף כשטיפל בנכסים שלא היו שלו כלל נותנים לו שכר עבודתו, השתא דידיה לא יהבינן ליה ועכשיו את שלו שכר עבודתו שעבד בדבר שהוא שלו לא ניתן לו? ולפיכך מגיע למרי בר איסק שכר על מה שהוציא עבור הנכסים.

3 אהדרוה הא לקמיה החזיר את ההערה הזו לפני רב חסדא. אמר להו: מי דמי אמר להם: האם דומה הדבר? התם ברשות נחית, הכא לאו ברשות נחית שם ברשות חכמים ירד לנכסי השבוי, כאן לא ברשות ירד לנכסי אחיו. ועוד: הלא קטן הוא היה האח בשעה שירש מרי בר איסק את הנכסים, וכלל הוא שאין מורידין קרוב לנכסי קטן, ונמצא כי שלא כדין עשה.

4 אהדרוה לקמיה דר' אמי החזירו את התשובה הזו לפני ר' אמי, אמר להו להם: לא סיימוה קמי דקטן הוא לא סיימו לספר לי שקטן היה ואם כן הוא צדק רב חסדא.

5 א משנה המפקיד פירות אצל חבירו והחבר מחזיר פירות אחרים כנגדם, הרי זה יוציא לו מהדברים שהוא מחזיר חסרונות של פחת. שהפירות פוחתים מסיבות שונות עם הזמן, וצריך להחזיר לו רק כשיעור המגיע למפקיד. והפחת היחסי אותו הוא מוציא מן הפירות הוא לפי חשבון זה: לחטים ולאורז מוריד תשעה חצאי קבין לכל כור, לשעורין ולדוחן יוריד תשעה קבין לכור, לכוסמין ולזרע פשתן — שלש סאין לכור, הכל לפי המדה, כלומר, בהתאם ליחס זה מוסיף ומפחית מן הפחת, והכל לפי הזמן ששהו הדברים, שחסרון זה הוא לשנה אחת, ואם שהה פחות או יותר מוריד לפי החשבון.

6 אמר ר' יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להן לעכברין המכרסמים בתבואה, מה היתה הכמות? והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעא! אלא, אינו יוציא מוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד ולא יותר, שהרי אין העכברים אוכלים יותר מכמות זו, גם אם היו שם תבואות מרובות. ר' יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה שהפקיד אצלו אינו מוציא לו חסרונות כלל, מפני שמותירות מוסיפות מסיבות שונות, ולכן כשמחזיר לו לפי מה שנתן נכלל הפחת בחשבון.

7 ב גמרא ושואלים: וכי פחת של אורז הוא מעט כל כך? הלא אורז טובא הרבה יותר הוא חסר במשך הזמן! אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: באורז קלוף שנו, שפחתו מועט יותר. שנינו במשנה: לכוסמין ולזרע פשתן שלשה סאין לכור. אמר ר' יוחנן אמר ר' חייא: זרע פשתן בגבעולין שנו, שהוא שפוחת הרבה כל כך. ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין, ולאורז שאינו קלוף — מוריד לפי חשבון של שלשה סאין לכור.

8 עוד שנינו במשנה: הכל לפי המדה ולפי הזמן. תנא שנה החכם בתוספתא: כן לכל כור וכור, וכן לכל שנה ושנה.

9 אמר ר' יוחנן בן נורי: וכי מה אכפת להם לעכברים, תניא שנויה ברייתא, אמרו לו חכמים לר' יוחנן: לא רק עכברים אוכלים, אלא הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן, ולכן על כל כמות יש מסיבות שונות פחת.

10 תנא שנה החכם במה דברים אמורים שמוציא לו חסרונות לפי שיעור זה — שעירבן את הפירות שלקח מחבירו עם פירותיו, ואינו יודע מה שלו ומה של חבירו. אבל אם יחד לו קרן זוית לפירות של חבירו, אומר לו: הרי שלך לפניך ואינו צריך לחשב אם פחת יותר או פחות.

11 ושואלים: וכי וכאשר עירבן עם פירותיו מאי הוי מה יהיה, מדוע צריך לעשות חשבון? ליחזי לדידיה שיראה את שלו כמה הויין הן ויחשב כמה חסרו במשך הזמן, ולפי אותו חסרון יתן גם לחבירו! ומשיבים: כאן מדובר במסתפק מהם, שבינתיים היה בעל הבית גם אוכל מפירותיו ולכן אינו יכול לחשב.

12 ושואלים: וליחזי ושיראה כמה אסתפק הסתפק, כמה אכל במשך הזמן, ויצרף ויעשה את החישוב! ומשיבים: דלא ידעי שאין יודעים כמה אסתפק לקח ולכן יש להחזיר לפי אומדן.

13 ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה אינו מוציא לו חסרונות. ושואלים: כמה היא מדה מרובה? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: עשרה כורין. תניא נמי הכי שנויה גם כן כך בברייתא: כמה מדה מרובה — עשרה כורין.

14 תני תנא קמיה שנה חוזר המשניות לפני רב נחמן: במה דברים אמורים — שמדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך גורנו, כלומר באותה מדה שמודדים בגורן. אבל כאשר מדד לו מתוך גורנו והחזיר לו מתוך ביתו — אינו יוציא לו חסרונות מפני שמותירות, שהמדה שבגורן היתה גדולה קצת יותר מן המדה הרגילה.

15 אמר ליה לו וכי בשופטני עסקינן בשוטים עוסקים אנו, דיהבי בכיילא רבא ושקלי בכיילא זוטא שנותנים במדה גדולה ונוטלים במדה קטנה? ברור שאם נתן לו בגורן ומדד במדת הגורן, אף כשלוקח יקח במדת הגורן ולא לפי מדות אחרות! דלמא שמא לא הסברת את הברייתא כיאות ובימות הגורן קאמרת אמרת. וכך יש להבין: במה דברים אמורים — שמדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגורן, כלומר באותם זמנים. אבל כאשר מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים — אינו יוציא לו חסרון מפני שמותירות, משום שהזרעים סופגים לחות במשך הזמן ונפחם גדל, וכשמחזיר לו לפי אותה מדת נפח כבר נכלל הפחת בכך.

16 אמר ליה לו רב פפא לאביי: אם כן שהנפח גדל בימות הגשמים לפקע כדא שיפקע הכד שבו שמים תבואה בגלל ההתנפחות הזו! ומספרים: אכן הוה עובדא היה מעשה ואכן פקע כדא הכד. איבעית אימא אם תרצה אמור יש טעם אחר, משום איצצא הדוחק, כלומר, כשהיו הזרעים בגורן היו בשל הכמות הגדולה מרווחים יותר ואחר כך כשנותנו במקום צר נדחקו הזרעים, ומשום כך נותן במדה קטנה יותר.

17 ד משנה וכשמחזיר משקים שהופקדו אצלו יוציא יוריד לו שתות ליין שבשל בליעת הקנקנים והאידוי פוחת מהם כדי שתות. ר' יהודה אומר: יוריד חומש. יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה, לפי חשבון חסרונן: לוג ומחצה של שמרים ששוקעים במשך הזמן לתחתית הקנקן, ולוג ומחצה בלע שנבלע השמן בדפנות הקנקן. אם היה זה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים, שהרי כבר סיננו את השמן משמריו קודם לכן, אם היו קנקנים ישנים שכבר בלעו כל צרכם — אינו יוציא לו בלע. ר' יהודה אומר: אף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה, הרי זה הקונה מקבל עליו שיפחית לו לוג ומחצה שמרים למאה, שזהו השעור המקובל של שמרים.

18 ה גמרא ומעירים: ולא פליגי ואין חלוקים חכמים ור' יהודה בהלכה, אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה חכם זה לפי מקומו וחכם זה לפי מקומו. באתריה דמר במקומו של חכם זה, של תנא קמא חפו בקירא ולא מייץ טפי מחפים את הקנקנים בשעוה ואינה סופגת הרבה, באתריה דמר חפו בכופרא ומייץ טפי במקומו של חכם זה, ר' יהודה, מצפים את הכדים בזפת והיא בולעת הרבה. איבעית אימא אם תרצה אמור משום גרגישתא משום טיב האדמה שממנה עושים את הכדים, הא מייצא טפי והא לא מייצא טפי זו סופגת הרבה וזו אינה סופגת הרבה.

19 מסופר: באתריה במקומו של רב יהודה רמו היו מכניסים ארבעים ותמני כוזי בדנא ושמונה ספלים בתוך חבית, שזה היה שעור גודלן של החביות שם. אזיל דנא בשיתא זוזי היה הולך, עולה, מחיר החבית שישה דינרים, והיה פריס מחלקם רב יהודה ומוכרם כחנווני שיתא שיתא בזוזא שישה שישה ספלים בזוז,

20 דל תלתין ושיתא בשיתא הוצא מהם שלושים ושישה ספלים שמכר בשישה זוזים ואם כן קיבל בחזרה את מה ששילם עבור החבית, פשו ליה תריסר נשארו עוד שנים עשר ספלים עודף שהרוויח. דל תמניא שתותי הוצא מהם שמונה ששיות שהרי אמרנו כי שישית מהיין נספגת בקנקנים, ודבר זה היה על חשבונו של החנווני, נמצא כי פשו להו נשארו להם איפוא ארבעה ספלים יתרים שהם היו הרווח שהרויח רב יהודה.

21 ושואלים: והאמר והרי אמר שמואל: המשתכר בצורכי אוכל נפש אל ישתכר יותר על שתות ששית, ומשמע כי לכל הפחות שישית מותר לו להשתכר, ואולם לפי החשבון נמצא שרב יהודה הרוויח הרבה פחות משישית, ומדוע עשה כן?

22 ומשיבים: איכא גולפי ושמריא יש את הקנקן עצמו והשמרים שנשארו עוד בידו שהרי קנה הכל בשישה זוזים, והם מוסיפים לרווח. ושואלים: אי הכי נפיש ליה טפי משתות אם כך מרובה לו הרווח יותר משישית וכיצד לקח רב יהודה יותר מן המותר? ומשיבים: איכא טרחיה יש את שכר טרחתו, שכר מכירת השמן ודמי ברזנייתא הניקוב שלוקח בעל מלאכה מיוחד שצריך לנקב את החביות, וכשמורידים את אלה מן החשבון נמצא שהרוויח שתות.

23 א שנינו במשנה אם היה שמן מזוקק אינו יוציא לו שמרים, וכן אם היה זה כד ישן לא יוציא לו כיון שאין הכד בולע. ושואלים: והא והרי אי אפשר שלא בלע יבלע הכד מאומה, אפילו בכד ישן! אמר רב נחמן: במזופפין בכלים שהיו מצופים מבפנים בזפת שנו, שאם הכד ישן ומזופף — אינו בולע. אביי אמר: אפילו תימא תאמר שלא מדובר כאן במזופפין, כיון דטעון שבלעו — טעון בלעו ושוב אין שמן נבלע בתוכם.

24 ב עוד שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאף המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה הקונה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה. אמר אביי: כשתמצא לומר כשתמצה את הדבר ותדקדק בו תמצא כי לדברי ר' יהודה מותר לערב שמרים ששקעו לתחתית החבית עם השמן הצלול שנשאר מלמעלה, שיכול לבחוש שנית את כל החבית ולמכור כל מה שיש בה. ולדברי חכמים אסור לערב שמרים.

25 ומסביר, לדברי ר' יהודה מותר לערב שמרים, והיינו טעמא וזהו הטעם שמקבל הקונה ומפחית מן השמן אותו לוג ומחצה, דאמר ליה שאומר לו המוכר: אי בעי לערובי אילו הייתי רוצה לערב לך שמרים — מי האם לא ערבי הייתי מערב לך? השתא נמי קביל עכשיו גם כן קבל על עצמך שיעור הפחת עבור השמרים.

26 ושואלים: ולימא ליה ושיאמר לו הקונה: אי ערבת אילו הייתה מערב לי שמרים הוה מזדבן היו נמכרים לי, השתא מאי אעביד ליה עכשיו מה אעשה לזה? הרי לחודיה לא מזדבן לחוד אין הדבר נמכר לי ונמצא שאני מפסיד! ומשיבים: בקונה שהוא בעל הבית הצריך שמן לעצמו עסקינן עוסקים אנו דניחא ליה בצילא שנוח לו בשמן צלול וכדאי לו שהמוכר יפחית מן השמן את אחוז השמרים. ושואלים: ולימא ליה ושיאמר לו הקונה: מדלא ערבית מכיון שלא עירבת לי — משמע שאחולי אחלת מחלת לי!

27 ומשיבים: ר' יהודה לטעמיה לטעמו, לשיטתו, דלית ליה שאין לו, שאינו מקבל סברה זו של מחילה, ולדעתו אין הקונה יכול לומר שמחל המוכר יתר על המחיר הראוי. דתנן שכן שנינו במשנה: מכר לו לחבירו צמד — לא מכר לו את הבקר, שהמלה "צמד" כדיוקה משמעה העול המצמיד זוג בהמות לחרישה, אבל אפשר להבינו גם כצמד הבהמות עם העול שעליהן. ואמרו חכמים שאם אמר שמוכר "צמד" שרק העול עצמו נמכר, אבל לא הבקר. מכר לו את הבקר — לא מכר לו את הצמד, והמכירה היא רק על מה שאמר לו כדיוקן של המילים.

28 ר' יהודה אומר: הדמים מודיעין, כלומר לפי המחיר אפשר להבין מה הוא שנמכר ונקנה. כיצד? — אמר לו: מכור לי צמדך במאתים זוז — הדבר ידוע שאין הצמד העול עצמו נמכר במאתיים זוז ובוודאי נתכוון לצמד שוורים. וחכמים אומרים: אין הדמים המחיר ראיה אלא ייתכן שמחל המוכר לקונה, ומכר לו הרבה במעט או להיפך.

29 ובהמשך לענייננו: לדברי חכמים אסור לערב שמרים, והיינו טעמא וזהו הטעם שלא מקבל הקונה על עצמו את הפחת — דאמר ליה שאומר לו הקונה: אי בעית לערובי אם היית רוצה לערב — מי הוה שרי האם היה מותר לך? השתא נמי לא מקבילנא עכשיו גם כן אין אני רוצה לקבל.

30 אמר ליה לו רב פפא לאביי: אדרבה, איפכא מסתברא להיפך, ההיפך הוא המסתבר. וכן נדון: לדברי חכמים מותר לערב שמרים, והיינו טעמא וזהו הטעם שהוא לא מקבל — דאמר ליה שאומר לו הקונה: מדלא מכיון שלא ערבת לי, ודאי אחולי אחלית מחלת לי. ואילו לדברי ר' יהודה אסור לערב שמרים, והיינו טעמא וזהו הטעם שמקבל — דאמר ליה שאומר לו המוכר: אי בעי לערובי אילו הייתי רוצה לערב — הרי לא שרי אסור לי לערובי ערב לך, ואתה קבולי לקבל לא מקבלת תקבל את הפחת, אם כן נמצא שאינני מרויח כלום במכירה זו. והרי מפורסם מפתגם שאומרים אנשים על שוטה העוסק במסחר: זבון וזבין תגרא איקרי מכור וקנה באותו מחיר כדי שתקרא תגר? הלא בוודאי צריך אני להרויח דבר מה.

31 תנא שנה החכם: אחד הלוקח הקונה ואחד המפקיד לפקטים פסולת הצפה על גבי השמן. ושואלים: מאי מה פירוש לפקטים? אילימא אם תאמר כי היכי כשם שהלוקח לא מקבל על עצמו את הפחת של הפקטים ומפקיד נמי גם כן לא מקבל על עצמו את פחת הפקטים וצריך להחזיר לו שמן צלול ולימא ליה ושיאמר לו מקבל הפקדון: פקטך מאי איעביד להו עכירות השמנים שלך מה אעשה להם?

32 אלא יש להבין: כי היכי כשם שהמפקיד מקבל את הפקטים ויודע שמפחיתים חלק מן השמן בגלל החלק העכור שבתוכו הלוקח נמי גם כן מקבל על עצמו אחוז מסויים עבור פקטים. ושואלים: ומי והאם מקבל הלוקח על עצמו את הפקטים? והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' יהודה אומר: לא אמרו שמן עכור אלא למוכר בלבד, שהרי לוקח מקבל עליו לוג ומחצה שמרים, אבל מקבל שמן נקי בלא פקטים. ומשיבים: לא

33 קשיא אינו קשה, הא זה — דיהיב ליה זוזי שנתן לו זוזים, כסף בחודש תשרי שאז מוסקים את הזיתים וקא שקיל מיניה ולוקח ממנו בחודש ניסן כי כפי המדה של חודש תשרי, שכיון ששילם לו בשעתו מחיר נמוך קצת יותר, הרי הוא צריך לקבל על עצמו שמן כפי שהיה בתשרי, שמיד לאחר המסיקה היה עדיין השמן עכור. הא זה דיהיב ליה זוזי שנתן לו זוזים, כסף בחודש ניסן וקא שקיל מיניה ולוקח ממנו בחודש ניסן כי כפי המדה של חודש ניסן, שמשלם לו מעט יותר ורוצה בשמן מזוקק.

34 ב משנה המפקיד חבית אצל חבירו ולא יחדו לה הבעלים מקום, שלא התנה המפקיד שתהא החבית במקום מסויים בבית השומר, וטלטלה השומר ונשתברה, אם מתוך ידו בעודה בידו נשברה, יש לחלק: אם טלטל את החבית לצורכו שרצה להשתמש בה לאיזה צורך — חייב לשלם את הנזק. ואם טלטל את החבית לצורכה, כגון שרצה להוציאה ממקום שהיתה ניזוקת בו — פטור. אם משהניחה לאחר שטלטלה נשברה, בין שטלטלה מראש לצורכו בין שטלטלה לצורכה — פטור. ואולם אם יחדו לה הבעלים מקום, וטלטלה השומר ונשברה, בין מתוך ידו ובין משהניחה, אם טלטלה לצורכו — חייב, אם לצורכה — פטור.

35 ג גמרא ושואלים: הא מני זו משנתינו, כשיטת מי היא — כשיטת ר' ישמעאל, שאמר: לא בעינן אין אנו צריכים דעת בעלים. שכאשר אדם מחזיר דבר שגנב, אינו צריך להודיע לבעל החפץ שהוא מחזיר לו. דתניא שכן שנינו בברייתא: הגונב טלה מן העדר או סלע מטבע מן הכיס — למקום שגנב יחזיר, ואינו צריך להודיע כלל לבעלים, אלו דברי ר' ישמעאל. רבי עקיבא אומר:

1 תוספות פתח ↗

וכן אמר רבה גרס - רש"י גרס וכן אמר רב ופליג אמ"ד בפ' מי שמת ב"ב דף קמג: ושם ד"ה לא נכסים ששבחו מחמת עצמן של אחין השבח לעצמן וקאמר דאפי' שבחו מחמת טרחם של משביחין כי הכא דשתל פרדיסא השביחו לאמצע וזהו תימה שחולק רבא על רב דהתם רבא קאמר ולא מייתי התם מילתיה דרב ונראה דגרס רבה וכן בספר ר"ת ולא מדברי רב חסדא הוא שהגמ' מביא שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה ופסק דהשביחו לאמצע כמו רב חסדא והביאו הגמרא משום קושית אביי דא"ל אביי לרבה מי דמי כו' ולא חשש רבה מקושיותיו ודן דהשביחו לאמצע:

1 חכמת שלמה פתח ↗

רש"י בד"ה וכן אמר כו' ששבחו נכסים מחמת נכסים כו' נ"ב פי' לא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהן שכרו פועלים והשביחו הנכסים:

1 בית יוסף פתח ↗

ומ"ש וכתב א"א הרא"ש ז"ל משמע מתוך לשונו שאינה נוטלת בשבח כלום ולי נראה דדוקא אשה יורשת ואחין הוא דמחלי אהדדי וכו' בפרק הנזכר כתוב בהגהות מרדכי דכתובות על אלמנה שנשאת ולא נשבעה על כתובתה והיתה נושאת ונותנת בנכסי בעלה הראשון וכשנשאת נתנה ליד האחרון כל הנמצא בידה אע"ג דאמרינן בפרק מי שמת בבא בתרא קמג: אלמנה שהשביחה את הנכסים השביחה לאמצע הכא כיון שהכניסה לבעלה השני מוכחא מילתא דאדעתא דידה ובעלה עבדא ולא אדעתא דיתמי ודמי לעובדא דרב ספרא שם קמד. דלא שביק גירסיה וטרח לאחריני: כתב הרשב"א בתשובה ולענין מה שאמרתם אם נתעסקה בנכסים סתם נראה שהדבר פשוט בעיניכם שאילו היו נכסים מרובים מכתובתה כל מה שהרויחה ברבית ליורשים משום דמעשה ידיה להם אלא אם כן אמרה בפירוש שאינה רוצה משלהם ואפי' אמרה ראו מה שהניח לי בעלי לא הועילה כלום כל שהיא ניזונת משל יורשים ומתניתין דקתני וכן האשה דוקא באשה יורשת וכדאוקימנא בגמ' ובנכסים מועטים הסכימו רוב המורים דאפי' לא אמרה כאילו אמרה עוד היא צריכה לי שאילו בנכסים מרובים אם אמרה בפני עדים ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה לעצמי אם מטלטלין הם מה שהרויחה לעצמה ואפי' אינה יורשת ואע"פ שהיא ניזונת מן היתומים משום דהרי זו שולחת יד במה שאינו שלה וגזלנית היא ושבח גזילה דגזלן הוי ומה שהעמידו משנתינו ביורשת נ"ל דהיינו טעמא משום דקתני השביחה לאמצע ועלה הוא דאקשינן אשה מאי עבידתה כלומר כל שהשביחה נכסים למה השבח לאמצע שאין עסק לחלוקת האמצע כאן שאילו אתה חושבה מן הסתם כמתעסקת וטורחת להשביח את הנכסים ליתומים הכל ליתומים ואם אתה חושבה כמתכוונת להשביח לעצמה אם מטלטלין הם הכל לעצמה כאילו אמרה ראו דגזלנית היא זו ומש"ה אוקימנא בירושה ומה שאמרתם שכל שהיא ניזונת מן היתומים אפילו אמרה ראו לא אמרה כלום דמ"מ מעשה ידיה של יתומים הם אף ר"ח כן פירש שם ואני אומר מי יוכל לדין עם שתקיף ממנו ומי ישיב את האריות אבל אם לדין יש תשובה שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות לעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי שאינה אצלו כעבדים א"נ כפועלים שאמר להם עשו עמי מלאכה היום ולפיכך מציאתן לבעל הבית משא"כ במציאת האשה דמן הדין מציאתה לעצמה אלא שתקנו שתהא לבעל משום איבה וכדאיתא בירושלמי בפרק מציאת האשה וכיון שכן אם ניזונת משל יתומים אם השביחה או הרויחה במעות למה אנו דנין שבח וריוח זה כמעשה ידיה ליתומים אלא מן הדין הייתי אומר שכל שהרויחה לעצמה ומשלמת ליתומים כמו שנתבטלה ממעשה ידיה כפועל ששכרו ב"ה לעשות עמו שמציאתו לעצמו ומשלם אגר בטלה לב"ה ואיפשר שהאשה אינה משלמת אפי' אגר בטלה שכל שהיא עושה אמרי' שמעשה ידיה לבעל א"נ שכופה לעשות אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם וכדמוכח שמעתא בפרק ב' דייני גזירות במי שהלך בעלה למ"ה שפוסקין לה מזונות ואין מחשבין עמה מעשה ידיה ולענין מה ששנינו אם אמרה ראו מסתברא כדברי רש"י דלאו דוקא בב"ד דה"ה בפני עדים או אפי' יהיה שם גילוי דעת או דבר מוכיח כמעשה דרב ספרא והדין נותן שהרי כשהשביחו נכסים מחמת נכסים מדין מחילה נגעו בה וכדאמר אביי בפ' המפקיד בבא מציעא מ. התם ידע וקא מחיל וכיון שכן כל שיש הוכחה שאינו מוחל דיו וכ"ש שאינו צריך להתנות בפני ב"ד שכל שצריך ב"ד לא שתקי לא במתניתין ולא בברייתא אלא שאני רואה שרבינו הגדול הר"מ המקום יהיה בעזרו אמרה מתוך הירושלמי וכתב גירסת הירושלמי כן א"ר לא אמרה בב"ד ופירוש לא שם אמורא וכן הוא בספרים שלנו אבל בפירוש ר"ח א"ר אמי אם אמרו כשמת ראו לא אמרו בב"ד וכן האשה שאמרה א"ר אמי לא אמרה בב"ד ואם הגירסא כן מבואר בפירושו בהיפך ולומר דאמרו ואמרה שנינו במשנתינו אין צריכין לומר בב"ד והגירסא הזאת נראית יותר לפי שמסכמת עם הגמרא שלא הזכירו אמירה בב"ד כלל ואפילו לגירסת הספרים שלנו דגרסי בין ביורשים בין באשה כן וכן הגירסא בספרים אם אמרו ראו א"ר לא אמרה בב"ד וכן האשה א"ר לא אמרה בב"ד ואם היו נכסים מועטים שיהא מן הסתם בלא אמירה גילוי דעת שאינה רוצה לזון מן היתומים דאמרן הוא בדברי רשב"ם איפשר הואיל ונפק מפומיה דמר וכ"ש שהסכים על דבריו ה"ר פרץ ואע"פ שיש לבעל הדין לחלוק הרי אנו כופפין אזננו להסכמתם ונאמר כבר הורו זקנים ומוסדי ארץ אשר בית ישראל נכון עליהם אלא שאני רואה דברי מורי ה"ר אליעזר נכונים ומסכימים אל האמת דכל שלא אמרה ראו מן הסתם אורחה להשביח נכסי היתומים דשבח הוא לה שטורחת ומשבחת להם ואפי' לדברי רשב"ם אני אומר דלכאורה יש לחלק בין זוזי למטלטלין שצריכים שומא דבזוזי תפיסתה תפיסה גמורה לפרעון כתובתה דלא צריכי שומא אבל מטלטלי דצריכי שומא עד שישומו אותם לה ב"ד הרי הם של יתומים אלא שיש לי לומר לפי דבריהם דמ"מ אע"פ שאין תפיסתה עושה גבייה גמורה אפ"ה אנן סהדי דאף היא רוצה לעכבם בכתובתה ולהתעסק בהם ושלא תזון מן היתומים מעתה וכיון שכן אין מעשה ידיה שלהם וה"ל כאמרה בב"ד ואני כבר כתבתי מה שנ"ל בדין מעשה ידיה בכענין זה אע"פ שאין דעתנו מכריח את ההרים שהם אמרו והם יודעים מאיזה טעם אמרו ויש לנו לענות אמן על דבריהם אלא שאנו כמלקטים שבלים אחריהם עכ"ל:

2 תוספות פתח ↗

אגלגל מלתא - פסק של רב חסדא ומטא לקמיה דרבי אמי:

2 רי"ף פתח ↗

איגלגל מילתא ומטת לקמיה דר' אמי אמר להו גדולה מזו אמרו שמין להן כאריס השתא דידיה נמי לא יהבינן ליה אהדרוה לקמיה דרב חסדא אמר להו מי דמי התם ברשות בית דין נחות הכא לאו ברשות ב"ד נחות ועוד קטן הוא ואין מורידין קרוב בנכסי קטן אהדרוה לקמיה דרבי אמי אמר להו לא סיימוה קמאי דקטן הוא והלכתא כרב חסדא וקושיא דאביי ליתא משום דקטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן הלכך אע"ג דלא ידע דמחיל השביח לאמצע אבל גדול ולא ידע דאיתיה דמחיל גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס:

3 רשב"א פתח ↗

הא דאמר רב חסדא התם ברשות קא נחית הכא לא נחית ברשות. פירש רש"י ז"ל, ברשות בית דין ושלא ברשות בית דין. ואינו מחוור כל הצורך, דהא יורד לנכסי שבויין אי נמי לנכסי נטושין, שלא ברשות בית דין קא נחתי, וכדתניא לעיל בבא מציעא לח, ב היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו, אלמא אע"פ שלא נמלך תחלה בבית דין לא הפסיד, ואע"ג דקאמר ועוד קטן הוא, כלומר, ואפילו תימא דאע"ג דלא נמלך בבית דין לא הפסיד מכל מקום קטן הוה, אכתי לא ניחא, דרב חסדא היכי הוה סלקא דעתיה מדעיקרא לאפלוגי בין נמלך ללא נמלך. ויש מי שפירש הרמב"ן ז"ל, ברשות קא נחית, כלומר ברשות של אחרים נחית, ומשום הכי נחית כאריס דעל דעת כן נחת, אבל הכא שלא ברשות אחרים הוה סבור למיחת אלא לרשותא דנפשיה, ומאן דנחית לרשותא דנפשיה לאו אדעתא דאריסותא נחית. וגם זה אינו מחוור, דקשה לי דאדרבה מהאי טעמא הוא דקא מזכה ליה אביי למרי בר איסק משום דלא ידע ליה, ומי איכא למימר דטעמא דקא מזכה ליה לדעת אביי היא הנותנת לחייבו לדעת רב חסדא ורבה, אם כן הוה ליה לרבה לאהדורי ליה לאביי אדרבה היא הנותנת. ועוד, דלשון ברשות קא נחית ושלא ברשות נחית, לא משמע ברשות אחרים ושלא ברשות אחרים. ומצאתי להרב בעל ההלכות דלא גרס ועוד קטן הוה, אלא הכי גרס הכא לאו ברשות נחית דקטן הוה, וחדא בלחוד קאמר, והוא הנכון.ולענין פסק הלכה, קטן בין ידע ליה בין לא ידע ליה השביח לאמצע, דאי לא ידע ליה לא שקיל, דהא אין מורידין קרוב לנכסי קטן. ואי ידע ליה ומתפרנסים יחד, אפילו הכי לא שקיל עד שיאמר ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אני אוכל ועושה, כדתנן בפרק מי שמת ב"ב קמג, ב. גדול ולא ידע ליה השביח לעצמו כאתקפתיה דאביי, ור' אמי נמי סבירא ליה הכין, ורב חסדא קבלה אלא משום דקטן הוה הוא דחייביה, הא גדול לא, אבל גדול וידע ליה השביח לאמצע, דהא אביי ור' נמי הוה סליק אדעתייהו דגדול הוה, ומשום דלא ידע ליה הוא דפליגי עלייהו דרב חסדא, דר' אמי נמי כקושיא דאביי סבירא ליה לעיל בבא מציעא לח, ב. זו היא שטתו של הרי"ף ז"ל. ולדבריו מתניתין דקתני והניח בנים גדולים וקטנים לאו דוקא, אלא הוא הדין והוא הטעם לגדולים, אלא דאורחא דמילתא נקט. ואי קשיא לך הא דאמר בפרק חזקת הבתים ב"ב מב, ב שותף כיורד ברשות דמי, לומר שנוטל בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע ובשבח המגיע לכתפים כדאיתא התם, אלמא אע"ג דידע ליה נוטל כאריס. י"ל, התם הוא משום דאשתתפו נפשייהו, וכיון שכן הוא, שותפא דליתיה. ניחא ליה. אבל הני דלא אשתתפו מעולם מדעת עצמן, אע"פ שהן אחים ולא חלקו, אין תורת שותפין עליהן, וההוא דבמדינת הים לא נחית ניחא ליה, והוה ליה להאי לאתנויי בבית דין, וכיון דלא אתני מחל דלאו יורד ברשות הוא.ומדברי הראב"ד ז"ל שכתב בפרק מי שמת, נראה דמתניתין דוקא נקט גדולים וקטנים, וטעמא דהשביחו לאמצע משום דקטנים נינהו ומצוה קא עבדי, הא בגדולים לעולם השביחו לעצמן, ואינן צריכין להתנות בפני בית דין, והיינו טעמא דשותף שהוא יורד ברשות. אע"ג דמשמע הכא לכאורה דאביי ור' אמי בחדא שיטתא קיימי, ור' אמי הא קאמר לא סיימוה קמאי דקטן הוה, ומסתמא אביי נמי לא סיימוה קמיה, ואפילו הכי קאמר אביי התם ידעי וקא מחלי, אלמא אפילו בגדולים היא מתניתין. לא היא, דאביי סיימוה קמיה דקטן הוה, ומשום הכי קאמר דאי ידע מחל אבל השתא דלא ידע ליה לא מחל. ואי משום דאין מורידין קרוב לנכסי קטן, קסבר אביי כיון דלא חלקו והקרקעות משותפין היו, ברשות הוא יורד מפני חלקו, ולית הלכתא כוותיה, כן כתב הרב ז"ל. ואין טעמו בהא דאביי מחוור בעיני, דהא אביי גופיה הוא דקאמר במעשה דסבתא לעיל בבא מציעא לט, ב לוקמינהו לנכסי בידא דאחתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן, אלמא אע"ג דלא חלקו אין מורידין.ולי נראה, דטעמא דאביי משום דמרי לא הוה ידע דאית ליה אחא כלל, והילכך כיון שהיה לו שיתוף בנכסים ולא ידע ליה לאחוה כאלו נחת ברשות הוא, ואע"ג דקטן הוה, ור' אמי מוסיף על דברי אביי הוא, והיינו דקאמר גדולה מזו אמרו, והכי קאמר, לא יהא אלא שלא היה לרב מרי חלק בנכסים כלל, מכל מקום הרי אחיו זה כשבוי שנשבה, שהרי לא יצא לדעת שיצוה על נכסיו, או שלא היה כאן או שלא היה יודע בנכסי אביו, וכיון שכן אף מרי ברשות נחת כיורד בנכסי שבויין, ושמין לו כאריס, ובהא הוא דקא מהדר רב חסדא הכא לאו ברשות נחת דקטן הוה, והדר ביה ר' אמי ואמר לא סיימוה קמאי, ומיהו טעמיה דאביי כדקאי קאי אפילו בקטן, כיון דלא ידע אי אית ליה שותפותא בנכסים וירד להן ברשות מחמת חלקו, אע"ג דאתגלי דאית ליה אחא זעירא, יהבי' ליה כאריס וכשותף דעלמא, כן נראה לי.ואחד היורד לנכסי רטושין, ואחד קרוב לנכסי קטן, אע"פ שמוציאין מידן, אם לא הספיקו בית דין להוציא מידן, שמין להן במה שהשביחו משלהן כיורד לשדה חברו ונטעה שלא ברשות, ושמין להם וידן על התחתונה, אם השבח יתר על ההוצאה אין להם אלא שבח כנגד ההוצאה, ואם ההוצאה יתירה על השבח נוטל הוצאה שעור שבח לקמן בבא מציעא קא, א ורש"י שם.

3 הגהות יעב"ץ פתח ↗

גמ' אהדרוה לקמיה דר"ח כצ"ל:

3 נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט פתח ↗

באחין שניזונין יחד. מ"ש הסמ"ע בס"ק ט"ו דדין זה אפי' בגדולים והטעם משום דגדולים וגדולים דדרין יחד וחלקו נפשם במזונות וכו' לא ידעתי כוונתו וכי משום שדרין יחד יהיו גרועים משאר שותפין שהשביח א' מהן דדינו כיורד ברשות כיון דבאינן ניזונין יחד לא מחלי זה לזה דינם כשאר שותפין ולפענ"ד דזהו דוקא בקטנים וקטנים דהעיקר הוא דהוי כיורד שלא ברשות הוא מטעם דאין מורידין קרוב וכדמוכח בב"מ ד' מ' אבל בגדולי' וגדולים ודאי דלא גריעי משאר שותפין משום שניזונין יחד ושייך ביורד ברשות והכא בגדולי' וקטנים מיירי ואף שאמרו וכו' בב"מ דכ"ט דכיון דאין מורידין קרוב לנכסי קטן הוי כיורד שלא ברשות תי' בתו' בב"ב ד' רמ"ו בד"ה השביחו לעצמו דשם בשאינן ניזונין יחד אבל בניזונין יחד דלא אתי לאחזוקי לא הוי כיורד שלא ברשות נראה דהתוס' הוצרכו לזה לפי שיטתם שכתבו בב"מ דל"ט דאפילו בתורת אפוטרופוס אין מורידין קרוב לנכסי קטן ולכך הוצרכו לומר דבניזונין יחד ליכא למיחש אבל לדעת הרשב"א שהביא הרב בהג"ה סעיף ז' דדוקא בתורת הורדה לאכול הפירות אין מורידין אבל בתורת אפוטרופוס מורידין ע"ש ממילא ל"ק דהכא הגדולים לא אכלי הפירות רק להשביח ירדו ולא שייך אין מורידין קרוב דלפ"ז אפי' באינן ניזונין כיון שאינן אוכלין הפירות דבכה"ג מורידין קרוב להרשב"א כיון דלא אתי לאחזוקי לא הוי כיורד שלא ברשות ואפי' לפי פי' הנ"י שכתב דחשש' הוא שכיון שיראוהו אוכל פירות לא יודיעו לו לקטן ג"כ לא שייך הכא כשאין אוכל פירות ומהתימה על הרמ"א שלא כתב זה דלדעת הרשב"א אפי' אינן ניזונין יחד לא הוי כיורד שלא ברשות:

4 משנה תורה, הלכות נחלות פתח ↗

מִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אָבִיו וְהִשְׁבִּיחַ הַנְּכָסִים וְנָטַע וּבָנָה וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִין בִּמְדִינָה אַחֶרֶת. אִם קְטַנִּים הֵן הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע וְאִם הָיוּ גְּדוֹלִים הוֹאִיל וְלֹא נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַחִין שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס. וְכֵן אָח שֶׁיָּרַד לְנִכְסֵי קָטָן וְהִשְׁבִּיחַ אֵין שָׁמִין לוֹ כְּאָרִיס. אֶלָּא הַשֶּׁבַח לָאֶמְצַע שֶׁהֲרֵי לֹא בִּרְשׁוּת יָרַד:

4 טור פתח ↗

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביחו הגדולים את הנכסים כל השבה לאמצע ואפילו שכר עמלם לא יטלו בד"א ששבחו מחמת הנכסים כגון שלקחו מן השותפות ושכרו פועלים אף על פי שטרחו בשכירות הפועלים השבח לאמצע כיון שאין בו אלא ריבוי טורח וכן אם טרחו בשכירות הבתים או בסחורה השבח לאמצע אבל אם השביחו משלהם שהוציאו יציאות מכיסם או שטרחו בגופן השבח לעצמן ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעין אותו לקטנים גם הם היו יכולין לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו השבח לאמצע אע"פ שטרחו בגופן כיון שלא הודיעום תחילה: והראב"ד כתב הא דפלגינן בין שבחו הנכסים מחמת נכסים בין שהשביחום משלהם דוקא כשנזונים יחד מתפישת הבית אבל אם אין נזונים יחד אין לו רשות לירד ולהשביח ואפילו השביח מחמת עצמו אינו נוטל אלא כיורד שלא ברשות דידו על התחתונה: ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפי' בחלק האחין הוא של עצמן ואפילו שהשביחו מחמת הנכסים אע"ג דשאר שותף אין לו בשבח אלא כשאר אריס אפי' אמר לעצמי אני עושה שאני הכא דכיון שהן אחין ולא נשתתפו תחילה אדעתא להרויח ושתקו כשאמר להם לעצמי אני עושה ודאי מחלי ולמה לא יטול כל השבח ור"ח פירש שצריך שיאמר בפני ב"ד לעצמי אני עושה וא"א הרא"ש ז"ל כתב שאם הם כולם גדולים אין צריך שיאמר בפני ב"ד רק בפני עדים אבל אם יש בהם קטנים צריך שיאמר אותו בפני ב"ד ואם זה שהשביח תלמיד חכם ואין דרכו ליבטל מלימודו ולטרוח בעבור אחרים הרי הוא כאילו פירש לעצמי אני עושה והרמב"ם ז"ל כתב אפילו אמר לעצמי אני עושה השבח לאמצע אא"כ השביח מחמת הוצאה שהוציא משלו אבל אם שכחו מחמת נכסים השבח לאמצע וא"א כתב כסברא הראשונה וכן השיג עליו הראב"ד: וי"א דהאי דינא לא הוי אלא בגדולים וקטנים אבל אם כולם גדולים והשביחו מקצת גדולים הנכסים לא השביחו לאמצע אלא נוטלין כדין אריס בחלק האחרים וכן אם אמר לעצמי אני עושה אין מועיל בכולם גדולים אבל א"א כתב שאין חילוק בין גדולים וקטנים ובין כולם גדולים והשביחו מקצת הגדולים ל"ש לענין שכל השבח לאמצע כשהשביחו סתם ול"ש שיטלו כל השבח לעצמן כשפירשו: וכן הדין אם אשת המת ראויה ליורשו כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ולא היו בנים לשמעון אלא בנות וראובן שנשאה אין לו יורש ומת שמעון ואח"כ מת ראובן ונפלה ירושתו לפני בנות שמעון אחיו ונמצאת אשתו יורשת נכסיו עם שאר אחיותיה ואם השביח הנכסים השבח לאמצע ואם אמרה לעצמי אני עושה השבח לעצמה: מי שמת אביו וירד לנכסיו והשביחם בחזקת שהיה סבור שאין לו אח ואח"כ בא לו אח שלא היה יודע בו אם זה שבא קטן כל השבח לאמצע אפי' אם הוציא משלו והשביח ואם הוא גדול כיון שלא היה יודע בו לא אמרינן כיון דבסתם השביח מחל לאחיו חלקו ויהיה לאמצע שהרי לא ידע בו אלא יקח חלק בחצי של אחיו כשאר אריסי העיר:

5 חכמת שלמה פתח ↗

גמ' לפי המדה והכל לפי כו' שמן לחבירו מזוקק כל כו' כצ"ל:

5 רש"י על בבא מציעא פתח ↗

בכדי חסרונן - כדרך שאר תבואות כמו שמפורש במשנתינו לקמן בבא מציעא דף מ. לחיטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור:

5 רש"י על פסחים פתח ↗

בכדי חסרונן - כשאין נחסרין אלא כדרך חסרון של פירות הקצוב בב"מ בהמפקיד ב"מ ד' מ. לחטין ולאורז תשעה חצאי קבין לכור:

6 תוספות פתח ↗

וכי מה אכפת להו לעכברים - וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והא דאמרינן בגמרא אמרו לו הרבה אובדות מהם הרבה מתפזרות מהם י"ל דלדבריו דרבי יוחנן קאמר אפילו לית לך טעמא דמפרש בירושלמי מ"מ הרבה אובדות מהם:

6 שיטה מקובצת פתח ↗

מתניתין: אמר רבי יוחנן בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים קסבר החסרין שנותנין לפירות בין הרקבון והעכברים הוא מחצה לזה ומחצה לזה וקסבר דמחצה של עכברים לא לכל כור וכור וכו'. הראב"ד ז"ל.

6 פני יהושע פתח ↗

במשנה ר' יהודה אומר כו' מפני שמותירות. לכאורה נראה דר"י אכל מיני תבואות דקחשיב במתני' קאי וא"כ יש לתמוה דהיאך אפשר ששיעור היתרון בכל מין ממיני התבואה יעלה לחשבון מכוון כפי שיעור הפחת של אותו מין דהיינו כמו ששיעור הפחת בשעורים ודוחן הוא כפל מפחת החיטים ואורז א"כ יהיה שיעור היתרון מחמת מידת הגורן ג"כ בשעורים ודוחן כפל מיתרון החיטים ואורז וכה"ג בכוסמין ופשתן ע"ז הדרך וזה אינו מתקבל על הדעת ועוד דהא גבי פשתן בגבעולין כ' רש"י ז"ל הטעם לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלין חסירים כ"כ יותר הרבה משא"כ בזרע פשתן נקי ואם כן זה הטעם שייך דוקא לענין הפחת אבל לענין יתרון מחמת מידת הגורן לא שייך זה הטעם לענין שנאמר דבפשתן בגבעולין מותירות שלשה סאין לכור וכן באורז שאינו קלוף ואילו באורז קלוף וזרע פשתן נקי לא יעלה היתרון אלא תשעה חצאי קבין ונ"ל ליישב דבאמת האי מפני שמותירות דקאמר לאו חשבון מכוון הוא כפי ערך הפחת של אותו המין אלא זימנין דחסר וזימנין דיתיר הלכך צריך להחזיר לו הפקדון כמו שהפקיד אצלו ואין יכול לנכות לו שיעורי הפחת השנויים במשנה דכיון שהן מותירות בודאי ולא ידעינן כמה אינו יכול לנכות לו דשמא הותירו כשיעור הפחת או יותר מזה וא"כ ה"ל כאומר הפקדת אצלי כך וכך ואיני יודע אם החזרתי לך כלום אבל לחייבו מיהא ביותר ממה שהפקיד מחמת היתרון א"א דה"ל כאיני יודע אם נתחייבתי לך כנ"ל נכון אבל לשיטת התוס' בד"ה מידה מרובה צ"ע ויש ליישב ג"כ על זה הדרך ודו"ק:

7 תוספות פתח ↗

ולאורז שאינו קלוף ג' סאין לכור - וא"ת ואמאי לא חשיב במתניתין אורז שאינו קלוף עם זרע פשתן כיון דאית להו חד שיעורא וי"ל דפשוט לו דבאורז תתחסר כל כך וברישא גבי אורז קלוף לא חשיב זרע פשתן קלוף דשמא דינם חלוק:

8 שיטה מקובצת פתח ↗

גמרא: תנא וכן לכל כור וכור וכן לכל שנה ושנה. ונראה לי לחצי שנה נותנים חצי השיעור ולשליש השנה שליש השיעור וכן לפי מה שהוא.

8 בית יוסף פתח ↗

הופקדו אצלו פירות לא יערבם עם פירותיו וכו' כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שאלה ודבר פשוט הוא:ומ"ש ערבם עם שלו יראה כמה היו שלו וכמה היו של הפקדון וכו' נסתפק מהם ואינו יודע כמה יחשוב החסרון כמו שראויין להתחסר וכו' בפרק המפקיד בבא מציעא מ. תנן המפקיד פירות אצל חבירו ה"ז יוציא לו חסרונות ובגמרא תנא בד"א שעירבן עם פירותיו אבל יחד לו זוית אומר לו הרי שלך לפניך וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי ליחזי דידיה כמה הויין במסתפק מהן וליחזי כמה אסתפק דלא ידעי כמה אסתפק:ומ"ש כיצד לחטין ולאורז קלוף ד' קבין וחצי לכל כור וכור וכו' ועד וכמדה הזו לכל שנה ושנה משנה וגמרא שם:ומ"ש בד"א שהופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגורן אבל הופקדו אצלו בימות הגורן והחזירם בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום בשביל החסרון וכו' ברייתא שם: ומ"ש הופקד אתו יין וערבו עם שלו ונסתפק ממנו מנכה לו שתות שמן מנכה לו ג' לוגין לכל ק' לוגין וכו' משנה שם:ומ"ש לפיכך אם היה השמן צלול אינו מנכה לו בשביל השמרים ואם היה הכלי ישן אינו מנכה לו בשביל בליעת הכלי ג"ז שם במשנה. ראובן מסר לשמעון י' זהובים ולוי מסר לו ו' להוליכם למקום פלוני והיו לשמעון עצמו כ' זהובים ואמר להם הריני מניח זהובים שלכם עם זהובים שלי בכיסי ואח"כ נאבדו מהם ד' זהובים כיצד חולקים ההפסד עיין בת"ה סי' שי"ד :

9 תוספתא כפשוטה על בבא מציעא פתח ↗

32-33. אמרו, לא מפני שהן שתפו רוח, אלא מפני שהן אובדות. בכי"ע חסרה כל בבא זו. ובד: אמרו לו, לא מפני שהן מתפזרות, אלא מפני שהן אובדות. ובחי' הרשב"א והריטב"א הנ"ל: אמרו לו מפני שהן מתפזרות מפני שהן אובדות. וכנראה שצ"ל בד: אמרו לו אלא מפני שהן מתפזרות וכו'. וכן צ"ל בכי"ו והמלה "מתפזרות" נפרדה באמצע, ויצאה בשיבוש: שתפו רוח. והנה פעמים דרך התוספתא והירושלמי לפרש מתחילה את עיקר ההלכה. ואח"כ חוזרת לפרטים. וכאן חוזרת התוספתא לדברי ר' יוחנן בן נורי שאמרו לו שאין החסרון מחמת עכברים גרידא, אלא שהן מתפזרות ואובדות. וכן הביאו ברייתא זו בבבלי מ' א' על דברי ר' יוחנן בן נורי. ואפשר שהביאו ברייתא זו כאן מפני שר' יהודה במשנתנו הנ"ל סובר כר' יוחנן בן נורי, עיין ברש"י למשנתנו. ועיין בריטב"א הנ"ל ובמיוחס להריטב"א.

10 פרישה פתח ↗

הופקדו אצלו פירות כו' דינין הללו בב"מ דף מ': ומש"ר ויאמר לו הרי פירותיך לפניך זהו ברייתא שם דאם יחד לו קרן זוית א"ל הרי שלך לפניך ודינו כמש"ר בסימן רצ"ו בשם הרמב"ם סעיף ג' ומטעם הילך ואמר שעל המותר לא נעשה שומר וכמ"ש שם: ערבם עם שלו כו' פירוש כשחסרו יותר ממה שדרכם לחסור דאל"כ אלא תאמר עכ"פ צריך לישבע שמא לא נחסרו שנה זו כ"כ מ"ש מכשנסתפק ממנו דמנכה לו ואף דשם אינו יכול לישבע מ"מ הול"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם וז"ל המ"מ שם שיש לו לישבע שהרי זה כטוען נאנסו עכ"ל: ולאורז קלוף כו' אבל אם אינו קלוף מנכה לו ג' סאין לכור כמ"ש בסמוך לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלין והרוח מנשבתן רש"י: מפני שהן תופחות תופחות בל"א קועלין וס"א טופחות בטי"ת והוא לשון טופח ע"מ להטפיח ועבד"ר: מנכה לו שתות משנה שם פירש"י שהקנקנים בולעים שתות: לכל ק' לוגין ולוג וחצי כו' נמחק ו' של ולוג: לוג וחצי בשביל בליעת הכלי אבל לעיל בסימן רכ"ח גבי מוכר לחבירו א"צ לקבל כ"א לוג ומחצה מחמת שמרים אבל לא מחמת בליעת הכלי ששם חבית של מוכר ישן ומה שבלע כבר בלע ותו איני בולע:

10 בית יוסף פתח ↗

11 שיטה מקובצת פתח ↗

במסתפק מהן וכו'. אבל ידע כמה אסתפק נותנין לו מן החסרון חלק למה שנסתפק ולפי הזמן שעמד שם וכן למה שנשאר שם לשניהם לפי מה שיש לכל אחד ואחד בין שהחסרון מרובה בין שהוא מועט ואין הולכין אחר שיעור המשנה אלא לפי מה שימצא שם חסרון. הראב"ד.

11 תוספתא כפשוטה על בבא מציעא פתח ↗

26. במה דברים אמורים בזמן שעירבן עם פירותיו וכו'. בבלי מ' א'. ופירשוה אימתי קבעה משנתנו את השיעורין הללו בזמן שעירבן עם פירותיו וגם הסתפק מהן, ואינו יודע בכמה הסתפק, אבל אם לא הסתפק בהן כלל, הרי יכול לראות כמה חסרו פירותיו, ויוציא למפקיד כשיעור חסרון פירותיו.

13 מהר"ם פתח ↗

ד"ה מדה מרובה וכו' וי"ל דבעשרה כורים עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד וכו'. וא"ת הדרא קושיא לדוכתא מכל מקום בהפקיר לו שנים או ג' כורים למה יוציא לו כל החסרונות המגיעים על שנים או על ג' ולמה לא יגבה לו עכ"פ הניפוח המגיע לג' כורים. וי"ל דלרבי יהודה אה"נ דמנכה לו הניפוח אלא דנקיט רבי יהודה י' כורים שאז מנכה לו חסרון של כור שלם דאז לרבי יוחנן בן נורי אין צריך להוציא שום חסרונות ולתנא קמא לא יוציא חסרון של כור אחד ומה שכתבו התוס' ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון וכו' לא כתבו זה אלא לסברת ת"ק וק"ל:

14 מאירי פתח ↗

ר' יהודה אומר אם היתה שם מדה מרבה ופירשו בגמרא עשרת כורין אינו מנכה לו כלום מפני שהן מותירות ר"ל שאין דרך לפקדון מרבה כל כך לצמצם במדתו ואדרבא מוותר במדתו כדי שימצאם מיהא בצמצום וזה שמחזיר מחזיר בצמצום ומתפרנס בחסרון בשיעור שבין מדידת הויתור למדידת הצמצום ומ"מ אין הלכה לא כר' יוחנן בן נורי ולא כר' יהודה אלא כתנא קמא ומ"מ אף לתנא קמא פירשו בגמרא דוקא בשמדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגרן אבל אם מדד לו בימות הגרן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מנכה לו כלום שהתבואה מקבלת נפח מצד לחות זמן הגשמים והחסרונות מתפרנסין בשיעור זה:

14 תוספתא כפשוטה על בבא מציעא פתח ↗

15 רא"ש פתח ↗

אמר רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי. כי אינו יכול לעובדן והאריס יכסיפם. ולא קרוב הראוי לירש עמו לנכסי קטן אחר שחלקו ירושתן דלמא אתי לאחזוקי בהו ולומר לחלקו נפלו. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן. כגון באחי דאימא שהוא אחיו מאב לאותו שהוא אחיו של קטן מאמו. שאם ימות אחיו של קטן מאמו יאמר אחיו מאביו אלו הנכסים שישנן תחת ידי היו של אם אחיו ואם הקטן ואלו נפלו לחלק אחיו מאביו וירשתיו: ובין בארעתא ובין בבתי בין עביד עיטדא בין לא עביד עיטדא. אמר רבא ש"מ מדרב הונא אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל מדקאמר אין מורידין קרוב לנכסי קטן דחיישינן דלמא אתי לאחזוקי. ובאפוטרופא בעלמא לא חיישינן ש"מ דאין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל.

15 הפלאה שבערכין על ספר הערוך פתח ↗

שפט א' בבא קמא דף פ"ה. לקטוע לו ידו וכו' ועוד בשופטני עסקינין דלא קפדי עכ"ל. שייך לקמן תיבות דלא קפדי ליתא בגמרא. ואולי רבינו הוסיף מדעתו לפרש הכי. ודע דבשבועות דף מ"ח: איתא אטו בשופטני עסקינן עם נבל ולא חכם תרגום ירושלמי עמא שפטא ולא חכימא. ספרים אחרים בשוטים עכ"ל. השתא שייך דלא קפדי וכו' עד בשופטני עסקי' נמצא לפי גירסת ספרים אחרים שכתב רבינו צריך להיות גם כן בשבועות הכי וכן בבבא מציעא דף מ'. וכי בשופטני עסקינין וכן עוד ב"מ דף מ"ו:

15 פירושים והערות מהרב יהושע הרטמן על דרשת שבת הגדול פתח ↗

420 יש להבין, כי הרבה פעמים מצאנו במקרא שיש להתחשב עם תרעומת האומות, וכגון לאחר חטא העגל משה אמר להקב"ה שמות לב, יב "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים וגו'". וכן לאחר חטא המרגלים חזר משה ואמר במדבר יד, טו-טז "והמתה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר, מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר". וכן תהלים עט, י "למה יאמרו הגוים איה אלקיהם יודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", וכיו"ב. ומדוע כתב כאן "ואם בשביל תרעומת האומות, שהם היו אומרים שאין ראוי לדרוש לכבוד עצמו, מה אכפת בסכלים". דע, שהרמב"ן דברים לב, כו ישב על מדוכה זו, וכתב: "הזכיר משה בתפלתו 'ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר וגו'', והשם יתברך הודה לו בזה במדבר יד, כ 'ויאמר ה' סלחתי כדברך'. והטעם בטענה הזאת איננו כרוצה להראות כחו בין שונאיו, 'כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו' ישעיה מ, יז. אבל השם ברא את האדם בתחתונים שיכיר את בוראו ויודה לשמו, ושם הרשות בידו להרע או להטיב. וכאשר חטאו ברצונם וכפרו בו כולם, לא נשאר רק העם הזה לשמו, ופרסם בהם באותות ובמופתים כי הוא אלקי האלהים ואדוני האדונים, ונודע בזה לכל העמים. והנה אם ישוב ויאבד זכרם, ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם... והנה תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי, שלא ישאר בהם יודע את בוראו, רק מכעיס לפניו. ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם, שיהיה רצון מלפניו להקים לו לעם כל הימים, כי הם הקרובים אליו והיודעים אותו מכל העמים... וכבר רמזתי בבריאת האדם סוד נשגב ונעלם צריך ממנו שנהיה לו לעם והוא יהיה לנו לאלקים, כענין שנאמר ישעיה מג, ז 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו''" הרי רק כשיש לאומות ערעור העלול לבטל את כוונת הבריאה להכיר בה', בזה הקב"ה יתחשב. אך כאשר מדובר בפטפוטי דברים של האומות, הרי על כך נאמר ישעיה מ, יז "כי כל הגוים כאין נגדו מאפס ותוהו נחשבו לו", וכמו שכתב הרמב"ן. ועיין בפחד יצחק ר"ה מאמר יב אות ט בביאור דברי הרמב"ן האלו. ואודות שאין לנו עסק עם שוטים, מעין כן הגמרא תמהה כמה פעמים ב"ק פה., ב"מ מ., ב"ב ז., שבועות מח:, ועוד "וכי בשופטני עסקינן", וכתב רש"י ב"מ מ. "בשופטני - שוטים". ובלשון תמיה אמרו ע"ז נד: "יאבד עולמו מפני השוטים". והמסילת ישרים פ"ה כתב: "כי הנה אנחנו רואים פעמים רבות אפילו אחר שנתאמת אצל האדם חובת העבודה והזהירות בה, יתרפה ממנה, או יעבור על איזה דברים ממנה, כדי שלא ילעגו עליו חבריו, או כדי להתערב עמהם. והוא מה ששלמה מזהיר ואומר משלי כד, כא 'ועם שונים אל תתערב'. כי אם יאמר לך אדם כתובות יז. לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, אף אתה אמור לו, במה דברים אמורים בבני אדם שעושים מעשי אדם, אך לא בבני אדם שעושים מעשי בהמה... ואם יארע לו שימצא בחברת מי שילעג עליו, לא ישית לבו אל הלעג ההוא, אדרבא, ילעג על מלעיגיו ויבזם".

16 שיטה מקובצת פתח ↗

הוה עובדא ופקע. פירוש מפני שלא היה שם איצצא והיינו דאמרינן ואיבעית אימא משום איצצא דכי איכא איצצא לא פקעי. הריטב"א ז"ל.

16 ר"ש משאנץ על משנה ידים פתח ↗

תני"א בתוספת"א פ"א המים שהנחתום מטביל בהן גלוסקין אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין וכשהוא נוטל ידיו ונותן על גבי ככרות אם ב לא נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן אין נוטלין מהם לידים מפני שבידוע שנעשתה בהן מלאכה ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין ואם לאו כשרין הכל כשרין ליתן לידים אפילו טמא מת אפילו בועל נדה כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין הנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ר' יוסי אומר ידיו טמאות הפקיע את המולייאר ונטל הימנו לידים או שנטל מן הסילון שיש בו כדי קבלת רביעית ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות ומודה ר' יוסי שאם הניח חבית בין ברכיו או בין אצילי ידיו ונטל שידיו טהורות. פי' מים שלפני הנפח דרכו לכבות בהן את הברזל והיינו שנעשתה בהן מלאכה. כל שאינו מטמא במשא כלומר שאינו מטמא את המים במשא ולפי זה אסור ליטול מים מן הנדה ומן העובדי כוכבים שגזרו על העובדי כוכבים שיהיו כזבים לכל דבריהם כדאמרינן בפ' בנות כותים נדה דף לד. ואפילו מטמא מת נמי אסור דעל כרחך לא שרי הכא ליטול מטמא מת אלא בכלי אבנים דלא מקבלי טומאה דאי בכלי המקבל טומאה קא מטמא ליה טמא מת לכלי ונמצא כלי מטמא את המים ומיפסלי לנטילה כמו מכל המטמא במשא ולקמן נמי בפרק שני משמע בהדיא דמים טמאין פסולין לנטילה ולפי זה אין תקנה בזמן הזה דאם דלה עובד כוכבים מים אסור ליטול מהם שהכל טמאין ונוגעין בכלי ובמים ויש מפרשים דהכא בנוטל ידיו לתרומה איירי ולא בנוטל ידיו לחולין דאי לא תימא הכי נדה ויולדת היאך נוטלת לעצמה הא מטמאות במשא ואין זה דיוק דהא אמרי' בחולין בפרק כל הבשר חולין דף קו. דנוטלין ידים לחולין משום סרך תרומה וכיון דמשום סרך תרומה הוא אין חילוק בין תרומה לחולין ואפילו נדה דלאו בת אכילת תרומה היא ומים שעל ידיה טמאין תקון רבנן נטילת ידים. הפקיע את המולייאר שעשה בו סדק ויצא המים כמו ב"מ מ. פקע כדא. נטל מן הסילון היינו כעין אריתא דדלאי דכל הבשר דף קז. שממלא הכלי ומערה בסילון וסוגיין דהתם כרבי יוסי:

17 רשב"א פתח ↗

מתני': ר' יהודה אומר אף המוכר שמן מזוקק לחברו כל ימות השנה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים. כתב הראב"ד ז"ל, דלאו באומר לו מפורש שמן מזוקק אני מוכר לך, דהתם ודאי מודה ר' יהודה דלא מקבל מיניה אלא כדאתני, אלא דוקא באומר לו שמן סתם, והוא נתן לו מזוקק, ונשארו בידו השמרים שהערה אותן מכלי אל כלי, ולפיכך אומר לו אלו בעאי לערובי לך מי לא ערבי. וכן מצאתי בירושלמי בפרקין ה"ה כדבריו, דגרסינן התם, אמר ר' הושעיא כשלא אמר להם שמן מזוקק אני מעמיד לך כל ימות השנה, אבל אם אמר לו שמן מזוקק אני מעמיד לך חייב להעמיד לו שמן מזוקק. ע"כ גרסת הירושלמי.

17 חידושי רמב"ן על בבא בתרא פתח ↗

הא דתנן הרי זה מקבל עליו וכו'. כתב רבינו הגדול ז"ל כל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא וכו'. ורבינו הגאון ז"ל פי' בה יותר בס' המקח, וכך אמר כל השיעורין הללו שהן במשנה הן לפי מנהג אותו מקום ששם נישנית המשנה וכן בשאר מקומות הולכין אחר מנהג אותו המקום ובמקום שאין שם מנהג ידוע אין דנין בו כאלו השיעורין שהזכרנו אלא רואין היאך מביאין אנשי אותו המקום הפירות מן השדה ולפי אותו ענין עושין כדאמרינן במתניתין ב"מ מ,א בכגון זה הענין יוציא לו שתות ליין רבי יהודה אומר חומש ואתמר בגמ' ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה, ע"כ לשון הגאון ז"ל.

17 מגיד משנה על משנה תורה, הלכות מכירה פתח ↗

המוכר לחבירו שמן מזוקק וכו'. פסק דלא כר' יהודה דמתניתין דפרק המפקיד בבא מציעא דף מ' וכן דעת ההלכות שם. ויש מי שפירש שאפילו ר' יהודה מודה באומר לו שמן מזוקק ולא נחלק אלא באומר שמן סתם ונתן לו בסתם מזוקק ונשארו בידו השמרים ואומר ר״י שנותן השמרים. ופסק רבינו כאוקימתא קמא דאמרינן לדברי חכמים אסור לערב השמרים וזהו שכתב למעלה אסור לערב שמרים ביין ובשמן:

18 רשב״א על בבא בתרא פתח ↗

המוכר פירות לחבירו מקבל עליו רובע טנופת. תני רב קטינא רובע קב קטנית לסאה, אבל עפרורית פחות מרובע מקבל רובע לא מקבל. ותניא המוכר פירות לחבירו חיטין מקבל עליו רובע קטנית וכו'. כתב הרב אלפסי ז"ל, דכל הני שיעורי באתרא דליכא מנהגא, אבל באתרא דאיכא מנהגא, קיימא לן דבכל כי הני הכל כמנהג המדינה. והגאון רב האי ז"ל ספר המקח שער נז כתב דאין הולכין בכל אלו אלא כדרך שמביאין אותן שם באותו מקום, וכמו שאמרו בכיוצא באלו בפרק המפקיד ב"מ מ, א ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה.

19 רא"ש פתח ↗

מתני' המפקיד פירות אצל חבירו וערבן עם פירותיו ונסתפק מהן ולא ידע כמה אסתפק הרי זה יוציא לו חסרונות לחטין ולאורז והלוף תשעת חצאי קבין לכור. לשעורין ולדוחן תשעה קבין לכור. לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין שלש סאין לכור. הכל לפי המדה והכל לפי הזמן:

19 בית יוסף פתח ↗

חייבים בית דין להעמיד ממונים על השערים וכו' בסוף פרק הספינה בבא בתרא פט. אמר רב חמא אמר רב יצחק מעמידין אגרדמים בין למדות בין לשערים ופסקו כן הפוסקים ולא כשמואל דאמר התם דאין מעמידין אגרדמים לשערים: ומה שאמר שאין לו לאדם להרויח אלא השתות מימרא דשמואל שם צ.: ומה שאמר בד"א במוכר סחורתו ביחד בלא טורח אבל החנוני המוכר מעט מעט שמין לו טרחו וכל יציאותיו ומותר עליהם ירויח שתות בפ' המפקיד בבא מציעא מ. באתריה דרב יהודה רמו מ"ח כוזי בדנא אזיל דנא בשיתא זוזי פריס רב יהודה שיתא שיתא בזוזא וכו' א"ה נפיש ליה טפי משתות איכא טרחיה ודמי ברזנייתיה וכתב הרא"ש ז"ל שמע מיניה דהא דאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות היינו כשמוכר סחורתו בבת אחת בלי טורח אבל חנוני המוכר על יד על יד נותן לו טרחו וכל הוצאותיו ויתר עליהם משתכר שתות וכך הם דברי רבינו ורשב"ם כתב בפרק הספינה המשתכר אל ישתכר יותר משתות כגון חנוני הקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט אל ישתכר יותר משתות עד כאן: ומה שכתב כגון חנוני הקונה יין אין דבריו מכוונים מההיא דהמפקיד שהבאתי בסמוך והרמב"ם בפרק י"ד מה' מכירה לא הביא ההיא דהמפקיד וצריך טעם למה: ומ"ש רבינו במה דברים אמורים שלא הוקר השער וכו' כן כתב שם רשב"ם והרא"ש זכרונו לברכה: וכתב הרמ"ה היכא דאיכא בי דינא דפרשי לכולהו מוכרין לזבוני הכי וכו' דברים של טעם הם וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מהל' מכירה:

19 תועפות ראם פתח ↗

ונזול אחנותא. לפנינו בגמרא הגירסא וליזיל לשב חנותא וכ"ה בנדפס וכ"ה בערוך ערך מך וכתב לי הרב הגאון מהרמ"א ראבינאוויץ שליט"א בעל ס' נר למאור וז"ל יתכן עפי"מ דתנן פאה פ"ח מ"ה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטים כו' חצי לוג יין כו' ושאר כל הפירות אר"ש כדי שימכרם ויקח בהן מזון ב' סעודות וכ"פ הרמב"ם פ"ו ממת"ע ה"ח ושיעור מזון ב"ס הוא פונדיון כמבואר שם מ"ז אין פוחתין כו' מככר בפונדיון ועיי"ש ברע"ב וגם חצי קב חטים הוא שיעור פונדיון לפי חשבון ד' סאין בסלע. ולפי"ז נראה דגם חצי לוג יין הוא עכ"פ לא יותר מדמי פונדיון דלא עדיף משא"ד שאין נותנין לו יותר משוה פונדיון שהוא שיעור ב"ס פת ואף דמבואר שם בירושלמי דשיעור זה הוא משום דכתיב ושבעו תן להם כדי שביעה והוא מזון ב' סעודות וחצי לוג יין הוא שיעור מזון ב"ס לאכול בו כמבואר בעירובין ל' א' מ"מ עכ"פ אינו עולה דמיו יותר מפונדין דכל שיכול למכור ולקנות בדמיו מזון ב"ס אינו מחויב ליתן לו יותר ואדרבה נראה דביין הוא פחות מפונדיון ועכ"פ לא יותר ומ"ש בפסחים כ' ב' שותין מלוג בסלע ומזלפין בשתים הוא ע"ד גוזמא. ועיין ב"מ מ' א' באתרא דר"י רמו מ"ח כוזי בדנא אזל דנא בשיתא זוזי כו' אך לא נתבאר שיעור כוזא כמה עיי"ש בפרש"י ופונדיון שני איסרים נמצא רביעית יין לא יותר מדמי איסר ולפי"ז למ"ד ששה פרוטות באיסר כשיטעום בשב חנותא שיעור רביעית יגיע לכאו"א פחות משו"פ שאין בו דין ממון וזהו שהורה להם שאף לצורך אין לעשות הערמה כ"א באופן זה שלא יפסיד רק פחות משו"פ לכאו"א ואחולי קמחלי ליה עכ"ל ודפח"ח אך לפמש"כ כאן בהכת"י נראה דלאו דוקא הוא. והנה ראיתי בספר זכרון שמואל בב"ק קי"ט א' שכ' שם דלר"ש דס"ל כל שהוא למכות ול"נ שיעורין אלא לקרבן א"כ לאו דלא תגזול נאמר אפי' אפחות מכשיעור אלא כיון דממון ניתן למחילה אינו עובר דהוי כאילו כבר השיב הגזילה וא"כ לר"ש ודאי אם יש אדם שמקפיד ודאי עובר עליו אפי' בפחות משו"פ והברייתא דב"ק קי"ט ב' דמחלק בין מקפיד ללא מקפיד ע"כ אתיא כר"ש ובזה מיושב הרמב"ם ושו"ע שהשמיטו דין הברייתא דחייב להחזיר במקפיד משום דברייתא כר"ש ואנן קי"ל כרבנן דאפילו במקפיד פטור להחזיר ואע"ג דבסי' שנ"ט אסר גזל בפחות משו"פ היינו לכתחילה לגזול אבל אומן דבהתירא אתא לידי' ודאי אין צריך להשיב וכמו שנתבאר בפרש"י ב"ק קי"ט א' במשנה וז"ל ואין הבעה"ב מקפיד ומן הדין הם שלו והמקפיד לא הוי קפידא עכ"ל רש"י אלו תוכן דבריו שם ואני אומר דאשתמיטתי' דברי המ"מ פ"ו מהל' גניבה ה"ח עמש"ש הרמב"ם וכל הדברים האלו וכי"ב הולכין בהן אחר מנהג המדינה וז"ל המ"מ למד זה מדאמרינן בברייתא ובגמרא בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם פי' שדרך אנשי המקום להקפיד ואמרי' גבי מוכין דסורק מקום שנהגו להיות שלו הרי אלו שלו הנה שהכל לפי המנהג וכ"כ ז"ל עכ"ל וא"כ לא השמיטו הרמב"ם והשו"ע מש"א בברייתא בזמן שבעה"ב מקפיד עליהן הרי אלו של בעה"ב ואתי שפיר ג"כ פרש"י דבמשנה דלאו בבעה"ב תליא מילתא דאם אין מדרך אנשי המקום להקפיד אע"פ שבעה"ב זה מקפיד אין בהם משום גזל וכ"כ להדיא המאירי הובא בש"מ לב"ק שם וז"ל ובין בדין משנתינו ובין בדין מנהג אפי' הי' בעה"ב קפדן ומראה עצמו שאינו מוחל אין דינו של אומן נפקע בכך שזכיה זו דין גמור הוא עכ"ל ונראה מדברי המאירי דהיינו דוקא באומן שמאחר שאין מנהג המקום לדקדק בכך זכה בו האומן אבל לענין מש"א בברייתא שילהי ב"ק מסתתי אבנים פי' מנכשי זרעים ועודרי ירקות בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם יש בהם משום גזל אין בעה"ב מקפיד עליהם אין בהם משום גזל דלא מיירי בדין פועל אלא בכל אדם אי רשאי ללוקח או לא וכמש"כ היש"ש וראי' מתוספתא דשילהי ב"ק דבתר הך ברייתא קתני השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין ולזמר עמו במזמרות מקום שנהגו להיות שלו ה"א שלו של בעה"ב ה"א של בעה"ב ואין משנין ממנהג המדינה ש"מ דהא דקתני ברישא מנקפי הגין כו' לאו בפועל מיירי בזה י"ל דתליא בדעתו של אותו בעה"ב וכן משמע לשון המאירי שעל הך ברייתא מסתתי אבנים כו' כתב כולם תלוים בדעתו של בעה"ב וכל שרואים מדרכו שמקפיד אסור וא"ש דלפי"ז לא יקשה דהברייתא סותרת מרישא לסיפא דבסיפא דהך תוספתא קתני השוכר את הפועל לנקף עמו בהגין כו' מקום שנהגו כו' הרי דתליא מנקפי הגין במנהגא ואילו ברישא דתוספתא המובא בגמרא קתני מנקפי הגין דתליא בקפידתו של בעה"ב אבל לפי המ"מ מש"א בברייתא בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם פי' שדרך אנשי המקום להקפיד היינו נמי לפי מנהג המקום כמ"ש בסיפא דברייתא לענין פועל ודו"ק ובמש"ש רב יהודה כשות וחזיז אין בהם משום גזל נ"ל דרב יהודה קאי על הברייתא שאמרה מנכשי זרעים ועודרי ירקות דתליא בזמן שבעה"ב מקפיד עליהם עז"א רב יהודה כשות וחזית פי' מנכשי ועודרי כשות וחזיז אין בהם משום גזל דאינו חשוב כ"כ להיות מקפיד עליהם בניכוש ועידור שלהם שלא ליטלם אם לא באתרא דקפדי ובזה מיושב מש"א בב"ק נ"ח ב' אכלה חזיז כו' הרי דיש בה דין תשלומי נזקין ואיך אפשר לומר שאין בהם משום גזל והיש"ש סוף ב"ק דחק מאד בזה דבשחת של ספיחין קאמר רב יהודא שלא זרעו אותה הבעלים עיי"ש ולפמש"כ לפרש לק"מ ובמה שפרש"י מתא מחסיא אתרא דקפדי הוא. מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב והח"א מהרש"א דקדק עליו דאמילתא דרב יהודה שאמר באתרא דקפדי הו"ל לפרש כן ועיין חי' הש"ס להגרי"פ שכ' דלמאד עמקו מחשבות רש"י דקשיא לי' אחרי דהקפדה מדה גרועה למאד הוא למה זה סיים הש"ס המסכתא בהך מילתא כי לא טוב הדבר אשר הוא עושה כו' עיי"ש ולי נראה דרש"י קשה לי' אדברי רבינא דעביד איסורא שדיבר לשון הרע אמתא מחסיא ואמר שהם מקפידים ואין לומר דהותר לרבינא לומר ד"ז כדי להציל איש אחר מאיסור גזל שיבוא ליקח כשות וחזיז ולא ידע שהם מקפידים דא"כ הול"ל ובמתא מחסיא יש בהם משום גזל ותל"מ ולמ"ל לומר אתרא דקפדי הוא לכן פרש"י טעם להקפדתם דמקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב וא"ש:

20 מהר"ם שיף פתח ↗

גמ' דל תמניא שתותא וכו'. אף דשתות יוציא לשנה שלימה לז"א דמסתמא דמסתמא חנוני דמוכר מעט ומוכר כל השנה ולשנה יוציא לו חסרונות שתות ליין וכ"כ האשר"י בסמוך על מה שחילק שם בין אם קנה ממנו בשעת עכירות השמן שאז מותר לערב אף לכשיזדקק אבל אם קנה בשעה שהשמן מזוקק אסור לערב וז"ל ומיהו מדקאמר גמרא אי ערבת לי מעיקרא הוי מזבנינא ליה וס"ד דאיירי בחנוני אלמא אפילו בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב כו' ע"כ צ"ל דסתם חנוני השמן אצלו מזוקק לפי שמעכב קודם שמוכרו ב:

21 רא"ש פתח ↗

21 שיטה מקובצת פתח ↗

וכתב הריטב"א וזה לשונו: והאמר שמואל המשתכר אל ישתכר פחות משתות. רש"י לא גרס פחות משתות ואתיא כפשטא אבל יש לפרש שאינו חייב להשתכר פחות משתות ודכוותה הא דאמרינן בפרק כל כתבי נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה כלומר אסור לומר לו תכבה ואל תכבה ואין חייבין לומר לו אל תכבה הכא נמי אינו חייב להשתכר פחות משתות ואסור להשתכר יותר משתות. והא דפרכינן הכא מינה משום דכיון דשרי להשתכר עד שתות צורבא מרבנן אין לו לוותר בזה כי מוטב ישתכר כדינו ויאכל יגיע כפיו משיהא נצרך לבריות. כן נראה לי.

22 רש"י על עבודה זרה פתח ↗

הוה שפיך להו חמרא לעובדי כוכבים - הוא היה מוכר להם יין ודרך למוכרי חביות של יין ליתן גם החביות ללוקחין והכי אמרינן בהמפקיד ב"מ מ: איכא גולפי ושדריה שהלוקח מוכרו בחנות משתכר בהן לבד מה שהוא משתכר ביין ורב איקא הוה שפיך להו מגולפי שלקחו ממנו ויהיב בזיקי דידהו:

22 פסקי הרא"ש על עבודה זרה פתח ↗

גמ' אילו הן הלחין ואלו הן היבשים. אמר רבי יהודה אמר שמואל לחין כל י"ב חדש. יבשין לאחר י"ב חדש. אמר רבה בר בר חנה כשהן אסורין אסורין אף בהנאה וכשהן מותרין מותרין אף באכילה. ומפרש בירושלמי במשך אותן מתוך הבור דאין יין נסך עד שירד לבור. אמר רב זביד הני דורדיא דחמרא דארמאי בתר תריסר ירחי שתא שרי רגילין העובדי כוכבים בארץ אשכנז לייבש שמרי יין בתנור ואח"כ מחמיצין בו את הפת. והתירו ר' אפרים ז"ל דכיון שנתייבשו ונעשו כעפר ואין בהם לחלוחית יין הן כלאחר י"ב חדש. ור"ת ז"ל נחלק עליו ואמר דהני דורדיא דחמרא דשרו. בתר תריסר ירחי שתא מיירי שנתמדו במים וכבר יצא מהן כל היין ואחר כך נתייבשו י"ב חדש. ובימיהם היו רגילין לתמד השמרים כדמוכח פרק המוכר פירות בבא בתרא דף צו: דקתני שמרי יין וכו' אחרים אומרים שמרים שיש בהן טעם יין וקמפרש רמא תלתא וכו' וכן בפרק אלו עוברין פסחים דף מב: גבי אין עושין חומץ אלא מן התמד. ומסיק הא בדרווקי והא בדפורצני. פירוש שמרים נותנין לתמדן בשקין ששמן רווקי והיא משמרת והחרצנים בגיגית. ובלשון תלמוד קורא לשמרים שלא נתמדו אדריא כדאיתא בפרק המפקיד בבא מציעא דף מ: איכא גולפי ושמרים ואחר שנתמדו נקראו דורדיא והחרצנים וזגין ושמרים אחר שנתמדו אסורין עד י"ב חדש. והמחמיץ בהן תוך י"ב חדש או באותן שלא נתמדו אפילו אחר י"ב חדש אסורה כל העיסה דאפי' באלף לא בטיל כדאמר ביצה דף לח: ע"ש הנח לשאור ותבלין כיון דלטעמא עבידי לא בטילי. ואמר נמי במתניתין דתרומות פ"י מ"ב תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה וחמצה הרי זו אסורה ואפי' נתייבשו ואין היין ניכר בהן אסורין. כדאמר לקמן עבודה זרה דף מ: חגבים וקפלוטות מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין אלו ואלו יבשין הן. ועוד אמר לקמן עבודה זרה דף סו: בפת חמה וחבית פתוחה דכ"ע ל"פ דאסור ואין לך יבש גדול מזה וההיא דחגבים אינה ראיה לכאן דנהי דיבשים נינהו מ"מ טעם היין ניכר בהו. וכן פת חמה שואבת ריח היין ונותן בה: טעם. אבל שמרים אחר שנתייבשו בתנור ונעשו כעפר הדבר ידוע שלא נשאר בהן טעם כל דהו של יין ועפרא בעלמא נינהו אמר רב חביבא הני עביטא דטייעי בתר תריסר ירחי שתא שרי. והמורייס. תני אבימי בריה דר' אבהו מורייס אומן מותר. הוא תני לה והוא אמר לה פעם ראשון ושני מותר. שלישי אסור. ראשון ושני מותר כיון דשמינה לא צריך למירמי ביה חמרא. שלישי כיון דקליש שמנו רמו ביה חמרא. ההיא ארבא דמורייסא דאתא לנמלא דעכו. אותיב ר' אבין דמן עכו נטורי בהדה. אמר ליה רבי אבא לרבי אבין דמן עכו עד האידנא מאן נטריה. א"ל עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום דערבי ביה חמרא קיסטא דמוריסא בלומה וקיסטא דחמרא בארבע לומן. ודלמא איידי דצור אתאי דשוי חמרא. א"ל התם עקולי ופשורי איכא:

22 רש״ש פתח ↗

גמרא טרחיה ודמי ברזנייתא. לקמן צט ב:

23 תוספות פתח ↗

במזופפין שנו - וא"ת כל שכן דבלע טפי כדאמרינן לעיל באתרא דמר חפו בכופרא דמייץ טפי וי"ל דהיינו חדש אבל ישן שכבר בלע אינו בולע יותר אי נמי התם ביין אבל הכא בשמן לא בלע כיון שהוא ישן:

23 חידושי הלכות פתח ↗

בד"ה במזופפין שנו וא"ת כ"ש דבלע טפי כדאמרי' כו' עכ"ל לכאורה אין זה מדוקדק דלגבי כלי חרס שאינו חפוי כלל אפשר דמזופפין אינו בלע כ"כ ולא קאמר דמזופפין בלע טפי אלא לגבי חפוי בקירא ויש ליישב ודו"ק:

23 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב פתח ↗

ניטל העץ שהוא תלוי כו'. והנה מה הפסול עליו אם משום דחסרה הפיטמא או העוקץ או משום דע"י זה נעשה גומא באתרוג והפסול הוא באתרוג ועי' במה דפליגי רבינו ז"ל עם הגאונים בהל' מקוואות פ"ב הט"ו גבי שער שבראש אם הוה דבר בפ"ע או שהוא שייך לגוף ועיין בהך דבכורות ד' מ"ד ע"א גבי ניטלו קרנים ונעקרו ממקומם דהוה מום גמור שם פליגי ג"כ רבינו ז"ל עם רש"י דמדברי רש"י ז"ל שם משמע דהמום הוה מה שנעשה ע"י זה גומא בראש ומדברי רבינו משמע דהמום הוה מה שלא נשאר מן הקרנים כלל ועי' במש"כ הה"מ ז"ל כאן בד"ה ניטל אך באמת הא מבואר בפוסקים דגומא שהוא מברייתו לא פסל באתרוג וא"כ הך גומא הוה מברייתו ואמאי נפסל ועי' בהך דב"ק ד' ע"ח ע"ב אם קרן הוה בגדר שיור ע"ש ובהך דבכורות ד' ל"ט ע"א גבי יש ברי"ה באחת ע"ש ועיין שם ד' מ"א ע"א מה דמקשה שם ויעשה נקבות שלו חרוץ ע"ש ועי' בירושלמי פי"א דתרומות סה"ג דאמר שם במובלעות באוכל וקאי על הלכה ד' על עוקצי תאנים וגרוגרות כו' ר"ל דלכך הם אסורים לזרים משום דהם כאוכל כיון דמובלעים באוכל ובאמת זה הטעם ג"כ מה דמבואר במס' עוקצים פ"א מ"ו דמטמאים ומיטמאים ומצטרפים ובתוספתא שם אמר גבי אתרוגים דלכך עוקצי אתרוגים מצטרפים רק אם רוצה לתלותן על פתח חנותו הרי חזינן דעוקץ של אתרוג אין שם אוכל עליו, וע"כ כאן הפסול רק משום העוקץ ולא משום חסרון באתרוג. ועי' ב"ק ד' נ"א ע"ב גבי טם טפח וסילק אבניו מהו וה"נ כן אף דהגומא הוה מברייתו כיון דע"י העץ נסתם הגומא שוב כשניטל י"ל דהוה חסרון באתרוג ועי' בחלה פ"ב מ"ו גבי חלה דמצטרף הן וסובן ואם ניטל הסובין שוב אין מצטרף הסובין אם חזר להקמח ועי' שבת ד' ע"ו ע"ב וב"מ ד' מ' ע"ב גבי שמרים וב"ב ד' צ"ד גבי הבורר צרור ועי' חולין ד' פ"ז ע"ב גבי מים שבדם וכן גבי מי חלב דכ"ז שהם כברייתם שם דם עליהם ושם חלב עליהם ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' ק"פ פ"ח הי"ב גבי מרק וליחה של בשר הפסח ועי' בפיהמ"ש שם ועי' בהך דמנחות ד' מ"א ע"ב גבי ובלבד שלא תהא מופסקת ע"ש בתוס' דר"ל דנ"מ דלהתירן ולעשות מהם ציצית אסור דהוה כמו פנים חדשות וכן יהיה נ"מ להך דשם ד' מ"ב ע"א גבי מלא קשר גודל ועי' תוס' עירובין ד' ה' ע"א ד"ה סוף מבוי מה דפליגי שם עם רש"י ועי' בירושלמי פ"ב דתרומות ה"א במה דבעי שם גבי אגד שנטמא וחזר והתירו וחזר ואגדו אם יכול לטבול ועי' בתוספתא דע"ז פ"ז גבי בית של ישראל שהיה סמוך לע"ז ונפל ובירושלמי חלה פ"ג דאם בא לעיסת הנשוך לכו"ע מצטרף ע"ש בהל' ז' ועי' תוס' סוכה ד' כ"ז ע"ב גבי שאם נפל הדר בני לה וסוטה ד' מ"ג ע"א גבי בונה בית על מכונו ורש"י ב"ק ד' צ"ו ע"ב ותוס' ר"ה ד' כ"ז ע"א ד"ה נסדק ע"ש ובר"ן נדרים ד' מ"ז ע"א ועי' בירושלמי פ"ב דיבמות ה"י אם גירש אם מותר להחזירה ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' יבום פ"ב הכ"א ע"ש:

24 רא"ש פתח ↗

ב אתריה דרב יהודה רמי ארבעין ותמניא כוזי בדנא וכו'. והאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות אבל שתות יכול להשתכר ולמה לא נשתכר רב יהודה שתות. ופשיטא שאם היה רוצה היה יכול להשתכר שתות דאל"כ מאי שמעינן מהאי עובדא. איכא גולפא ושמרים. א"ה נפיש ליה טפי. איכא טירחיה ודמי ברזנייתא. שמעינן מינה דהא דאמר שמואל המשתכר אל ישתכר יותר משתות היינו כשמוכר סחורתו בבת אחת בלי טורח. אבל חנוני המוכר על יד על יד שמין לו טרחו וכל הוצאותיו ויתר עליהם משתכר שתות:

24 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים פתח ↗

קצר חצי' כו'. שהחיוב בקמה כו'. עיין בירושלמי והובא בר"ש כאן דאף אם קצרוה שלא לאבדה משום דקרקע אינה נגזלת ור"ל דהוה כמו מעמר בשדה שאינו שלו ותליא בפלוגתא דר"מ ורבנן בספרי פרשת תצא פסקא רפ"ב ע"ש וכ"כ בזה ויהי' נ"מ אם הליסטים קצרו מקצת מהחצי שנשאר והניחו מקצת וקצר הוא השאר אם צריך להניח פיאה על המקצת שקצרו ליסטים או הוה זה כמו פטור וכמו גבי הקדש דמה שקצר ברשות ההקדש נפטר אף שכבר נתחייב השדה וכ"כ בזה ובאמת זה תליא במה דאמרינן כאן בירושלמי פ"ב ה"ז אם הלוקח שלקח חצי השדה אם מותר ליקח הפיאה שהוא מניח עבור העומרים שנשאר ביד המוכר אם יש בזה הך לאו דלהזהיר העני על שלו ר"ל אם זה מיקרי שלו או כיון שכבר נתחייב ביד המוכר לא מיקרי כלל שלו ועיין בירושלמי כאן ספ"א בהך מחלוקת דמעשר עני ובפ"ג ה"ו במה דאמר שם אם הטעם משום דהדין כך דחובת קציר בקמה או הוה כמו התנה עמו דמוכר לו חוץ מחובתו ועיין חולין דף קל"ח ע"א ע"ש ובירושלמי ב"ב פ"ה ה"ז דפשט מזה דחולין הנ"ל דאם מכר חצי הראש מכר חצי הרגלים כיון דאמרינן דמתנתא דכהן לא זבני לך וא"כ כ"מ שמכר הראש הוה כאילו לא מכר רק החצי ועיין תוספתא ב"ב פ"ד שם. וכן יהי' נ"מ אם מכר את מה שקצר ונשאר הקמה אצלו והוא מניח פיאה גם בשביל העומרים שמכר אם מותר ליקח הפיאה והירושלמי ר"ל אם מכר את הקמה אם הוא מותר ליקח הפיאה שמניח הלוקח עבור העומרים שלו אך כיון דפסקינן דאף אם נשרף מקצת העומרים מ"מ צריך להניח מן הקמה גם על השרוף וכמבואר בירושלמי פ"א ה"א ומייתי ראי' מהך דמבואר בכאן דאם קצר חצי' והקדיש הקציר דצריך להניח גם על ההקדש וא"כ חזינן דכבר יש חיוב פיאה בקמה לא שמתחייב למפרע דעל מה שאינו לא שייך למפרע כמבואר בחולין דף ע' ע"א וכ"כ בזה במ"א וכן יהיה נ"מ אם קרסמוה נמלים או שברתה הרוח דלא הוה קצירה אם חייבת בפיאה דשוב י"ל דאין צריך קצירה כיון דכבר נתחייב אך זה רק אם לא נשאר כלל קמה אבל אם נשאר מקצת קמה אז המקצת שנקצר שלא כדרך קצירה פטור כמו המקצת שקצר הגיזבר שפטור אם נשאר עוד מקצת וכמש"כ. אך י"ל דנ"מ למה דמבואר בירושלמי פ"ג ה"ה והובא בדברי רבינו לקמן פ"ג הי"ז דשדה שחצי' הביאה שליש וחצי' עדיין לא הביאה וקצר תחילה מקצת ממה שהביא שליש ואח"כ נגמר שליש החצי האחרון דאינו יכול להפריש מן הראשון על האחרון ע"ש והטעם דהוה כמו שתי שדות ועיין מנחות דף פ' ע"ב ובתוס' שם ד"ה כולהו ובירושלמי פ"ג דהוריות ה"ב ע"ש. והנה באמת כיון דהאמצעים כבר נתחייבו כשהתחיל לקצור את הראשון במה הם מצטרפים להאחרון גם יהיה נ"מ אם האחרון מתחייב במה שיתחיל לקצור את האמצעי כיון שהאמצעי כבר נתחייב ולא מהני כלום הקצירה שלו לעצמו וכעין דאמרינן במנחות דף כ"ד גבי שבע לטומאה ע"ש ולכאורה זה תליא בהך בעיא דר"פ המובא בירושלמי ספ"ב גבי קציר חו"ל מהו שתחייב וכמש"כ וכה"ג כתבתי בח"א בהשמטה בהל' יבום גבי קנין אך לפי מש"כ דמכל מקום צריך לקצור אותה ובלא קצירה לא מחייב גם הני וא"כ שפיר פעל הקצירה בהאמצעי ומועיל להתחייב האחרון ונ"מ גם כן למה דמבואר לקמן בפ"ג הט"ז גבי שותפים שקצרו חצי השדה וחלקו אחד נטל קציר ואחד נטל קמה דזה שלקח הקמה אינו מפריש רק על הקמה שלו ולא על הקציר שנטל השני ולכאורה קשה מ"ש מקצר חצי' ומכר הקמה דחייב הלוקח על הכל. והנה עיין בדברי רבינו לקמן פ"ט מהל' בכורים הט"ו גבי הך דלקחו ממנו במשקל דנותן לכהן ומנכה לו וכבר עמד על זה הר"ן ז"ל שם מ"ש מהך דהלכה י"ד כיון דסבירא ליה דמתנות כהונה נגזלות א"כ ה"נ כן וקנאן וצ"ל כך דהרי חזינן דאף דקי"ל דמתנות כהונה נגזלות מכל מקום הבעה"ב בעצמו אם נטל המתנות ואמר שמתכון לגוזלם כ"ז שהם בעין אינו כלום והטעם דבל"ז כ"ז שלא נתנם הם שלו ויש לו בהם טובת הנאה ליתנם לכל כהן שירצה וכמו גזבר עיין רש"י חולין דף קל"ט ומ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בהלכות מעילה פ"ו ה"ח ע"ש ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' גנבה פ"ד ה"י גבי שומר שגנב ושם בפ"ב ה"ד וברש"י ב"ק דף קי"ב וב"מ דף מ"א ע"א גבי שליחת יד והטעם משום דס"ל דלא שייך בזה גדר גנב וידו כיד הבעלים אך רבינו ס"ל דכיון דעלתה בדעתו לגנוב שוב פקעה שם שומר מעליו ושפיר חל עלי' שם גנב ועיין רש"י ב"ק דף ק"ח ע"ב ד"ה ואם נשבע ודף קי"ח ע"ב כלתה שמירתו ובהך דגיטין דף י"ד ע"א משהוחזק כפרן ע"ש ולכך גם גבי מתנות עניים מרבינן מקרא דתעזוב אף היכא דקרא עלי' שם פיאה וכילה וכמש"כ מהך דתמורה דף ו'. והנה זה ס"ל לרבינו דאף דכ' בהל' ביכורים שם דמתנות לא שייך בהם גדר הפרשה דמופרשים הם ועומדים מ"מ כ"ז שלא הפרישן מן הבהמה עדיין הם מחוסרים פעולה ונ"מ לעור הראש וצמרו וכן להזרוע עיין חולין דף קל"ד ע"ב ובבעהמא"ו שם למי הם שייכים אם הפשיטן ובאמת י"ל דהוה כמו הך דזבחים דף פ"ה ע"ב דמחלק בין מחוברים לפירשו ע"ש ושם דף כ"ח ע"ב גבי עור האלי' ובתוספתא פיאה פ"ב גבי פשתן ומכבדות דכ"ז שהם מחוברים הם שייכים לעניים ואם פירשו הם שייכים לבעה"ב וכן הדין גבי חבילי תלתן של תרומה למי שייך העץ כמבואר בתרומות פ"י מ"ו דאם קרא שם תרומה קודם שייך גם העץ לכהן ע"ש וכן גבי ראשית הגז בחולין דף קל"ח ע"א דאם לבנו ישראל י"ל דהפסולת שייך לו וכמו הך דב"מ דף מ' ע"ב גבי שמרים ונראה דכן ה"ה גבי זרוע כו' דכשהפרישה מן הבשר עם העור שייך העור לכהן וכן גבי חלב הקבה. ולכך ס"ל לרבינו דרק כשמכר לו המתנות בפ"ע אז נגזלין וא"צ הלוקח ליתנם אבל כשלא הפרישן רק מכרן עם הבני מעיים אז עדיין אין עליהם דין גזל ומוטל על הלוקח להפרישם ובאמת י"ל דרב דס"ל דמתנות כהונה נגזלות אזיל לשיטתי' בחולין דף קל"ט ע"א דגבי קדשי בדה"ב לא אמרינן כל היכא דאיתי' בי' גזא דרחמנא איתי' ובבכורות דף כ"ז ע"א מבואר דזרוע כו' לא הוה רק כמו קדושת דמים ע"ש אך רבינו לא ס"ל כן כמבואר בפי"ב מהל' שחיטה ולכך רב גם היכא דעדיין לא נטל המתנות מן הבשר ג"כ ס"ל דמתנות כהונה נגזלות אך אנן לא ס"ל כך אבל כשהפריש שוב יש עליו גם גדר ממון ושפיר מהני הגזל. והנה גבי מתנות עניים מלבד מה דמבואר דאמרינן דמתנתא דכהן לא זבני לו ועיין מ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' מעשר פ"ו הט"ו גבי כהן ולוי שלקחו פירות ע"ש אף אם מכר לו בפירוש ג"כ לא מהני דהא אין קרקע נגזלת וה"ה המחובר לקרקע וגם כמ"ש התוס' כתובות דף מ"ז ע"ב וב"ב דף ע"א ע"ב בתוס' ד"ה לימא דבמקח אזלינן בתר דעת המוכר משום דהוא מקנה לו ע"ש משא"כ גבי שותפים אין שייך בזה לומר זה כיון שכל אחד הי' מתחילה שלו לגמרי ועי' בר"ן נדרים דף מ"ה ע"ב ובכ"מ בזה ואין שייך בזה לומר הך דאין קרקע נגזלת לכך ס"ל לרבינו דאין צריך ליתן על חלק הקציר שנשאר ביד השותף הראשון ולכך רבינו שם מדייק רק בשותפים ולא כתב כמו ברישא באחים משום דמה דאמרינן דכל אחד יש לו חלק בכל זה לא שייך רק בנשתתפו דכל אחד שיעבד חלקו לחבירו ועיין בירושלמי דמאי פ"ו ה"ט דאחין הוה כמו שקנו ע"מ לחלוק כיון דנפל להם ממילא וכמ"ש התוס' כתובות דף צ"ג ע"ב גבי גוד או אגוד ובירושלמי פ"ד דב"ק וכ"מ ולכך מבואר בבכורות דף מ"ח ע"א לפי ס"ד דלכך אם חלקו הנכסים פטורים משום דכל חד מצי למדחי' וגבי מזונות הבת מבואר בירושלמי פ"ט דכתובות ה"א דאף אם חלקו האחין מ"מ היא ניזונת משלהם ולא מצו למדחי' ועיין כתובות דף ק"ט ע"ב גבי ההוא דאמר דיקלא לברת ובמ"א אבאר זה. עכ"פ מבואר מדברי רבינו דהקמה הנשארת צריך לקצור אח"כ ג"כ בגדר קצירה רק דהחיוב שיש על הקציר שכבר קצר יש בו ועיין בירושלמי כאן בפ"ב ה"ז דאף דאינו יכול להפריש מן הקציר על הקמה מ"מ אם התחיל לקצור ואח"כ אמר שמכאן ואילך אני מפריש פיאה וקצר קצת שפיר יכול לקרות שם פיאה על העומרים הרי מבואר לכאורה דאין שום שם פיאה בקציר רק חיוב בעלמא אך מפ"ג ה"ו במה דאמר שם דאם מכר את הקציר והלוקח קרא שם פיאה על הקציר חל ומוכח שם דשוב אין המוכר צריך להניח פיאה על העומרים שמכר ואמאי הא אין מפרישין מן הקציר על הקציר ואפשר לומר דשם מיירי שגם המוכר קצר הקמה שלו וא"כ חזרה הפיאה לעומרים ואז מהני אם הפריש הלוקח מהעומרים שלו:

24 בית יוסף פתח ↗

25 תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי בבא בתרא פתח ↗

ר"י בר טבלי' שאל סאה חיטים שנפלה לתוך סאה שעורין כו' עיי' בפנים בדברינו ועיי' בתשו' חכ"צ סי' ק"כ בראובן שקנה אתרוג הדור בדמים יקרים ובא שמעון ואיבדו ממנו קודם החג או תוך ימי החג האיך משלם. ומביא תשו' מהר"י מינץ ז"ל דא"צ לשלם כי אם דמי אתרוג שאינו הדור שיוצא בו י"ח אתרוג. וראייתו מפ' מרובה דהאומר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנבו פטר גנב נפשי' בכבש וכתב הח"צ ז"ל דלא דמי להתם דהתם אין לה דמים דאינה בת מכירה כדאמרינן במס' פסחים פ' האשה דף פ"ט ע"ב. ת"ר המוכר עולתו ושלמים לא עשה ולא כלום. וכיון דאינה בת דמים כלל אי אפשר לחייבו מטעם שיוו העולה אלא מטעם שהוא חייב לצאת י"ח שקיבל עליו להקריב עולה וכיון שאין כאן תורת דמים אלא החיוב שעליו להקריב עולה להכי פטר גנב נפשי' בכבש. אבל באתרוג הדור דמים לו ויכול למוכרו אף שעילוי דמיו היא מחמת הידור מצוה אין בכך כלום. עכ"ל ז"ל עיי"ש הרי דלא אזלינן בתר שבח העצם אלא לבתר הדמים כמה דמים יתן הלוקח כשימכור. ועיי' במס' ב"מ דף מ' ע"ב מותר לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל דא"ל אי בעי לעירובי מי לא ערבי לך השתא נמי קביל ולימא ליה אי עריבת לי הוי מזדבן לי השתא מאי עביד ליה לחודא לא מזדבין ליה בבעה"ב עסקינן דניחא ליה בצילי' משמע דאזלינן בתר שבח העצם וצריך לשלם לו לפי שבח העצם אע"פ שאינו יכול לתבוע לו לפי שיוו הדמים דהא בשיוו הדמים חסר הלוג שמרים. ואבל בירושלמי כאן מוכח דאזלינן בתר שיוו הדמים בעולם כההיא דגנב פטר נפשי' בכבש כיון דאין לו דמים ויש לחלק מההיא דב"מ הנ"ל:

26 תוספות פתח ↗

לחודיה לא מזדבן - וא"ת ויתן לו מוכר ללוקח לוג ומחצה שמרים שיערב עדיין וימכור וי"ל דמיירי מתני' אפי' אין השמן בעין שלקחו מעט מעט ומכרו או אכלו:

26 תוספות הרי"ד על תלמוד ירושלמי בבא בתרא פתח ↗

27 מלאכת שלמה על משנה בבא בתרא פתח ↗

מכר את הצמר לא מכר את הבקר. פ' המפקיד בבא מציעא דף מ' ותוס' ר"פ המניח ור"פ הפרה ור"פ המוכר את הבית: ובפירקין דף ע"ח איתה לבבא דמכר את הקרון כמו שאכתוב בסמוך ועיין בכסף משנה פכ"ז דהלכות מכירה שכתב שם דצמד ועול אינם דבר אחד דצמד היינו קטרב דתנן בפי"ד ממסכת כלים וכן כתב שם ג"כ דקרון ועגלה אפשר שיש חלוף צורה ביניהם ושל פרדות נקראת קרון ושל בקר נקראת עגלה ע"ש: ובגמרא מוקי לפלוגתא דר' יהודה ורבנן באתרא דאיכא מקצת דקרו ליה לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי מקצת דקרו לבקר צמדא כולהו בחד שמא ר' יהודה סבר הדמים מודיעין פי' הם ראי' לסייע אותו מקצת דמשמע שפיר דמינייהו הוא ועל המוכר היה מוטל לפרש ורבנן סברי דכיון דלאו רובא נינהו מצי מוכר למימר אנא מאותו מקצת דקרו לצמד צמד ועל הלוקח לפרש ופריך תלמודא מ"מ לרבנן להוי בטול מקח אי הוי יתר משתות ואי שתות יחזיר לו אונאה ואמאי קאמרי מכר את הצמד דמשמע דמכירתו מכירה וכי תימא בטעות גדול כזה לית להו לרבנן לא בטול מקח ולא אונאה והתנן בפ' הזהב ר' יהודה אומר אף המוכר ס"ת בהמה ומרגלית אין להם אונאה א"ל לא אמרו אלא אלו ושמעת מינה דאף באונאה גדולה וידועה ס"ל לר' יהודה דליכא אונאה ואפ"ה אמרו לו רבנן דאית בהו אונאה ותריץ דההיא הויא דבר שהדעת טועה וכדאמרן התם משום שאין קץ לדמיו אבל צמד הדבר ידוע שאינו נמכר במאתים זוז ע"כ והוא לשון נמקי יוסף ועוד כתב ז"ל בפי' רישא דמתניתין וז"ל והשתא איירי חכמים שמכר בלא דמים דשיימי בי תלתא ומצי למימר ליה לא מכרתי אלא הבקר ולא אמרינן העול נכלל עמו אע"ג דאיכא דקרו לכולהו בתד שמא וקרא נמי כתיב והוא חורש שנים עשר צמדים ופליגי נמי בסיפא כגון שנתן דמים יתירים דאפ"ה אמרינן אין הדמים ראי' אלא מתנה נינהו וכדאיתא בגמרא ע"כ: אבל רשב"ם ז"ל פי' לא מכר את הצמד וכו' דברי הכל היא אלא דפליגי ר"י ורבנן בפירוש דהא מילתא דלר"י זימנין מכר זימנין לא מכר ולרבנן לעולם לא מכר ע"כ וכתב עליו בתוספת יום טוב כלומר דלא תיקשי חכמים היינו ת"ק ע"כ: ועוד כתב נמוקי יוסף לקמן ר"פ המוכר פירות גבי המוכר שור לחברו ונמצא נגחן דרב אמר ה"ז מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך דפרכינן עלה בגמרא וליחזי דמי היכי יהיב דשמעת מינה דהדמים מודיעין אע"פ שלא פירש דהיינו דוקא בכיוצא בזה ששאל ממנו שור ושור קא תבע לי' אלא שמגלה דעתו השתא דלרדיא הוה בעי לי' אבל שאל לו צמד ואח"כ אמר דבקר נמי הוה בעי מיניה התם אמרינן דאין הדמים ראי' לחייב עליו ענין שלא שאל ממנו דשני גופים נינהו ואיכא נמי דקרו לכל חד שם באפי נפשי' לצמד צמד ולבקר בקר עכ"ל ז"ל:

28 מאירי פתח ↗

המוכר צריך שימכור באמונה ובלא אונאה ואם הודיע דמי מקחו ודמי מה שרוצה להרויח בו אע"פ שמרויח יתר משתות אין כאן דין אונאה כמו שיתבאר ומ"מ בית דין חייבים להעמיד שערים בכל דבר שיש בו חיי נפש ומחשבין דמי המקח ודמי ההוצאה וניכוי הסחורה וכשמחשבין את הכל נותנין לו שתות ריוח לא פחות ולא יתר ואם יש טרח יתר בסחורה זו אף מחשבין לו דמי הטרח לפי ראות עיני הבית דין:

29 שיטה מקובצת פתח ↗

אי בעית לערובי מי הוה שרי לך לאערובי. ואם תאמר מכל מקום הא מצי יהיב ליה שמן אחר שהוא מעורב בשמריו. יש לומר דמיירי בדקאמר ליה שמן זה. אי נמי אפילו במוכר שמן סתם ובדלית ליה אלא שמן מזוקק דמדידיה אית ליה למיתן ליה למזבן משוקא ומיתן ליה לא אלא דאי משעבדי פריק להו וכדאיתא בפרק המוכר גבי המוכר אילנות לחברו וכדכתיבנא התם. הריטב"א ז"ל.

29 מאירי פתח ↗

אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן ואפילו בשמרים של חבית עצמה כגון שיבלבל את החבית עד שיתערבו השמרים עם היין ואין באלו שיעור אלא כל שהוא אסור:

30 תוספות פתח ↗

לדברי ר"י אסור - וא"ת ולימא מותר וטעמא דמקבל משום דלית ליה מחילה וי"ל דרב פפא סבר דצמד ובקר איכא הוכחה דלאו מחילה דמסתמא לא רצה ליתן מאתים זוז על הצמד בלא בקר אבל הכא לוג ומחצה שהוא דבר מועט מדלא עירב אחולי אחיל:

30 רש"י על ביצה פתח ↗

אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא - משל שוטים הוא כמו זבון וזבין תגרא אקרי ב"מ דף מ: כך גמרא גמור אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ושיר:

30 הפלאה שבערכין על ספר הערוך פתח ↗

גמר ב' וכו' ע"ש לפנינו איתא בשבת ד' קו אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג א"ל הלכה מכלל דפליגי א"ל ומאי נפקא נך מינה א"ל גמרא גמור זמורת' תהא וז"ל רש"י מאי נפקא לך מינה. כ"ש כיון דלא פליגי עליה הלכתא כוותיה. א"ל גמ' גמור זמורתא תהא אמור השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך. ובביצה כד. ז"ל רש"י מאי נפקא לך מינה אי אמינא הלכה כ"ש דאי לא פליגי הלכתא היא אמר ליה גמ' גמור זמורתא תהא. משל שוטים הוא כמו זבין וזבין תגרא איקרי ב"מ ד' מ' כך גמרא גמור אומר לתלמיד שוטה למוד הן אמת הן שבוש ויהא לך לזמר ולשיר. בע"ז לב ז"ל רש"י ומאי נפקא לך מינה בין חולקין ובין לא חולקין הלכה כמותו א"ל גמרא גמור זמירתא תהא בתמיה אביי תלמידו של רב יוסף קאמר ליה אתה מלמדני לומר הלכה כמותו ותהא כזמר בעלמא דאי אין חולקין הלכה למה לי. והנה מפירוש רב האי נראה דלא היה גרסתו א"ל גמרא גמור וכו' אלא דה"ג אמר ליה והיינו רב יוסף מאי נפקא לך טינה גמרא גמור זמורתא תהא. ובעירובין דף ס'. א"ר חמא בר גוריא תמר רב הלכה כרבי שמעון ורב יצחק אמר אפילו בית אחד וכו' א"ל אביי לרב יוסף הא דרבי יצחק גמרא או סברא א"ל מאי נפקת לן מיניה א"ל גמרא גמור זמורתא תהא וז"ל תוס' גמרא שהיה לו קבלה משום תנא או סברא שמסברא היה אומר וכו' וקאמר מאי נפקא לן מינה כלומר הא פסקינן לעיל כר' שמעון ומשני גמרא גמור וכו' מ"מ יש לנו לחקור ולידע אם גמרא או סברא עכ"ל. עיין קונטרס סימן מ' ולכאורה כוונת תוס' בפירושם דהכא דלאו בלשון בתמיה קאמר גמ' גמור וכו' אלא על האמת קאמר הכי גמרא גמור לחקור ולידע וכו' וזה שסיים זמורתא תהא היינו כמי על כוונה זו ע"ד דאיתא סנהדרין צט זמר בכל יום זמר בכל יום פי' רש"י הוה מסדר לימודך אע"פ שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים ע"כ. והוא פי' מתוק:

31 רא"ש פתח ↗

אמר אביי כשתמצא לומר לדברי רבי יהודה מותר לערב שמרים. פרש"י המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמריו מותר לערב ולבלבל שמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצא עם השמן תוך המדה. ורב פפא אמר איפכא מסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים. והלכתא כר"פ דבתראה הוא ומותר החנוני לערב ולבלבל השמן שהוא מוכר כדי שימכור השמרים שבחבית עם השמן וה"נ אמרינן לקמן בפרק הזהב בבא מציעא דף ס. גבי יין דאין מערבין שמרי חבית יין זה ביין של חבית אחרת אבל נותן לו את שמריו של אותו חבית. ואם יש לחלק בין עכירות דיין לעכירות דשמן מהך דהכא אין ראיה שמוכר שמן לחבירו בעת שהוא מזוקק שיוכל לערב בו שמרים. דשאני הכא שלקח השמן בשעת בית הבדים שכל השמן בחזקת שהוא עכור והתנה עמו ליתן לו כל השנה להסתפק ממנו ובאותו זמן יצטלל השמן ובהא קאמרי רבנן דמותר לערב כיון שלקחו בשעת עכירות אף על פי שההסתפקות בזמן צלילתו. ומיהו מדקאמר גמרא אי ערבת לי מעיקרא הוה מזביננא ליה וס"ד דאיירי בחנוני אלמא אפילו בשעה שהשמן מזוקק מותר לערב בו שמריו ולמוכרו עם השמן:

31 רש״ש פתח ↗

גמ' שם תנא אחד הלוקח כו' אילימא כי היכי דלוקח כו' אלא כי היכי דמפקיד כו'. משמע מכאן דאין קפידא להקדים הפשוט או האינו פשוט וצ"ע בסוכה כ ובפרש"י ותוס' שם:

32 תוספות פתח ↗

לא אמרו שמן עכור אלא למוכר - פי' לא אמרו הפסד של עכירת פקטים אלא למוכר דכשנותן ללוקח שמן מזוקק אינו מחסר לו כלום ממאה לוג בשביל הפקטים כי אם לוג ומחצה בשביל השמרים מיהו עכירה לא שייכא כל כך בפקטים אלא בדבר המתערב כמו שמרים וי"ל דלא אמרינן הפסד של עכירת השמרים אלא למוכר שאם מוכר כשהוא מזוקק מקבל עליו לוקח בשביל השמרים לוג ומחצה והמוכר מרויח השמרים וכשהוא מוכר שמן עכור נותן מאה לוגין שלמים שמן עכור ומפסיד השמרים ע"י מה שמכר כשהוא עכור וכשמוכר מזוקק לא קרי הפסד לוקח אע"פ שמפסיד שמרים משום דבעה"ב ניחא ליה בצילא:

32 צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות פתח ↗

וטבח כו' ואם כו' מפני כו'. עיין בירושלמי ספ"ב דדמאי דמן הדין חלב שייך על המוכר ר"ל דאין מחשבו מן המשקל וג"ה על הלוקח ר"ל דמנכה לו מן המשקל וא"כ לפי"ז א"ש מ"ש התוס' כאן ד' צ"ג ע"ב דאמאי ס"ל לר"מ דאין נאמנין על החלב יותר מעל הגיד ע"ש ובזה א"ש דלחלב יש בו גם חשדא דדיני ממונות לכן חשוד יותר וכן י"ל טעם דר"מ גבי קרבן כריתות דף י"א ע"ב ע"ש ועיין בהך דב"מ ד' מ' ע"ב גבי שמרים, ועיין בהך דבכורות ד' כ"א על מי מוטל אם על המוכר להודיעו או על הלוקח לשאול ועיין בר"ן כאן בשם הראב"ד ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' עדות פי"ב ה"ט דאם יצא טרפה מתחת ידו הרי הוא בגדר אוכלי טרפה ולכך הוא פסול לעדות וא"כ ה"נ גבי חלב כה"ג הוה כן וא"כ למה נקט רבינו דלכך מעבירין אותו מפני שהטבח נאמן על החלב משמע אבל בלא זה נשאר נאמן להיות טבח ועיין מש"כ רבינו לקמן בהל' שחיטה פ"ד הי"ד והל' ט"ו דמחלק בין מומר לפסול לעדות ע"ש ועיין בהך דבכורות ד' ל' ע"א כגון דהוה חשוד לתרווייהו כו' ושם בע"ב דיכול לקבל לכנפים בלבד בלא טהרות ע"ש וצ"ל דכאן ר"ל משום חשש תקנה וכעין דאמרינן בהך דבכורות ד' ל' ע"א גבי ההוא טבחא וה"נ כן, ועיין בהך דשבת ד' קמ"ז ע"ב גבי אלונטית דלא יתנה לאוליירין כו':

33 שיטה מקובצת פתח ↗

הא דיהיב ליה זווי בניסן ושקיל מיניה במדה דניסן. ומסתברא דהוא הדין אי יהיב ליה זוזי בתשרי למשקל במדה דניסן דלא מקבל פקטים אלא דאורחיה דמילתא נקט. דלא עביד למיתן זוזי בתשרי למשקל במדה דניסן כמדה זוטרתי דניסן שהוא שעת היוקר וכן אי יהיב זווי בניסן במדה דניסן כי שקיל מיניה בתשרי לא מקבל מיניה פקטים דאנן סהדי דלהכי יהיב מעות בניסן דלשקול מיניה כדשקיל בניסן והא דנקטה כדשקיל בניסן משום דבתשרי לא שכיח שמן בלא פקטים. מרבי. הריטב"א ז"ל. ולענין פסק כתב הרמ"ך ז"ל חה לשונו: הלוקח שמן בשאר ימות השנה כשער הזול של תשרי מקבל עליו פקטים שהוא שמן בשמריו לקחו כשער של ניסן אינו מקבל עליו פקטים. ודוקא היכא דמדד ליה במדת ניסן שהיא קטנה ושיעור פקטים למקח וממכר זה כשיעורן בפקדון שאמרנו דינו למעלה לוג ומחצה שמרים למאה. ונראה לומר שרשאי המוכר לנענע החבית ולערב שמרים עם שמנה יפה או יקבל עליו הלוקח כל פקטים שנעשו בו אפילו יותר מלוג ומחצה למאה כיון שהוא מוכרו לו כשער של תשרי וצריך עיון. עד כאן.

34 ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פתח ↗

צריך דעת בעלים כשמחזיר, וכל עוד לא הודיע להם הריהו חייב באחריות על מה שלקח. ושואלים: אי אם לשיטת ר' ישמעאל, מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא שלא יחדו הבעלים מקום? אפילו יחדו נמי גם כן, כיון שהחזיר את הדבר למקומו, הרי נהג כראוי! ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר;. לא מיבעיא נצרכה לומר כשיחדו לה הבעלים מקום שמקומה הוא, אלא אפילו לא יחדו לה הבעלים מקום, דלאו שלא מקומה הוא המסויים — לא בעינן אין אנו צריכים לכך את דעת הבעלים, וכיון שהניח את החבית הרי זה נפטר מכל אחריות. ואומרים: אם כן, אימא סיפא אמור את סופה של משנתנו: יחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה, בין מתוך ידו, בין משהניחה, אם טלטלה לצרכו — חייב, לצרכה — פטור. ואם כן אתאן הגענו לשיטת ר' עקיבא, שאמר: בעינן צריכים אנו דעת בעלים, וכיון שנטלה ממקומה לשם עצמו הרי הוא כגזלן, ועליו האחריות. ומקשים: אי אם לשיטת ר' עקיבא — מאי איריא מה שייך, מדוע דווקא אם יחדו? אפילו לא יחדו נמי גם כן יהיה חייב! ומשיבים: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר, לא מיבעיא נצרכה לומר כשלא יחדו, דלאו שלא מקומה הוא ואם כן לא היתה כאן החזרה, אלא אפילו יחדו נמי גם כן שהחבית עכשיו במקומה הוא, והחזירה למקומה — מכל מקום בעינן צריכים אנו דעת בעלים. ותוהים: אם כן יוצא מכאן כי רישא ראשה של המשנה כשיטת ר' ישמעאל וסיפא וסופה כר' עקיבא! ומשיבים: אין כן הוא. וכפי שאמר ר' יוחנן: מאן דמתרגם מי שיסביר לי משנה זו בחבית אליבא דחד תנא לפי שיטתו של תנא אחד ולא לפי שתי שיטות, אכבד אותו עד כדי כך, שמובלנא מאניה בתריה לבי מסותא אוביל את כליו, בגדיו אחריו לבית המרחץ, כלומר, אנהג בו כמנהג שימוש שעבד נוהג ברבו. מסופר, תרגמה הסבירה ר' יעקב בר אבא קמיה לפני רב, שמדובר כאן באופן שנטלה על מנת לגוזלה וזהו פירוש "לצורכו" וכיון שהתכוון לגזול צריך להשיב את החבית למקומה ממש. ובסוף המשנה מדובר שלא החזירה ממש. ובדומה לזה תרגמה פירשה ר' נתן בר אבא קמיה לפני רב: מדובר כאן באופן שנטלה על מנת לשלוח בה יד, כלומר, לקחת ממנה משהו, שאמר הכתוב שאם שלח ידו במלאכת רעהו — האחריות מוטלת עליו. ושואלים: במאי קמיפלגי במה חולקים הם? שזה נתן טעם זה וזה נתן טעם אחר? ומשיבים: בשאלה אם שליחות יד צריכה חסרון, כלומר דין זה ששלח את ידו במלאכת רעהו, משמעו שממש יקח משהו ויחסר מן הפקדון, או שנתחייב באחריות אף אם רק נתכוין לכך, ואפילו לא חסר מאומה. מאן מי שאמר שהתכוון לגוזלה קסבר סבור ששליחות יד בניגוד לגזילה צריכה חסרון ממש, ומאן ומי שאמר לשלוח בה יד, קסבר סבור הוא כי שליחות יד אינה צריכה חסרון. מתקיף לה מקשה על כך רב ששת: מידי וכי "נטלה" קתני שנה, הלא "טלטלה" קתני שנה, ואין במשמעות הדברים שהתכוון לקחת אותה לעצמו! אלא אמר רב ששת: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות, שלא התכוון להשתמש בתוכנה, אלא לטפס עליה לפי שעה לצורכו, וקא סבר וסבור הוא: שואל שלא מדעת הבעלים — גזלן הוי הוא לענין אחריות. ואם כן, המשנה כולה כשיטת ר' ישמעאל היא, אלא סיפא סופה מדובר שהניחה במקום שאינה מקומה, וכיון שלא החזירה למקומה — אחריותו עדיין עליה. ושואלים: ור' יוחנן הסבור שמשנה זו קשה מאד לתרצה לפי שיטה אחת, מה היה אומר על תרוץ זה? — לדעתו "הניחה" — במקומה משמע, ואם כן אין אפשרות להסבירה כר' ישמעאל. ועדיין יש סתירה במשנתנו. א איתמר נאמר שנחלקו בבעיה זו האמוראים רב ולוי. חד אחד מהם אמר: שליחות יד צריכה חסרון, שאינו נחשב לשולח יד בפקדון עד שיחסר ממנו ממש ויקח לעצמו, וחד ואחד מהם אמר: שליחות יד אינה צריכה חסרון, ודי בכוונה לשלוח בה יד. ומעירים: תסתיים תוגדר שרב הוא שאמר כי שליחות יד אינה צריכה חסרון — דתניא שכן שנינו בברייתא: רועה שהיה רועה עדרו שהיו בו בהמותיהם של אחרים, והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף מן העדר ובא ארי ודרס — הרי זה פטור, שהרי בין כה וכה טריפת הזאב והארי אונס היא. ואולם אם הניח מקלו ותרמילו עליה על הבהמה — חייב עליה שכיון שהשתמש בבהמה הרי זה כשולח בה יד, וממילא נתחייב בכל אונס שיקרה. והוינן בה והיינו עוסקים ומתקשים בה בבעיה זו, וכי משום שהניח מקלו ותרמילו עליה חייב? הא שקלינהו הרי כבר לקח אותם, וגם אם נאמר שהשתמש בבהמה שלא כדין, הרי כבר הוריד את חפציו ממנה, והרי זה כמחזיר לבעלים! אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: מדובר כאן שטרפתה החיה בעודן עליה שכיון שלקחם לצורכו הרי הן כשלו להתחייב עליהן. ושאלו: וכי עודן עליה מאי הוא מה יהיה? הא הרי לא משכה את הבהמה, וכיון שלא משך אותה לא נקנתה לו! אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב: מדובר שם שהכישה הכה אותה במקל ורצתה רצה לפניו ואם כן עשה בה משיכה כל שהיא. וממשיכים בבירור הדברים: והא הרי לא חסרה הבהמה דבר על ידי שהניח את חפציו עליה? אלא לאו שמע מינה האם לא תלמד מכאן כי קסבר סבור רב ששליחות יד אינה צריכה חסרון. ודוחים: אימא אמור שהכחישה במקל, כלומר איננו מתחייב משום שרצה לפניו, אלא שהוריד מערכה משהו על ידי שהיכה אותה. ומעירים: דיקא נמי מדוייק גם כן לפרש כן, דקתני ששנה "שהכישה במקל" שפירש "במקל" דווקא, ללמד שחבטות המקל גרמו לנזק מה. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה. וכיון שאתה מדייק שרב סבר שליחות יד צריכה חסרון, משמע שלוי הוא אשר סבר שליחות יד אינה צריכה חסרון. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם של לוי שדי בכוונה בלבד? אמר ר' יוחנן משום בשם ר' יוסי בן נהוראי: משונה שליחות יד האמורה בשומר שכר משליחות יד האמורה בשומר חנם, שכיון שהלכה זו נאמרה בכתוב בשני המקרים, ולכאורה אינה נחוצה, שהרי אם מתחייב שומר חנם — כל שכן ששומר שכר מתחייב על כך. אלא ודאי באה חזרה זו ללמדנו ששליחות יד של שומר שכר דייה בכוונה בלבד, ואינה צריכה חסרון.

34 שיטה מקובצת פתח ↗

מתניתין: המפקיד חבית וכו'. כלומר חבית של יין או של שמן. ה"ר יהונתן ז"ל. וכן כתבו התוספות לקמן דבור המתחיל: שנטלה על מנת לשלוח בה יד.

34 מאירי פתח ↗

המשנה הששית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי ואמר על זה המפקיד חבית אצל חברו ולא ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור אם משהניחה נשברה בין לצרכה ובין לצרכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום טלטלה ונשברה בין מתוך ידו ובין משהניח לצרכו חייב לצרכה פטור אמר הר"ם תחלת משנה זו היא לר' ישמעאל שאמ' לא בעינן דעת בעלים וכבר נתבאר דעתו בסוף בבא קמא ולפיכך הוא אומ' משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור וסיפא לר' עקיבא שאומר דעת בעלים בעינן וכבר קדם לך דעתו בזה לשם ולפיכך הוא אומר משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור לפי שאנו צריכים דעת בעלים ואעפ"י שהחזירה למקומה:

35 שיטה מקובצת פתח ↗

גמרא: מני רבי ישמעאל היא וכו'. אין להקשות בלא רבי ישמעאל ורבי עקיבא יקשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. דיש לומר דהוה אמינא דבסיפא כיון דייחד לו מקום אז קפיד בעל החבית שלא יקחנה משם כלל ולכך חייב מיד שלקחו. גליון.

35 מגדל עוז על משנה תורה, הלכות גניבה פתח ↗

שומר שגנב מרשותו עד חייב בכפל: כתב הראב"ד ז"ל זה אינו כלום עכ"ל: ואני אומר כמה דיו נשפך בין הראשונים נ"ע וכמה קנים נשברו בין האחרונים בהלכה זו בבבא מציעא פרק המפקיד וסוף ב"ק גבי מתניתין דהגונב טלה מן העדר כו' ואסקה רב זביד בגמ' בגונב מרשות עצמו כדפרישנא בסמוך ועמד ר"מ ז"ל בשיטת רבותיו ז"ל ובשיטת הגאונים נ"ע ורבותינו בעלי התוס' ז"ל וגם הרשב"א ז"ל כן הסכים בפירוש ההלכה בשיטתו ובעיקרי הפסקים ובה תירץ כל מה שהקשה בעל המאור ז"ל: ואני לא הארכתי בכאן לג' טעמים, האחד שהראב"ד ז"ל לא נתן כאן טעם לדבריו, והשני שחבור זה לבנות עשיתיו ולא לסתור, השלישי שכבר הוא כתוב בשיטתו:

35 משנת ארץ ישראל על משנה בבא קמא פתח ↗

בתלמוד הבבלי43בבלי, קיח ע"ב, ובבא מציעא מ ע"ב – מא ע"א. מובאת ברייתא שבה מצויה מחלוקת על הנאמר במשנה: "הגונב טלה מן העדר, וסלע מן הכיס, למקום שגנב יחזיר, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר: צריך דעת בעלים". כפשוטה המשנה כרבי ישמעאל. הבבלי כדרכו מציע שניתן לפרש את הברייתא גם כמשנה. זו דרכו הרגילה של הבבלי. עם זאת לא נאמר בו שצריך לפרש את המשנה כרבי עקיבא, והברייתא איננה יוצאת מידי פשוטה. בירושלמי ז ע"ג מובאת דעה שונה מהמשנה, וזו מיוחסת לרבי יוחנן. בבבלי יש מחלוקת האם עניין המניין חל רק על הסיפא או גם על הרישא: "אמר רב: לדעת – צריך דעת, שלא לדעת – מנין פוטר, וכי קתני ומנו את הצאן והיא שלימה – אסיפא; ושמואל אמר: בין לדעת בין שלא לדעת – מנין פוטר" קיח ע"א.

« ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ט ×¢×´×‘ ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא מ״א ×¢×´× »