ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ק״ב

1 בגובתא דקניא בקנה ושם יכניס את המזוזה.

2 תנו רבנן שנו חכמים: המשכיר בית לחבירו — על השוכר לעשות לו מזוזה, וכשהוא יוצא — לא יטלנה בידו ויוצא אלא משאירה במקומה. ואם השכיר את הבית לגוי — נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא — וקבר אשתו ושני בניו.

3 ותוהים: מעשה לסתור?! והרי אמרת שנוטלה ויוצא! אמר רב ששת: הכוונה היא ארישא על ראשה של הברייתא שבמקום שנאמר בה שאסור להוציא, יש סכנה בדבר.

4 א שנינו במשנה: כי הזבל של בעל הבית ואין לשוכר אלא הזבל־האפר היוצא מן התנור ומן הכירים בלבד. ושואלים: במאי עסקינן במה אנו עוסקים? אילימא אם תאמר שמדובר בחצר דאגיר ליה שהיא מושכרת לו לשוכר ותורי וגם השוורים שבחצר הם של השוכר — אמאי מדוע הזבל של בעל הבית? אלא תפרש שמדובר בחצר דלא אגירא שאינה מושכרת לשוכר ותורי וגם השוורים שבחצר הם של המשכיר, אם כן פשיטא פשוט שכך הדין!

5 ומשיבים: לא צריכא נצרכה לומר אלא בחצר של המשכיר שאת החצר לא השכיר בעל הבית, ותורי דאתו מעלמא קמו ושוורים שבאים מן החוץ עומדים בה ויש בה זבל, ובזה אמרו שכיוון שלא השכיר את החצר הרי כל מה שנמצא בה שייך למשכיר.

6 ומעירים: הרי זה מסייע ליה לו לר' יוסי בר' חנינא. שאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ואף כאן, למרות שבעל החצר לא עשה מעשה לקנות את הזבל, כיוון שנמצא בחצרו הרי כל מה שהיה בחצר נקנה לו ממילא.

7 מיתיבי מקשים על כך: אם אמר אדם "כל מציאות שיבאו לתוכו של ביתי או חצרי היום תקנה לי חצרי" — לא אמר כלום ואמירה זו אינה מקנה לו כל זכות. ואם איתא להא יש, מקובל, זה שאמר ר' יוסי בר' חנינא שחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אמאי מדוע לא אמר כלום?

8 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — בחצר שאינה משתמרת, שהחצר פרוצה ודבר הנמצא בה אינו נשמר, ובחצר זו אין נקנה לו מה שבחצר.

9 ומקשים: אי הכי אימא סיפא אם כך, אמור את סופה של המשנה: אם יצא לו שם מציאה בעיר, שנודע לבריות שמצא מציאה בחצרו — הרי דבריו קיימים למרות שלא עשה מעשה. ואי ואם מדובר בחצר שאינה משתמרת, כי כאשר יצא לו שם מציאה בעיר מאי הוי מה היה על ידי כך?

10 ומשיבים: כיון שיצא לו שם מציאה בעיר — מיבדל בדילי אינשי מינה אנשים נבדלים ממנה וסבורים שהמציאה בחצר שייכת לו, והויא לה והרי דינה כחצר המשתמרת.

11 מיתיבי מקשים על כך: זבל היוצא מן התנור ומן הכירים והדבר שהוא קולט מן האויר — הרי הוא שלו, של השוכר. ושברפת ושבחצר — של בעל הבית. ואם איתא להא ישנה, יש בסיס לזו שאמר ר' יוסי בר' חנינא, חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם כן קולט מאויר אמאי מדוע הרי הוא שלו, של השוכר? הלא האויר חצרו של המשכיר הוא!

12 אמר אביי: כאן מדובר כגון שמדביק כלי בשולי פרה שהניח את הכלי סמוך לפרה והטילה גלליה ישר לכלי, ולא שהיה מונח סתם באויר החצר.

13 רבא אמר: אויר שאין סופו לנוח, כלומר, כל דבר המצוי בחלל באויר, שאין סופו בהכרח לנוח במקום — לאו לא כמונח דמי הוא נחשב.

14 ושואלים: ומי פשיטא ליה והאם פשוט לו לרבא ענין זה שכך הוא הדין? והא מיבעי בעי לה והרי ידוע כי שאל והסתפק בכך, דבעי ששאל רבא שאלה זו: זרק ארנקי ארנק, כיס מעות והפקירו בפתח זה של הבית ויצאתה יצאה בפתח זה, מהו הדין? האם נחשב כאילו היה מונח בבית וזכה בו בעל הבית? והצד העקרוני בבעיה, האם אומרים אנו שאויר דבר שבחלל שאין סופו לנוח האם כמונח דמי הוא נחשב, או לאו לא כמונח דמי הוא נחשב?

15 ומשיבים: יש מקום לחלק בין המקרים; התם לא מיפסק ולא מידי שם אין דבר מפסיק ולכן יש מקום לשאול, הכא מיפסק כאן מפסיק הכלי שבו נקלט הדבר ולכן כאן הדין שונה.

16 שנינו בברייתא שזבל שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית. ותוהים: האם עוסק התנא בתרתי שני דינים, גם בחצר שאינה מושכרת, וגם בזו המושכרת שהרי הזכיר ענין בעל הבית?

17 אמר אביי: אכן עוסק התנא גם בחצר מושכרת, והכי קאמר כך אמר: ושברפת שבחצר המושכרת הרי אלו הזבלים שנמצאים בתוכה הם של בעל הבית, שאף שהשכיר לו את החצר לא השכיר לו את הרפת. אמר רב אשי: זאת אומרת המשכיר חצירו סתם ולא פירש — לא השכיר רפת שבה והיא נשארת ברשותו.

18 מיתיבי מקשים על שיטת ר' יוסי בר' חנינא, ממה ששנינו: יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשילוח הקן, שכן הן נחשבות כיוני בר ואם מצא אם על הבנים — חייב לשלח את האם כאמור בדברים כב, ו–ז, ואסורות בגזל לאדם אחר מפני דרכי שלום.

19 ואם איתא להא ואם ישנו לזה שאמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אם כן שלו הם. קרי קרא כאן את האמור בדרשת הכתוב "כי יקרא לפניך" דברים כב, ו — פרט למזומן ואם כל שבחצרו שלו הוא, הרי אין כאן חובת שילוח!

20 אמר רבא, כך יש לומר: הביצה כבר ביציאת רובה מן הציפור הוא דאיחייבה לה שגורמת לה להתחייב בשילוח, ואולם מיקנא לא קניא לקנות אותה כרכושו אינה נקנית לו לבעל החצר עד שלא נפלה לחצרו ממש, וכי קתני וכאשר שנה "חייבות בשילוח" — הכוונה היא מקמי דתיפול לפני שנפלה לחצירו.

21 ושואלים: אי הכי אם כך שעדיין אינו קניינו אמאי מדוע אסורות משום גזל! ומשיבים: איסור גזל זה הוא אאמן על אמן של הביצים הללו.

22 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור לעולם מדובר על הביצים, ואף על פי כן ומדנפיק רובה דעתיה עילוה וכיון שיצא רובה של הביצה כבר דעתו עליה ואם נוטלה מבעליה משום דרכי שלום הרי זה גזל.

23 ומעירים: והשתא ועכשיו שנאמרה הלכה זו שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, שנאמר: "שלח תשלח את האם" והדר ואחר כך "ואת הבנים תקח לך" שם ז אינך נזקק לתירוצים אלה, אלא אפילו תימא תאמר שנפלה לה הביצה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי ליה מקום, דבר, שהוא בעצמו היה יכול לזכות בו באותה שעה — חצרו עצמה זכיא ליה — זוכה לו, וכל היכא דאיהו לא מצי זכי ליה היכן שהוא אינו יכול לזכות — חצרו נמי לא זכיא ליה גם כן אינה יכולה לזכות לו.

24 ושואלים: אי הכי אם כך אתה מפרש מדוע נאמר כי אסורות בגזל מפני דרכי שלום בלבד? הרי, אי אם מדובר באופן שכבר שלחה לאם ולקח לעצמו את הביצים — הלא גזל מעליא מעולה, גמור הוא, אי ואם מדובר באופן שלא שלחה עדיין — הא בעי שלוחה הרי צריך עדיין לשלוח אותה לפני שיהא מותר לזכות בביצים?

25 ומתרצים: מדובר כאן בקטן דלאו בר שלא בן שילוח הוא, שאינו חייב במצות שילוח. ושואלים: אם כן, וכי, קטן בר בן דרכי שלום הוא? אם היה זה קטן מה דרכי שלום יש בו? ומשיבים, הכי קאמר כך אמר, כך יש לומר: אביו של קטן חייב להחזיר לו לבעל החצר מפני דרכי שלום.

26 ב משנה המשכיר בית לחבירו לשנה אחת, אם נתעברה השנה — נתעברה לשוכר שאיננו משלם עבור החודש הנוסף. אם השכיר לו את הבית לחדשים, ולאחר מכן נתעברה השנה — נתעברה למשכיר, והוא מקבל שכר עבור החודש הזה.

27 מסופר: מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו והתנה שהוא שוכר ממנו בשנים עשר דינר זהב לשנה, מדינר זהב לחדש, ונתעברה השנה

28 ובא המעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי. ואמרו: יחלוקו את חדש העיבור.

29 א גמרא ושואלים: הלא במשנה נראה כי חודש העיבור הוא כולו או לשוכר או למשכיר, והמעשה שהובא הוא מעשה לסתור?! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני חסרה המשנה וכך היא שנויה: ואם אמר לו: בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש — הרי זו לשון המשתמעת לשני פנים, ויחלוקו. ומעשה נמי גם כן בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש, ובא המעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני ר' יוסי, ואמרו, כך פסקו: יחלוקו את חדש העיבור.

30 אמר רב: אי הואי התם הוה יהיבנא ליה כוליה אם הייתי שם הייתי נותן את הכל למשכיר.

31 ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך שהוא מחזיק בשלל "תפוס לשון אחרון"!

32 כיון שצד זה בתנאי היה לשון אחרון — הוא הקובע, ואולם הא הרי כבר אמר רב דבר זה חדא זימנא פעם אחת, שאמר רב הונא: אמרי בי אמרו בבית מדרשו של רב: שנים שהסכימו על מחירו של דבר, ואמרו לשון כפולה: אסתירא שהוא שווה תשעים ושש מעות מאה מעי מאה מעות — הרי צריך לתת מאה מעי מאה מעות, ואם אמרו מאה מעי אסתירא מאה מעות אסתירא — הרי הוא משלם אסתירא, לפי הכלל של "תפוס לשון אחרון". ואם כן מדוע חזר רב ואמר שוב אותם הדברים?

33 ומשיבים: אי מהתם הוה אמינא אם משם הייתי אומר שאין זה משום "תפוס לשון אחרון" אלא משום שפרושי קא מפרש פירוש הוא שמפרש את דבריו, שמסביר באילו מעות ובאיזו אסתירא מדובר, על כן קמשמע לן השמיע לנו שהולכים אחרי לשון אחרון אפילו כשיש סתירה בין הלשונות.

34 ושמואל אמר הסבר אחר למשנה: בבא באמצע החדש עסקינן עוסקין אנו, שכיון שבפועל כבר היה חציו בחזקת השוכר, לכן נותנים לו חצי חודש. אבל אם בא הדיון בתחלת חדש — כוליה כולו למשכיר, בא בסוף חדש — כוליה כולו לשוכר, שכבר זכה בו.

35 ושואלים: מי והאם אמר שמואל כי לא אמרינן אין אנו אומרים "תפוס לשון אחרון"? והא והרי רב ושמואל דאמרי תרוייהו שאמרו שניהם: האומר לחבירו כור בשלשים דינר אני מוכר לך — יכול לחזור בו אפילו בסאה אחרונה, שכל הכור הוא כיחידה אחת, וכל עוד לא משכו כולו — לא נגמר המכר! ואם אמר: כור בשלשים, סאה בסלע אני מוכר לך — נמצא שכל סאה היא כקנין לעצמו, וראשון ראשון קנה, שכל סאה שקיבל הרי זה משך וקנה אותה.

36 ומשיבים: התם טעמא מאי שם מהו הטעם שקנה — לא משום שאנו הולכים אחר לשון אחרון, אלא משום דתפיס שתופס את גוף הדבר הנקנה, הכא נמי קא תפיס כאן גם כן במרחץ תופס שאין שמואל בטוח מה היא הלשון המחייבת, והוא הולך רק לפי החזקה בלבד.

37 ורב נחמן אמר: קרקע בחזקת בעליה קיימת וכיון שכך נמצא המרחץ בחזקת הבעלים ובכל מקום של ספק — הכל למשכיר. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך — "תפוס לשון אחרון" שפוסקים כאילו אמר רק "דינר זהב לחודש" אם כן היינו זהו שאמר רב, ומה חידש רב נחמן? ומשיבים: אינו כן, שאף שלהלכה למעשה אינם חולקים, מכל מקום לדעת רב נחמן אף על גב דאפיך מיפך אף על פי שהיה הופך את התנאי ואומר "מדינר זהב לחודש" — בתחילה לא היה הדין משתנה כי לא אחרי הלשון אנו הולכים אלא אחרי החזקה.

38 ב בעו מיניה שאלו אותו את ר' ינאי: במקרה שהשוכר אמר: נתתי כבר את התשלום, ומשכיר אמר: לא נטלתי — על מי מהם להביא ראיה?

39 ושואלים: אימת מתי היה הדבר? אי אם היה זה בתוך זמנו בתוך תקופת הפרעון — הלא כבר תנינא שנינו, אי ואם היה זה לאחר זמנו — תנינא שנינו. דתנן ששכן שנינו במשנה: מת האב בתוך שלשים יום ללידת בנו הבכור — הרי זה בחזקת שלא נפדה הבן עד שיביא ראיה שנפדה. מת לאחר שלשים יום — הריהו בחזקת שנפדה, עד שיאמרו לו שלא נפדה, ואם כן אף לענין שוכר ומשכיר כך הדין.

40 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא כשהיה הדין ביומא דמשלם זמניה ביום שבו בדיוק נשלם זמנו. והשאלה היא: מי עביד איניש דפרע ביומא דמשלם זמניה האם עשוי אדם לפרוע בדיוק ביום שנשלם הזמן, או לא?

41 אמר להו להם ר' יוחנן לשואלים: כבר תניתוה שניתם אותה, שיש לנו תשובה לדבר מן המשנה,