ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ס״ט

1 אי פלגא או חצי בהפסד תרי תילתי באגר ושני שליש בשכר.

2 אמר רב כהנא: אמריתא לשמעתא קמיה אמרתי הלכה זו לפני רב זביד מנהרדעא, ואמר לי: מהיכן יודעים אנו שמה שנכתב בשטר כלל את כל פרטי העיסקה? דלמא שמא רב עיליש טובל עמו בציר הוה היה, והרי אמרנו שלשיטת ר' יהודה אם הפועל נהנה משהו מהעבודה, אפילו טובל עמו בציר דיו בכך כדי להוציא עיסקת שותפות מחשש ריבית. ואמר רב נחמן: הלכה כר' יהודה! אמר ליה לו רב כהנא: לאו הלכתא איתמר לא הלכה כר' יהודה נאמר אלא שיטה איתמר נאמרה.

3 כלומר, רב נחמן בכלל לא קבע הלכה כדברי ר' יהודה אלא אמר שיש שיטה אחת המשותפת לר' יהודה, ולר' יוסי בר' יהודה ולרבן שמעון בן גמליאל, ואין בכך משום קביעת הלכה כמותם, אלא להיפך — שכל אלה הם שיטה אחת, שאינה כהלכה. ומעירים, הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לומר, דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך — למה ליה למיחשב ולמימר לו למנות ולומר הלכה כפלוני הלכה כפלוני? במקום זה לימא שיאמר רק הלכה כר' יהודה שהוא מיקל מכולהו מכולם, ובכלל דבריו דבריהם. ולכן, מסתבר שלא רצה לפסוק כמותם אלא רק לצרף את הדעות הללו לשיטה אחת.

4 אמר רב: אם אמר לחבירו הרי אני נותן לך עגל לפטם, ונחלק את הרווח בינינו כשימכר, ומותר שליש — אם יהיה מחיר העגל אחר כך יותר משליש ממה שהוא שווה כעת, הרי כל המותר בשכרך — דבר זה מותר, משום שמתברר שהמגדל מקבל יותר ממחצית ואין זו ריבית. ושמואל אמר: אינו כן, שהרי אם לא מצא מותר שליש, כשיתברר שהעגל לא התפטם כל כך, וכי ילך לביתו ריקן, ונמצא שהיה זה הסכם של ריבית! אלא אמר שמואל: קוצץ לו דינר, כלומר, קובע לו נוסף לזה שכר של דינר עבור טרחתו, ובשאר יתחלקו.

5 ושואלים: והאם סבר רב אין קוצצין לו דינר? והאמר הרי אמר רב דרך אחרת לעשות זאת: ריש עגלא לפטומא ראש העגל נותנים למפטם, כלומר, שמתחלקים בשווה ברווח, אבל ראש העגל ניתן כתוספת לאיש המפטם. מאי לאו האם לא כשאמר ליה לו גם כן מותר שליש בשכרך?

6 ודוחים: לא, רב אמר דקאמר ליה שאמר לו: אי או שאתה מקבל מותר שליש, אי או שאתה מקבל את ריש עגלא לפטומא ראש העגל לפטם. איבעית אימא אם תרצה אמור דחיה אחרת: כי קאמר כאשר אמר רב שאם אמר לו מותר שליש בשכרך מותר — הרי זה כגון דאית ליה שיש לו למפטם כבר בהמה לדידיה משלו דאמרי אינשי שאומרים אנשים בפגם מקובל: גביל לתורא גביל לתורי בלול מאכל לשור, בלול מאכל לשוורים, כלומר, כיון שבין כה וכה צריך להכין אוכל עבור שור אחד, אם מוסיף מזון לשור נוסף אין זו טירחה והוצאה מרובה, ולכן די לו במותר שליש בלבד.

7 מסופר: ר' אלעזר מהגרוניא זבין היה קונה בהמה ויהיב ליה לאריסיה מפטים ליה, ויהיב ליה רישא באגריה, ויהיב פלגא רווחא ונותן לו לאריסו לפטם אותה, והיה נותן לו את הראש בשכרו ונותן חצי הרווח. אמרה ליה דביתהו לו אשתו של האריס: אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא אם היית משתתף עמו בקנית הבהמה היה נותן לך גם כן את האלייה, וכך עשה האריס. אזל זבין בהדיה הלך וקנה יחד אתו, פליג ליה מאליתא חלק לו חצי מהאלייה. אמר ליה לו ר' אלעזר: תא נפלגיה לרישא הבה ונחלוק את הראש אמר ליה לו האריס: השתא כמעיקרא נמי לא עכשיו גם כן לא כמו קודם? הרי קודם כשלא הייתי שותף בבהמה, ורק קבלתיה לפטום היית נותן לי את כל הראש, ועכשיו אקבל רק מחציתו?

8 ענה לו: עד האידנא זוזי דידי הוו עכשיו הכספים היו שלי, אי אם לא הוה יהיבנא הייתי נותן לך טפי פורתא מעט יותר — מיחזי היה זה נראה כרבית, השתא שותפי אנן עכשיו שותפים אנחנו, מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא מה אומר אתה שאתה טורח קצת יותר להכניס ולהוציא את הבהמה למרעה שהרי בשכר המזונות מתחלקים עכשיו שניהם כשותפים, הרי אמרי אינשי אומרים אנשים בפתגם מקובל: סתם אריסא למרי ארעא קמשעבד נפשיה לאתויי ליה רעיא אריס משעבד עצמו לבעל הקרקע להביא לו מרעה, ואם כן אנו שותפים שווים ומתחלקים בכל.

9 תנו רבנן שנו חכמים: השם בהמה לחבירו לגדלה, עד מתי חייב לטפל בה אם לא הסכימו על כך במפורש? סומכוס אומר: באתונות שמונה עשר חדש, בגודרות בצאן עשרים וארבעה חדש. ואם בא אחד מהם לחלוק בתוך זמנו, שרוצה למכור ולהתחלק ברווחים שנוצרו בינתיים — חברו מעכב עליו, שיכול לומר שסתם הסכם זה הוא לתקופה ארוכה יותר. אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת.

10 ושואלים: "אבל" שאמר כאן מאי קאמר מה אמר, מה פירושו? אלא יש לתקן את הלשון כך: לפי שאינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת וכיון שיש שינוי בעבודה ובטיפול, אין דרך לחלק את הרווחים בדיוק בשווה במשך הזמן.

11 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: השם בהמה לחבירו, עד מתי חייב לטפל בולדות שנולדו לה? בבהמה דקה — שלשים יום, ובגסה — חמשים יום. ר' יוסי אומר: בדקה שלשה חדשים, מפני שטיפולה מרובה. ושואלים: מאי מה פירוש "טיפולה מרובה" — מפני ששיניה דקות קטנות וצריכים לחתוך בשבילה אוכל, מה שאין כן בבהמה גסה. מכאן ואילך לאחר זמן זה נוטל המגדל מחצה מן הוולדות בחלק שלו, שהרי חצי הבהמה היא שלו, וחצי מחצה בשל חבירו בשכר טיפול וגידול.

12 מסופר: רב מנשיא בר גדא קיבל לגדל בהמה, והוולדות שקל לקח מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. אתא לקמיה בא הדבר לפני אביי. אמר ליה לו: מאן פלג מי חילק לך? וכיון שעשית רק מדעת עצמך — שמא לא חילקת כהוגן. ועוד: מקום שנהגו לגדל ולדות הוא מקומנו, ותנן שנינו במשנה: מקום שנהגו לגדל — יגדילו, ולא יחלקו בינתים.

13 מסופר: הנהו תרי כותאי דעבוד אותם שני כותים, שומרונים, שעשו עסקא של שותפות בהדי הדדי זה עם זה. אזיל חד מנייהו פליג זוזי הלך אחד מהם וחלק את כסף השותפים בלא דעתיה דחבריה דעתו של חבירו. אתו לקמיה באו לדין לפני רב פפא. אמר ליה לו רב פפא לתובע: מאי נפקא מינה מה יוצא מזה, כלומר, מה קרה כאן ומה הפסדת? הכי כך אמר רב נחמן: זוזי כמאן דפליגי דמו הכספים כמחולקים הם נחשבים, ולא כסכום אחד.

14 לשנה אחרת זבון חמרא בהדי הדדי קנו שני אלה יין יחד, קם אידך פליג ליה עמד האחד וחלק בלא דעתיה דחבריה דעתו של חבירו, ושוב אתו לקמיה באו לדין לפני רב פפא. אמר ליה לו רב פפא: מאן פלג מי חילק לך? כלומר, לא עשית כשורה, שהרי לא קבלת רשות מחברך לחלוק! אמר ליה לו אותו כותי: קא חזינא דבתר דידי קא אתי מר רואה אני שאחריי הולך אדוני כדי להציק לי, שהרי גם בשנה שעברה, כשלכאורה היה אותו מקרה גם בשנה שעברה, אמרת נימוק אחר — כדי להצדיק אותו, ועכשיו אתה משנה את שיטתך ושוב אתה מצדיק אותו! אמר רב פפא:

15 כהאי גונא במקרה זה בודאי צריך לאודועיה להודיעו את טעם הדברים, שאף שאין הדיין חייב תמיד להסביר לנדון מה טעם פסקו, כאן שנראה מקום לחשד, הסביר לו: זוזי, מי שקיל טבי ושביק חסרי בכספים, האם לקח את המטבעות הטובות והניח לך את החסרות?

16 אמר ליה לו הכותי: לא, אלא חלק את הכסף סתם. אמר ליה לו: חמרא, כולי עלמא ידעי דאיכא דבסים ואיכא דלא בסים ביין, הכל יודעים שיש יין ערב יותר ויש שאינו ערב, ולכן אי אפשר לחלק סתם חבית כנגד חבית, ומשום כך אמרתי שאין אתה רשאי לחלוק בלא חברך.

17 גופא, לגופו של ענין שהוזכר קודם בדרך אגב, אמר רב נחמן: זוזי, כמאן דפליגי דמו כספים, כמחולקים הם נחשבים ואין צורך לחלקם דווקא במעמד שניהם ובהסכמה. ומעירים: הני מילי טבי וטבי, תקולי ותקולי דברים אלה נאמרים כשהוא נותן זוזים טובים כנגד זוזים טובים, זוזים שקולים כנגד זוזים שקולים, שאז אין צורך לא בהערכה ולא בשיקול דעת. אבל טבי ותקולי טובים ושקולים — לא, שאם למשל נותן זוזים טובים ושלמים, וכנגדם כספים שקולים, כיון שאין זו חלוקה פשוטה — אין שותף יכול לעשותה שלא מדעת חבירו.

18 א מסופר: רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ביומא היה "משכיר" דינרים, בשמינית הדינר עבור דינר ליום, שראה בכך השכרה של חפץ לשימוש ולא הלוואה. ומספרים, לבסוף כלו זוזי הכספים של רב חמא כעונש על שהיה מלווה בריבית. ומסבירים: הוא עצמו סבר חשב: מאי שנא ממרא מה שונה הדבר ממעדר שבעליו משכירו לשימוש ומקבל שכר, ואף כסף אפשר להשכיר, שהרי הוא פוחת בתוך השימוש. ומוסיפים: ולא היא ואינו כך, מרא הדרא בעינא וידיע פחתיה המעדר חוזר בעינו לבעליו וניכר הפחת שבו, ואילו זוזי לא הדרי בעינייהו הכספים אינם חוזרים בעינם, שהרי אינו מחזיר לו אותם מטבעות עצמם ולא ידיע פחתיה נודע הפחת שבהם, ועל כן אי אפשר לקרוא לכך השכרה כלל, אלא היא הלוואה בריבית.

19 אמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר לחבריה מותר לו לאדם לומר לחבירו: הילך ארבעה זוזי זוזים ואוזפיה לפלניא זוזי זוזים והלווה לפלוני כסף שאף על פי שהמלוה מקבל תוספת כספים עבור ההלוואה — אינו אסור, כי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולא זו הבאה מצד שלישי. ואמר רבא: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה מותר לו לאדם לומר לחבירו: שקיל קח לך ארבעה זוזי זוזים ואמור ליה לו לפלוני לאוזפן זוזי להלוות לי כסף. ומסבירים: מאי טעמא מה טעם הדבר — שכר אמירה קא שקיל הוא לוקח, שארבעה זוזים אלה הם שכר התיווך בין הצדדים.

20 כי הא כמו מעשה זה שאבא מר בריה בנו של רב פפא הוה שקיל אוגנא דקירא מקיראי היה לוקח אגן של שעווה מעושי השעווה, ואמר ליה לאבוה והיה אומר לו לאביו: אוזפינהו זוזי הלווה להם כספים. ומספרים: אמרו ליה רבנן לו חכמים לרב פפא: אכיל בריה דמר רביתא אוכל בנו של אדוני ריבית, שהרי שעווה זו שהוא מקבל הוא תשלום של ריבית עבור ההלוואה! אמר להו להם: כל כי האי רביתא ניכול ריבית כמו זו נאכל כולנו, שהדבר מותר לגמרי, לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. הכא כאן — שכר אמירה קא שקיל, ושרי הוא לוקח, ומותר.

21 ב משנה שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה שבעל החמור נותנו לאדם שיאכילנו ויטפל בו, והמקבל נהנה מעבודתו, והם מתחלקים אחר כך ברווח שמחמת עליית ערך הבהמה או מחמת ולדותיה, מקום שנהגו לחלוק את הולדות מיד כשיוולדו — חולקין, מקום שנהגו לגדל אותם אצל המחזיק — יגדילו.

22 רבן שמעון בן גמליאל אומר: שמין עגל עם אמו, וסיח עם אמו ואין מחשיבים את הוצאות גידול הבהמה הצעירה. וכן מפריז הוא על שדהו, שמוסיף ומרבה את המחיר, ואינו חושש משום רבית, כאשר יבואר בגמרא.

23 ב גמרא תנו רבנן שנו חכמים: מפריז על שדהו ואינו חושש משום רבית, כיצד? כגון השוכר את השדה מחבירו ומתחייב לשלם לו עשרה כורים חטין לשנה. ואומר לו השוכר למשכיר: תן לי מאתים זוז בהלוואה ואפרנסנה ואשקיע אותם בשדה לזבל ולעבד כראוי, ואז אני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה — הרי זה מותר, שאנו רואים במאתים הזוז השקעה משותפת של הבעלים והעובד בהשבחת השדה, ולא תשלום ריבית.

24 אבל אין מפריז לא על חנות ששכר מחבירו ולא על ספינה, שאינו יכול ללוות ממנו כספים כדי לקנות סחורה ולמכור אותה בחנות או להוליכה בספינה ולהוסיף לו בשל אותה הלוואה על השכר.

25 אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: פעמים שמפריז על חנות כגון כאשר זקוק לכסף כדי לצור בה צורה לצייר בה ציור, או ספינה לעשות לה איסקריא מפרש חדש. ומסבירים: חנות לצור בה צורתא צורה — דצבו שרוצים בה אינשי והוי אגרא טפי אנשים לבוא ולקנות בה ונעשה שכרה מרובה. ספינה לעשות לה איסקריא מפרש, כיון דשפירא איסקריא טפי שטוב המפרש יותר — אגרא טפי מרובה השכר יותר וכיון שכך הרי זו השקעה של ממש, ואינו ריבית.

26 כיון שהוזכר ענין זה של ספינתא ספינה מביאים מה שאמר רב: עבור הספינה משלמים אגרא ופגרא שכירות ודמי נזק, שהמשכיר את ספינתו מקבל שכר שימוש בה, ומקבל גם את דמי הנזקים אם היא נשברת. אמרו ליה לו רב כהנא ורב אסי לרב: אי אגרא אם יקבל שכר — שלא יקבל פגרא דמי שבירה, אי פגרא אם יקבל דמי שבירה — שלא יקבל אגרא שכר, שאם הספינה באחריותו של המקבל, וגם משלם שכרה, הרי זה כריבית. שתיק שתק רב ולא ענה כלל, והיה נראה כמי שאיננו יכול לענות על קושיה זו.

27 אמר רב ששת: מאי טעמא שתיק מה טעם שתק רב? וכי לא שמיעא ליה הא דתניא שמע הלכה זו ששנויה בברייתא: אף על פי שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאסור לקבל צאן או דברים אחרים תוך קבלת אחריות גמורה לשלם את מחירם אם יאבדו אם יפגעו, וגם לקבל מחצית מן הרווחים, שכן דבר זה הוא ריבית, אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין איסור ריבית בהם. אבל עם זאת אמרו חכמים: השם פרה לחבירו לגדלה ולהתחלק ברווחים, ואמר לו לבעל הפרה: הרי פרתך עשויה עלי מוערכת עבורי בשלשים דינר אם לא אשיב אותה לך, ואני אעלה לך אשלם סלע בחדש עבור השימוש בה — דבר זה מותר. ומדוע — לפי שלא עשאה דמים, שלא עשה זאת ענין של הלוואת כסף.

28 ותוהים: ולא עשאה?! הלא בפירוש עשאה, שהרי קצב לה מחיר מסויים, ונמצא כמשלם ריבית על הלוואה של שלושים דינר! אמר רב ששת: הכוונה היא לא עשאה דמים מחיים, לא העריך את שוויה כעת, אלא לאחר מיתה —

29 שהרי לא קיבל על עצמו אחריות להחזיר לו סכום קצוב זה אם ירד ערך הפרה, והתחייב רק להחזיר לו את הפרה או את מחירה אם תמות. ואם כן, על פי ברייתא זו הוא הדין אף בספינה שרשאי לקבל את דמי שכירתה, ואכן, אמר רב פפא: הלכתא הלכה היא: ספינה אפשר לגבות עבורה אגרא ופגרא שכירות ודמי נזק.