ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ע׳

1 ונהגו בני כופרא "בני הזפת", כלומר, הספנים שמשלמים אגרא שכר בשעת משיכה, פגרא דמי שבירה לוקחים בשעת שבירה. ושואלים: אטו במנהגא תליא מילתא וכי במנהג תלוי הדבר, שאפשר לקחת מתי שרוצים ואיך שרוצים ואין הלכה בדבר? ומשיבים: משום דמתניתא תניא שהברייתא שנתה זאת — הרי זה מנהגא מנהג כשר ומותר.

2 א אמר רב ענן אמר שמואל: מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית, שכיון שהיתומים קטנים הם ופטורים ממצוות — אין איסור ריבית חל עליהם. אמר ליה לו רב נחמן: משום דיתמי נינהו ספינא להו איסורא שיתומים הם אנו מאכילים להם איסור?! ובלשון קשה הוסיף: יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקייהו יתומים שאוכלים מה שאינו שלהם שילכו אחרי הנפטר שלהם! אמר ליה לו רב נחמן לרב ענן: אימא לי איזו, גופא דעובדא היכי הוה אמור לי, ידידי, גופו של מעשה איך היה? כלומר, כיצד בדיוק שמעת את הדברים מפי שמואל?

3 אמר ליה לו רב ענן: ההוא דודא אותו דוד שהיה שייך לבני מר עוקבא שהיו יתומים קטנים דהוה בי שהיה בבית מר שמואל שהיה משכיר אותו, תקיל ויהיב ליה, תקיל ושקיל ליה היה שוקל ונותן לו, שוקל ולוקח אותו שקיל אגרא ושקיל פחתא היה לוקח שכר עבור השימוש בדוד והיה לוקח גם עבור הפחת והרי בדרך כלל אומרים אנו: אי אגרא אם נוטל שכר — לא נוטל פחתא פחת, ואי פחתא ואם נוטל פחת — לא נוטל אגרא שכר ואם לוקח שניהם הריהי ריבית. ואם כן רואים ששמואל התיר ליתומים לקבל ריבית.

4 אמר ליה לו רב נחמן: משם אין ראיה, במקרה כי הא כגון זה — אפילו בדקנני נמי שרי למיעבד בבעלי זקנים, באנשים מבוגרים, גם כן מותר לעשות דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא, דכמה דמקלי נחשא בציר דמיה שהרי הבעלים מקבלים עליהם את פחת הנחושת, שככל שנשרפת הנחושת פוחתים דמיה של הקלחת וכיון שכך הרי משלמים השוכרים עבור פחת הניכר לעין, וכגון זה ודאי מותר.

5 אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא, ואמרי לה ויש אומרים שאמר זאת רבה בר יוסף בר חמא אמר רב ששת: מעות של יתומים מותר להלוותן באופן שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד. שכיון שאין זו אלא אבק ריבית — אין אנו מחמירים במקום יתומים.

6 תנו רבנן שנו חכמים: עיסקה של שותפות שעבור בעל הכסף התנאים הם קרוב לשכר ורחוק להפסד — הרי המלוה רשע, שלוקח ריבית. קרוב להפסד ורחוק לשכר — חסיד, שמחמיר על עצמו שלא להגיע אף לחשש ריבית, אם קרוב לזה ולזה או רחוק מזה ומזה — זו היא מדת כל אדם, שנוהג לפי שורת הדין.

7 אמר ליה לו רבה לרב יוסף: הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו כספי יתומים איך אנחנו עושים בהם? כלומר, מה עושים כדי לשמרם שלא יתבזבזו ויאבדו? אמר ליה לו מותבינן להו בי דינא ויהבינן להו זוזא זוזא מושיבים אנו עבורם בית דין והם מחזיקים את הכסף ונותנים להם זוז זוז לפי צרכיהם. אמר ליה לו רבה: והא קא כליא קרנא והרי כך כלה הקרן, גוף הרכוש באופן זה, ונמצא שאין אנו אפוטרופסים ראויים ליתומים, שלא נשמר רכושם כראוי.

8 אמר ליה לו רב יוסף: מר היכי עביד אדוני איך הוא עושה? אמר ליה לו: בדקינן גברא דאית ליה דהבא פריכא מחפשים אנו אדם שיש לו גרוטאות זהב, כלומר, זהב שלא נעשו ממנו חפצים ותכשיטים, ונקטינן דהבא מיניה ואנחנו לוקחים, קונים, את הזהב ממנו ואחר כך יהבינן להו ניהליה נותנים לו אותו, את הזהב בצורת עיסקה באופן שיהיה קרוב לשכר ורחוק להפסד. ומעירים: אבל דבר מסוים, חפץ זהב גמור — לא, דלמא שמא פקדון נינהו הוא בידי המחזיק, ואתי מריה יהיב ויבוא בעליו ויתן סימנין ושקיל ליה ויקח אותו ויימצאו היתומים נפסדים. ולכן משתמשים רק בדבר שערכו מובטח ושאין אפשרות שיילקח מן המחזיק אותו.

9 על דרך זו של הבטחת כספי היתומים אמר רב אשי: תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא נניח אם נמצא אדם שיש לו גרוטאות זהב, ואולם אי אם לא משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי יימצא אדם שיש לו גרוטאות זהב יכלו כספי יתומים? — ונמצא שזהירות יתירה זו עלולה להביא אף היא להפסד. אלא אמר רב אשי כך עושים: חזינן גברא דמשפו נכסיה, ומהימן, ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן רואים אנו אדם שנכסיו שקטים שאין ערעור על בעלותו עליהם, והוא איש נאמן, ושומע, מציית, לדין תורה ואינו מקבל נידוי של חכמים, כלומר, אדם שיודעים בו שמציית לדברי בית דין ברצון וללא צורך בכפיה, ויהבינן להו ניהליה בבי דינא ונותנים לו אותם, את הכספים הללו בבית דין כעיסקה שהיא קרובה לשכר מלהפסד, ומשקיעים את כספי היתומים בדרך זו שהיא בטוחה ומכניסה.

10 א משנה אין מקבלין צאן ברזל מישראל, שאין מקבלים צאן או שאר דברים באופן שהמטפל מקבל עליו אחריות גמורה לשמור על ערכם במקרה של פחת או אבידה מוות, גניבה, אלא רק מחצית הרווחים — מפני שהוא רבית. שכיון שהקרן היא קצובה, ומוחזרים תמיד לבעלים, נמצא שכל סכום נוסף שמקבל – ריבית הוא על ההלוואה. אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים שהרי אין לגביהם איסורי ריבית,

11 ולוין מהן בריבית ומלוין אותן ברבית. וכן בגר תושב גוי שחי בארץ ישראל וקיבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, אבל אם לא התגייר — לוה ומלוה בריבית, שהרי אינו ישראל. וכן מלוה ישראל מעותיו של גוי לישראל אחר מדעת הגוי בשליחותו, אבל לא מדעת ישראל.

12 ב גמרא ושואלים: למימרא דברשותא האם לומר שברשות של המקבל קיימא עומד ה"צאן ברזל"? שכל עוד הוא מחזיק בהם הם כרכושו שהרי מטעם זה נחשב הדבר כהלוואה שיש בה ריבית? ורמינהו מטילים, מראים סתירה ממה ששנינו: המקבל צאן ברזל מן הגוים — הולדות פטורין מן הבכורה ולכאורה מוכיח הדבר שהצאן נחשב כשייך עדיין לבעליו הגויים, ולכן אינו חייב בבכורה!

13 אמר אביי: לא קשיא אינו קשה; הא זה לענין בכורות כאשר בעל הצאן מקבל עליה אונסא וזולא עליו אחריות לאונס שיקרה לבהמה או הוזלה במחיר ולכן נחשבת כשייכת עוד לבעליה הגויים. הא וזה במשנתנו — שלא קביל עליה אונסא וזולא קיבל עליו אונס וזול.

14 אמר ליה לו רבא: אי דקביל עליה מרה אונסא וזולא אם שקיבל עליו בעליה אונס והוזלה — צאן ברזל קרית ליה אתה קורא לזה? הלא זו היא עיסקת שותפות גמורה המותרת אף בישראל!

15 ועוד: אדתני סיפא ששנה בסוף המשנה: אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים, ליפלוג בדידיה שיחלוק בענין זה עצמו שיש בו כמה צדדים, ויאמר: במה דברים אמורים — שלא קביל עליה אונסא וזולא קיבל על עצמו אונס והוזלה אבל אם קביל מרה אונסא וזולא קיבל בעליה אונס והוזלה — שפיר דמי יפה, מותר הדבר!

16 אלא עלינו לחזור מהסבר זה, ואמר רבא: אידי ואידי זה וזה במשנתנו ולענין בכורות מדובר באופן שלא קביל עליה מרה אונסא וזולא קיבל עליו בעליה אונס והוזלה, וגבי ואצל בכורות היינו זה הטעם שהולדות פטורין מן הבכורה: כיון דאי שאם משום מה לא יהיב זוזי אתי יתן את הכסף, יבוא גוי תפיס לה ויתפוס אותה את הבהמה ואי ואם לא משכח לה ימצא אותה את הבהמה תפיס להו יתפוס אותן את הולדות, והוי ליה והרי זה מוכיח שיד הגוי באמצע, שיש לגוי בעלות מסויימת על גוף הוולדות.

17 וכלל בידינו: שכל בהמה שיש בבעלותה יד גוי באמצע — פטור מן הבכורה. אבל לגבי דיני ריבית בישראל — "צאן ברזל" הוא לגמרי בבעלותו של המקבל.

18 ג נוסף לדיון ההלכתי בדיני ריבית מביאים כמה דברי מוסר ואגדה בנושא זה. נאמר "מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו" משלי כח, ח. ושואלים: מאי מה פירוש "לחונן דלים", כיצד מגיע כסף זה לחונן דלים? אמר רב: כגון שבור מלכא, שבסופו של דבר מגיע הכסף למלכות והמלך הוא החונן דלים מרכושו של המלוה בריבית.

19 אמר רב נחמן, אמר לי הונא רב הונא: לא נצרכא נצרכה, אלא שאפילו רבית שנוטל הישראל מגוי — בסופו של דבר יורדת לטמיון ואינו מצליח. איתיביה הקשה לו רבא לרב נחמן: והלא נאמר "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" דברים כג, כא, משמע שמותר הדבר, ומאי מה פירוש "תשיך" — לאו האם לא הכוונה תשוך? כלומר, תלוה בריבית ותקבל נשך? ודוחים: לא, תשיך דווקא, כלומר, שאתה תשלם לו נשך.

20 ושואלים: וכי לא סגי דלאו הכי די בלא כך? כלומר, וכי בא הכתוב לחייבנו דווקא ללוות מן הגוי, ולשלם לו ריבית? ומשיבים: אין הכוונה שזו עצמה היא מצוה, אלא ללמד לאפוקי להוציא את אחיך הישראלי שלא תתן לו ריבית.

21 ומקשים: הלא אחיך בהדיא כתב ביה בפירוש כתוב בו באותו פסוק: "ולאחיך לא תשיך"! ומשיבים: לעבור עליו ב'עשה' ו'לא תעשה', שאם נותן ריבית לישראל עובר גם משום 'לא תעשה' של "לא תשיך" וגם משום מצות 'עשה' של "לנכרי תשיך".

22 איתיביה הקשה לו קושיה אחרת ממה ששנינו במשנתנו: לוין מהן ומלוין אותם ברבית, וכן בגר תושב, ומשמע שמותר לכתחילה! אמר רב חייא בריה בנו של רב הונא: לא נצרכא נצרכה הלכה זו שבמשנה אלא