ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל״ב

1 תרי מגו תלתא שנים מתוך שלושה שיעידו ששלושה היו וחלקת בפניהם, ואי נמי תרי סהדי דפלגת באפי בי תלתא ואו גם כן הבא שני עדים שיעידו שחלקת בפני שלושה.

2 אמר ליה לו רב ספרא: מנא מנין לך הא דבר זה שצריך לעשות זאת בפני בית דין דווקא? אמר ליה לו, דתנן שכן שנינו במשנה: אם יש שם בית דין — מתנה בפניהם, אין שם בית דין — בפני מי יתנה? — במקרה זה שלו קודם, שכיון שעלול להפסיד בכך אינו צריך להשיב. משמע שאין רשות לקבוע דברים לגבי ממון חבירו אלא בפני בית דין.

3 אמר ליה לו רב ספרא: מי דמי וכי דומה הדבר! התם דמפיק ממונא מהאי ומותיב להאי בעינן שם שמוציא כסף מזה ונותן לזה צריכים אנו בית דין, אבל הכא דידיה שקלי כאן את שלו, כלומר, שלי, לקחתי גילוי מילתא בעלמא גילוי דברים בלבד הוא שיראו שחלקתי ביושר ואם כן בתרי סגי ליה בשנים די לו, לי. תדע שכן הוא, שבדבר כגון זה אין צורך בשלושה, דתנן שכן שנינו במשנה: אלמנה מוכרת למזונותיה מרכוש הנפטר שלא בפני בית דין, משמע שאם אדם לוקח את השייך לו איננו זקוק לבית דין!

4 אמר ליה לו אביי: ולאו מי אתמר עלה והאם לא נאמר עליה, על הלכה זו: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אמנם אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל צריכה לפחות בית דין של הדיוטות, שלושה אנשים סתם שיהו בית דין, שיאשרו את הדבר. ואם כן, שלא כדין עשה רב ספרא.

5 א משנה מצאה את הבהמה ברפת — אין חייב בה בהשבה. מצאה ברשות הרבים — חייב בה. ואם היתה בבית הקברות והוא כהן — לא יטמא לה. והלכה כללית: אם אמר לו אביו לכהן: "היטמא למתים ", או שאמר לו לבנו "אל תחזיר אבידה "— לא ישמע לו לאביו, שאין עוברים על דברי תורה מפני כבוד אב.

6 פרק וטען מעל גבי בהמה הנופלת תחת משאה, פרק וטען, אפילו ארבעה וחמישה פעמים — חייב, שנאמר "עזב תעזב" שמות כג, ה.

7 הלך בעל הבהמה וישב לו, ואמר: "הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק — פרוק", הרי זה פטור מלעשות זאת, שנאמר: "עזוב תעזוב עמו" — עם בעל הבהמה, ואם ההוא עצמו איננו עוסק בכך, אף הזר אינו חייב לעזור לו. אם היה בעל הבהמה זקן או חולה שאינו יכול לסייע לעובר הדרך — הרי חייב עובר הדרך לעשות זאת.

8 ובענין מצוה זו: מצוה מן התורה לפרוק משא מן הבהמה אבל לא צוותה התורה לטעון עליה. ר' שמעון אומר: מצוה אף לטעון.

9 ר' יוסי הגלילי אומר: בכלל, אם היה עליו על החמור או השור יתר על משאו — אין זקוק לו לעזור לו, שנאמר: "תחת משאו" שם, משמע משאוי שיכול לעמוד בו, שאם היה טעון יותר מזה, הרי זו אשמת בעל הבהמה.

10 ב גמרא אמר רבא: רפת שאמרו חכמים במשנה זו הכוונה היא שאינה מתעה, כלומר, שאינה גורמת לבהמה שתברח ממנה, אבל גם אינה משמרת, שבהמה יכולה לצאת משם. ומנין שכך הוא הפירוש? אינה מתעה — מדקתני ממה ששנה "אינו חייב בה", משמע שאיננה נחשבת כאבידה, ואינה משמרת — מדאיצטריך למיתני מכיון שהיה צריך בכלל לשנות "אינו חייב בה".

11 דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לומר שרפת זו משמרת, השתא משכח לה אבראי מעייל לה לגואי עכשיו, הרי, אילו היה מוצא אותה בחוץ היה מכניס אותה בפנים לרפת כגון זו, ואם כן משכח לה מגואי מבעיא אם מצאה בפנים נצרכה לומר שאינו צריך לטפל בה? אלא שמע מינה למד מכאן שרפת זו אינה משמרת, ומסכמים: אכן, שמע מינה.

12 על האמור שאם מצאה ברפת אינו חייב, אמר ר' יצחק: והוא שעומדת הרפת תוך לתחום העיר. ומעירים: מכלל שאם היתה הפרה ברשות הרבים, ואפילו בתוך התחום נמי גם כן חייב.

13 איכא דמתני לה אסיפא יש ששונה את דברי ר' יצחק על סופה של המשנה ששנינו ברשות הרבים חייב בה. אמר ר' יצחק: והוא שעומדת חוץ לתחום. ומכאן מדייקים: מכלל שברפת אפילו אם היתה עומדת חוץ לתחום נמי גם כן אינו חייב בה.

14 ג שנינו במשנה: היתה האבידה בבית הקברות והוא כהן — לא יטמא לה וכו'. תנו רבנן שנו חכמים: מנין שאם אמר לו אביו לכהן "היטמא למתים ", או שאמר לו "אל תחזיר אבידה "שלא ישמע לו? שנאמר "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו אני ה' "ויקרא יט, ג, הדגשה זו "אני ה' " באה לומר: כולכם חייבין בכבודי, ולכן כשה' מצווה על שמירת המצוות חייבים כולם בכך.

15 ושואלים: טעמא דכתב רחמנא הטעם, דווקא, שכתבה התורה "את שבתתי תשמרו" הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה הרי לולא זאת הייתי אומר שיציית לו לאביו? ואמאי ומדוע יעשה זאת? האי זה, כבוד אביו, מצוות עשה הוא "כבד את אביך ואת אמך". שמות כ, יב. דברים ה, טז, והאי וזה האיסור לכהן להיטמא למתים, גם מצות לא תעשה "לנפש לא יטמא בעמיו". ויקרא כא, א, וגם מצות עשה "קדושים תהיו". שם יט, ב יש בכך, וכלל הוא: לא אתי בא עשה ודחי ודוחה את לא תעשה ועשה!

16 ומשיבים: איצטריך נצרך הדבר להיאמר בכל זאת. כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר הואיל והוקש והושווה בכתוב כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן "כבד את אביך ואת אמך" שמות כ, יג. דברים ה, טז, ונאמר להלן "כבד את ה' מהונך" משלי ג, ט, שבשניהם יש חובת כבוד, הלכך לציית ליה על כן יציית לו לאב, ולכן קא משמע לן השמיע לנו שלא לשמע ליה ישמע לו לעבור על כבוד שמים.

17 ד שנינו במשנה: מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון. ושואלים: מאי מה פירוש אבל לא לטעון? אילימא אם תאמר אבל לא לטעון כלל, שאין מצוה כזו, מאי שנא במה שונה פריקה, דכתיב שנאמר בכתוב "עזב תעזב עמו" שמות כג, ה, טעינה נמי הכתיב גם כן הרי כתוב "הקם תקים עמו" דברים כב, ד, הרי שחייב לטעון!

18 אלא כך יש להבין את המשנה: מצוה מן התורה לפרוק בחנם, אבל לא לטעון בחנם אלא בשכר. שאמנם מצווה הוא לעזור בטעינה, אבל רשאי ליטול שכר על עבודתו. ואילו ר' שמעון אומר: אף לטעון חייב בחנם. ומעירים: תנינא להא שנינו דבר זה כמפורש בברייתא, דתנו רבנן ששנו חכמים: פריקה בחנם, טעינה בשכר. ר' שמעון אומר: זו וזו בחנם.

19 ושואלים: מאי טעמייהו דרבנן מה טעמם של חכמים לחלק? ומשיבים: דאי סלקא דעתך שאם עולה על דעתך לפרש את הכתובים כר' שמעון ששניהם מצוה, ובחינם, אם כן לכתוב רחמנא שתכתוב התורה רק מצות טעינה, ולא בעי יהיה צורך ללמד במצות פריקה. ואנא אמינא ואני אומר מדעתי קל וחומר זה: ומה טעינה דלית שאין בה צער בעלי חיים וליכא ואין בה חסרון כיס — לבעלים חייב לטעון, פריקה דאית שיש בה צער בעלי חיים על הבהמה העמוסה, וגם חסרון כיס, שמא תינזק הסחורה או תמות הבהמה, לא כל שכן שחייב? אלא למאי הלכתא כתביה רחמנא לאיזו הלכה כתבתו התורה במפורש? — לומר לך שיש הבדל בין הדינים: פריקה עושה בחנם, טעינה עושה בשכר.

20 ושואלים: ור' שמעון מאי טעמא מה טעם שיטתו? — משום דלא מסיימי קראי שאין הכתובים מבוררים, שאין ברור מלשון הכתובים היכן נאמר בפריקה והיכן בטעינה.

21 ושואלים: ורבנן וחכמים מה הם אומרים לדעתם, אמאי לא מסיימי קראי מדוע אין הכתובים מבוררים? הלא הכא כתיב כאן נאמר "רבץ תחת משאו" שמות נג, ה משמע שהמשא עליו וצריך לסייע לפרקו, והתם כתיב שם נאמר "נפלים בדרך" דברים כב, ד, דרמו אינהו וטעונייהו באורחא שמוטלים הם, הבהמות, והמטען שלהם בדרך משמע, שכבר פורק המשא, אלא שצריך לחזור ולטעון. ור' שמעון לדעתו "נפלים בדרך" אינהו וטעונייהו עלוייהו הם ומטענם עליהם משמע, שאפשר לפרש שהבהמה התמוטטה ומשאה עליה וחובתו היא לפרוק מעליה.

22 אמר רבא:

23 מדברי שניהם, גם תנא קמא וגם ר' שמעון המעדיפים פריקה, נלמד כי ההתחשבות בצער בעלי חיים הוא מצוה דאורייתא מן התורה. ואפילו ר' שמעון לא קאמר אמר שצריך כתוב מיוחד לפריקה, אלא משום דלא מסיימי קראי שאין הכתובים מבוררים, אבל אילו היו מסיימי קראי הכתובים מבוררים דרשינן היינו דורשים קל וחומר, משום מאי מה מה הבסיס לקל וחומר זה? לאו האם לא משום צער בעלי חיים דרשינן דורשים אנו אותו?

24 ודוחים: דלמא שמא משום דאיכא שיש חסרון כיס בפריקה. והכי קאמר וכך אמר, כך יש להבין את הדבר: ומה טעינה דלית שאין בה חסרון כיס — חייב, פריקה דאית שיש בה חסרון כיס, לא כל שכן!

25 ודוחים: וכי טעינה אין בה חסרון כיס? מי לא עסקינן האם אין אנו עוסקים אף במקרה דאדהכי והכי בטיל משוקיה שבין כך ובין כך עד שימצא לטעון יתבטל משוקו ולא יהיה לו למי למכור את סחורתו, אי נמי אתו גנבי ושקלי או גם כן יבואו גנבים ויקחו כל מה דאיכא בהדיה שיש עמו, ונמצא שקל וחומר זה אין בו ממש.

26 ומביאים ראיה נוספת, תדע שצער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא, דקתני סיפא ששנה בסופה של המשנה: ר' יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו, על החמור, יתר על משאו הראוי לו לפי בריאות גופו — אין זקוק לו, שנאמר "רובץ תחת משאו" שמות כג, ה ומשמע — משאוי שיכול לעמוד בו. לאו האם לא מכלל הדברים אתה למד שהתנא קמא סבר הראשון סבור כי אפילו כך זקוק לו לסייע בפריקתו? מאי טעמא מה טעם הדבר? לאו האם לא משום שצער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא?

27 ודוחים: משם אין ראיה, דלמא שמא בפירוש הכתוב "תחת משאו" פליגי חלוקים הם, שר' יוסי סבר: דרשינן דורשים אנו "תחת משאו", וכוונתו: משא הראוי לו משאוי שיכול לעמוד בו, ורבנן סברי וחכמים סבורים: לא דרשינן אין אנו דורשים "תחת משאו" באופן זה.

28 ולהיפך, תדע שצער בעלי חיים לאו דאורייתא אינו מן התורה, דקתני רישא ששנה בראשה של המשנה: הלך בעל החמור וישב לו ואמר לו למסייע הואיל ועליך מצוה לפרוק, פרוק — פטור מלפרוק, שנאמר "עמו". ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר כי צער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא, מה לי אם איתיה למריה בהדיה ישנו בעליו עמו, ומה לי כי ליתיה למריה בהדיה אם אין בעליו עמו? הלא צערו על בעלי חיים אינו משתנה על ידי כך!

29 ומשיבים: לעולם תפרש כי צער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא, ואולם מי סברת האם סבור אתה שמה שאמרו "פטור" כוונתו פטור לגמרי? ודלמא ושמא הכוונה פטור לעשות בחנם, וחייב לעשות, אבל מותר לו לגבות ממנו שכר. והכי קאמר רחמנא וכך אמרה התורה: כי איתיה למריה בהדיה כאשר ישנו בעליו עמו — עבד גביה עשה עמו בחנם, וכי ליתיה למריה בהדיה וכאשר אין בעליו עמו — עבד גביה עשה עמו בשכר, ולעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא מן התורה.

30 סימן לראיות הבאות: בהמת, בהמת, אוהב, שונא, רבצן.

31 ומציעים עוד, לימא מסייע ליה האם נאמר שנסייע לו שצער בעלי חיים מן התורה, ממה ששנינו בברייתא: בהמת גוי מטפל בה כבהמת ישראל לענין פריקה. אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי צער בעלי חיים דאורייתא הוא — משום הכי כך מטפל בה כבהמת ישראל, אלא אי אמרת אומר אתה כי צער בעלי חיים לאו דאורייתא לא מן התורה הוא, אמאי מדוע מטפל בה כבהמת ישראל? ומשיבים: התם שם אינו עושה זאת משום מצוה, אלא משום איבה, שכדי שלא תיווצר איבה בין יהודים וגויים, עוזר גם לגויים, אבל לא משום חובת המצוה.

32 ומעירים: הכי נמי מסתברא כך גם כן מסתבר לפרש, דקתני ששנה שם: אם היתה הבהמה טעונה בה יין נסך שהוא איסור הנאה — אין זקוק לה ואינו צריך לעזרו. אי אמרת בשלמא לאו דאורייתא נניח אם אומר אתה שצער בעלי חיים לא מן התורה הוא — משום הכי כך אין זקוק לה, לפי שיש כאן צד איסור, אלא אי אמרת דאורייתא אם אומר אתה כי מן התורה מצווה על צער בעלי חיים, אמאי מדוע אם כן אין זקוק לה? ומשיבים: הכי קאמר כך אמר: ולהטעינה יין נסך — אין זקוק לה כי אין בכך צער בעלי חיים, וגם איבה אין כאן, כיון שיכול לומר לגוי שבדבר של איסור אינו רשאי לסייע לו.

33 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו במקום אחר: בהמת גוי ומשאוי של ישראל — על כך נרמז בכתוב "וחדלת מעזוב לו" שמות כג, ה כלומר, יכול אתה שלא לעזור. ואי אמרת ואם אומר אתה שצער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא, אמאי מדוע אם כן אתה נותן לו את האפשרות של "וחדלת"? הלא "עזב תעזב" מבעי ליה צריד היה לו לומר! ומשיבים: לעולם תאמר כי צער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא, ואולם התם שם מדובר בטעינה, שאין בה צד צער בעלי חיים.

34 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, אימא סיפא אמור את סופה של הברייתא, ששנינו: היתה זו בהמת ישראל ומשאוי גוי — "עזב תעזב". ואי ואם בטעינה, אמאי מדוע יש בכך "עזב תעזב"? ומשיבים: מצוה היא שם משום צערא צער הישראל שהוא שותף בדבר.

35 ומקשים: אי הכי אם כך אפילו רישא נמי בתחילה גם כן יש לעזור משום צערו של ישראל שהוא שותף בדבר! ומשיבים: רישא ראשה של הברייתא מדובר בחמר גוי, סיפא הסוף בחמר ישראל. ותוהים: מאי מה פסקת, מה חתכת להחליט כי דווקא במקרה הראשון מדובר בגוי ובסוף בישראל, מה ההוכחה בדבר? ומשיבים: סתמא דמלתא סתמו של דבר איניש בתר חמריה אזיל אדם אחר חמורו הוא הולך ולכן, אם היתה זו בהמת גוי — מן הסתם גם החמר גוי הוא, ולהיפך בבהמת ישראל החמר מן הסתם ישראל.

36 על ההסבר שבברייתא זו מדובר בטעינה מקשים מצד אחר: והא והרי "וחדלת" ו"עזב תעזב" בענין פריקה הוא דכתיבי שנאמרו!

37 על כך יש להסביר בדרך אחרת, ומשיבים אמר ליה: הא מני ברייתא זו כשיטת מי היא — כשיטת ר' יוסי הגלילי היא, שאמר: צער בעלי חיים לאו דאורייתא לא מן התורה הוא, ואולם רוב החכמים אינם סבורים כן.

38 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר: אם הוא בא לפני אדם שהוא אוהב שלו וצריך לפרוק משא מחמורו, ושונא שהוא צריך לטעון עבורו משא — מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו ולהתגבר על השנאה. ואי סלקא דעתך ואם עולה על דעתך לומר שצער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא, הא זה עדיף ליה לו שיפרוק, שהרי יש בכך גם צער בעלי חיים? ודוחים: אפילו הכי כך השיקול שיש בכך הוא כדי לכוף את יצרו עדיף אפילו מצער בעלי חיים.

39 תא שמע בוא ושמע: שונא שאמרו בתורה — הכוונה לשונא ישראל ולא לשונא גוי, ומעתה, אי אמרת אם אומר אתה כי צער בעלי חיים דאורייתא מן התורה הוא, מה לי אם כן שונא ישראל ומה לי שונא גוי? הלא צריך לדאוג לבהמה!

40 ומשיבים: מי סברת האם סבור אתה שעל השונא דקרא קאי שבכתוב הוא מוסב, לגבי עצם החיוב לפרוק, לא כך, על שונא דמתניתין קאי של הברייתא הוא מוסב שאמרו שמצוה להעדיף טעינה בשונא על פריקה באוהב, מדובר דווקא שהוא מישראל.

41 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע