ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא י״א

1 ילפינן למדים אנו מציאה מגט, ומר סבר וחכם זה סבור: שלא ילפינן לומדים אנו מציאה מגט, ובכל מקרה יש לחצר דין לעצמו.

2 ואיבעית אימא: ואם תרצה אמור כך: בקטנה כולי עלמא לא פליגי הכל אינם חלוקים דילפינן שלומדים אנו מציאה מגט, וכיון שחצירה משום ידה לענין גט, כן היא גם לענין מציאה וקנין. והכא ואולם כאן בדינו של קטן קא מיפלגי נחלקו,

3 מר סבר חכם זה סבור כי ילפינן לומדים אנו קטן מקטנה, שלכאורה אין כל הבדל ביניהם בהלכה. ומר סבר וחכם זה סבור שלא ילפינן לומדים אנו קטן מקטנה, אלא קטנה שנתרבה בה דין חצר בגט — יש לה דין חצר למציאה, ואילו בקטן לא.

4 ואיבעית אימא ואם תרצה אמור שמעיקר הדבר אין כאן מחלוקת, אלא מר חכם זה, אחד מהם אמר חדא הלכה אחת שיש חצר לענין גט לקטנה, ומר וחכם זה, האחר, אמר חדא דבר אחד, אחר לענין מציאה ולא פליגי ואינם חלוקים כלל.

5 א משנה עמד בעל שדה וראה אותם אנשים רצין אחר מציאה, כגון שרודפים אחר צבי שבור שרגלו שבורה שאינו יכול לרוץ היטב, או אחר גוזלות שלא פרחו עדיין וניתנים להיתפס בנקל, ואמר: "זכתה לי שדי במציאה זו "— זכתה לו, אם כי אנשים אחרים הם שהיו רודפים אחרי הצבי או הגוזלות. ואולם אם היה צבי רץ כדרכו, או שהיו גוזלות מפריחין מתעופפים, ואמר "זכתה לי בהם שדי" — לא אמר כלום, שאין חצירו יכולה לקנות לו דבר שאינו נשאר בה מעצמו.

6 ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: זכות קנין זו שאמרנו במשנה הוא דווקא באופן שעומד באותה שעה בצד שדהו, ומכיון שכן הרי זו חצר המשתמרת.

7 ומקשים: ותקני ליה ושתקנה לו שדהו עצמה אף בלא שיאמר במפורש, שהרי אמר ר' יוסי בר' חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו!

8 ומסבירים: הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בחצר המשתמרת, שהדברים הנמצאים בה משתמרים בעצמם שם, אבל בחצר שאינה משתמרת, אי אם עומד הזוכה בצד שדהו — אין כן, קנה, אי ואם לא — לא קנה.

9 ומוסיפים: ומנא תימרא ומניין תאמר שחצר שאינה משתמרת, אי אם עומד בצד שדהו — אין כן קנה, אי ואם לא עומד בצידה — לא קנה?

10 — דתניא שכן שנינו בברייתא: היה בעל הבית עומד בעיר ואומר: "יודע אני שעומר שיש לי בשדה אחר שאני הנחתיו שם מתוך כוונה שהפועלים יביאוהו והפועלים הם ששכחוהו ואולם אני זוכר אותו ולא יהא שכחה, ולא יהא שייך לעניים, יכול לא יהא בו דין שכחה — תלמוד לומר: "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה" דברים כד, יט, וכך יש לדייק מן הכתוב: בשדה ושכחת — ולא בעיר.

11 מתחילה מבררים את לשון הברייתא הזו לגופה, שהרי הא גופא קשיא זו עצמה קשה: שכן אמרת אומר אתה יכול לא יהא שכחה — אלמא מכאן שהתנא רוצה להוכיח כי בכל זאת הוי הריהי שכחה, ונסיב לה תלמודא ומביא את הלימוד "בשדה ושכחת" ולא בעיר, אלמא מכאן כי לא הוי אין זה שכחה, בניגוד להנחה הראשונה!

12 אלא לאו הכי קאמר האם לא כך אמר, שכך יש להבחין: אם היה הדבר בשדה — שכוח מעיקרו הוי הריהו שכחה, אבל זכור ולבסוף שכוח, אין קרוי שכחה, מאי טעמא מה טעם הדבר — שכיון דקאי גבה שעומד לידה הויא ליה הרי זו חצרו וזכתה ליה לו בעומר שזכר.

13 אבל בעיר, אפילו זכור ולבסוף שכוח — הויא הרי זו שכחה. ומסתבר, כי מאי טעמא מה טעם הדבר — דליתיה גביה דלזכי ליה שאינו שם כדי שתזכה לו חצרו.

14 ומקשים: ממאי ממה, מניין יודע אתה שזהו הטעם? דלמא שמא גזירת הכתוב היא, שבשדה נהוי תהא זו שכחה ובעיר לא נהוי תהיה זו שכחה ולא מחמת דיני הקניינים?!

15 ומשיבים, אמר קרא הכתוב: "לא תשוב לקחתו" דברים כד, יט, לרבות שכחת העיר. הרי שגם שכחת העיר קרויה שכחה, ואם כן טעם החלוקה הנזכר בהיותו בעיר אינו משום ההבדל בין עיר ושדה, אלא משום אפשרות הקנין.

16 ודוחים: האי מיבעי ליה כתוב זה נצרך לו ללאו, ללמד שאם לקח את העומר אחר ששכחו עבר על מצוות לא תעשה!

17 ומשיבים: אם בא הכתוב רק לצורך זה, אם כן נימא קרא שיאמר הכתוב "לא תקחנו", מאי מה לשון "לא תשוב" — לרבות שכחת העיר.

18 ומעירים: ואכתי מיבעי ליה ועדיין צריך לו לכתוב זה בלשון "לא תשוב" לכדתנן לכפי ששנינו במשנה: כל עומר בשדה שעומד עדיין לפניו, ושהוא עתיד לבוא לצד זה של השדה תוך כדי העבודה — אין בו שכחה גם אם שכחו. וכל עומר שנמצא כבר לאחריו — יש בו שכחה, שהוא ב"בל תשוב".

19 וזה הכלל: כל שהוא ב"בל תשוב", כלומר שצריך לחזור במיוחד כדי לקחתו — הרי זו שכחה, וכל שאינו ב"בל תשוב" אלא מגיע לשם מעצמו לצורך עבודתו — אינו שכחה. ואם כן לענין זה נצרכה הלשון "תשוב"!

20 אמר רב אשי: אמר קרא הכתוב "יהיה" שם ומשם למדנו לרבות שכחת העיר. וכיון שלמדנו שכחת העיר, ודאי החילוק בהלכה הוא משום שדה קונה ואינו קונה.

21 וכן אמר עולא בביאור משנתנו: והוא שעומד בצד שדהו. וכן אמר רבה בר בר חנה: והוא שעומד בצד שדהו.

22 איתיביה הקשה לו ר' אבא לעולא ממה ששנינו: מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים נוסעים בספינה. ולאחר שנזכר שלא עישר פירותיו אמר רבן גמליאל: "עישור מעשר שאני עתיד למוד למדוד, להפריש מתוך שדותי נתון ליהושע בן חנניה שהוא לוי ומגיע לו מעשר,

23 ומקומו של המעשר שהוא מצוי בו כעת מושכר לו בזה, וקיבל ממנו שם שכר המקום. וכאשר יתן ר' יהושע דמי שכירות כל שהם, יוכל לקנות על ידי כך את המעשר, שהרי מטלטלין אינם נקנים אלא או על ידי משיכתם בפועל, או אגב קרקע, ועשור מעשר אחר שאני עתיד למוד, שהוא מעשר עני, נתון לעקיבא בן יוסף שהיה גבאי צדקה, כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו.

24 ומעתה יש לשאול: וכי ר' יהושע ור' עקיבא בצד שדהו של רבן גמליאל היו עומדין אז? הלא היו כולם בספינה. ומכאן שיכול אדם לקנות דבר בשדה אפילו אם אינו עומד בצד שדהו!

25 אמר ליה לו עולא: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא דומה זה מן החכמים כמי שלא למד דבר הלכה. שלא התייחס עולא כלל לשאלה, שסבר שאין בה ממש.

26 ומסופר: כי אתא כאשר בא ר' אבא לסורא אמר להו להם לחכמי המקום: הכי כך אמר עולא והכי אותביתיה וכך הקשתי לו. אמר ליה ההוא מרבנן לו אחד החכמים: רבן גמליאל מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם, שלא קנו את המעשר מדין חצר, אלא מכוח קנין־אגב, שאגב הקרקעות שהקנה להם נקנו להם גם מטלטלין, ואין הדבר שייך כלל להלכות של קנין חצר, ויש בכך דין אחר. ומעירים: ר' זירא קבלה את ההבחנה הזו ואילו ר' אבא לא קבלה.

27 אמר רבא: שפיר עביד יפה עשה שלא קבלה את ההבחנה הזו והתירוץ הזה, כי אילו רצה רבן גמליאל לתת להם ממש את המעשר וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין? שהרי היו יכולים לקנות את המעשר המיטלטל לא אגב קרקע אלא בקנין חליפין, שהם נותנים לו סודר וקונים זה מזה את המטלטלין. אלא על כרחך אתה חייב לומר שלא היה כאן דבר למכור אותו ממש, כי טובת הנאה אינה ממון, שהרי המעשרות בעצם אינם רכושו של רבן גמליאל, שהרי בעל כרחו חייב הוא לתת אותם, ואין לו בהם אלא טובת הנאה, שיש לו זכות לתיתם למי שירצה, וטובת הנאה אינה ממון לקנות ממנו בקנין חליפין. ואם כן הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע, ולכן לא היה רבן גמליאל יכול להקנות להם את המעשרות בקנין מטלטלין אגב מקרקעין. וחייבים לומר כר' אבא, שהקנה להם חצר, וחצרם קנתה את המעשר.

28 ודוחים: ולא היא, הסברה שהעלה רבא אינה נכונה, שכן מתנות כהונה, לוויה, ומעשר עני לשון "נתינה" כתיבא בהו נאמרה בהן "ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה". דברים כו, יב, שהתורה מחשיבה את נתינתם כנתינה של ממש, ולא כהעברה של טובת הנאה בלבד. וכיון שכך חליפין הרי דרך מקח וממכר הוא ואינו שייך במעשרות, ואילו נתינת מטלטלין אגב מקרקע נתינה אלימתא חזקה, תקיפה היא, ולכן השתמש בדרך זו, וממילא אין להקשות מכאן על עולא.

29 רב פפא אמר גם אם נאמר שרבן גמליאל נתן להם בתורת חצר אין משם קושיה לדברי עולא, כי יש להבחין בין הדברים, שכן דעת אחרת מקנה אותן שאני שונה. שיש הבדל בהלכה אם אדם אחר מקנה את הדברים מדעתו, לזכות קנין בחצר שקונה מעצמה בלא דעת מקנה.

30 ומנא תימרא ומנין תאמר שיש לחלק כך — דתנן שכן שנינו במשנה: ראה אותן רצים אחר המציאה כו' ואנו יודעים כי ר' ירמיה אמר בשם ר' יוחנן: והוא שרץ אחריהן ומגיען, שיכול לרוץ אחריהן ולתפוס, שאז הוא קונה. ובעי ושאל ר' ירמיה בהמשך למסורת זו שקבל, במתנה היאך איך? מה הדין אם במצב כגון זה נתנו לו אותם אנשים את הדבר במתנה? וקבלה מיניה קיבל ממנו ר' אבא בר כהנא מר' ירמיה, שבמתנה כגון זו קונה אף על פי שרץ אחריהן ואין מגיען. מאי טעמא מה טעם ההבדל — לאו האם לא משום שדעת אחרת מקנה אותן שאני שונה?! ואם כן הרי זו ראיה לשיטת רב פפא.

31 אמר ליה לו רב שימי לרב פפא: והרי גט אשה, שדעת אחרת, זו של הבעל, מקנה אותה, ובכל זאת אמר עולא שאם זרק גט בחצרה של אשה אינה נחשבת כמגורשת, אלא בדרך זו — והוא כשעומדת בצד ביתה או בצד חצרה. השיב לו רב פפא: אינו דומה, שכן שאני שונה גט דאיתיה שישנו גם בעל כרחה, שאינו צריך להיות כלל מדעתה.

32 על תירוץ זה מתקיף מקשה רב ששת בריה בנו של רב אידי: ולאו וכי לא קל וחומר הוא — ומה גט דאיתיה שישנו בעל כרחה ונתינתו נחשבת אפילו שלא מדעתה, ובכל זאת אי אם עומדת בצד ביתה או בצד חצרה — אין כן, הגט נקנה לה, אי אם לא — לא. מתנה שאין אדם מקבל אלא מדעתיה מדעתו לא כל שכן שאף כשיש דעת מקנה — חייב הקונה להיות בצד החצר!

33 אלא אמר רב אשי, כך יש להסביר: