ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא צ״ח

1 אמר רבא: אמר לחבירו "מנה לי בידך", והלה, הנתבע, אומר לו: אין לך בידי אלא חמשים, והשאר — איני יודע. הרי הוא איפוא מודה במקצת הטענה בחמישים שחייב שבועה, ומתוך שאינו יכול לישבע להשבע על השאר, שהרי הוא עצמו מודה שאינו יודע דבר ביחס לזה — משלם הכל.

2 ומעירים: ולענין פירוש משנתנו בדרך זו משכחת לה רישא מוצא אתה אותה אם תפרש תחילה בשתים פרות וסיפא וסופה בשלש.

3 ומפרטים: רישא ראש המשנה מדבר בשתים, שאמר ליה לו בעל הבהמות: שתי פרות מסרתי לך, פלגיה דיומא חצי היום בשאילה, ופלגיה דיומא וחצי היום בשכירות. אי נמי או גם כן חד יומא יום אחד בשאילה וחד יומא ויום אחד בשכירות, ומתו תרוייהו בעידן ומתו שתיהן בזמן שאילה.

4 ואמר ליה לו השואל: חדא אחת — אין, בעידן כן, בזמן שאילה מתה, ואידך לא ידענא אי בעידן והאחרת איני יודע אם בזמן שאילה מתה ואי בעידן ואם בזמן שכירות מתה שמתוך שאינו יכול לישבע להשבע על זו שאינו יודע — משלם הכל.

5 וסיפא וסופה של המשנה מדובר בשלש פרות, שאמר ליה לו בעל הפרות: שלש פרות נתתי לך, שתים בשאילה ואחת בשכירות, ומתו הני תרתי אלה השתים של השאילה, ואמר ליה לו השואל: אין כן, חדא אחת של השאילה מתה, ואידך לא ידענא אי והאחרת איני יודע אם זו של השאילה מתה ודקיימא וזו שעומדת, קיימת זו של השכירות היא, אי אם זו של השכירות מתה והא דקיימא וזו שעומדת, קיימת של שאילה היא, ומתוך שאינו יכול לישבע להשבע — משלם.

6 ומעירים: ולשיטת רמי בר חמא, שאמר: ארבעה שומרים המנויים בתורה צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, שאינם חייבים שבועה על טענה הפוטרת אותם, וכגון שומר חינם בטענת גניבה, ושומר שכר בטענת אונס, אלא אם כן היתה בטענתם הודאה במקצת הטענה וכפירה במקצת, לשיטתו משכחת לה מוצא אתה להסביר את משנתנו באופן שיש עסק שבועה ביניהם, רישא ראשה בשלש פרות וסיפא וסופה בארבע.

7 ומפרטים: רישא ראשה בשלש — שאמר ליה לו בעל הפרות: שלש פרות נתתי לך, פלגיה דיומא חצי היום בשאלה ופלגיה דיומא וחצי היום בשכירות, אי נמי או גם כן: חד יומא יום אחד בשאלה וחד יומא ויום אחד בשכירות ומתו שלש הפרות כולהו בעידן כולן בזמן שאילה,

8 ואמר ליה לו השואל: לענין פרה חדא אחת — לא היו דברים מעולם, שלא שלש שאלתי כי אם שתים. וחדא ואחת — אין, בעידן כן, בזמן השאילה מתה, ואידך והאחרת — לא ידענא אי בעידן איני יודע אם בזמן שאילה מתה ואי בעידן ואם בזמן שכירות מתה, שחל עליו חיוב שבועה, שהרי הוא כופר במקצת בפרה אחת ומודה במקצת, שמתוך שאינו יכול לישבע להשבע על זו שאינו יודע — משלם.

9 סיפא בסופה של המשנה מדובר בארבע פרות, שאמר ליה לו בעל הפרות: ארבע פרות נתתי לך, שלש בשאלה, חדא אחת בשכירות, ומתו הנך אותן שלש של שאלה וחייב אתה להחזירן לי. ואמר ליה לו

10 השואל: לגבי פרה חדא אחת לא היו דברים מעולם, שכן שאלתי ממך רק שלוש פרות. וחדא אין ואחת, כן זו שהיתה של שאלה מתה, ואידך לא ידענא אי והאחרת איני יודע אם זו של השכירות מתה ודקיימא וזו שעומדת, קיימת של שאלה היא, או זו של שאלה מתה ודקיימא וזו שעומדת, קיימת של שכירות, שמתוך שאינו יכול לישבע להשבע — משלם.

11 א שנינו במשנה: זה אומר שאולה מתה, וזה אומר שכורה מתה — ישבע השוכר ששכורה מתה.

12 שואלים: ואמאי מדוע ישבע? והרי אין כאן מודה במקצת כלל, שהרי מה שטענו — לא הודה לו, ומה שהודה לו — לא טענו! אמר עולא: מדובר כאן שמחייבו להשבע על ידי גלגול. כלומר, כיון שהתחייב כבר להשבע לו בענין אחד, יכול לתבוע שיכלול בשבועתו גם טענה זו שכרגיל אינו יכול לחייב שבועה עליה.

13 שאמר ליה: אישתבע השבע לי איזו מיהת מכל מקום שזו שאתה טוען שהיתה שכורה אכן כדרכה מתה ולא בפשיעה, ומיגו דמישתבע ומתוך שנשבע בהכרח שכדרכה מתה מישתבע נמי נשבע גם כן ששכורה מתה ולא אחרת.

14 ב שנינו במשנה שאם זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע — יחלוקו. ומעירים: הא מני הלכה זו כשיטת מי היא — כשיטת סומכוס היא, שאמר: ממון המוטל בספק שאין דרך לברר למי הוא — חולקין בין הטוענים.

15 ג בעי שאל ר' אבא בר ממל: אם לקח פרה אחת, קודם בשאילה, ואחר כך לפני שהחזירה שכרה מבעליה, שאלה בבעלים ואחר כך שכרה שלא בבעלים מהו הדין?

16 מי אמרינן האם אומרים אנו שאילה לחודה קיימא לעצמה עומדת ושכירות לחודה קיימא לעצמה עומדת ובכל אחת מהן יש לדון כבמקרה לעצמו, או דלמא שמא שכירות בשאלה מישך שייכי היא שייכת ונחשבת כהמשך לה דהא מיחייב שהרי הוא מתחייב בגניבה ואבידה גם בשכירות כמו בשאילה?

17 ועל בסיס שאלה זו אם תמצא אם תוכל ותחליט למצות את הדברים ולומר כי שכירה בשאלה מישך שייכי שייכת היא ונידונה כהמשך לה, מה יהא במקרה הפוך: שכרה בבעלים ואחר כך שאלה שלא בבעלים, מהו הדין?

18 האם נאמר כי שאלה בשכירות ודאי לא שייכא אינה שייכת, שהרי שאילה חמורה הרבה מן השכירות. או דלמא שמא כיון דשייכא ששייכת במקצת שכירות בבעלים הרי כמאן דשייכא כמי ששייכת בכולה דמי נחשבת?

19 ושאלה נוספת: אם תמצא אם תוכל ותחליט למצות את הדברים ולומר כי לא אמרינן אין אנו אומרים כיון דשייכא ששייכת במקצת הרי כמאן דשייכא כמי ששייכת בכולה דמי נחשבת, יש מקום לשאלה הבאה: שאלה בבעלים ושכרה לאחר מכן שלא בבעלים, וחזר ושאלה, מהו הדין?

20 האם הדר אתיא חוזרת ובאה לה השאלה לדוכתה למקומה, ונחשב כשאלה בבעלים, או דלמא אפסיקא הפסיקה לה השכירות ביני וביני באמצע ואין שתי השאילות נחשבות כהמשך אחד?

21 וכן שכרה בבעלים, ולאחר מכן שאלה, וחזר ושכרה, מהו הדין? מי אמרינן האם אומרים אנו כי אתיא באה לה שכירות וחזרה לדוכתה למקומה והוא כשכירות אחת, או דלמא אפסיקא שמא הפסיקה לה השאלה שהיתה ביני וביני באמצע והדברים אינם קשורים זה בזה?

22 לכל אחת מן השאלות הללו לא נמצאה תשובה ולכן תיקו תעמוד במקומה.

23 ג משנה השואל את הפרה מחבירו ושלחה לו ביד בנו, או ביד עבדו, או ביד שלוחו, או ששלחה לו ביד בנו, או ביד עבדו, או ביד שלוחו של השואל, ומתה הפרה בינתיים — פטור, שלא התחילה השאילה מבחינה חוקית עד שתגיע הפרה לידי השואל.

24 אמר לו השואל: שלחה לי ביד בני, או שאמר לו שלחה לי ביד עבדי, או ביד שלוחי, או שאמר לו שלחה לי ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל במפורש: הריני משלחה לך ביד בני, או ביד עבדי, או ביד שלוחי, או שאמר לו במפורש הריני משלחה לך ביד בנך, או ביד עבדך, או ביד שלוחך, ואמר לו השואל: שלח, ושלחה ומתה — במקרה זה חייב, שהרי היתה כאן שאלה ממש בכל אותו הזמן.

25 וכן הדין בשעה שמחזירה. שאם לא החזירה במישרין למשאיל והיתה בידי אחר, אינה נחשבת כמוחזרת עד שתמסר לבעליה, או עד שיקבלו שני הצדדים על עצמם.