22
שם ז"א שאולה כו' מה שטענו לא הודה ומה שהודה לא טענו כו' ותמוה מאד דהוי לי למימר כופר הכל הוא עיין שם. וכבר כתבנו מה שי"ל. עוד נראה לעניית דעתי דלכאורה בתוך זמן שאילתה לאו הילך הוא דברשותיה דשואל ושוכר קאי ולא דמי לקיימא באגם דרק משום כל היכא כו' ברשותיה דמריה כו' מה שאין כן שואל ושוכר. ואם כן אתי שפיר כפשטיה דתובעו בעד השאולה שמתה והשכורה והלה מודה זו השאולה תוך הזמן והוי מודה מקצת:
23
ולש"ך ז"ל סי' ע"ג ס"ק ז' דאם טענו היום סוף הזמן שאתה חייב לי ק' והלה משיב נ' ואחר עשרה ימים נשבע עתה היסת ואחר עשרה ימים שבועה דאורייתא ע"ש. וא"כ משמע דחשיב עכשיו כופר הכל רק חשיבא ההודאה כשמגיע הזמן. וא"כ בהנ"ל עכשיו אינו מודה כלל שלא הגיע הזמן ועל אחר שיגיע הזמן שוב הילך הוא דאז ברשותיה דמריה קאי כנ"ל. אבל למ"ש ט"ז שם דחשיב מיד מודה במקצת דמ"מ חייב אף דלא הגיע זמנו עיין שם. אם כן שפיר כאן הוי מ"מ מיד דמ"מ חייב לו השאולה על אחר זמן ומכל מקום לאו הילך הוא דעתה בשעת הודאה ברשותיה קאי ואינו צריך להחזיר רק חיוב יש עליו כנ"ל. ואף דנקטו שם שתובע היום סוף הזמן היינו כמו שכתב הש"ך ס"ק ח' דאי לאו הכי אומרים לו המתן שמא יודה כו'. מה שאין כן כאן דכשימתין לא יהיה עליו שבועה דאורייתא דיהיה הילך כנ"ל. וגם לש"ך ז"ל צ"ל דסבירא ליה כט"ז דחשיב הודאה מיד דמודה דאינו צריך תביעה חדשה רק מחייבין אותו שבועה דאורייתא אחר י' על ההודאה שהודה תוך הזמן עיין שם דאי לאו הכי הי' חשיב יצאה בפטור וע"כ דחשיב הודאה מיד. רק מכל מקום י"ל דחשיב הודאה רק על אחר הזמן. ואינו מוכרח:
24
וי"ל דמכל מקום כיון שזה תובע גם כן על אחר שיגיע הזמן והוא מודה לו כל תביעתו על זו הפרה שיהיה אז ברשותיה דמריה שפיר חשיב הילך דההודאה על תביעתו הילך הוא. ודוקא אם הי' תובעו כי עתה סוף הזמן שייך כנ"ל דהודאתו עכשיו על התביעה לאו הילך מה שאין כשגם תביעתו כנ"ל:
25
אמנם למאי דמבואר בש"ע שם סי' י' כשהלוה מבזבז וכהאי גוונא שלא יוכל לגבות כשיגיע זמנו יכול לגבות תוך הזמן עיין שם. ונראה דגם בשכירות כן הדין כשהשכיר פרה וכהאי גוונא לזמן ולא יוכל לגבות השכירות כשיגיע הזמן יכול לתבעו שיחזיר לו הפרה תוך זמן השכירות דלא השכירו רק על דרך שישלם השכירות וכמו בהלואה הנ"ל. ועכ"פ כשהיא בפשיעת השוכר מה שלא יוכל להוציא דמי השכירות כנ"ל. ואם כן כאן שזה טוען ברי שאולה מתה והשכורה קיימת ואף שהוא תוך זמן מכל מקום כיון שזה כופר שהשכורה מתה והשאולה היא הקיימת אם כן לא ישלם לו שכירות כלל מהקיימת מה שיעבוד עמה. ואם כן לדברי התובע שזו השכורה שוב יכול לתבעו שיחזירה מיד כיון שלא יוכל להוציא שכירות כלל ע"י כפירתו וע"ד כן לא השכירה ואם כן ממילא הוי כתבעו מיד שניהם לשלם בעד שאולה שמתה ולהחזיר לו השכורה והלה מודה שזו השאולה וממילא אינו צריך להחזירה רק אחר הזמן וחשיב שפיר מודה במקצת כדין הט"ז שם ולאו הילך הוא כנ"ל וחייב מיד שבועה דאורייתא:
26
אמנם כיון דקיימא לן בטענו חטין והודה לו בשעורין אף שתובעו אחר כך גם שעורין פטור דקדמה הודאה לתביעה עיין שם. ואם כן בהנ"ל לפי תביעתו מגיע לו להחזיר השכורה אחר זמן לא עתה רק כפי שמשיב וכופר דשכורה מתה וזו השאולה ויפטור משכירות נעשה ע"י זה תביעת השכורה עכשיו והוי קדמה הודאה לתביעה ופטור משבועה דאורייתא כנ"ל. ואם כן פריך שפיר מה שטענו היינו על אחר זמן חשיב הילך ומה שהודה היינו מה שאחר ההודאה נעשה חיוב להחזיר מיד אם שכורה זה לא טענו כנ"ל:
27
עוד י"ל דהא קשה גם כן אטו לא ידע דין גלגול ולקמן פריך וכי זוקקין אתי לאשמועינן עיין שם. וי"ל דהא לא חייבה תורה שבועה נאנסה בשומר שכר רק כשנפטר בשבועתו אבל לא כשעדיין חייב. ואם כן לדברי התובע דשאולה מתה אין על השוכר כלל שבועה דכדרכה מתה כיון דטעין ברי שגם אי מתה חייב ולא יפטור כלל בשבועתו. אם כן נהי דלדברי השוכר דשכורה מתה חייב שבועה מכל מקום התובע אומר שפטור משבועה ולא דמי לשאר גלגול דעל כל פנים חיוב שבועה עליו וגוררת שבועה מה שאין כן כאן לפי טענתו אין עליו עיקר שבועה שנאנסה שיהיה שייך גלגול דשכורה מתה כיון דאי שאולה אין חיוב שבועה. ופריך שפיר מה שטענו היינו ממון לא הודה ומה שהודה שחייב שבועה לא טענו דלפי טענתו פטור משבועה כנ"ל:
28
ולכאורה י"ל דבאמת רק שבועה שאינו ברשותו על כל פנים צריך דגם אי שאולה מתה וחייב לשלם מ"מ חייב שבועה שאינו ברשותו דרב הונא שמא עיניו נתן בה. דהא מיירי רק שמכיר זו שקיימת דשכורה היא וממילא אי מתה היתה השאולה כמ"ש לעיל וכיון דצריך לישבע שאינו ברשותו שייך בגלגול כנ"ל. והי' מיושב תמיהת תוספות בברי ושמא דבלא זה מתוך שאינו יכול לישבע משלם משום גלגול דהא אין כאן רק שבועה דרבנן דרב הונא ובדרבנן לא אמרינן מתוך כנ"ל. אולם לשון הגמרא אישתבע לי מיהת דכדרכה מתה לא משמע שאינו ברשותו לחוד כנ"ל. רק דמשני דגם כהאי גוונא שייך גלגול ושייך עיקר שבועה דנאנסה כיון שהוא תובע ממון דשאולה מתה ולדבריך על כל פנים צריך אתה לישבע דמתה או תשלם או תשבע. ולא חשיב כלל הודאה מה שאמר שאולה שאין חיוב שבועה כיון דיכול להיות שהיה השאולה ושפשע וממילא כיון שאינו רוצה לשלם ע"י כפירה דשכורה. שוב יש עליך שבועה דמתה כדרכה. והיינו דקמ"ל בשנוי' דמשני דאמר ליה אשתבע לי איזו מיהת דכדרכה מתה שהוא אריכות לשון ולמ"ש מדויק כנ"ל וא"ש:
