ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ל׳

1 בתורי דנפיש פסידייהו בשוורים שמרובה הפסדם שהם גורמים אם אין משגיחים בהם.

2 א שנינו במשנה שכסות שנמצאה שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו. איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: אם רוצה לשוטחה לצורכו ולצורכה גם יחד, מאי מה הדין?

3 ומשיבים: תא שמע בוא ושמע תשובה לדבר ממה ששנינו במשנתנו "שוטחה לצורכה", ונדייק: לצורכה — אין כן, הא הרי אם היה זה לצורכו ולצורכה — לא! ודוחים: מכאן אין הוכחה, כי אימא סיפא אמור את הסוף של המשנה: "אבל לא לכבודו", ונדייק מכאן לכבודו בלבד הוא שלא ישטח, הא הרי לצורכה ולצורכו — שפיר דמי יפה הדבר. אלא מהא ליכא למשמע מינה ממשנה זו אין לשמוע ממנה, שהדיוק מתוכה איננו מביא למסקנה.

4 תא שמע בוא ושמע פתרון לשאלה ממה ששנינו בברייתא: לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד קולב לצרכו, אבל ישטחנה על גבי מטה ועל גבי מגוד לצרכה של האבידה, נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא על גבי מטה ולא על גבי מגוד, בין ששוטחה לצורכו בין לצורכה, הרי מכאן ראיה שלצורכו להתכבד בפני האורחים ולצורכה אסור!

5 ודוחים: משם אין ראיה, שכן שאני התם שונה שם דמקלא קלי לה שהרי הוא כשורף אותה אי אם משום עינא עין הרע שתשלוט בה, אי או משום גנבי הגנבים שידעו שיש בביתו חפץ כזה ויבואו לגנבו.

6 ומציעים עוד, תא שמע בוא ושמע פתרון לדבר ממה ששנינו בברייתא בדיני עגלה ערופה, שלצורך זה יש לקחת עגלה שלא עשתה כל מלאכה: אם הכניסה לרבקה קבוצה של פרות ועגלה זו דשה איתן — הרי זו כשירה, שלא נתכוון שתדוש. אבל אם הכניסה בשביל שתינק מאמה ובינתיים גם תדוש — פסולה. והא הכא והרי כאן שלצורכו ולצורכה הוא, שהרי לשניהם יש תועלת בזה, וקתני ושנה שהיא פסולה!

7 ודוחים: משם אין להוכיח, שכן שאני התם שונה שם שאמר קרא הכתוב: "עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעול" דברים כא, ג, ומלשון זו למדים שנפסלת על ידי כל עבודה מכל מקום.

8 ומקשים: אי הכי אם כך, שכל עבודה פוסלתה אפילו רישא נמי בתחילה גם כן.

9 ומשיבים: הא לא דמיא זה אינו דומה אלא להא לזו, דתנן ששנינו במשנה לגבי פרה אדומה, שאף בה אסור לעשות כל מלאכה: אם שכן עליה עוף — כשירה, שבודאי אין זו מלאכה ואין זה בגדר עול, אם עלה עליה זכר — פסולה. ושואלים: מאי טעמא מה טעם ההבדל?

10 ומסבירים שהוא כדברי רב פפא, שאמר רב פפא: אי כתיב אילו היה כתוב "עובד" וקרינן והיינו קוראים "עובד" שהוא לשון המתייחסת לדבר שנעשה מעצמו — הוה אמינא הייתי אומר אפילו ממילא גם ללא כוונה, כיון שנעשתה בה עבודה כל שהיא — נפסלה. ואי כתיב ואילו היה כתוב "עבד" וקרינן והיינו קוראים "עבד" בלשון פועל, הוה אמינא הייתי אומר: שלא תאסר עד שעבד בה איהו הוא ברצון ומדעת.

11 השתא דכתיב עכשיו שנאמר "עבד" וקרינן ואנו קוראים "עובד" — בעינן צריכים אנו שיהיה "עבד" דומיא בדומה ל"עובד". וכך נשווה: מה "עבד" דניחא ליה שנוח לו שעשה את הדבר מרצונו, אף עובד כשנעשתה עבודה מעצמה צריך להיות בה תנאי זה דניחא ליה שנוח לו הדבר, וכיון שבשכינת העוף אין לו כל ענין — לכן כשרה היא, אבל אם עלה עליה זכר שיכולה להתעבר ולהוליד כמותה, הרי נוח לו בכך ולכן היא נפסלת.

12 ב שנינו במשנה שכלי כסף וכלי נחושת משתמש בהן לצרכם וכן בשאר כלים למיניהם. תנו רבנן שנו חכמים: המוצא כלי עץ משתמש בהן בשביל שלא ירקבו מחוסר שימוש, כלי נחושת משתמש בהן לצורך חמין, אבל לא על ידי האור האש ממש, מפני שמשחיקן, שגורם להם שישתחקו על ידי כך, ואילו כלי כסף משתמש בהן רק בצונן אבל לא בחמין, מפני שמשחירן על ידי החמין. מגריפות וקרדומות שמצא משתמש בהן בשביל דבר רך, אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית שאינם מתקלקלים כלל לא יגע בהן עד שיבא אליהו.

13 ומעירים: כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. ותוהים: פקדון מאי עבידתיה גביה מה מעשהו אצלו? כלומר, מי הרשה לו לטפל בחפץ שנמסר לו כפקדון? יבוא בעל הפקדון ויטפל בו! אמר רב אדא בר חמא אמר רב ששת: מדובר כאן בפקדון שהלכו בעליהן למדינת הים ואינם עתידים לחזור אלא לאחר זמן מרובה, ומתוך אחריותו של השומר לשמירת הפיקדון צריך הוא לעשות בכלי שימוש מה.

14 ג שנינו במשנה כי מי שמצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו של המוצא כרגיל ליטול מפני כבודו — הרי זה לא יטול, ואינו עובר משום ביטול מצווה. ושואלים: מנהני מילי מנין הדברים הללו, מה מקורם במקרא? ומשיבים, דתנו רבנן ששנו חכמים על המקרא: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נידחים והתעלמת מהם" דברים כב, א. ולמדים מלשון הכתוב פעמים שאתה מתעלם מן האבידה ברשות ופעמים שאי אתה מתעלם.

15 הא הרי כיצד מתעלם? — אם היה המוצא כהן והיא, האבידה, בבית קברות, שאסור לכהן להכנס לבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו לטפל בה, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו ואם יבוא להחזיר את האבידה יפסיד ביותר, לכך נאמר: "והתעלמת מהם".

16 ושואלים: למאי איצטריך קרא למה, לאיזה מהדברים הללו הוצרך הכתוב לפרש להתיר בענין זה? אילימא אם תאמר לכהן והיא בבית הקברות — אולם זה איננו צריך מקרא, שהרי זה פשיטא פשוט, מובן מאליו, שכן האי זה מצוות השבת אבידה מצוות עשה "השב תשיבם". שם, והאי וזה האיסור להיטמא למת מצוות לא תעשה "לנפש לא יטמא בעמיו". ויקרא כא, א, וגם מצוות עשה "קדושים תהיו". שם יט, ב, ולא אתי בא דבר שהוא מצוות עשה ודחי ודוחה את לא תעשה ועשה, ותו ועוד טעם: לא דחינן איסורא מקמי ממונא אין אנו דוחים דבר של איסור מלפני ענין של ממון.

17 אלא אם תאמר שהפסוק בא לענין שמלאכתו שלו מרובה משל חבירו — אולם דבר זה נלמד ממקור אחר, מדברי רב יהודה אמר רב נפקא יוצא הדבר, שאמר רב יהודה אמר רב: נאמר במקרא "אפס כי

18 לא יהיה בך אביון" דברים טו, ד ומכאן למדו שחובה לאדם שידאג לעצמו שלא יגיע להיות אביון, ולכן שלך קודם לשל כל אדם, וממילא אין אדם חייב להפסיד ממונו כדי שיימצא חבירו מרוויח,

19 אלא בא הכתוב להתיר לזקן ואינו לפי כבודו.

20 אמר רבה: אם היתה זו בהמה שאבדה והכישה היכה אותה אפילו פעם אחת — חייב בה בטיפולה והשבתה לבעליה. מסופר: אביי הוה יתיב קמיה היה יושב לפני רבה, חזא להנך עיזי דקיימו ראה אותן עיזים שעומדות שם, שקל קלא ושדא בהו נטל צרור וזרק בהן. אמר ליה לו רבה: כבר איחייבת בהו, קום אהדרינהו התחייבת בהן בטיפולן, עמוד והחזר אותן לבעליהן.

21 איבעיא להו נשאלה להם ללומדים שאלה זו: דרכו להחזיר בשדה, כלומר, כשהוא בשדה שאין האנשים מרובים איננו מתבייש ולוקח חפצים כגון אלה, אבל אין דרכו להחזיר בעיר ומצא אבידה זו בשדה מהו? מי אמרינן האם אומרים אנו כי השבה מעליא בעינן מעולה צריכים אנו וכיון דלאו דרכיה שאין דרכו להחזיר בעיר שלא לחייב יתחייב לו להחזיר, שהרי אין מדרכו להחזיר עד לעיר, וכיון שכך לא יגע בה כלל. או דלמא שמא בשדה מיהת על כל פנים הוא דאיחייב ליה שהתחייב לו בהשבת האבידה, וכיון דאיחייב ליה שהתחייב לו בשדה איחייב ליה התחייב לו גם בעיר? שאלה זו לא נמצאה לה תשובה, ועל כן תיקו תעמוד השאלה במקומה.

22 אמר רבא כלל: כל שבשלו מחזיר, שחפץ כגון זה, אם היה שלו היה לוקח אותו, הרי בשל חבירו נמי גם כן מחזיר, וכל שבשלו היה פורק וטוען מן החמור, בשל חבירו נמי גם כן פורק וטוען.

23 א מסופר: ר' ישמעאל בר' יוסי הוה קאזיל באורחא היה הולך בדרך פגע ביה ההוא גברא פגש בו אדם אחד, הוה דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מיתפח היה נושא משא של עצים, הניחם והיה נח, ואחר כך אמר האיש ליה לו לר' ישמעאל: דלי הרם לי, הטען עלי, וכיון שלא רצה ר' ישמעאל לעשות זאת מפני כבודו, אמר ליה לו: כמה שוין העצים הללו? אמר ליה לו: פלגא דזוזא חצי זוז, יהיב ליה פלגא דזוזא נתן לו ר' ישמעאל במחירם חצי זוז ואפקרה והפקירה את חבילת העצים.

24 הדר זכה בהו חזר אותו אדם וזכה בהם ושוב ביקש ממנו להרים את החבילה, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה חזר ונתן לו חצי זוז והפקירם. חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו ראה אותו שהוא רוצה לחזור ולזכות בהם, אמר ליה לו: לכולי עלמא אפקרנהו לכל העולם הפקרתי אותם ואולם לך לא אפקרנהו הפקרתי אותם.

25 אגב סיפור זה שואלים: ומי הוי והאם יהא זה הפקר כי האי גוונא באופן זה? והתנן והרי שנינו במשנה, בית שמאי אומרים: הפקר שהפקיר לעניים בלבד — הועילו דבריו והריהו הפקר, אף כי לעניים בלבד, ואם היו אלו פירות הריהם פטורים מן המעשר כדין כל פירות הפקר. ובית הלל אומרים: אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים בשווה, כשמיטה שהכל מותרים בה. נמצא שלשיטת בית הלל, שהלכה כמותם, אין הפקר אלא כאשר הכל מותרים בו, וכיצד עשה זאת ר' ישמעאל?

26 ומסבירים: אלא ר' ישמעאל בר' יוסי אכן לכולי עלמא אפקרינהו לכל העולם הפקירם ובמלתא בעלמא ובדיבור בלבד הוא דאוקמיה שהעמידו כלומר, באמת יכול היה אותו אדם לזכות שוב, אלא כיון שלא רצה ר' ישמעאל לחזור ולקנות שוב ושוב אמר לו כן.

27 ושואלים: והא והרי ר' ישמעאל בר' יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה היה ולא היה חייב כלל לטעון! ומשיבים: ר' ישמעאל בר' יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד שעשה, שאף שלא היה חייב, היה מדקדק על עצמו במנהג חסידות, אפילו במה שאינו מחוייב בו מן הדין.

28 ומעין הדברים הללו דתני ששנה רב יוסף ברייתא זו על הכתוב "והזהרתה אתהם את החוקים ואת התורות והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" שמות יח, כ. ומסבירה הברייתא: שנוסף לחוקי התורה ומצוותיה, "והודעת להם" — זה בית חייהם להודיעם ולייעצם לעסוק במלאכה שיחיו ממנו, "את הדרך" — זו גמילות חסדים, "אשר ילכו" — זה מצות ביקור חולים, "בה" — זו רמז לקבורה, "ואת המעשה" — זה הדין, "אשר יעשון" — זו לפנים משורת הדין.

29 ומסבירים קצת את הברייתא הזו, אמר מר החכם בברייתא: "אשר ילכו" — זה ביקור חולים, ושואלים: היינו הרי הוא פרט ממצות גמילות חסדים! ומשיבים: לא נצרכה מצוה יתרה זו אלא שהולך לבן גילו, לאדם שהוא בן מזלו, שאמר מר החכם: בן גילו שבא לבקר את החולה נוטל אחד מששים בחליו, ואף על פי שהוא עצמו מקבל מן החולי — אפילו הכי כך מבעי ליה למיזל לגביה צריך הוא ללכת אליו למרות שנמצא שהוא נפגע מעט.

30 "בה" — זו קבורה, ושוב שואלים: היינו הרי הוא גמילות חסדים! ומשיבים: לא נצרכה אלא לזקן ואינו לפי כבודו לטפל בקבורה, שבכל זאת ראוי שידאג לקבור מת הזקוק לכך.

31 "אשר יעשון" — זו לפנים משורת הדין. שאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. ועל כך תהו: אלא דיני דמגיזתא לדיינו גזלנות שידונו ולא דיני תורה?! הרי חובה היא לדון דיני תורה! אלא אימא אמור כך: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו עשו לפנים משורת הדין, וכיון שאיש לא רצה לוותר על זכויותיו לכן חרבה ירושלים.

32 ב משנה אי זו היא אבידה? מצא חמור או פרה רועין בדרך — אין זו אבידה, שבודאי בעליהם סמוכים לשם ויודעים בהם. מצא חמור וכליו הכלים שעליו הפוכין, או פרה רצה בין הכרמים — הרי זו אבידה. והלכה נוספת: החזירה וברחה, החזירה וברחה, אפילו ארבעה וחמישה פעמים — חייב להחזירה שוב כשמוצא אותה, שנאמר בהדגשה וביתור המילים: "השב תשיבם" דברים כב, א.

33 היה תוך כדי השבת האבידה בטל ממלאכה ששווה סלע, לא יאמר לו בעל האבידה: תן לי סלע שבטלתי מזמני להשבת אבידתך, אלא נותן לו המאבד שכרו על טרחה שטרח כפועל בטל, והוא רק שכר טרחה קטן ביותר. אם יש שם בית דין, שיש שלושה אנשים שיכול לעשותם בית דין — מתנה מלכתחילה בפני בית דין שהוא מחזיר את האבידה על מנת לקבל תשלום עבור כל מה שיפסיד, אבל אם אין שם בית דין בפני מי יתנה? — במקרה זה שלו קודם, שכיון שעלול להפסיד בכך אינו צריך להשיב.

34 ג גמרא ותוהים על לשון המשנה "איזו היא אבידה": אטו וכי כל הני דאמרינן אלה שאמרנו בכל הפרק הזה לאו לא אבידה הוו הם? אמר רב יהודה: הכי קאמר כך אמר, כך היא הכוונה: אי זו היא כלל לגבי אבידה שהוא חייב בה, כלומר, לאבידה במקרים שלא ברור אם אבדה הבהמה אם לא? מצא חמור ופרה רועין בדרך — אין זו אבידה והוא לא מיחייב חייב בה. מצא חמור וכליו הפוכים, וכן פרה ורצה בין הכרמים — הרי זו אבידה ומיחייב וחייב בה בהשבה. שנינו שאם מצא חמור או פרה רועים אין זו אבידה.

35 ושואלים: ולעולם?! גם יראה אותם שוהים שם זמן מרובה אין זו כאבידה? אמר רב יהודה אמר רב: עד שלשה ימים. ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי בלילותא אם בלילות מצא אותם — אפילו חדא שעתא נמי שעה אחת גם כן ברור שאין אדם משאיר את בהמתו לרעות בדרך לבדה, ומן הסתם אבידה היא. אי ביממא אם רק ביום ראה את הבהמה — אפילו טובא נמי הרבה יותר משלושה ימים גם כן לא!

36 ומשיבים: לא צריכא נצרכה אלא באופן דהוה חזי לה בקדמתא ובחשכתא שהוא רואה אותה במוקדם בשחר ובשעת החשיכה בלילה, תלתא יומי אמרינן שלושה ימים אומרים אנו : איתרמויי אתרמי לה ונפקא הזדמן הדבר ויצאה הבהמה מוקדם יותר או מאוחר יותר, ומדעת בעליה היא שם. טפי יותר מזה ודאי אבידה היא.

37 ומעירים: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: מצא טלית וקרדום