ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא קט״ז

1 יתירא הוא יתר הוא ובא להוסיף הלכות חדשות לגבי שאר מכשירים, כיון דיתירא שמיותר הוא — שדייה הטל אותו הוא על

2 ריחים ורכב. אבל הכא כאן בענין הפסח, הביטוי "כי אם צלי אש" שמות יב ט לאו יתירא הוא לא מיותר הוא, דמבעי ליה לכדתניא שנחוץ הוא ללמוד לכפי ששנינו בברייתא: בשעה שישנו הציווי בקום אכול צלי, כלומר, בשעת הלילה כשחלה מצות אכילת הפסח — באותה שעה ישנו גם באיסור "בל תאכל נא", אבל בשעה שאינו בקום אכול צלי, כגון קודם לכן — אינו ב"בל תאכל נא", ואם אכלו אז — אינו לוקה.

3 א לגופה של המחלוקת בריחים ורכב מעירים: תניא כוותיה שנויה ברייתא כשיטתו של רב יהודה: אם חבל זוג מספריים של ספרים, או צמד של פרות — חייב שתים. לקח זה בעצמו וזה בעצמו, להב אחד של מספריים או פרה אחת — אינו חייב אלא אחת. הרי שאינו לוקה אלא אחת ואינו לוקה על הלאו הכולל.

4 ותניא אידך ושנויה ברייתא אחרת : חבל זוג של ספרים וצמד של פרות, יכול לא יהא חייב אלא אחת — תלמוד לומר "לא יחבל ריחים ורכב" דברים כד, י, ונלמד: מה ריחים ורכב שהן מיוחדין, שהם אמנם שני כלים כל אחד לעצמו ועושין יחד מלאכה אחת — ובכל מקום חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים, כמו זוג של ספרים או צמד של פרות ועושין מלאכה אחת — חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.

5 ב מסופר: ההוא גברא אדם אחד שחבל סכינא דאשכבתא מחבריה סכין של שחיטה אצל חבירו. אתא לקמיה בא לפני אביי לשאול בענין זה, אמר ליה לו אביי: זיל אהדריה לך החזר אותו, דהוי ליה הרי הוא כלי שעושים בו אוכל נפש וכאמור — אסור לך לקחתו כמשכון, ותא קום בדינא עלה ולך עמוד בדין עליה. רבא אמר שהוא לא צריך למקם בדינא עלה לעמוד בדין עליה, שמאחר והסכין נמצאה כבר בידו ויכול לטעון עד כדי דמיהן, יכול הוא לטעון שההוא חייב לו כדי שיעור זה.

6 ושואלים: וכי אביי לית ליה ההיא סברא אין לו, אינו מקבל אותה סברה שמי שתפס חפץ של בעל חוב, שיכול לטעון בחוב עד כדי דמיו? מאי שנא במה שונה הדבר מאותו מעשה שהיה בהנהו עיזי דאכלי חושלא אותן עיזים שאכלו שעורים קלופות בנהרדעא, ואתא מרא דחושלא ובא בעל השעורים ותפס להו אותם, את העיזים, וקא טעין טובא וטען שחייב לו אותו אדם הרבה. ואמר אבוה אביו של שמואל שהיה דיין שם שיכול לטעון עד כדי דמיהן!

7 ומסבירים שיש הבדל: התם לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי שם העיזים אינו דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר הוא, ולכן אם הוא מחזיק בהן יש לו זכות לכאורה עליהן, ויכול להסתמך על חזקה זו. ואילו הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי כאן השכיר דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר הוא, ובדבר כגון זה אינו נאמן אם מחזיק בו בלא ראיה. שכן שלח רב הונא בר אבין הלכה זו: דברים העשויין להשאיל ולהשכיר, ואמר אדם המחזיק בהן: לקוחין הן בידי קניתי אותן אינו נאמן בטענה זו בלבד, וצריך להביא ראיות אחרות, כי אולי באו לידו בשאלה או בשכירות.

8 ושואלים: וכי רבא לית ליה האי סברא אין לו, אינו מקבל סברה זו? והא והרי רבא עצמו אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי הוציא מספריים של צמר וספר אגדה מיתומים שהחזיקו בהם מפני שהם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר! ומשיבים: אמר יכול היה לומ לך רבא: האי נמי זו גם כן, סכין שחיטה, כיון דמיפגמא שהיא נפגמת — קפדי אינשי ולא מושלי

9 א משנה הבית והעלייה של שנים, שלאחד היה שייך הבית בקומה התחתונה ולשני העליה, שנפלו — שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר של המפולת. ורואין אלו אבנים העשויות להשתבר ולפי זה מורידים את האבנים הללו מחשבונו של אותו אדם ששלו נשברו. אם היה אחד מהן מכיר מקצת אבניו — נוטלן לעצמו ואולם הן עולות לו מן החשבון, שהשותף יכול ליטול אבנים אחרות כנגדן.

10 ב גמרא מדקתני ממה ששנה במשנה: רואין אלו אבנים עשויות להשתבר — מכלל הדברים אתה למד שמדובר כאן באופן דאיכא למיקם עלייהו שאפשר לעמוד עליהן, לראות לפי האבנים כיצד אירע הדבר, אי בחבסא נפיל אם ברביצה נפל, שקומת הקרקע היא שהתמוטטה והעליונה נפלה מחמתה, אי בחבטא נפיל אם בחבטה נפל, שהעלייה התמוטטה ועל ידי כך גרמה שנפלה גם הקומה התחתונה.

11 ואם אפשר להבחין בדבר, אי הכי רישא אמאי אם כך, בראש המשנה מדוע חולקים בשווה? נחזי נראה, אי בחבטא נפיל אם בחבטה נפל הבית — עלייתא איתבור העלייה נשברה ואבניה הן השבורות, אי בחבסא נפיל אם ברביצה נפל — תתייתא איתבור התחתונות נשברו!

12 ודוחים: לא צריכא נצרכה דנפיל בליליא שנפל הבית בלילה ולא ראו כיצד נפל. ושואלים: ולחזינהו בצפרא ושיראו את האבנים בבוקר וידעו כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו שפינו אותן, את האבנים ממקומן, ואין איפוא לדעת. ושואלים: וליחזי מאן פנינהו ולשייליה ושיראו מי פינה אותן וישאלו אותו כיצד נפל הבית? ומשיבים: דפנינהו שפינו אותן בני רשות הרבים ואזלו לעלמא והלכו להם לעולם, למקום אחר ועתה אין אפשרות לברר פרט זה.

13 ושואלים: וליחזי ברשות דמאן יתבן שיראה ברשותו של מי מהם נמצאות האבנים, וליהוי אידך ושיהיה האחר המוציא מחבירו עליו הראיה! ומשיבים: לא צריכא נצרכה, אלא לאופן דייתבן שהאבנות מצויות בחצר דתרוייהו של שניהם, אי נמי או גם כן שנפלו ברשות הרבים. ואיבעית אימא ואם תרצה אמור: שותפים בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי בכגון זה אינם מקפידים זה על זה שיחלקו את החצר כך שלא ירשו איש לחבירו להניח שם דברים, ואם כן אין מחלוקת החצר הוכחה לענין האבנים.

14 ג שנינו במשנה שאם היה אחד מהן מכיר את אבניו — נוטלן. ושואלים: והלה, והאחר, מה טוען? אי אם מדובר באופן דקאמר שהוא אומר: אין כן של חבירי הן פשיטא פשוט, מובן מאליו שאם השני מסכים מה מקום יש לדון בכך? ואי ואם לא אמר אין כן, למה נוטל השני ומה ראיה יש לו?! אלא, יש לומר דאמר ליה שאומר לו השני: איני יודע, וסומכים משום כך על האחר שטוען שהוא בטוח בדבר.

15 ומציעים: לימא תהוי תיובתא האם לומר שתהא זו קושיה חמורה לרב נחמן, דאיתמר שנאמר שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: אמר אחד לחבירו: מנה לי בידך שאתה חייב לי, והלה, הנתבע אומר: איני יודע. רב הונא ורב יהודה אמרי אומרים: חייב לשלם לו, לפי שאינו מכחיש. רב נחמן ור' יוחנן אמרי אומרים: פטור. ומענייננו לכאורה ראיה ש"איני יודע" הוא כהודאה!

16 ודוחים: כדאמר כפי שאמר רב נחמן בתירוץ לקושיה דומה באותו נושא: מתי חייב הוא לשלם — כגון שיש עסק שבועה ביניהן, שמכיון שחייב להשבע דורשים ממנו להשבע גם על דבר זה, וכיון שאינו יכול להשבע על כך משלם. הכא נמי כאן גם כן מדובר כגון שיש עסק שבועה ביניהן.

17 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק עסק שבועה זה? ומשיבים: כדברי רבא שאמר רבא, אמר לחבירו: מנה לי בידך, והלה, הנתבע אומר: אין לך בידי אלא חמשים שאני בטוח בהם, והשאר, החמישים אחרים, איני יודע. והרי מדין תורה צריך הוא להשבע על השאר, שהריהו מודה מקצת הטענה ומודה במקצת נשבע — מתוך שאינו יכול לישבע שהרי אינו יודע, על כן בעל כורחו ישלם.

18 ד שנינו במשנה שהמכיר את אבניו לוקח לו את אלה שהוא מכירן, והאחר נוטל כנגדו מן האבנים השבורות, והאבנים הללו עולות לו מן החשבון. סבר סבור היה רבא למימר לומר שהכוונה היא לפי חשבון השבורות. אלמא מכאן כיון שאמר איני יודע, כפי שסכמנו קודם בפירוש הענין ריע טפי גרוע מצבו יותר מבחינה הלכתית.

19 אמר ליה לו אביי: אדרבה להיפך, הא ריע טפי זה, הצד השני, גרוע יותר. מדהני ידע, טפי לא ידע מכיון שאת אלה הוא יודע, מכיר, אם כן תו לית ליה שוב אין לו זכות באבנים אחרות, ואידך כולהו וכל האחרות כולן דהיאך נינהו של השני הן!

20 אלא אמר אביי: לפי חשבון השלימות, שהשני לוקח כנגדן אבנים שלמות אחרות. שואלים: אי הכי מאי קמהני ליה אם כן, מה הוא נהנה מרויח מכך שהוא מכיר את אבניו שלו? ומשיבים: למלבנא רווחא למלבן מרווח, שהיה המלבן — דפוס הלבנים הללו — רחב יותר במקצת. אי נמי טינא דמעבדא או גם כן שהיה טין מעובד, שהטיט שממנו עשו את הלבנים מעובד בצורה טובה יותר, ולכן הוא נהנה כשלוקח את הלבנים הללו.

21 ה משנה הבית והעלייה והיה הדייר בעלייה שוכר הדר בבית זה, ונפחתה נשברה או נשמטה למטה העלייה, ואין בעל הבית, המשכיר, רוצה לתקן — הרי בעל העלייה, השוכר, יורד ודר למטה בבית, עד שיתקן לו בעל הבית את העלייה.

22 ר' יוסי אומר: בבית השייך לשותפים אשר נפחת הגג, התחתון נותן את התקרה עצמה של קורות או אבנים, והעליון את המעזיבה, כיסוי הטיט שעליה.

23 ו גמרא ושואלים: מה שאמרנו שנפחתה העלייה, בכמה? מהו שיעור של שבירה שיכול בעל העלייה לומר ששוב אינו יכול לגור שם? רב אמר: ברובה, שמואל אמר: בארבעה טפחים כבר נקרא פחות.

24 ומבארים את טעם הדברים: רב אמר כי נפחתה ברובה, אבל בארבעה — לא. ומדוע — אדם דר חציו למטה וחציו למעלה. כלומר, גם אם חלק מן הדירה נמוך יותר אפשר עוד לדור בדירה. ושמואל אמר בארבעה, מדוע — אין אדם דר חציו למטה וחציו למעלה.

25 ושואלים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי אם שאמר השוכר בשעת השכירות שהוא לוקח "עלייה זו", הלא אזדא הלכה, אבדה זכותו, שהרי עדיין זו היא אותה עלייה. אלא שאמר ליה לו "עלייה" סתם, ואולם אם כך אמר ודאי לעלייה שלמה וטובה התכוון ואם כן לוגר ליה אחריתי שישכור לו בעל הבית עלייה אחרת לדור בה!

26 אמר רבא: לא צריכא נצרכה אלא במקרה שאמר ליה לו: "עלייה זו שאני משכיר לך, כי סלקא כאשר עולה — סליק בהדה עלה איתה, וכי נחית וכאשר יורדת — חות בהדה רד איתה ". ותוהים: אי הכי אם כך שפירש ואמר לו מאי למימרא מה יש לומר כאן? שהרי היה זה תנאי מפורש!

27 אלא אמר רב אשי: מדובר באופן שאמר ליה לו בלשון זו: "עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך", דהא שעביד שבכך הרי שיעבד את הבית לעלייה.

28 וכי הא וכמו מעשה זה שאמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק: מעשה באחד שאמר לחבירו "דלית ענף גפן שעל גבי פרסק עץ אפרסק זה אני מוכר לך ", ונעקר הפרסק. ובא מעשה לפני ר' חייא ואמר: חייב אתה להעמיד לו פרסק ולהחזיק את ענף הגפן כל זמן שהדלית קיימא קיימת, עומדת.

29 ז בעי שאל ר' אבא בר ממל: