ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ט׳

1 במדה זאת, כלומר, באופן זה — קנו. ר' יהודה אומר: לעולם לא קנה עד שתהא משיכה דווקא בגמל והנהגה בחמור, שזו היא הדרך בה הם מובלים כדרכם.

2 קתני מיהת שנינו על כל פנים במשנה: או שהיה אחד מושך ואחד מנהיג, ומכאן נוכל לדייק: מושך ומנהיג — אין כן קנו. אבל רכוב — לא קנה!

3 ודוחים: אין הכרח לומר כן, והוא הדין שאפילו רכוב קנה והא דקתני וזו ששנה מושך ומנהיג — לא בא הדבר אלא לאפוקי להוציא מדברי ר' יהודה שאמר שאין קנין בבהמה אלא עד שתהא משיכה בגמל והנהגה בחמור, ועל כן קמשמע לן השמיע לנו התנא הראשון שאפילו איפכא נמי קני להיפך גם כן קנה,

4 ומקשים: אי הכי אם כך היתה הכוונה, אם כן ליערבינהו ולתנינהו שיערבם וישנה אותם יחד באופן זה: שנים שהיו מושכין ומנהיגין בין בגמל בין בחמור, ומאחר ולא שנה כך, משמע שבכל זאת בא הדבר למעט!

5 ומשיבים: אכן בא הדבר למעט, כי איכא חד צד יש צד אחד, אפשרות אחת מבין אלה שבה לא קני קנה ולא היה ברור מה הוא; איכא דאמרי יש שאומרים משיכה בחמור, לפי שאין דרכו של חמור ללכת במשיכה כלל, ואיכא דאמרי ויש שאומרים הנהגה בגמל שאינה כדרכו. זו היתה נוסחה אחת, ויש גם נוסחה אחרת לכל אותו נושא.

6 ואית דמותיב מסיפא ויש שמקשה קושיה זו מסופה של המשנה. ששנינו שם: "במדה זו קנה", ונדייק: "במדה זו" שאמרו למעוטי מאי למעט את מה הוא בא? לאו למעוטי האם לא בא למעט רכוב?! ודוחים: לא, למעוטי איפכא למעט את ההיפך שהמנהיג בגמל ומושך בחמור לא קנה.

7 ושואלים: אי הכי אם כך היינו הרי זוהי בדיוק שיטת ר' יהודה, ואין איפוא כל מחלוקת ביניהם! ומשיבים: איכא בינייהו יש ביניהם הבדל למעשה לגבי צד אחד שלא קנה, שחכמים סבורים שרק באחד מן המקרים לא קנה; אית דאמרי יש שאומרים שמשיכה בחמור לא קנה בה, ואיכא דאמרי ויש שאומרים כי הנהגה בגמל לא קנה, אבל במקרה האחר קנה, ובזה חלוקים הם עם ר' יהודה.

8 ומציעים עוד: תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא: אחד רכוב על גבי החמור ואחד תפוס מחזיק במוסירה — זה, הרכוב, קנה את החמור, וזה, המחזיק במוסירה, קנה את המוסירה. ושמע מינה למד מכאן כי רכוב קני קנה!

9 ודוחים: הכא נמי כאן גם כן מדובר לא ברכוב סתם, אלא במנהיג ברגליו. ומקשים: אי הכי אם כך שהרכוב קונה קנין מעולה, אם כן נקני נמי שיקנה גם כן הרכוב זכות במוסירה, ואם לא קנה כל זכות במוסירה משמע שלא קנה אף את החמור כקנין גמור! ודוחים: אכן, אימא אמור, תקן: זה קנה חמור וחצי מוסירה, וזה קנה חצי מוסירה.

10 ושואלים שוב: בשלמא נניח רכוב קני קונה חצי מוסירה משום דקמגבה ליה שמגביה לו, עבורו בן דעת, שהרי מחזיק המוסירה מגביה אותה ומקנה גם לרכוב, אלא תפוס במוסירה במאי קני במה הוא קונה? — הלא חלקה האחר של המוסרה תלוי בחמור, וכיוון שאת החמור עצמו אינו קונה, במה קנה מחזיק המוסירה?

11 ומתקנים: אימא אמור כך: זה, הרכוב קנה חמור וכוליה וכל או את רוב המוסירה, וזה, מחזיק המוסירה, קני מה שתפוס בידו ממש.

12 ומקשים: האי מאי זה מהו?! כלומר, מה מקום להסבר זה? אם תימצי לומר תמצא מקום לומר כי המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו — הני מילי היכא דקא מגבה ליה אדעתא דחבריה דברים אלה אמורים דווקא באופן שמגביה אותה על דעת חבירו שחבירו יקנה, ואולם האי זה את המוסירה אדעתא דידיה קא מגבה ליה על דעת עצמו הוא מגביה אותה ואם איהו הוא עצמו לא קני קונה אותה, האם לאחריני מקני לאחרים הוא יכול להקנות אותה?!

13 אמר רב אשי: כך צריך לומר, זה, הרכוב והמנהיג, קנה חמור ובית פגיה החלק הקשור בראשו של החמור ממש, וזה, המחזיק במוסירה, קנה מה שתפוס בידו ממש, והשאר, מה שבין זה וזה — לא קנה לא זה ולא זה, לפי ששניהם לא עשו כל מעשה של זכייה.

14 ר' אבהו אמר: לעולם תאמר כדקתני כפי ששנינו ובלא תיקונים, והטעם מדוע זכה במוסירה — הואיל ויכול לנתקה למושכה ולהביאה אצלו, וכיון שיכול למשכה אליו, אף שלא הגביהה הרי היא כשלו.

15 ומעירים: והא וזו שאמר ר' אבהו ברותא חיצונית היא, כלומר, אינה סברה מבוססת ואינה ראויה להכנס לדיון בבית המדרש. דאי שאם לא תימא הכי תאמר כך לדחות את ר' אבהו, אם כן טלית שהיא מונחת חציה על גבי קרקע וחציה על גבי עמוד, ובא אחד והגביה את חציה מעל גבי קרקע ובא אחר והגביה את חציה האחר מעל גבי עמוד, הכי נמי כך גם כן תאמר דקמא קני ובתרא שהראשון קנה את הטלית לרשותו, והשני לא קני קנה הואיל ויכול היה הראשון לנתק אותה מעל העמוד ולהביא את כולה אצלו?! הלא אין הדבר כן! אלא יש לומר כי הא זו של ר' אבהו ברותא חיצונית היא ואין להתחשב בה. ואם כן, עדיין לא נפתרה שאלתנו ביחס לרכוב.

16 ומציעים, תא שמע בוא ושמע ראיה לדבר ממה ששנינו בברייתא אחרת שר' אליעזר אומר: רכוב בשדה ומנהיג בעיר — קנה, ומשמע אם כן שרכוב קנה! ומשיבים: הכא נמי כאן גם כן מדובר שהיה הרכוב מנהיג את הבהמה ברגליו. ואומרים: אי הכי היינו אם כך הוא, אם כן זהו מנהיג! ודוחים, אין זו קושיה, כי בתרי גווני שני גוונים, סוגים של מנהיג מדובר.

17 ומקשים: אי הכי אם כך הדבר שהוא רוכב ובאותו זמן גם מנהיג, אם כן רכוב בעיר מאי טעמא מה טעם לא קני קונה?! אמר רב כהנא: לפי שאין דרכם של בני אדם לרכוב בעיר, שהמקום צפוף ואין אנשים רגילים לרכב, ודרך אדם להנהיג בלבד.

18 אמר ליה לו רב אשי לרב כהנא: אלא מעתה, אם אתה אומר שדבר שאינו דרכם של בני אדם לקנות אין נעשה בו קנין, אם הגביה בעצמו ארנקי ארנק, כיס של מעות, של מציאה בשבת, שהרי אין דרכם של בני אדם להגביה ארנקי ארנק בשבת מחמת איסור מוקצה, הכי נמי דלא קני כך גם כן תאמר שאינו קונה את הארנק לרשותו? אלא מאי מה אומר אתה — מאי דעבד מה שעשה — עבד וקני עשה, וקנה, הכא נמי, מאי דעבד כאן גם כן מה שעשה — עבד וקני עשה, וקנה.

19 אלא, יש לומר כי כאן אין מדברים במציאה, שאותה אפשר לקנות באופנים שונים, אלא במקח וממכר עסקינן עוסקים אנו וכגון שאמר ליה לו המוכר: קני קנה כדרך שבני אדם קונין, והשאלה היא מהי דרך הקנין הראויה לכל דבר ודבר.

20 ואי ואם רשות הרבים הוא — קני קנה הרוכב, שדרכו של אדם לרכב שם בעיר, ואי ואם אדם חשוב הוא שדרכו להיות תמיד רכוב ואין דרכו להנהיג — קני קנה אפילו בסימטא ואי ואם אשה היא שאין דרכה להלך אחרי החמור — קניא קנתה, ואי איניש זילא ואם אדם בזוי הוא הרוכב, שדרכו לרכב אף במקומות שאין אנשים רוכבים בהם — אף הוא קני קנה.

21 א בעי שאל ר' אלעזר: האומר לחבירו "משוך בהמה זו על מנת לקנות את הכלים שעליה", שאותם הוא מוכר כעת, מהו הדין?

22 ותוהים על הלשון "לקנות", מי האם אמר ליה "קני לו קנה את הכלים "? ואם לא פירש לו שיקנה כלים אלא אמר בלשון לא ברורה "לקנות כלים" לא אמר כלום. אלא יש לתקן ולומר שהשאלה היתה אם אמר לו: "משוך בהמה זו וקנה על ידי כך כלים שעליה" מהו? והבעיה העקרונית היא: מי מהניא האם הועילה המשיכה של הבהמה לאקנויי להקנות את הכלים שעליה, או לא?

23 אמר רבא: אי אם אמר ליה לו "קני קנה בהמה וקני וקנה כלים שעליה" — מי קני האם קונה הוא את הכלים? והרי אף אם קנה את הבהמה, והבהמה היא רשותו כחצר, ואולם גם אז את הכלים על גבי בהמתו לא קנה כיון שחצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה.

24 וכי תימא ואם תאמר שמדובר באופן כשאחר שעקרה רגליה והלכה ובכך קנה אותה עמדה ואז נעשה מעשה הקנין לגבי הכלים, והא והרי כלל הוא: כל שאילו היה מהלך לא קנה — אף אם היה עומד ויושב לא קנה!

25 ומסכמים: והלכתא והלכה היא שיש דרך שיכול לקנות כלים על גבי בהמה — אם היתה הבהמה כפותה, וכיון שקנה את הבהמה הרי היא כחצרו ויכול לקנות אגב הבהמה גם את הכלים שעליה.

26 אמרו ליה לו רב פפא ורב הונא בריה בנו של רב יהושע לרבא: אלא מעתה, לפי פסק זה, אם היה אדם מהלך בספינה שלו וקפצו דגים ונפלו לתוך הספינה הכי נמי כך גם כן תאמר שחצר מהלכת היא ולא קני ואינו קונה את הדגים שיהיו ברשותו?! אמר ליה לו, להם: ספינה אינה חצר מהלכת, כי הספינה עצמה מינח נייחא נחה היא, ומיא והמים הוא דקא ממטו לה שמביאים אותה ולכן אין דינה כחצר המהלכת.

27 ועוד אמר ליה לו רבינא לרב אשי: אלא מעתה שחצר המהלכת אינה קונה, אם כן, אם היתה אשה מהלכת ברשות הרבים וזרק לה בעלה גט לתוך חיקה או לתוך קלתה הסל שעל ראשה הכא נמי דלא מגרשה כאן גם כן תאמר שאינה מתגרשת בכך כיון שהיא מהלכת?! אמר ליה לו רב אשי: קלתה מינח נייחא הסל שלה נח ואיהי דקא מסגיא מתותה והיא שמהלכת מתחתיו , ולכן הסל נחשב כחצר קבועה, וכל מה שנופל בו נקנה לבעליו.

28 ב משנה היה אדם רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו שהיה מהלך לידו "תנה לי". נטלה החבר ואמר: "אני זכיתי בה" — זכה בה על ידי הרמתה, אף שלא ראה אותה ראשונה. ואם משנתנה לו לחבירו הרוכב, אמר המהלך "אני זכיתי בה תחילה" — לא אמר כלום. שאמירה בלבד אינה יוצרת זכות קניין, וכיון שנראה מדבריו שלא התכוון לקנות את המציאה בשעת הגבהה — שוב אינו יכול לקנותה.

29 ג גמרא תנן התם שנינו שם בהלכות פאה: מי שליקט את הפאה שמשאירים בשולי השדה עבור העניים, ואמר: "הרי זו, מה שלקטתי, שייך לפלוני עני" — ר' אליעזר אומר: זכה לו על ידי כך, ושייך הנלקט לעני. וחכמים אומרים: לא זכה לו, אלא יתננה לעני הנמצא ראשון, שכל עני שיקבל ממנו פאה זו — שלו היא.

30 אמר עולא אמר ר' יהושע בן לוי: מחלוקת זו היא מעשיר לעני, שלוקח הפאה הוא עצמו עשיר שאינו זכאי ללקוט פאה, ורוצה לזכות בה עבור העני, ש

31 ר' אליעזר סבר סבור: מגו דאי בעי מפקר נכסיה והוי מתוך שאילו היה רוצה היה מפקיר את נכסיו והיה נעשה עני וחזי ליה וראוייה לו הפאה — השתא נמי חזי ליה עכשיו גם כן ראוייה לו בעודו עשיר. ומגו דזכי לנפשיה, זכי נמי לחבריה ומתוך שזוכה לעצמו, זוכה גם כן לחברו. ורבנן סברי וחכמים סבורים שחד מגו "מתוך" אחד — אמרינן אומרים אנו, ואולם תרי מגו שני "מתוך" לא אמרינן אין אנו אומרים.

32 אבל מעני לעני, אם המלקט היה בעצמו עני דברי הכל זכה לו לחבירו, דמגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה שמתוך שזוכה לעצמו זוכה גם כן עבור חבירו.

33 אמר ליה לו רב נחמן לעולא: ולימא מר ושיאמר אדוני: לא כך, אלא אף מעני לעני מחלוקת, וראיה לדבר: דהא שהרי מציאה הכל נחשבים כעניים אצלה, כלומר, הכל יש להם זכות לקנות במציאה, ותנן ושנינו במשנה: היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו "תנה לי", נטלה ואמר "אני זכיתי בה" — זכה בה.

34 ומעתה אי אמרת בשלמא נניח אם אומר אתה כי מעני לעני מחלוקת