ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ט״ו

1 שנטלוה מסיקין גויים, שלקחו בכוח את השדה מחמת עסקיהם הקודמים עם הגזלן, ובכגון זה אם בא הנגזל לגבות את הקרן — הריהו גובה מנכסים משועבדים, ואם בא הנגזל לגבות את הפירות — הריהו גובה מנכסים בני חורין.

2 ומסבירים: רבא לא אמר ותירץ כרבה בר רב הונא, משום שהלשון "הרי היא יוצאה יוצאת מתחת ידו", בדינא בדין משמע, ולא על ידי גזלנים. ואילו רבה בר רב הונא לא אמר כרבא כי הלשון "הרי היא יוצאה מתחת ידו" — בעינא בעין משמע ולא שהיא מקולקלת.

3 רב אשי אמר הסבר אחר: לצדדין קתני, כלומר, אין ההלכות עוסקות באותו נושא, אלא בשני נושאים שונים: כגון שגזל שדה מחבירו כשהיא מלאה פירות, ואכל את הפירות ומכר את השדה, ואם בא הלוקח לגבות את הקרן — הריהו גובה מנכסים משועבדים של הגזלן. ואם בא הנגזל לגבות את הפירות מן הגזלן — הריהו גובה מנכסים בני חורין.

4 ושואלים: בין לרבא בין לרבה בר רב הונא הלא מלוה על פה הוא, שכל מה שלוקח הנגזל מן הגזלן הרי איננו כהחזרת חוב בשטר, אלא כמלוה על פה, והרי מלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים!

5 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — במקרה מיוחד, כשעמד הגזלן בדין על שגזל קרקע, וכבר התפרסם הדבר שלקח קרקע בגזלנות ובכל זאת הדר זבין חזר ומכר את הקרקע.

6 ומקשים: אי הכי אם כך, בפירות נמי גם כן יגבה ממשועבדים! ומסבירים: כשעמד בדין על הקרן, ולא עמד בדין על הפירות. ושואלים: ומאי פסקא ומה הפסק, כלומר, מדוע מפרש אתה את הדבר ומחלק דווקא כך, על מה עמד ועל מה לא עמד בדין? ומסבירים: סתמא דמילתא כי תבע איניש סתמו של דבר, כאשר תובע אדם — קרנא תבע ברישא את הקרן, גוף התביעה הוא תובע בראש ורק אחר כך תובע הוא את שאר הדברים, כגון פירות.

7 ושואלים לגופו של ענין: וסבר והאם סבור שמואל כי הלוקח קונה מגזלן לית ליה שבחא אין לו שבח?

8 והא והרי מסופר שאמר ליה לו רב שמואל לרב חיננא בר שילת שהיה סופר: אמליך הימלך, שקול את הצדדים, וכתוב אם הסכימו לכך בעלי הדבר "שופרא, שבחא ופירי", שזהו נוסח מקובל בשטרות מכירה.

9 ונברר: במאי במה מדובר כאן? אי אם מדובר בבעל חוב — מי אית ליה פירי האם יש לו, לבעל חוב פירות? והאמר והרי אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח, ונדייק: שבח — אין כן אבל פירות — לא. אלא לאו האם לא מדובר כאן בלוקח מגזלן, ובניגוד לאמור קודם!

10 אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שיש לו לגזלן קרקע, שיכול להחזיר ללוקח ממנה לא כסף אלא קרקע אחרת ונמצא שאין כאן צד של ריבית.

11 אמר ליה לו אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שיש לו ללוה קרקע? הלא יש בכך צד ריבית שמא התייקרה בינתיים התבואה ונמצא מחזיר יותר משלקח. והרי גם המקרה כאן הוא כעין תשלום ריבית שאתה מתירו מפני שיש לגזלן קרקע!

12 אמר ליה לו: יש להבדיל; התם שם מדובר בהלואה ואכן אסור ללוות סאה בסאה, ואילו הכא זביני כאן מדובר במכר וכיון שיש כאן מתחילה מכר, אין אנו חוששים, שכן גם אם יגרום הדבר לתוספת רווח לקונה הרי אין זו ריבית ממש.

13 איכא דאמרי יש שאומרים בלשון אחרת, שכך אמר רב יוסף: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שקנו מידו, שבשעת המכירה עשו הסכם וקנין מיוחד שיהא השבח לקונה בכל מקרה.

14 אמר ליה לו אביי: וכי מותר ללות סאה בסאה במקום שקנו מידו, והלא יש כאן חשש ריבית!

15 אמר ליה לו רב יוסף: התם שם, כשאסרו, היה זה בהלואה, שיש בכך חשש ריבית, והכא זביני וכאן במכר, שהקונה מחבירו בזול וחוזר ומוכר ביוקר אין בכך משום ריבית.

16 א גופא לגופו של דבר שהזכרנו אמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח. אמר רבא: תדע שכן הוא — לפי שכך הוא הנוסח שכותב לו המוכר ללוקח בשטר: "אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אילין אני אעמוד ואשפה ואנקה ואמרק את הממכר הזה, כלומר, ידאג לסלק את כל הבעיות העשויות להיות קשורות בנכס הנמכר, אינון ועמליהון ושבחיהון, ואיקום קדמך הם ועמלם ושבחם ואעמיד לפניך, וצבי זבינא דנן וקביל עלוהי ורצה המוכר הזה וקבל על עצמו את ההתחייבות שבשטר

17 ". אמר ליה לו רב חייא בר אבין לרבא: אלא מעתה מתנה שלא כתיב ליה הכי כותב בו כך בשטר המתנה, הכי נמי כך גם כן תאמר שבעל חוב לא טריף שבחא יטרוף את השבח ממקבל המתנה?! אמר ליה לו: אין כן.

18 אמר לו: אם כן, האם תאמר כי יפה כח מתנה ממכר? שהרי הלוקח משלם את השבח! אמר ליה לו: אין כן, יפה ויפה. שכיון שאין מקבל המתנה מקבל את דמי השבח מן הנותן, אין עליו חובה לתת לבעל החוב את השבח, שסוף סוף לא הפסיד בכך דבר.

19 אמר רב נחמן: הא מתניתא מסייע ליה ברייתא זו מסייעת לשיטת מר שמואל, והונא חברין חברינו, רב הונא, מוקים לה במילי אחריני מעמיד, מסביר אותה בדבר אחר ולדעתו אין מכאן סיוע לדברי שמואל. דתניא שכן שנינו בברייתא: המוכר שדה לחבירו, והרי היא, השדה יוצאה יוצאת מתחת ידו של הקונה, משום שהיה השדה משועבד כבר לבעל חוב, כשהוא גובה מן המוכר — הריהו גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ואת השבח גובה מנכסים בני חורין. ואם כן מוכח שבעל החוב לוקח מקודם את השבח מן הקונה.

20 ואולם הונא חברין חברינו מוקים לה במילי אחריני מעמיד, מסביר, אותה בדברים אחרים, שברייתא זו עוסקת בלוקח מגזלן, שאז ודאי מגיע השבח לנגזל.

21 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: המוכר שדה לחבירו והשביחה הקונה, ובא בעל החוב וטרפה, כשהוא, הקונה, גובה מן המוכר, אם היה השבח, כלומר, עליית הערך של השדה יותר על היציאה ההוצאות שהוציא הקונה — הריהו נוטל את השבח, את ערך ההשבחה היתירה מבעל הקרקע, והיציאה, יתר ההוצאות שהוציא בהשבחה זו — מבעל החוב. ואם היציאה יתירה על השבח — אין לו אלא תשלום הוצאה כדי שיעור השבח ולא יותר, שהוא מקבל מבעל חוב.

22 ונברר: והא וברייתא זו שמואל במאי מוקים לה במה הוא מעמיד, מסביר, אותה? אי מדובר בלוקח מגזלן — אם כן קשיא רישא קשה מתחילתה, שהרי אמר שמואל: לוקח קונה מגזלן לית ליה שבחא אין לו שבח וכאן נאמר שנוטל שבח. אי אם תאמר שהוא מסביר זאת בבעל חוב — אם כן קשיא רישא וסיפא קשה בראשה וגם בסופה, שאמר שמואל: בעל חוב גובה את השבח ולא עוד!

23 ומסבירים: יכול שמואל לתרץ בשני אופנים; איבעית אימא אם תרצה אמור שמדובר כאן בלוקח מגזלן, וכאן מדובר כגון שיש לו לגזלן קרקע ויכול לחזור ולגבות אותה ממנו. אי נמי או גם כן בשקנו מידו, שעשו קנין על כל השאר.

24 איבעית אימא אם תרצה אמור שמדובר כאן בבעל חוב. ולא קשיא ואין זה קשה; כאן מדובר בשבח

25 המגיע לכתפים, כלומר, שבח שכבר הגיע לשלב כזה שאפשר עוד מעט למסור אותו לסבלים שיקחוהו, ושבח כזה דינו כפירות, ואינו נמסר לבעל חוב. וכאן מדובר בשבח שאינו מגיע לכתפים, שאז הריהו כגוף הקרקע וניתן לבעל חוב.

26 ומקשים: והא והרי מעשים אירעו בכל יום, וקא מגבי והיה מגבה שמואל לבעלי החוב אפילו בשבח המגיע לכתפים!

27 ומסבירים: לא קשיא אינו קשה הא זה — דמסיק ביה שהוא תובע ממנו, שהוא היה חייב לו כשיעור ארעא ושבחא הקרקע והשבח, ובכגון זה היה מגבה שמואל גם את השבח. הא וזה — דלא מסיק ביה שאינו תובע ממנו, שאינו חייב לו אלא כשיעור ארעא הקרקע בלבד דיהיב ליה שבחיה ומסליק ליה שנותן לו את שבחו ומסלק אותו, שאז נותן בעל החוב ללוקח את כל דמי השבח, כדי שלא יהיו לו טענות בעלות על השדה.

28 ומקשים: הניחא למאן דאמר זה נוח לדעת מי שאומר אי אית ליה זוזי אם יש לו זוזים, כסף ללוקח לא מצי מסליק ליה אינו יכול לסלק אותו, את בעל החוב, ובעל החוב יכול לדרוש ולקבל את השדה עצמו, אם כן שפיר יפה. אלא למאן דאמר לדעת מי שאומר כי אית ליה זוזי כאשר יש לו זוזים, כסף ללוקח מצי מסליק ליה יכול הוא לסלק אותו, את בעל החוב שיקבל את הכסף המגיע לו, ואחר כך גובה הלוקח את הסכום הזה מן המוכר, נימא ליה שיאמר לו הלוקח לבעל החוב הטורף ממנו: אילו הוה היה לי זוזי זוזים, כסף הוה מסלקינך מכולה ארעא הייתי מסלק אותך מכל הקרקע, השתא דלית עכשיו שאין לי זוזי זוזים, כסף ואיני יכול לסלקך מן השדה לגמרי, הב תן לי גרבא דארעא בארעא חלק מן הקרקע בקרקע שיעור שבחאי השבח שהשבחתי, שהרי אתה חייב לי כסף!

29 ומשיבים: הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים — כגון שעשאו המוכר הלווה לאותו שדה אפותיקי, כלומר, שהשדה הזה היה ממושכן באופן מיוחד להלוואה זו. דאמר ליה שאמר לו: לא יהא לך פרעון לחובך אלא מקרקע זו. וכיוון שכך, אין הלוקח יכול לסלק את בעל החוב מן השדה הזה, ולכן אינו יכול לטעון לזכות אף בחלק מן השדה.

30 א הכיר בה הקונה בשדה שאינה שלו, של המוכר, שידע שהשדה גזול בידו ובכל זאת לקחה, אמר רב: מעות שנתן — יש לו, הריהו מקבלם בחזרה, ואולם שבח שהשביח — אין לו, שהרי ידע שקונה שדה שאינו שייך למוכר. ושמואל אמר: אפילו מעות אין לו, שמראש ידע שקונה דבר שאיננו שייך למוכר.

31 ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון, הם חולקים? ומשיבים: רב סבר סבור: אדם יודע שאת הקרקע אין לו, וגמר איפוא בלבו ונתן את הכסף לשום לשם פקדון. ושואלים: אם כך ונימא ליה ושיאמר לו במפורש שהוא נותן לו לשום לשם פקדון! ומשיבים: סבר הנותן כי לא מקבל, שלא ירצה לקבל פקדון זה, ולכן עשה בצורה כזו שישמור את הכסף בינתיים.

32 ושמואל סבר סבור: אדם יודע שקרקע אין לו, וגמר בלבו ונתן למוכר לשום לשם מתנה. ושואלים אף לשמואל: ונימא ליה ושיאמר לו שנותן לו את הכסף לשום לשם מתנה! ומשיבים: כסיפא ליה מילתא מבייש אותו, הדבר לקבל כסף במתנה, ולכן הלה מערים ונותן בצורה זו.

33 ושואלים: והא פליגי ביה חדא זימנא והרי כבר נחלקו בעקרון זה פעם אחת, דאיתמר שנאמר שנחלקו בבעיה הבאה: אדם המקדש את אחותו, רב אמר: המעות חוזרין, שכסף הקידושין שנתן שייך עדיין לאח, והוא יכול לתבוע אותו. ושמואל אמר: המעות מתנה. והסבר המחלוקת, רב אמר: מעות חוזרין, וטעמו: כל אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, ולפיכך גמר בלבו ונתן לאחותו את הכסף לשום לשם פקדון. ושאלנו שם: ונימא לה ושיאמר לה במפורש שנותן לה כסף זה לשום לשם פקדון! ומשיבים: סבר שלא מקבלה מיניה תקבל ממנו.

34 ושמואל אמר: המעות מתנה הן, ומדוע? — אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו, וגמר בלבו ונתן לשום לשם מתנה. ושואלים: ונימא ושיאמר לה במפורש שנותן לה לשום לשם מתנה! ומשיבים: כסיפא לה מילתא מבייש אותה, בעיניה הדבר לקבל מתנה, ולכן עושה בצורה זו.

35 ומסבירים: צריכא צריך לפרש את מחלוקתם בשני המקרים, מפני שאינם נלמדים זה מזה. דאי איתמר בהא שאם היה נאמר בזה הייתי אומר כי דווקא בהא קאמר בזה אמר רב שהכסף חוזר, משום דלא עבדי אינשי דיהבי שאין עשויים אנשים לתת מתנות לנוכראה לאיש זר, וודאי התכוון לשם פקדון. אבל גבי אצל אחותו אימא אמור שמודה ליה לו לשמואל שהתכוון לתת לה מתנה, על כן היה צריך לגלות את דעתו בשני המקרים.

36 ולהיפך אי איתמר בהך אילו היה נאמר בההיא, בקדושין בלבד, הייתי אומר כי רק בהך בההיא אמר שמואל שהמעות מתנה אבל בהא בזה, בקונה שהוא אדם זר אימא אמור שאולי מודה הוא לרב שהמעות פקדון, על כן צריכא נצרכה לפרש את המחלוקת בשני המקרים.

37 ושואלים: בין לרב שאמר שהמעות פקדון, בין לשמואל שאמר שהמעות מתנה, האי זה שידע שהשדה איננו של המוכר כאשר ירד לארעא לשדה לטפל בו במאי קא נחית במה ירד, כלומר, באיזו זכות עשה זאת, והפירות שאכל היכי אכיל איך אכל?

38 ומסבירים: סבר הלוקח: אנא איחות לארעא ואיעביד ואיכול בגויה כי היכי דהוה קא עביד איהו אני ארד לקרקע ואעבוד בה ואוכל בתוכה את פירותיה כמו שהיה עושה הוא, המוכר ולכי אתי מריה דארעא זוזאי נהוו כאשר יבוא בעל הקרקע, הכספים שלי יהיו אם לדעת רב שאמר שהמעות פקדון — יהיו המעות פקדון, אם לדעת שמואל שאמר שהמעות מתנה — יהיו המעות מתנה.

39 בסוגיות אלה נתפרשו כמה מחלוקות, ולמעשה אמר, סיכם, רבא: הלכתא הלכה היא: יש לו מעות ויש לו שבח, ואף על פי שלא פירש לו את השבח. ואולם אם הקונה הכיר בה, בשדה, שאינה שלו, של המוכר ולקחה, המעות שנתן — יש לו, שבח — אין לו.

40 ועוד: העדר אחריות מפורשת בשטר ההלוואה, טעות סופר הוא, וכאילו היתה כתובה שם, אלא אם כן פורש בשטר להיפך, בין בשטרי הלואה, בין בשטרי מקח וממכר.

41 ב בעא מיניה שאל אותו שמואל את רב: אם לאחר שמכר את השדה שגזל חזר ולקחה קנאה מבעלים ראשונים, מהו הדין בכגון זה? האם יכול עכשיו הגזלן לבוא בכוח השטר שבידו וליטול את השדה ממי שקנה אותה ממנו? אמר ליה לו רב: לא, כי מה מכר לו ראשון לשני הגזלן לקונה או בכל ממכר — כל זכות שתבא לידו, וכיון שזכות זו על השדה בתוך זכויותיו היא, הרי היא ממילא חלק מן המכר הראשון.

42 ושואלים: אם כן שאין הגזלן מקבל דבר, מאי טעמא מה טעם קנה את השדה? מר זוטרא אמר: ניחא ליה נוח לו שלא נקרייה גזלנא יקראנו הלוקח גזלן. רב אשי אמר: ניחא ליה דליקו בהמנותיה נוח לו שיעמוד במיהמנותו ולא יצא שם עליו שמוכר דברים שאינם שלו.

43 ושואלים מאי בינייהו מה הבדל המעשי ביניהם? ומסבירים: איכא בינייהו דמית יש ביניהם הבדל למעשה באופן שמת הלוקח; מאן דאמר מי שאומר כי ניחא ליה נוח לו שלא לקרייה גזלנא יקראנו הלוקח גזלן אחר שנטל ממנו את השדה אחר שלקחה ממנו כדין —