ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא פ״ב

1 "הלוהו על המשכון" קתני שנה, שמשמע שבשעת ההלוואה נתן לו משכון! אלא, יש לדחות את מה שאמרנו ולתרץ באופן אחר: לא קשיא אינו קשה; כאן בברייתא מדובר באופן שהלוהו מעות, כאן במשנה — שהלוהו פירות.

2 ומקשים: והא מדקתני סיפא והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה, ר' יהודה אומר: הלוהו מעות — שומר חנם, הלוהו פירות — שומר שכר. מכלל הדברים אתה למד כי לתנא קמא הראשון לא שני ליה אינו שונה לו, ואין מקום לתירוץ זה!

3 ומשיבים: כל המשנה כולה כשיטת ר' יהודה היא, וחסורי מיחסרא והכי קתני וחסרה המשנה וכך יש לשנות: הלוהו על המשכון — הריהו שומר שכר, במה דברים אמורים — שהלוהו פירות, אבל אם הלוהו מעות — הריהו שומר חנם. שר' יהודה אומר: אם הלוהו מעות — הריהו שומר חנם, ואם הלוהו פירות — הריהו שומר שכר.

4 ומקשים: אי הכי אם כך אתה מפרש, נמצא כי קמה עומדת וסוברת לה מתניתין משנתנו שלא כשיטת ר' עקיבא וקשה לומר כך, כי רוב חכמי המשנה היו תלמידיו, ומן הסתם בשיטתו הלכו. אלא מחוורתא מתניתין דלא אלא ברור שמשנתנו אינה כשיטת ר' אליעזר היא.

5 ומציעים: לימא האם לומר שבשלא שוי שווה המשכון שיעור זוזי הכסף שהלוה, ובענין דברי שמואל קא מיפלגי הם חלוקים. שאמר שמואל: האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה מי שהלוה אלף זוז לחבירו ואנח ליה קתא דמגלא עילוייהו והניח לו קת של מגל עליהם כמשכון, שבוודאי שווה רק חלק קטן מאד של ההלוואה, ובכל זאת אם אבד קתא דמגלא אבדה קת המגל — אבדו אלפא זוזי אלף הזוזים.

6 ודוחים: אי בשלא שוי שווה המשכון שיעור זוזי כסף — דכולי עלמא לית להו לדעת הכל אין להם, אינם מקבלים את שיטת שמואל, והכא וכאן מדובר בדשוי באופן שהיה המשכון שווה שיעור זוזי הכסף, וקא מיפלגי והם חלוקים בדברי ר' יצחק. שאמר

7 ר' יצחק: מנין לבעל חוב שקונה משכון, כלומר, המשכון נעשה לכל ענין כרכושו של המלווה, שנאמר: "השב תשיב לו את העבוט... ולך תהיה צדקה" דברים כד, יג, ואם אינו קונה משכון, אלא המשכון נחשב ברשות בעליו, צדקה מנא ליה מנין לו? הלא לא נתן דבר משלו! אלא מכאן לבעל חוב שקונה משכון.

8 ודוחים: ותסברא והאם יכול אתה לסבור כן? אימור אמור שאמר ר' יצחק הלכה זו במשכנו שלא בשעת הלואתו אלא שנטל משכון כדי לגבות חובו, אבל משכנו בשעת הלואתו — מי האם אמר?

9 אלא כך יש לומר: משכנו שלא בשעת הלואתו — כולי עלמא אית להו לדעת הכל יש להם, מקבלים הם את דברי ר' יצחק. והכא וכאן מדובר במשכנו בשעת הלואתו, ובשאלה מה דינו של שומר אבידה קא מיפלגי חלוקים הם. דאיתמר שנאמר שנחלקו אמוראים בבעיה מה אחריותו של שומר אבידה, שאם מצא אדם אבידה, וזו אבדה או שנגנבה ממנו, מה אחריותו כלפי הבעלים? רבה אמר: דינו כשומר חנם, רב יוסף אמר: כשומר שכר.

10 ומציעים: לימא האם לומר כי דברי רב יוסף תנאי היא במחלוקת תנאים הם שנויים? ודוחים: לא, אפשר לומר כי בשומר אבידה — דכולי עלמא אית להו לדעת הכל יש להם, מקבלים הם את דברי רב יוסף, והכא וכאן

11 במלוה צריך למשכון קמיפלגי נחלקו, כלומר, אם המלוה רוצה להשתמש במשכון עצמו, וינכה את דמי השימוש בו מסכום ההלוואה. מר סבר חכם זה סבור: מצוה קא עביד הוא עשה שהלוהו, ואם כן מקבל שכר — שכר מצוה — גם על המשכון שבידו, והוי והרי הוא שומר שכר. ומר סבר וחכם זה סבר: לאו לא מצוה קא עביד הוא עושה, שלהנאתו מתכוין, ואם כן הוי הרי הוא עבור המשכון רק שומר חנם.

12 א שנינו במשנה שאבא שאול אומר: מותר לאדם להשכיר משכונו של עני להיות פוחת והולך מן ההלוואה. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל: הלכה כאבא שאול. ואולם יש לסייג ולומר כי אף אבא שאול לא אמר דבריו אלא במרא מעדר, ופסל מפסלת, וקרדום, הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פחתייהו ומרובה שכרם ומועט הפחת שלהם.

13 ב משנה המעביר חבית ממקום למקום ושברה, בין שהיה שומר חנם בין שהיה שומר שכר — ישבע שלא התרשל וייפטר. ר' אליעזר אומר: אכן זה וזה, שומר שכר ושומר חנם — ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. שאכן, כך שמעתי מרבותי, אבל אינני מבין מדוע פסקו כך.

14 ג גמרא תנו רבנן שנו חכמים: המעביר חבית לחבירו ממקום למקום ושברה, בין שהיה שומר חנם בין שהיה שומר שכר — ישבע שלא התרשל וייפטר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: שומר חנם — ישבע וייפטר, נושא שכר — ישלם. רבי אליעזר אומר: זה וזה ישבע, ותמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע.

15 ושואלים כדי לברר את הסברות: למימרא האם לומר שסבר ר' מאיר כי נתקל לאו לא פושע רשלן הוא ויש בכך מעין אונס? והתניא והרי שנינו בברייתא: נשברה כדו של אדם ברשות הרבים ולא סילקו משם, נפלה גמלו ולא העמידה, ר' מאיר מחייב בהיזיקן שגרמו לאחרים, וחכמים אומרים: פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. שאמנם אי אפשר לחייבו בבית דין, ואולם מכל מקום יש לו אחריות מוסרית. וקיימא לן ומוחזק בידינו כי בשאלה של נתקל פושע פליגי חלוקים הם באיזו מדה אומרים שההתקלות באה מחמת פשיעה־רשלנות של הנתקל. ואם כן ברור שר' מאיר סבור שנתקל פושע הוא!

16 אמר ר' אלעזר: תברה שבורה, כלומר, באמת אין הדברים נאמרים לפי שיטה אחת, ועלינו לומר כי מי ששנה זו לא שנה זו, שיש שתי שיטות בדברי ר' מאיר. ואתא ובא ר' יהודה למימר לומר שיטה אחרת: שומר חנם — ישבע, נושא שכר — ישלם. האי כי דיניה והאי כי דיניה זה כדינו וזה כדינו, שהרי שומר חנם פטור מגניבה ואבידה, ושומר שכר חייב בהם. ואתא ובא ר' אליעזר למימר לומר אין, גמרא המסורת היא כשיטת ר' מאיר, וכך קבלתי מרבותי. ומיהו אולם תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע.

17 ומדוע — בשלמא נניח שומר חנם משתבע נשבע שלא פשע התרשל בה כפי ההלכה הכתובה בתורה, שעל כך חייב הוא להשבע: אלא שומר שכר אמאי משתבע מדוע נשבע? הלא אפילו כי כאשר לא פשע התרשל נמי שלומי בעי גם כן לשלם הוא צריך, שהוא אחראי גם על אבידה. ואפילו שומר חנם נמי גם כן, התינח נניח אם נשברה החבית במקום מדרון, שמפני הקושי להובילה אירעה התקלה. ואולם אם נשברה שלא במקום מדרון, מי מצי משתבע האם יכול הוא להשבע שלא פשע התרשל, הרי ברור אז שרשלנותו היא שגרמה!