ביאור שטיינזלץ על בבא מציעא ס״ד

1 בעישורייתא וחומשייתא בעשרות וחמישיות, שיש לשער שבעל הכסף מנה עשר עשר או חמש חמש וטעה בספירה.

2 אמר ליה לו רב אחא בריה בנו של רבא לרב אשי: ואי ואם הנותן איניש תקיפא אדם תקיף הוא דלא יהיב שאיננו נוהג לתת בדרך כלל מתנה מאי מה נאמר? האם נניח שהיתה זאת טעות? אמר ליה לו: דלמא מיגזל גזליה ואבלע ליה שמא פעם גזל ממנו ועכשיו הבליע לו בחשבון את דמי הגזילה בלא לפרש שהוא משיב לו את גזילו. דתניא שכן שנינו בברייתא: הגוזל את חבירו והבליע לו את סכום הגזילה בחשבון של סכום אחר שחייב לו, והחזיר לו בדרך זו — יצא ידי חובת השבת הגזילה.

3 ושואלים: ואי איניש דאתי מעלמא, אם היה הנותן אדם שבא מבחוץ שלא שקיל וטרי בהדיה, מאי נשא ונתן אתו, מה? האין זו הוכחה שהיתה זו טעות? אמר ליה לו: דלמא איניש אחרינא גזליה, שמא אדם אחר, ממכריו גזלו ואמר ליה לו לאיש הזה: כי יזיף כאשר ילוה פלוני פשיטי מינך מטבעות כסף ממך — אבלע ליה הבלע לו בחשבון, שיתכן שנקט בדרך זו של השבת הגזילה כדי שלא להתבייש בכך.

4 א אמר רב כהנא: הוה יתיבנא בשילהי פרקי הייתי יושב בקצה בית המדרש של רב, ושמעית דקאמר "קרי קרי" ושמעתי שאמר "דלעות דלעות" ולא ידענא מאי קאמר ידעתי מהו אומר, שלא שמע במה היה מדובר. בתר דקם אחר שעמד רב ממקומו ויצא, אמרי להו אמרתי להם לתלמידים: מאי "קרי קרי" דקאמר מה הן "דלעות דלעות" שאמר רב?

5 אמרו לי: הכי קאמר כך אמר רב: האי מאן דיהיב זוזי לגינאה אקרי מי שנתן כסף לגנן עבור דלעות, וקא אזלי עשרה קרי בני זרתא והולכות, המחיר הרגיל שמשלמים הוא, עשר דלעות בנות אורך של זרת בדינר ואמר ליה לו הגנן לקונה: אם תיתן לי עכשיו את הכסף יהבינא לך בני גרמידא אתן לך דלעות באורך אמה לאחר זמן באותו מחיר, במקרה זה, אם איתנהו ישנן בידו — שרי מותר, ואם ליתנהו אינן בידו — אסור, שאם יתן לו דלעות גדולות לאחר זמן במחיר של דלעות קטנות יש בכך משום ריבית.

6 ושואלים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא, ומה חידש רב? ומשיבים: מהו דתימא שתאמר: כיון דממילא קא רבו שמעצמן הן גדלות — שפיר דמי יפה הדבר, שאין הגנן בא ומוסיף דבר חדש אלא רק ממתין לגידול הדלעות מעצמן ואינו עושה מעשה, ועל כן קא משמע לן השמיע לנו רב שאף זה נקרא ריבית.

7 ושואלים: כמאן כשיטת מי היא הלכה זו שאמר רב בענין הדלעות — כי האי תנא כשיטת תנא זה. דתניא שכן שנינו בברייתא: ההולך לחלוב את עזיו, ולגזוז את רחליו, ולרדות את כוורתו, מצאו חבירו ואמר לו החקלאי לחבר: מה שעזי חולבות מכור לך, מה שרחלי גוזזות מכור לך, מה שכוורתי רודה מכור לך, וכל זאת בעד סכום מסויים, בלא לדעת בדיוק כמה יקבל הקונה — הרי זה מותר.

8 אבל אם אמר לו: מה שעזי חולבות, כך וכך מכור לך, מה שרחלי גוזזות כך וכך מכור לך, מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך — אסור, שכן הוא מוסיף על הכמות בשל הקדמת התשלום. ואף על גב דממילא קא רבו ואף על פי שמעצמם הם גדלים, כיון דליתנהו בההיא שעתא שאנם נמצאים באותה שעה — אסור.

9 איכא דאמרי יש שאומרים שאמר רבא: ההלכה היא כיון דממילא קא רבו שמעצמם הם גדלים — שפיר דמי יפה הדבר, מותר ואין בכך משום ריבית. ומקשים: והתניא והרי שנינו בברייתא שאם אמר לו "מה שעיזי חולבות... כך וכך" — אסור!

10 ומשיבים: יש לחלק, התם לאו מיניה קא רבו שם בחלב ובצמר לא ממנו עצמו הוא גדל, שאינו נותן לו בעתיד מן החלב הנמצא כעת, דשקלי ליה להאי ואתי אחרינא בדוכתיה שהרי לוקחים חלב זה ובא אחר במקומו. הכא מיניה קא רבו כאן, כגון בדלעות, ממנו עצמו הן גדלות, דכי שקלי ליה להאי שהרי כאשר לוקחים מזה לא אתי אחרינא בדוכתיה בא אחר במקומו, ולכן כשמוכר לו את הפרי עכשיו הרי כל שמוסיף וגדל פרי זה — כאילו היה כל הזמן ברשות הקונה.

11 ב אמר אביי: שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה מותר לו לאדם לומר לו לחבירו: הילך ארבעה זוזי אחביתא דחמרא זוזים עבור חבית יין, אי תקפה אם תחמיץ — הרי היא ברשותך ואחריותך עליה, אי יקרא אי זילא אם תתייקר או תוזל — הרי היא ברשותי, שאני מקבל עלי את אחריות ההפסד אם יוזל המחיר. אמר ליה לו רב שרביא לאביי:

12 האי זה עסק קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא, שהרי את חשש ההחמצה מקבל המוכר על עצמו וכבר אמרנו שכל עיסקה כזו אינה אלא ריבית! אמר ליה לו אביי: כיון שמקבל עליה זולא עליו הקונה את ההפסד אם יוזל המחיר, אם כן קרוב לזה ולזה הוא, שיש כאן גם סיכוי של רווח וגם הפסד, ויש לראות בכך עיסקה הוגנת.

13 א משנה המלוה את חבירו לא ידור בחצרו של הלווה חנם, ולא ישכור ממנו לדור בחצר בפחות מן השכר הרגיל — מפני שהוא רבית, שהרי נמצא שהוא מקבל ממנו בצורה זו ריבית.

14 ב גמרא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו חכמים שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו, בלא שבעל החצר יודע — אינו צריך להעלות לו שכר לשלם אם ההוא אינו מפסיד דבר על ידי כך, מכל מקום אם הלוהו ודר בחצירו — צריך להעלות לו שכר. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו בכך? הלא תנינא שנינו זאת במפורש במשנה: המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם, ולא ישכור ממנו בפחות, מפני שהוא רבית!

15 ודוחים: משם אין ראיה, אי ממתניתין הוה אמינא אם ממשנתנו הייתי אומר ומפרש כי הני מילי דברים אלה אמורים דווקא בחצר דקיימא לאגרא העומדת להשכרה, וגברא דעביד למיגר ובאדם העומד לשכור, שאם לא ימצא דירה שם — ישכור במקום אחר, ואז ברור שהוא חייב לשלם. אבל חצר דלא קיימא לאגרא, וגברא דלא עביד למיגר חצר שאינה עומדת להשכרה, ואדם שאינו עומד לשכור כרגיל, שאז לכאורה לא הפסיד בעל החצר דבר, והדייר אינו מרוויח דבר — אימא אמור שלא ישלם כלל, על כן קא משמע לן השמיע לנו שבמקרה זה עליו לשלם שלא ייראה כריבית.

16 איכא דאמרי יש אומרים בנוסח אחר: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: אף על פי שאמרו כי הדר בחצר חבירו שלא מדעתו — אינו צריך להעלות לו שכר, אם אמר לו "הלויני ודור בחצרי" — צריך להעלות לו שכר.

17 ומסבירים את ההבדל בין שתי הנוסחות: מאן מי שאמר שחייב בתשלום אם הלוהו — כל שכן כאשר אמר במפורש "הלויני", שעשה זאת כתנאי וכעין ריבית. אבל למאן מי שאמר על הנוסח "הלויני", הרי דווקא כזה אמר, אבל אם הלוהו ולא פירש לו — לא. מאי טעמא מה טעם? — כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה שמתחילה לא על דעת זה הלווהו — לית לן בה אין לנו בו איסור ואפשר לומר שאין קשר בין ההלוואה ובין הדירה בחצרו.

18 מסופר: רב יוסף בר חמא אביו של רבא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי, ועביד בהו עבידתא היה תופס עבדיהם של אנשים שהוא נושה בהם כסף והיה עובד בהם עבודה, שכאשר ראה שהם הולכים בטל היה כופה אותם לעבוד עבורו. אמר ליה לו רבא בריה בנו: מאי טעמא עביד מר הכי מה טעם עושה אדוני כך? אמר ליה לו: אנא אני כרב נחמן סבירא לי סובר אני, שאמר רב נחמן: עבדא, נהום כריסיה לא שוי העבד, את הלחם שהולך לכרסו איננו שווה, שעבודת עבדים אינה משתלמת כלל. משום כך, אם אני לוקח עבד ומעבידו ומפרנס אותו — אינני מרוויח רווח ממשי בדבר, ולכן יכול אני לעשות כן.

19 אמר ליה לו רבא: אימור אמור שאמר רב נחמן דבר זה — כגון דארי עבדיה דמרקיד בי כובי עבדו שהיה רוקד בבית מרזח ובאמת לא היה שווה לאדוניו, אבל בענין עבדי אחריני מי עבדים אחרים האם אמר כן? אמר ליה לו אביו: אנא, כי הא אני, כזו שאמר רב דניאל בר רב קטינא שאמר בשם רב סבירא לי אני סובר. שאמר: התוקף האוחז עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה — פטור. ואין לראות בכך משום גזילה, משום